Can chuppah itself create kiddushin, as Rav Huna argues, and how does Rava challenge the inference from what chuppah accomplishes after kiddushin?
האם חופה כשלעצמה יכולה לקנות בקידושין כדעת רב הונא, וכיצד מערער רבא על הראיה ממה שחופה פועלת אחרי קידושין?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada writes no comment on Kiddushin 5. His commentary on this tractate addresses only selected, mostly aggadic passages, and neither 5a nor 5b is among them in the Senlake edition. The nearest comments are on Kiddushin 2 and Kiddushin 13.
לבן יהוידע אין פירוש על קידושין ה׳. פירושו למסכת זו עוסק רק בקטעים נבחרים, רובם אגדתיים, ובמהדורת סנלייק אין בהם לא עמוד א ולא עמוד ב של דף זה. הפירושים הקרובים ביותר הם על קידושין ב׳ ועל קידושין י״ג.
A document by logic, and by a linking verseשטר מסברה ומהיקש
The Gemara seeks a source for betrothal by document. Logic suggests one: if money, which does not release a woman, brings her in, then a document, which does release her, should surely bring her in. But money has a strength a document lacks: it redeems consecrated property and second tithe, as it says "he shall give the money and it shall be his."
הגמרא מבקשת מקור לקידושי שטר. הסברה מציעה: אם כסף, שאינו מוציא, מכניס, שטר, שמוציא, אינו דין שיכניס? אבל לכסף יש כוח שאין לשטר: פודין בו הקדשות ומעשר שני, שנאמר "ונתן הכסף וקם לו".
The verse therefore links the two: "she leaves... and she becomes [another man's wife]." Becoming is compared to leaving: as leaving is by a document, so becoming can be by a document. Why not link the other way, so that leaving could be by money? Abaye answers that people would say money brings her in and money takes her out; can the advocate become the prosecutor?
לכן הפסוק מקיש: "ויצאה והיתה". מקיש הוויה ליציאה: מה יציאה בשטר, אף הוויה בשטר. ומדוע לא להקיש להפך, שתהיה יציאה בכסף? אביי משיב: יאמרו כסף מכניס וכסף מוציא — יעשה סנגור קטגור?
The same objection applies to a document: one document brings in and another takes out. The Gemara answers that the words of one document are distinct from the words of the other. Then let one coin also be distinct from the other? No: in the end the coin is the same coin. Text carries its own meaning; money does not.
אותה קושיה חלה על שטר: שטר מכניס ושטר מוציא. הגמרא משיבה שהאי שטר לחודיה והאי שטר לחודיה, דברים שבזה לבד ודברים שבזה לבד. אם כן גם הכסף, הא לחודיה והא לחודיה? לא, סוף סוף טבעא חד הוא. לטקסט יש משמעות משלו; לכסף אין.
Why money cannot divorce: Rava and "a scroll of severance"מדוע כסף אינו מגרש: רבא ו"ספר כריתות"
Rava gives another reason: "he shall write for her," she is divorced by writing and not by money. Why not say instead that she is divorced by writing but not betrothed by writing? Because the link "she leaves and she becomes" allows betrothal by document. And the verse about divorce most naturally excludes another way of divorce, not a way of betrothal.
רבא נותן טעם אחר: "וכתב לה", בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. ומדוע לא לומר שבכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה? משום שההיקש "ויצאה והיתה" מתיר קידושי שטר. ומסתברא שפסוק העוסק בגירושין ממעט גירושין ולא קידושין.
Rabbi Yosei HaGelili uses "he shall write" for another teaching, so he derives that money does not divorce from "a scroll of severance": a scroll severs her, nothing else does. The Rabbis use that phrase to require something that fully severs: a bill given on condition she never drinks wine or never visits her father is not severance, but for thirty days it is.
רבי יוסי הגלילי דורש את "וכתב" לדבר אחר, ולכן הוא לומד שאין גירושין בכסף מ"ספר כריתות": ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. רבנן דורשים זאת לדבר הכורת בינו לבינה: גט על מנת שלא תשתי יין לעולם, או שלא תלכי לבית אביך לעולם, אינו כריתות; שלושים יום — הרי זה כריתות.
