← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Kiddushin 9קידושין דף 9 23 January 2031כ״ח טבת תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Kiddushin 9 — "Give, Give," the Document, and the Verse for Intercourseקידושין ט׳ — "הב, הב", השטר והפסוק לביאה

Kiddushin 9 — from a woman's ambiguous reply to the rules of the betrothal document and the source for betrothal by intercourseקידושין ט׳ — מתשובה מסופקת של אישה אל דיני שטר הקידושין והמקור לקידושי ביאה

5 min read4 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Shalom Nahari Talmid Chacham
Rabbi portraitדיוקן רבShalom Nahari Talmid Chacham
The guiding questionהשאלה המנחה

Why does Reish Lakish compare a betrothal document to both a get and money when asking whether it must be written specifically for this woman?

מדוע ריש לקיש משווה שטר קידושין הן לגט והן לכסף כשהוא שואל אם השטר צריך להיכתב לשמה של אישה זו?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada writes no comment on Kiddushin 9. His commentary on this tractate addresses only selected, mostly aggadic passages, and neither 9a nor 9b is among them in the Senlake edition. The nearest comments are on Kiddushin 2 and Kiddushin 13.

לבן יהוידע אין פירוש על קידושין ט׳. פירושו למסכת זו עוסק רק בקטעים נבחרים, רובם אגדתיים, ובמהדורת סנלייק אין בהם לא עמוד א ולא עמוד ב של דף זה. הפירושים הקרובים ביותר הם על קידושין ב׳ ועל קידושין י״ג.

"Give, give": a reply that is not consent"הב, הב": תשובה שאינה הסכמה

Three short cases open the daf. A woman asked a seller of glass beads for a string; he said "if I give it, will you be betrothed to me?" and she said "give, give." Another asked a man in a wine shop for a cup and answered "give me to drink." A third asked a man picking dates to throw her two and said "throw, throw." In each, Rav Ḥama or Rav Zevid rules that it is nothing.

שלושה מעשים קצרים פותחים את הדף. אישה ביקשה ממוכר חרוזי זכוכית חוט אחד; אמר לה "אם אתן לך תתקדשי לי?" ואמרה "הב, הב". אחרת ביקשה כוס יין בחנות וענתה "אשקי, אשקי". שלישית ביקשה ממי שמלקט תמרים לזרוק לה שתיים ואמרה "שדי, שדי". בכל אחד פוסקים רב חמא או רב זביד: לאו כלום היא.

What if she said "give" only once? Ravina says she is betrothed; Rav Sama bar Rakta swears "by the king's crown" that she is not. The halakha is that she is not. A request for the object is not an answer to the proposal.

ומה אם אמרה "הב" פעם אחת? רבינא אומר מקודשת; רב סמא בר רקתא נשבע "בכתרא דמלכא" שאינה מקודשת. והלכתא: אינה מקודשת. בקשה לקבל את החפץ אינה תשובה להצעה.

The Gemara then sums up earlier disputes with rulings: silk needs no appraisal, as Rabba said; the halakha follows Rabbi Elazar on the hundred dinars; and it follows Rava in Rav Naḥman's name on collateral. The section on money closes with practical decisions.

הגמרא מסכמת אחר כך מחלוקות קודמות בפסקים: שיראי אינם צריכים שומא, כרבה; הלכה כרבי אלעזר במנה ודינר; והלכה כרבא אמר רב נחמן במשכון. פרק הכסף נחתם בהכרעות למעשה.

Betrothal by document and the bill of saleקידושי שטר ושטר מכר

A baraita defines betrothal by document: he writes on paper or a potsherd, even if worth less than a peruta, "your daughter is betrothed to me," and she is betrothed. Rabbi Zeira bar Mamal objects that this is unlike a bill of sale, where the seller writes "my field is sold to you." Here the husband, the acquirer, writes.

ברייתא מגדירה קידושי שטר: כתב על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שווה פרוטה, "בתך מקודשת לי", והיא מקודשת. רבי זירא בר ממל מקשה שאין זה דומה לשטר מכר, שבו המוכר כותב "שדי מכורה לך". כאן הבעל, הקונה, כותב.

Rava first answers from Scripture: of land it says "and he sells," making the seller central; of marriage it says "when a man takes," making the husband central. The Gemara pushes back: the land verse also says "they shall acquire," and "I gave my daughter" puts the father at the center of betrothal.

רבא משיב תחילה מן המקרא: בקרקע כתיב "ומכר", ותלה רחמנא במוכר; באישה כתיב "כי יקח", ותלה רחמנא בבעל. הגמרא דוחה: גם בקרקע כתיב "יקנו", ו"את בתי נתתי" מעמיד את האב במרכז הקידושין.

