Why can handing over one dinar toward a promised hundred effect kiddushin, while handing over collateral for the hundred may accomplish nothing?
מדוע נתינת דינר אחד מתוך מאה שהבטיח יכולה להחיל קידושין, ואילו מסירת משכון להבטחת המאה עשויה שלא להועיל כלל?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada writes no comment on Kiddushin 8. His commentary on this tractate addresses only selected, mostly aggadic passages, and neither 8a nor 8b is among them in the Senlake edition. The nearest comments are on Kiddushin 2 and Kiddushin 13.
לבן יהוידע אין פירוש על קידושין ח׳. פירושו למסכת זו עוסק רק בקטעים נבחרים, רובם אגדתיים, ובמהדורת סנלייק אין בהם לא עמוד א ולא עמוד ב של דף זה. הפירושים הקרובים ביותר הם על קידושין ב׳ ועל קידושין י״ג.
Rav Yosef's first proof: grain and vesselsראיה ראשונה של רב יוסף: תבואה וכלים
Rav Yosef brings a source for his view that the worth of money must be set like money. A baraita on redeeming a Hebrew slave reads "from the money of his purchase": he is acquired with money, not with grain or vessels. The Gemara asks what this can mean, since elsewhere Scripture includes the worth of money as money.
רב יוסף מביא מקור לשיטתו שווה כסף צריך להיות קצוב ככסף. ברייתא על עבד עברי דורשת "מכסף מקנתו": נקנה בכסף ואינו נקנה בתבואה ובכלים. הגמרא שואלת מה פירוש הדבר, הרי במקום אחר הכתוב מרבה שווה כסף ככסף.
Rav Yosef reads it as goods that are worth a peruta but lack a fixed value. The other side reads it as excluding exchange, ḥalipin, which works with any object. But Rav Naḥman holds that produce cannot effect exchange, so the Gemara offers a third reading: goods worth less than a peruta.
רב יוסף מעמיד אותה בחפצים ששווים פרוטה אך אין שוויים קצוב. הצד השני מעמיד אותה במיעוט חליפין, הנעשים בכל כלי. אבל רב נחמן סובר שפירות אינם עושים חליפין, ולכן הגמרא מציעה קריאה שלישית: חפצים שאינם שווים פרוטה.
Why then mention grain and vessels specifically, if money worth less than a peruta also fails? Because one might have thought that the immediate use of grain and vessels would make him agree to transfer himself. The proof thus falls away, and Rav Yosef's view is not established from this source.
אם כן למה דווקא תבואה וכלים, הרי גם כסף פחות משווה פרוטה אינו מועיל? משום שהיה עולה על הדעת שהנאתם מצויה, ולכן יגמור ויקנה את עצמו. כך נופלת הראיה, ושיטת רב יוסף אינה מוכחת ממקור זה.
Rav Yosef's second proof: redeeming a firstbornראיה שנייה של רב יוסף: פדיון הבן
Rav Yosef cites a second baraita: "this calf for the redemption of my son" or "this cloak" says nothing, but "this calf worth five sela" redeems him. Is this not because an unvalued item cannot redeem even if it is worth five sela?
רב יוסף מביא ברייתא שנייה: "עגל זה לפדיון בני" או "טלית זו לפדיון בני" לא אמר כלום, אבל "עגל זה של חמש סלעים לפדיון בני" בנו פדוי. האם אין זה משום שחפץ שלא הוערך אינו פודה אף אם שווה חמש סלעים?
The Gemara answers that the case is one where the item is not worth five sela but the priest agreed to accept it at that value. Rav Kahana did so: he took a cloth for a redemption and said "to me it is worth five sela."
הגמרא משיבה שמדובר בחפץ שאינו שווה חמש סלעים, והכהן קיבל עליו בשווי זה. כך עשה רב כהנא: נטל סודרא בפדיון הבן ואמר "לדידי חזיא לי חמש סלעים".