How does Rabbi Yosei HaGelili know the law of complete severance? From the doubled form "karet, keritut." The Rabbis do not expound that doubling. A single phrase thus carries different loads in different systems of reading.
ורבי יוסי הגלילי, מנא ליה דין דבר הכורת? מ"כרת כריתות". ורבנן — כרת כריתות לא דרשי. ביטוי אחד נושא אפוא משקל שונה בשיטות דרשה שונות.
None of the three can be derived from the other twoאין ללמוד אחת משתיים
Granted that one mode cannot be learned from another, perhaps one can be learned from two together. Could Scripture have omitted the document and derived it from money and intercourse? No: money and intercourse share a great benefit to the woman, which a document lacks.
נניח שאין ללמוד דרך אחת מחברתה, אולי ניתן ללמוד אחת משתיים. האם יכול היה הכתוב לא לכתוב שטר ולגזור אותו מכסף ומביאה? לא: לכסף ולביאה יש הנאה מרובה, ואין זה בשטר.
Could intercourse be omitted and derived from money and a document? No: those two have a broad range of acquisition. Could money be omitted and derived from a document and intercourse? No: those two can operate against her will. One objects that money can also work against her will, with a Hebrew maidservant; but with regard to marriage it has not been found.
האם אפשר לא לכתוב ביאה ולגזור אותה מכסף ושטר? לא: קניינם מרובה. האם אפשר לא לכתוב כסף ולגזור אותו משטר וביאה? לא: הם ישנם בעל כורחה. ואם תאמר שגם כסף ישנו בעל כורחה, באמה עבריה — מכל מקום באישות לא מצינו.
The exercise answers the Mishnah's word "three" from a new angle. Each mode has a unique feature that blocks its derivation from the others, so each must be written. Together with the verses on 4b, this establishes the three modes as independent sources of law.
התרגיל משיב על המילה "שלש" שבמשנה מזווית חדשה. לכל דרך יש תכונה ייחודית החוסמת את לימודה מן האחרות, ולכן כל אחת צריכה להיכתב. יחד עם הפסוקים בדף הקודם, כך מתבססות שלוש הדרכים כמקורות דין עצמאיים.
Rav Huna: chuppah acquires a fortioriרב הונא: חופה קונה מקל וחומר
Rav Huna says chuppah acquires a fortiori: if money, which does not let her eat teruma, acquires, chuppah, which does, should surely acquire. The Gemara objects with Ulla: by Torah law a betrothed Israelite woman married to a priest may eat teruma, as "the acquisition of his money"; the Sages forbade it only lest she share a cup with her siblings in her father's house.
רב הונא אומר שחופה קונה מקל וחומר: אם כסף, שאינו מאכיל בתרומה, קונה, חופה, שמאכלת בתרומה, אינו דין שתקנה? הגמרא מקשה מדברי עולא: מדאורייתא ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר "קנין כספו"; חכמים אסרו רק שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה.
Rav Huna's argument is therefore rephrased: money does not complete the marriage yet acquires, so chuppah, which completes it, should acquire. The refutation follows: money redeems consecrated property. Intercourse proves the point, but intercourse acquires a yevama, and money proves the point in turn. Their common feature is that they acquire elsewhere and acquire here, and chuppah too acquires elsewhere.
לכן מנוסח הטיעון מחדש: כסף, שאינו גומר, קונה; חופה, שגומרת, אינו דין שתקנה? הפירכה באה: כסף פודין בו הקדשות. ביאה תוכיח, אבל ביאה קונה ביבמה, וכסף יוכיח. וחזר הדין: הצד השווה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן, אף חופה קונה בעלמא ותקנה כאן.
Further objections are raised: their common feature is great benefit, and a document proves otherwise; a document releases, and money and intercourse prove otherwise. The last refutation, that both operate against her will, is answered with Rav Huna's earlier point that money does not do so in marriage. The argument for chuppah survives, at least for now.
מועלות פירכות נוספות: הצד השווה שבהן שהנאתן מרובה, ושטר יוכיח; שטר מוציא, וכסף וביאה יוכיחו. הפירכה האחרונה, שישנן בעל כורחה, נענית בדברי רב הונא הקודמים שבאישות לא מצינו כסף בעל כורחה. הטיעון לחופה עומד, לפחות לעת עתה.