Rava therefore says these rules are a halakha, and the Sages attached them to verses. Alternatively, the land verse "I took the deed of purchase" shows the buyer's role. The form of the document is tradition first and exegesis second.

לכן אומר רבא: הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. ואיבעית אימא: גם התם כתיב "ואקח את ספר המקנה". צורת השטר היא קודם כול מסורת, ורק אחר כך דרשה.

Whose consent: the father's or hersדעת מי: האב או היא

Rava in Rav Naḥman's name distinguishes the wording. If he wrote "your daughter is betrothed to me," whether he gave it to the father or to her, she is betrothed with the father's consent, provided she is not yet an adult.

רבא אמר רב נחמן מבחין בין הלשונות. כתב "בתך מקודשת לי", בין שנתנו לאביה ובין שנתנו לה, מקודשת מדעת האב, והוא שלא בגרה.

If he wrote "you are betrothed to me," whether given to her father or to her, she is betrothed with her own consent, provided she is an adult. The wording of the document identifies whose authority it invokes.

כתב לה "הרי את מקודשת לי", בין שנתנו לאביה ובין שנתנו לה, מקודשת מדעתה, והוא שבגרה. לשון השטר מזהה את סמכותו של מי הוא מפעיל.

The pairing anticipates the next question. If the text determines whose consent matters, must the document also be written for this particular woman?

הצירוף צופה את השאלה הבאה. אם הכתב קובע את דעת מי צריך, האם השטר צריך להיכתב גם לשם אישה מסוימת זו?

Written for her sakeכתיבה לשמה

Reish Lakish asks about a betrothal document not written for her sake. Do we compare becoming to leaving, so that just as a bill of divorce must be written for her, so must a betrothal document? Or do we compare one mode of becoming to another, and since money need not be designated for her, neither need a document?

ריש לקיש שואל על שטר אירוסין שלא נכתב לשמה. האם מקישים הוויות ליציאות, ומה יציאה לשמה אף הוויה לשמה? או שמקישים הוויות זו לזו, ומה כסף לא בעינן לשמה אף שטר לא בעינן לשמה?

After raising the question he resolves it himself: we compare becoming to leaving, as it says "she leaves and she becomes." The same verse that taught betrothal by document on 5a now shapes its formal requirements.

בתר דבעיא הדר פשטה: מקישים הוויות ליציאות, שנאמר "ויצאה והיתה". אותו פסוק שלימד קידושי שטר בדף ה קובע עכשיו את דרישותיו הצורניות.

If written for her sake but without her consent, Rava and Ravina say she is betrothed, comparing to divorce, which is valid without her consent. Rav Pappa and Rav Sherevya say she is not, comparing instead the consent of the one who transfers. A baraita that documents are written only with both parties' consent is read as stipulation documents, following Rav Giddel: "how much will you give your son? and your daughter?" acquired by speech alone.

נכתב לשמה ושלא מדעתה: רבא ורבינא אומרים מקודשת, בהיקש ליציאה, שהיא לשמה ושלא מדעתה. רב פפא ורב שרביא אומרים אינה מקודשת, בהיקש לדעת המקנה. ברייתא שאין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם מועמדת בשטרי פסיקתא, כדברי רב גידל: "כמה אתה נותן לבנך? כך וכך. לבתך? כך וכך" — קנו, והם הדברים הנקנים באמירה.

The verse for intercourse: Rabbi Yoḥanan and Rabbiהפסוק לביאה: רבי יוחנן ורבי

Rabbi Abbahu in Rabbi Yoḥanan's name derives betrothal by intercourse from "a woman married to a husband," be'ulat ba'al: he becomes her husband through intercourse. Rabbi Zeira or Reish Lakish objects that Rabbi taught it from "and has intercourse with her." The answer: from that verse one might think he must first betroth and then have intercourse.

רבי אבהו אמר רבי יוחנן לומד קידושי ביאה מ"בעולת בעל": נעשה בעל על ידי ביאה. רבי זירא, ויש אומרים ריש לקיש, מקשה שרבי למד זאת מ"ובעלה". התשובה: מאותו פסוק הייתי אומר שצריך לקדש ואחר כך לבעול.

Rabbi Abba bar Mamal asks how a betrothed young woman can then ever be stoned: if betrothed by intercourse, she is no longer a virgin. The Rabbis before Abaye suggest that the betrothed man had atypical intercourse with her. Abaye replies that Rabbi and the Rabbis disagree only about another man; for the husband, all agree that atypical intercourse makes her a non-virgin, as shown by the baraita of ten men with a virgin, where Rabbi says only the first is stoned.