Rav Ashi limits this to someone like Rav Kahana, a great man who needs a cloth on his head. Personal value can be real, as when Mar bar Rav Ashi paid thirteen for a cloth worth ten. Subjective worth is recognized, but only where the need is genuine.
רב אשי מגביל זאת לאדם כרב כהנא, גברא רבה דמבעי ליה סודרא ארישיה. שווי אישי יכול להיות אמיתי, כמו שמר בר רב אשי קנה סודרא בשלושה עשר כששווה עשרה. שווי סובייקטיבי מוכר, אבל רק כשהצורך אמיתי.
A hundred promised, one given: Rabbi Elazarמנה הובטח ודינר ניתן: רבי אלעזר
Rabbi Elazar rules: "be betrothed to me with a hundred dinars," and he gave her one dinar, she is betrothed, and he must complete the sum. Saying a hundred and giving one is like saying "on condition," and Rav Huna in Rav's name holds that "on condition" means from now.
רבי אלעזר פוסק: "התקדשי לי במנה" ונתן לה דינר — מקודשת וישלים. מאחר שאמר מנה ונתן דינר, כאומר "על מנת" דמי, ורב הונא אמר רב: כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי.
A baraita objects: if he was counting out a hundred and either party wished to retract, even at the last dinar, they may. The Gemara first places the baraita in "with this hundred," supported by its latter clause about a hundred lacking a dinar or a copper coin. Then it reads both clauses as "this hundred," and finally Rav Ashi says counting is different, because she has the whole sum in mind.
ברייתא מקשה: היה מונה והולך מנה, ורצה אחד מהם לחזור, אפילו בדינר האחרון — רשאי. הגמרא מעמידה תחילה את הברייתא ב"מנה זה", בסיוע הסיפא על מנה חסר דינר או דינר של נחושת. אחר כך היא מעמידה את שני החלקים ב"מנה זה", ולבסוף רב אשי אומר: מונה שאני, דדעתה אכולהו.
Two details close the passage. A copper dinar invalidates only if she did not know, as when he gave it at night or it was mixed among other coins. A flawed dinar that can be spent with difficulty still betroths, and he must exchange it. The law attends to what she knowingly accepted.
שני פרטים חותמים את הקטע. דינר של נחושת פוסל רק כשלא ידעה, כגון שנתן לה בלילה או שנמצא בין הדינרים. דינר רע שיוצא על ידי הדחק מקדש, וחייב להחליפו. הדין מתחשב במה שקיבלה ביודעין.
Collateral: when a pledge does and does not acquireמשכון: מתי הוא קונה ומתי לא
Rava in Rav Naḥman's name rules: "be betrothed with a hundred dinars," and he gave her collateral for it, she is not betrothed. There is no hundred here and there is no collateral here, since the pledge is not hers.
רבא אמר רב נחמן: "התקדשי לי במנה" ונתן לה משכון עליו — אינה מקודשת. מנה ליתא, משכון ליתא, שהרי המשכון אינו שלה.
Rava objects from a baraita: one who betroths with collateral, she is betrothed. The answer: there it is someone else's collateral held by the man, following Rabbi Yitzḥak that a creditor acquires collateral, as it says "it shall be righteousness for you." If the creditor did not own it, how would returning it be righteousness?
רבא מקשה מברייתא: קידשה במשכון — מקודשת. התשובה: התם במשכונא דאחרים, כרבי יצחק שבעל חוב קונה משכון, שנאמר "ולך תהיה צדקה". אם אינו קונה, מנין לו צדקה?
A case illustrates the principle. The sons of Rav Huna bar Avin bought a maidservant for perutot, lacked the coins, and gave a silver ingot as a pledge. When her price rose, Rabbi Ami ruled: there are no perutot here and there is no ingot here. A pledge secures payment; it does not replace it.
מעשה ממחיש את העיקרון. בני רב הונא בר אבין זבנו אמתא בזוזי, לא היו להם, ויהבו עליה נסכא. לבסוף אייקרא אמתא, ורבי אמי אמר: זוזי ליתנהו, נסכא ליתא. המשכון מבטיח את התשלום; הוא אינו מחליף אותו.