Rava's two objections and Abaye's repliesשתי פירכות רבא ותשובות אביי
Rava raises two objections against Rav Huna. First, the Mishnah teaches three ways, not four. Second, chuppah completes only after betrothal; how can one derive chuppah without betrothal from chuppah that follows betrothal?
רבא מעלה שתי פירכות נגד רב הונא. ראשית, שלש תנן ולא ארבע. שנית, חופה אינה גומרת אלא על ידי קידושין; וכי ניתן ללמוד חופה בלא קידושין מחופה שעל ידי קידושין?
Abaye answers the first: the Tanna lists what is written explicitly, not what is derived by argument. To the second, he says Rav Huna meant exactly that: money, which does not complete after money, acquires; chuppah, which completes after money, should surely acquire.
אביי משיב על הראשונה: התנא שונה דבר הכתוב בפירוש ואינו שונה דבר שאינו כתוב בפירוש. על השנייה הוא אומר שכך בדיוק אמר רב הונא: כסף, שאינו גומר אחר כסף, קונה; חופה, שגומרת אחר כסף, אינו דין שתקנה?
The exchange is left without a final ruling here. What it shows is how a Mishnah's number can be defended against a new mode: either the mode is not written, so the Tanna omitted it, or the argument for it depends on the very betrothal it is supposed to replace.
המשא ומתן נשאר כאן בלי הכרעה סופית. מה שהוא מראה הוא כיצד מספר שבמשנה מוגן מפני דרך חדשה: או שהדרך אינה כתובה ולכן התנא השמיטה, או שהטיעון לה תלוי באותם קידושין שהיא אמורה להחליף.
The words of betrothal and the question of "to me"לשונות הקידושין ושאלת "לי"
A baraita asks how betrothal with money works. If he gives money or its worth and says "you are betrothed to me," "you are engaged to me," or "you are to me as a wife," she is betrothed. If she gives and she says "I am betrothed to you," she is not. Rav Pappa notes that the middle case, he gives and she speaks, is left unclear.
ברייתא שואלת כיצד בכסף. נתן לה כסף או שווה כסף ואמר לה "הרי את מקודשת לי", "הרי את מאורסת לי", "הרי את לי לאינתו" — הרי זו מקודשת. אבל היא שנתנה והיא שאמרה "הריני מקודשת לך" — אינה מקודשת. רב פפא מעיר שהמקרה האמצעי, הוא נתן והיא אמרה, נשאר לא ברור.
The Gemara offers two answers. Either he-gives-she-says is like she-gives-she-says and is not betrothal, or it is a case of doubt, and by rabbinic law one is concerned. Shmuel then lists formulas: for betrothal, "you are betrothed," "engaged" or "as a wife" work, while "I am your husband" does not raise concern; for divorce, "you are sent away" or "permitted to any man" work, while "I am not your husband" does not.
הגמרא מציעה שתי תשובות. או שהוא נתן והיא אמרה כמוה שנתנה ואמרה ואינן קידושין, או שהוא ספק, ומדרבנן חיישינן. שמואל מונה אחר כך לשונות: בקידושין "הרי את מקודשת", "מאורסת", "לאינתו" — מקודשת, ואילו "הריני אישך" — אין חוששין; בגירושין "הרי את משולחת", "מותרת לכל אדם" — מגורשת, ואילו "אין אני אישך" — אין חוששין.
Rav Pappa asks Abaye whether Shmuel holds that ambiguous intimations, yadayim she-einan mokhiḥot, are effective. The Gemara recalls Shmuel's comment on "I shall be": it makes a nazirite only when a nazirite was passing, implying that otherwise it does not. The answer is that here he said "to me." The daf ends as the Gemara asks what, then, Shmuel came to teach.
רב פפא שואל את אביי אם שמואל סובר ידיים שאינן מוכיחות הוויין ידיים. הגמרא מזכירה את דברי שמואל על "אהא": הוא נזיר רק כשהיה נזיר עובר לפניו, ומשמע שבלאו הכי אינו נזיר. התשובה היא שכאן אמר "לי". הדף מסתיים כשהגמרא שואלת: אם כן, מה בא שמואל להשמיענו?