רבי אבא בר ממל מקשה: נערה המאורסה שאמרה תורה בסקילה, היכי משכחת לה? אם קידשה בביאה, הרי בעולה היא. רבנן קמיה דאביי מציעים שבא עליה ארוס שלא כדרכה. אביי משיב שלא נחלקו רבי ורבנן אלא באחר, אבל בבעל הכל מודים שהבא עליה שלא כדרכה עשאה בעולה, כפי שעולה מן הברייתא על עשרה שבאו על נערה בתולה, שבה אומר רבי: ראשון בסקילה וכולן בחנק.

Rav Naḥman bar Yitzḥak gives the accepted answer: the case is one where he betrothed her with a document. Since a document fully takes a woman out of marriage, it fully brings her in, so she is betrothed while still a virgin, and the law of stoning remains in force.

רב נחמן בר יצחק נותן את התשובה המתקבלת: כגון שקידשה בשטר. הואיל ומוציא לגמרי, מכניס לגמרי, ולכן היא מאורסת בעודה בתולה, ודין הסקילה עומד במקומו.

How each school uses the versesכיצד כל שיטה משתמשת בפסוקים

What does Rabbi Yoḥanan do with "and has intercourse with her"? He needs it to teach that this woman is acquired through intercourse but a Hebrew maidservant is not. One might have reasoned a fortiori from a yevama, or linked the maidservant to "another" wife who is acquired by intercourse; the verse prevents both.

ורבי יוחנן, מאי עביד ליה ל"ובעלה"? מיבעי ליה שזו נקנית בביאה ואין אמה עבריה נקנית בביאה. היה עולה על הדעת ללמוד בקל וחומר מיבמה, או להקיש את האמה ל"אחרת" הנקנית בביאה; הפסוק מונע את שניהם.

Rabbi derives both points from the verse, since it could have said "and he has intercourse" without "with her." Rava, who learned from bar Aḥina that betrothal which cannot lead to intercourse is not betrothal, also draws on the extra word, and the Gemara concludes that all these lessons may be learned from it.

רבי לומד את שני הדברים מן הפסוק, שהרי יכול היה לכתוב "ובעל" בלי "ובעלה". רבא, ששמע מבר אהינא שקידושין שאינן מסורין לביאה אינם קידושין, נשען גם הוא על המילה היתרה, והגמרא מסכמת: שמע מינה כולהו.

Rabbi uses "married to a husband" to teach that only the husband, not another man, makes her a non-virgin through atypical intercourse. The Gemara then asks whether Rabbi really holds this, citing his view on the ten men, and the daf ends with the question open for the next page.