Thrown into the sea or before himנזרק לים או לפניו
A baraita: "be betrothed with a hundred dinars," and she took them and threw them into the sea, into fire, or anywhere they are lost, she is not betrothed. If she threw them before him, saying "take them, I do not want them," she is not betrothed either.
תנו רבנן: "התקדשי לי במנה", נטלתו וזרקתו לים, לנהר או לכל דבר שהוא אבד — אינה מקודשת. זרקתו לפניו ואמרה "הילך, אי אפשי בהן" — גם אינה מקודשת.
Why state the case of the sea? One might think that since she would owe him the money if she destroyed it, she must have accepted the betrothal and destroyed it only to test whether he is quick to anger. The baraita teaches that destroying the money is a rejection, not a test.
מדוע צריך לשנות את מקרה הים? היה עולה על הדעת שמאחר שהייתה חייבת לו באחריות, היא קיבלה את הקידושין ואיבדה את הכסף רק כדי לבחון אם הוא כעסן. הברייתא מלמדת שאיבוד הכסף הוא דחייה, לא בחינה.
The law reads her conduct as speech. Throwing the coins away or back at him communicates refusal more clearly than any formula, and the Gemara declines to presume a hidden acceptance behind an outward rejection.
הדין קורא את מעשיה כדיבור. זריקת המטבעות או החזרתם אליו מבטאת סירוב ברור יותר מכל לשון, והגמרא נמנעת מלהניח קבלה נסתרת מאחורי דחייה גלויה.
Father, so-and-so, a rock, a dog and a poor manאב, פלוני, סלע, כלב ועני
"Give them to my father" or "to your father" does not betroth, but "on condition that he accepts them for me" does. The same holds for "give them to so-and-so." Both are needed: with relatives one might think she gave a gift; with a stranger one might think she would not rely on him to act for her.
"תנם לאבא" או "לאביך" — אינה מקודשת; "על מנת שיקבלום לי" — מקודשת. כך גם "תנם לפלוני". שניהם צריכים: בקרובים היה עולה על הדעת שנתנה במתנה; בזר היה עולה על הדעת שאינה סומכת עליו שיעשה שליחותה.
"Put them on a rock": not betrothed, unless the rock is hers; Rav Beivai asks about a rock they own jointly, and it remains unresolved. "Give the loaf to a dog": not betrothed, unless the dog is hers. Rav Mari asks about a dog chasing her: is saving her a benefit that betroths, or may she say he was obligated to save her anyway? Again, teiku.
"הניחם על הסלע" — אינה מקודשת, ואם הסלע שלה — מקודשת; רב ביבי שואל על סלע של שניהם, ותיקו. "תני ככר לכלב" — אינה מקודשת, ואם הכלב שלה — מקודשת. רב מרי שואל על כלב הרץ אחריה: האם הצלתה היא הנאה המקדשת, או שיכולה לומר לו מדאורייתא מיחייבת לאצולן? שוב תיקו.
"Give the loaf to a poor man": not betrothed, even if he depends on her, because she can say "just as I am obligated to feed him, so are you." Benefit counts only when it is something she gains that he was not already bound to provide. The daf ends as a new story about a man selling begins.
"תני ככר לעני" — אינה מקודשת, אפילו עני הסמוך עליה, שיכולה לומר לו: כשם שאני מחויבת לפרנסו, כך אתה מחויב לפרנסו. הנאה נחשבת רק כשהיא דבר שהיא מרוויחה ושלא היה מוטל עליו ממילא. הדף מסתיים כשמתחיל מעשה חדש באדם שמכר.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why might goods worth enough still fail to betroth if their value is not fixed, according to Rav Yosef?מדוע לפי רב יוסף חפצים ששווים די עלולים שלא לקדש אם שוויים אינו קצוב?
- How does "on condition" explain Rabbi Elazar's ruling that a single dinar betroths when a hundred were promised?כיצד "על מנת" מסביר את פסיקת רבי אלעזר שדינר אחד מקדש כשהובטח מנה?