רבי דורש את "בעולת בעל" ללמד שבעל עושה אותה בעולה בביאה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה. הגמרא שואלת אחר כך אם רבי באמת סובר כך, ומביאה את דבריו בעשרה, והדף מסתיים כשהשאלה פתוחה לדף הבא.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why does "give, give" not count as acceptance, and why is even a single "give" rejected in the halakha?מדוע "הב, הב" אינו נחשב הסכמה, ומדוע אף "הב" אחד נדחה להלכה?
  2. What does Rava's admission that the document's form is "a halakha supported by verses" teach about the relation between tradition and exegesis?מה מלמדת הודאת רבא שצורת השטר "הלכתא ואסמכינהו אקראי" על היחס בין מסורת לדרשה?
  3. How does the comparison of "becoming" to "leaving" decide whether a betrothal document must be written for her sake?כיצד ההיקש בין "הוויה" ל"יציאה" מכריע אם שטר אירוסין צריך להיכתב לשמה?
  4. Why does the law of the betrothed young woman's stoning force the Gemara to explain how she could have been betrothed while still a virgin?מדוע דין סקילת נערה המאורסה מחייב את הגמרא להסביר כיצד התקדשה בעודה בתולה?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Kiddushin 9aקידושין ט׳ א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
חוּמְרֵי פְּתַכְיָיתָא. אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא, אֲמַרָה לֵיהּ: ״הַב לִי חַד שׂוֹכָא״. אֲמַר לַהּ: ״אִי יָהֲבִינָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי״? אֲמַרָה לֵיהּ: ״הַבָה מֵיהֲבָה״. אָמַר רַב חָמָא: כֹּל ״הַבָה מֵיהֲבָה״ לָאו כְּלוּם הוּא. הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא שָׁתֵי חַמְרָא בְּחָנוּתָא. אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא, אֲמַרָה לֵיהּ: ״הַב לִי חַד כָּסָא״. אֲמַר לַהּ: ״אִי יָהֵיבְנָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי״? אֲמַרָה לֵיהּ: ״אַשְׁקוֹיֵי אַשְׁקְיַין״. אָמַר רַב חָמָא: כֹּל ״אַשְׁקוֹיֵי אַשְׁקְיַין״ לָאו כְּלוּם הוּא. הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא שָׁדֵי תַּמְרֵי מִדִּקְלָא. אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא, אֲמַרָה לֵיהּ: ״שְׁדִי לִי תַּרְתֵּי״! אֲמַר לַהּ: ״אִי שָׁדֵינָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי״? אֲמַרָה לֵיהּ: ״שְׁדִי מִישְׁדָּא״. אָמַר רַב זְבִיד: כֹּל ״שְׁדִי מִישְׁדָּא״ לָאו כְּלוּם הוּא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״הַב״, ״אַשְׁקִי״, ״וּשְׁדִי״, מַהוּ? – אָמַר רָבִינָא: מְקוּדֶּשֶׁת. רַב סַמָּא בַּר רַקְתָּא אָמַר: תָּגָא דְמַלְכָּא! אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְהִלְכְתָא: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְהִלְכְתָא: שִׁירָאֵי לָא צְרִיכִי שׁוּמָא. וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְהִלְכְתָא כְּרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן. תָּנוּ רַבָּנַן: בִּשְׁטָר כֵּיצַד? כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה, ״בִּתְּךָ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, ״בִּתְּךָ מְאוֹרֶסֶת לִי״, ״בִּתְּךָ לִי לְאִינְתּוּ״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא בַּר מֶמֶל: הָא לָא דָּמֵי הַאי שְׁטָרָא לִשְׁטַר זְבִינֵי! הָתָם, מוֹכֵר כּוֹתֵב לוֹ ״שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ״, הָכָא בַּעַל כּוֹתֵב ״בִּתְּךָ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״! אָמַר רָבָא: הָתָם מֵעִנְיָינָא דִּקְרָא וְהָכָא מֵעִנְיָינָא דִּקְרָא. הָתָם כְּתִיב ״וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ״ – בְּמוֹכֵר תְּלָה רַחֲמָנָא, הָכָא כְּתִיב ״כִּי יִקַּח״ – בְּבַעַל תְּלָה רַחֲמָנָא. הָתָם נָמֵי כְּתִיב ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ״! קְרִי בֵּיהּ ״יַקְנוּ״. מַאי טַעְמָא קָרֵית בֵּיהּ ״יַקְנוּ״ – מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וּמָכַר״, הָכִי נָמֵי קְרִי בֵּיהּ ״כִּי יַקַּח״, דִּכְתִיב ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה״. אֶלָּא אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא נִינְהוּ וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקְּרָאֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם נָמֵי כְּתִיב ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״. וְאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה, ״בִּתְּךָ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, ״בִּתְּךָ מְאוֹרֶסֶת לִי״, ״בִּתְּךָ לִי לְאִינְתּוּ״, בֵּין עַל יְדֵי אָבִיהָ בֵּין עַל יְדֵי עַצְמָהּ – מְקוּדֶּשֶׁת מִדַּעְתּוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא בָּגְרָה. כָּתַב לָהּ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה, ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, ״הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִינְתּוּ״, ״הֲרֵי אַתְּ מְאוֹרֶסֶת לִי״ – מְקוּדֶּשֶׁת, בֵּין עַל יְדֵי אָבִיהָ, בֵּין עַל יְדֵי עַצְמָהּ, מִדַּעְתָּהּ, וְהוּא שֶׁבָּגְרָה. בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁטַר אֵירוּסִין שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, מַהוּ? הֲוָיוֹת לִיצִיאוֹת מַקְּשִׁינַן, מָה