- What is the difference between someone else's collateral and the man's own pledge for a debt?מה ההבדל בין משכון של אחרים לבין משכון שהאיש נותן על חובו?
- Why does saving a woman from a chasing dog or feeding a poor man not clearly count as a benefit that betroths?מדוע הצלת אישה מכלב או פרנסת עני אינן נחשבות בבירור להנאה המקדשת?
The source sheetדף המקורות
אַף שָׁוֶה כֶּסֶף נָמֵי דְּקִיץ.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״ – בְּכֶסֶף הוּא נִקְנֶה, וְאֵינוֹ נִקְנֶה בִּתְבוּאָה וְכֵלִים.
הַאי תְּבוּאָה וְכֵלִים הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא מַקְנוּ בְּהוּ כְּלָל, ״יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא – לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף;
וְאִי דְּלֵית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, מַאי אִירְיָא תְּבוּאָה וְכֵלִים, אֲפִילּוּ כֶּסֶף נָמֵי! אֶלָּא לָאו דְּאִית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְכֵיוָן דְּלָא קַיְיצִי לָא?
וְאִידָּךְ, הָכִי קָאָמַר: בְּתוֹרַת כֶּסֶף הוּא נִקְנֶה, וְאֵין נִקְנֶה בְּתוֹרַת תְּבוּאָה וְכֵלִים, וּמַאי נִינְהוּ – חֲלִיפִין.
וּלְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר: פֵּירוֹת לָא עָבְדִי חֲלִיפִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא, לְעוֹלָם דְּלֵית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. וּדְקָאָמְרַתְּ ״מַאי אִירְיָא תְּבוּאָה, וְכֵלִים אֲפִילּוּ כֶּסֶף נָמֵי!״, לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר:
לָא מִיבַּעְיָא כֶּסֶף, דְּאִי אִית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה – אִין, אִי לָא – לָא, אֲבָל תְּבוּאָה וְכֵלִים, אֵימָא מִדִּמְקָרְבָא הֲנָאָתַיְיהוּ, גָּמַר וּמַקְנֵי נַפְשֵׁיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: ״עֵגֶל זֶה לְפִדְיוֹן בְּנִי״, ״טַלִּית זֹה לְפִדְיוֹן בְּנִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״עֵגֶל זֶה בְּחָמֵשׁ סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנִי״, ״טַלִּית זוֹ בְּחָמֵשׁ סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנִי״ – בְּנוֹ פָּדוּי.
הַאי פִּדְיוֹן, הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא שָׁוֵי, כֹּל כְּמִינֵּיהּ? אֶלָּא לָאו אַף עַל גַּב דְּשָׁוֵי, וְכֵיוָן דְּלָא קַיְיצִי – לָא?
לָא, לְעוֹלָם דְּלָא שָׁוֵי, וּכְגוֹן דְּקַבֵּיל כֹּהֵן עִילָּוֵיהּ. כִּי הָא דְּרַב כָּהֲנָא שָׁקֵיל סוּדָרָא מִבֵּי פִּדְיוֹן הַבֵּן, אָמַר (לֵיהּ): לְדִידִי חֲזֵי לִי חָמֵשׁ סְלָעִים.
אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא כְּגוֹן רַב כָּהֲנָא, דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא וּמִבְּעֵי לֵיהּ סוּדָרָא אַרֵישֵׁיהּ, אֲבָל כּוּלֵּי עָלְמָא – לָא. כִּי הָא דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי זְבַן סוּדָרָא מֵאִימֵּיהּ דְּרָבָא מִקּוּבֵּי שָׁוֵי עַשְׂרָה בִּתְלֵיסַר.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְנָתַן לָהּ דִּינָר – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיַשְׁלִים. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאָמַר לַהּ ״מָנֶה״ וְיָהֵב לַהּ דִּינָר, כְּמַאן דְּאָמַר לַהּ: ״עַל מְנָת״ דָּמֵי.
וְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כׇּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי.
מֵיתִיבִי: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְהָיָה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ, וְרָצָה אֶחָד מֵהֶן לַחֲזוֹר אֲפִילּוּ בַּדִּינָר הָאַחֲרוֹן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר ״בְּמָנֶה זֶה״. הָא מִדְּסֵיפָא ״בְּמָנֶה זֶה״, רֵישָׁא בְּמָנֶה סְתָם,
דְּקָא תָנֵי סֵיפָא: אָמַר לָהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה זֶה״ וְנִמְצָא מָנֶה חָסֵר דִּינָר, אוֹ דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. דִּינָר רַע – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיַחְלִיף.
לָא, רֵישָׁא וְסֵיפָא דְּאָמַר ״בְּמָנֶה זֶה״, וּפָרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ: רָצָה אֶחָד מֵהֶן לַחֲזוֹר, אֲפִילּוּ בְּדִינָר הָאַחֲרוֹן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. כֵּיצַד – כְּגוֹן דְּאָמַר לַהּ ״בְּמָנֶה זוֹ״.
וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא בְּמָנֶה סְתָם, הַשְׁתָּא בְּמָנֶה סְתָם לָא הָווּ קִידּוּשֵׁי, ״בְּמָנֶה זֶה״ מִיבַּעְיָא?
אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא – תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר רֵישָׁא ״בְּמָנֶה זֶה״, אֲבָל בְּמָנֶה סְתָם הָווּ קִידּוּשִׁין, תְּנָא סֵיפָא ״בְּמָנֶה זֶה״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בְּמָנֶה סְתָם, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא הָווּ קִידּוּשִׁין.
רַב אָשֵׁי אָמַר: מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ שָׁאנֵי, דְּדַעְתַּהּ אַכּוּלֵּיהּ.
הַאי דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָדְעָה בֵּיהּ – הָא סְבַרָה וְקַבִּלָה! לָא צְרִיכָא, דְּיַהֲבֵיהּ נִיהֲלַיהּ בְּלֵילְיָא, אִי נָמֵי דְּאִשְׁתְּכַח לַיהּ בֵּינֵי זוּזֵי.
הַאי דִּינָר רַע הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא נָפֵיק – הַיְינוּ דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת! אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן דְּנָפֵיק עַל יְדֵי הַדְּחָק.
אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר לַהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְהִנִּיחַ לָהּ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶ[ם] – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
מָנֶה אֵין כָּאן – מַשְׁכּוֹן אֵין כָּאן. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: קִידְּשָׁה בְּמַשְׁכּוֹן מְקוּדֶּשֶׁת! הָתָם בְּמַשְׁכּוֹן דַּאֲחֵרִים וְכִדְרַבִּי יִצְחָק.
דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״ – אִם אֵינוֹ קוֹנֶה, צְדָקָה מִנַּיִן? מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן.
בְּנֵי רַב הוּנָא בַּר אָבִין זְבוּן הָהִיא אַמְתָּא בִּפְרִיטֵי, לָא הֲווֹ בַּהֲדַיְיהוּ, אוֹתִיבוּ נְסָכָא עֲלֵיהּ. לְסוֹף אִיַּיקַּר אַמְתָּא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: פְּרִיטֵי אֵין כָּאן, נְסָכָא אֵין כָּאן.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, נְטָלַתּוּ וּזְרָקַתּוּ לַיָּם אוֹ לָאוּר אוֹ לְכׇל דָּבָר הָאָבֵד – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. הָא שְׁדֵיתִינְהוּ קַמֵּיהּ – הָווּ קִידּוּשִׁין? הָא קָאָמְרָה לֵיהּ: שְׁקֵיל, לָא בָּעֵינָא!