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Kiddushin 9bקידושין ט׳ ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
יְצִיאָה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ – אַף הֲוָיָיה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ, אוֹ דִלְמָא הֲוָיוֹת לַהֲדָדֵי מַקְּשִׁינַן, מָה הֲוָיָיה דְכֶסֶף לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ – אַף הֲוָיָיה דִשְׁטָר לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ? בָּתַר דְּבַעְיָא הֲדַר פַּשְׁטַהּ: הֲוָיָיה לִיצִיאָה מַקְּשִׁינַן, דְּאָמַר קְרָא ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״. אִיתְּמַר: כְּתָבוֹ לִשְׁמָהּ, וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ – רָבָא וְרָבִינָא אָמְרִי: מְקוּדֶּשֶׁת. רַב פָּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא אָמְרִי: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר רַב פָּפָּא: אֵימָא טַעְמָא דִידְהוּ וְאֵימָא טַעְמָא דִידִי. אֵימָא טַעְמָא דִידְהוּ – דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָיה לִיצִיאָה, מָה יְצִיאָה לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, אַף הֲוָיָיה נָמֵי לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ. וְאֵימָא טַעְמָא דִידִי: ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָיה לִיצִיאָה, מָה יְצִיאָה בָּעֵינַן דַּעַת מַקְנֶה, אַף הֲוָיָיה בָּעֵינַן דַּעַת מַקְנֶה. מֵיתִיבִי: אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן. מַאי לָאו שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין מַמָּשׁ! לָא, שְׁטָרֵי פְּסִיקָתָא. וְכִדְרַב גִּידֵּל אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: ״כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ״? – ״כָּךְ וְכָךְ״, ״לְבִתְּךָ״? – ״כָּךְ וְכָךְ״, עָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ – קָנוּ, הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה. וּבְבִיאָה. מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר קְרָא ״בְּעֻלַת בַּעַל״ – מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשֶׂה לָהּ בַּעַל עַל יְדֵי בְעִילָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אֲבָהוּ וְאָמְרִי לַהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּעוּרָה זוֹ שֶׁשָּׁנָה רַבִּי ״וּבְעָלָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה? אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא עַד דִּמְקַדֵּשׁ וַהֲדַר בָּעֵיל, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: אִם כֵּן, נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דְּאָמַר רַחֲמָנָא בִּסְקִילָה, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אִי דְּאקַדֵּישׁ וַהֲדַר בְּעֵיל בְּעוּלָה הִיא, אִי דְּאקַדֵּישׁ וְלָא בְּעֵיל לָאו כְּלוּם הוּא! אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, כְּגוֹן שֶׁבָּא עָלֶיהָ אָרוּס שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי: עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבִּי וְרַבָּנַן אֶלָּא בְּאַחֵר, אֲבָל בַּעַל – דִּבְרֵי הַכֹּל אִם בָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – עֲשָׂאָהּ בְּעוּלָה! מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: בָּאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, וַעֲדַיִין הִיא בְּתוּלָה – כּוּלָּן בִּסְקִילָה. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה, וְכוּלָּן בְּחֶנֶק. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר, הוֹאִיל וְגוֹמֵר וּמוֹצִיא, גּוֹמֵר וּמַכְנִיס. וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״וּבְעָלָהּ״, מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ – זוֹ נִקְנֵית בְּבִיאָה, וְאֵין אָמָה הָעִבְרִיָּה נִקְנֵית בְּבִיאָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא תֵּיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִיבָמָה: וּמָה יְבָמָהּ שֶׁאֵין נִקְנֵית בְּכֶסֶף, נִקְנֵית בְּבִיאָה, זוֹ, שֶׁנִּקְנֵית בְּכֶסֶף, אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה? מָה לִיבָמָה, שֶׁכֵּן זְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִב ״אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ״, הִקִּישָׁהּ הַכָּתוּב לְאַחֶרֶת. מָה אַחֶרֶת מִיקַּנְיָא בְּבִיאָה – אַף אָמָה הָעִבְרִיָּה מִיקַּנְיָא בְּבִיאָה, קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי, הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? אִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וּבָעַל״, מַאי ״וּבְעָלָהּ״ – שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וּלְרָבָא דְּאָמַר: בַּר אֲהִינָא אַסְבְּרַהּ לִי: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ״ – קִידּוּשִׁין הַמְסוּרִין לְבִיאָה הָווּ קִידּוּשִׁין, קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִין לְבִיאָה לָא הָווּ קִידּוּשִׁין. מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא ״אוֹ בְעָלָהּ״, מַאי ״וּבְעָלָהּ״ – שְׁמַע מִינַּהּ כּוּלְּהוּ. וְרַבִּי, הַאי ״בְּעֻלַת בַּעַל״, מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ – בַּעַל עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּעוּלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאֵין אַחֵר עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּעוּלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי הַאי סְבָרָא? וְהָתַנְיָא: בָּאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וַעֲדַיִין הִיא בְּתוּלָה – כּוּלָּם בִּסְקִילָה. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה, וְכוּלָּם בְּחֶנֶק!

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.