לָא מִיבַּעְיָא קָא אָמַר: לָא מִיבַּעְיָא שְׁדֵיתִינְהוּ קַמֵּיהּ דְּלָא הָווּ קִידּוּשִׁין, אֲבָל זְרָקַתּוּ לַיָּם אוֹ לָאוּר אֵימָא כֵּיוָן דְּמִיחַיְּיבָא בְּהוּ, קַדּוֹשֵׁי קַדִּישׁ נַפְשָׁהּ, וְהָא דְּקָא עָבְדָא הָכִי, סָבְרָא: אֶיבְדְּקֵיהּ לְהַאי גַּבְרָא אִי רַתְחָנָא הוּא אוֹ לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״ – ״תְּנֵם, לְאַבָּא וּלְאָבִיךָ״ – אֵינָהּ ״מְקוּדֶּשֶׁת. ״עַל מְנָת שֶׁיְּקַבְּלוּם לִי״ – מְקוּדֶּשֶׁת.
תְּנָא אַבָּא לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחַ דְּרֵישָׁא, תְּנָא אָבִיךָ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחַ דְּסֵיפָא.
״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״ – ״תְּנֵם לִפְלוֹנִי״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. ״עַל מְנָת שֶׁיְּקַבְּלֵם לִי״ – מְקוּדֶּשֶׁת. וּצְרִיכָא,
דְּאִי אַשְׁמְעִינַן ״אַבָּא וְאָבִיךְ״, הָתָם הוּא דְּכִי אָמְרָה ״עַל מְנָת שֶׁיְּקַבְּלוּם לִי״ – הָווּ קִידּוּשִׁין, דְּסָמְכָה דַּעְתַּהּ עִילָּ[וַ]יְהוּ, סָבְרָה: עָבְדִין לִי שְׁלִיחוּתַאי. אֲבָל פְּלוֹנִי – לָא,
וְאִי אַשְׁמְעִינַן פְּלוֹנִי, הָכָא הוּא דְּכִי אַמְרַהּ ״תְּנֵם לִפְלוֹנִי״ – לָא הָווּ קִידּוּשֵׁי, דְּלָא מְקָרְבָא דַּעְתַּהּ לְגַבֵּיהּ לְמִיתְּבֵהּ לֵיהּ בְּמַתָּנָה, אֲבָל ״אַבָּא וְאָבִיךְ״, דִּמְקָרְבָא דַּעְתַּהּ לְגַבַּיְיהוּ, אֵימָא בְּמַתָּנָה יַהֲבִיתֵיהּ נִיהֲלַיְיהוּ, צְרִיכָא.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״ – ״תְּנֵם עַל גַּבֵּי סֶלַע״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם הָיָה סֶלַע שֶׁלָּהּ – מְקוּדֶּשֶׁת. בָּעֵי רַב בִּיבִי: סֶלַע שֶׁל שְׁנֵיהֶם, מַהוּ? תֵּיקוּ.
״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכִכָּר״ – ״תְּנֵהוּ לְכֶלֶב״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם הָיָה כֶּלֶב שֶׁלָּהּ – מְקוּדֶּשֶׁת. בָּעֵי רַב מָרִי: כֶּלֶב רָץ אַחֲרֶיהָ, מַהוּ?
בְּהָהוּא הֲנָאָה דְּקָא מַצְּלָה נַפְשָׁהּ מִינֵּיהּ גָּמְרָה וּמַקְנְיָא לֵיהּ נַפְשָׁהּ, אוֹ דִלְמָא מָצֵי אָמְרָה לֵיהּ: ״מִדְּאוֹרָיְיתָא חַיּוֹבֵי מְחַיְּיבַתְּ לַאֲצוּלַן״? תֵּיקוּ.
״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכִכָּר״ – ״תְּנֵהוּ לְעָנִי״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, אֲפִילּוּ עָנִי הַסָּמוּךְ עָלֶיהָ. מַאי טַעְמָא? אָמְרָה לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דִּמְחַיַּיבְנָא בֵּיהּ אֲנָא, הָכִי מְחַיְּיבַתְּ בֵּיהּ אַתְּ.
הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא מְזַבֵּיןWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