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why can a document bring a woman in and take her out, while money can only bring her in?מדוע שטר יכול להכניס ולהוציא, ואילו כסף יכול רק להכניס?
- How does the "common feature" argument for chuppah work, and where does it break down?כיצד פועל טיעון "הצד השווה" לחופה, והיכן הוא נשבר?
- What does Abaye's reply "the Tanna teaches what is explicitly written" imply about the Mishnah's list of three?מה משתמע מתשובת אביי "תנא דבר הכתוב בפירוש" לגבי רשימת השלוש שבמשנה?
- Why does it matter who speaks and who gives in the formulas of betrothal, and why is "to me" important for Shmuel?מדוע חשוב מי מדבר ומי נותן בלשונות הקידושין, ומדוע "לי" חשוב לשמואל?
The source sheetדף המקורות
וּמִנַּיִן שֶׁאַף בִּשְׁטָר? וְדִין הוּא: וּמָה כֶּסֶף, שֶׁאֵין מוֹצִיא – מַכְנִיס, שְׁטָר, שֶׁמּוֹצִיא – אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּכְנִיס?
מָה לְכֶסֶף, שֶׁכֵּן פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. תֹּאמַר שְׁטָר, שֶׁאֵין פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, דִּכְתִיב: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״!
אָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָה לִיצִיאָה: מָה יְצִיאָה בִּשְׁטָר – אַף הֲוָיָה נָמֵי בִּשְׁטָר. וְאַקֵּישׁ נָמֵי, יְצִיאָה לַהֲוָיָה: מָה הֲוָיָה בַּכֶּסֶף – אַף יְצִיאָה בְּכֶסֶף!
אָמַר אַבָּיֵי: יֹאמְרוּ: כֶּסֶף מַכְנִיס, כֶּסֶף מוֹצִיא, סָנֵיגוֹר יֵעָשֶׂה קָטֵיגוֹר? אִי הָכִי, שְׁטָר נָמֵי יֹאמְרוּ: שְׁטָר מוֹצִיא, שְׁטָר מַכְנִיס, קָטֵיגוֹר יֵעָשֶׂה סָנֵיגוֹר?
מִילֵּי דְּהַאי שְׁטָרָא לְחוֹד וּמִילֵּי דְּהַאי שְׁטָרָא לְחוֹד. הָכָא נָמֵי, הַאי כַּסְפָּא לְחוֹד וְהַאי כַּסְפָּא לְחוֹד! טִיבְעָא מִיהָא חַד הוּא.
רָבָא אָמַר: אָמַר קְרָא: ״וְכָתַב לָהּ״ בִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת, וְאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף. וְאֵימָא: בִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת – וְאֵינָהּ מִתְקַדֶּשֶׁת בִּכְתִיבָה! הָא כְּתִיב ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ מַקִּישׁ וְכוּ׳.
וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא קָאֵי בְּגֵירוּשִׁין מְמַעֵט גֵּירוּשִׁין, קָאֵי בְּגֵירוּשִׁין וּמְמַעֵט קִידּוּשִׁין?!
וּלְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאַפֵּיק לֵיהּ לְהַאי קְרָא לִדְרָשָׁא אַחֲרִינָא, שֶׁאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף מְנָא לֵיהּ? אָמַר קְרָא: ״סֵפֶר כְּרִיתֻת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.
וְרַבָּנַן, הַאי ״כְּרִיתֻת״, מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְדָבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ,
כִּדְתַנְיָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן״, ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם״ – אֵין זֶה כְּרִיתוּת. ״כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם״ – הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.
וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? מִכָּרֵת כְּרִיתֻת קָא נָפְקָא לֵיהּ. וְרַבָּנַן? כָּרֵת כְּרִיתֻת לָא מַשְׁמַע לְהוּ.
חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי! הֵי תֵּיתֵי? לָא לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּשְׁטָר, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן הֲנָאָתָן מְרוּבָּה.
לָא נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּבִיאָה, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן קִנְיָנָן מְרוּבֶּה.
לָא נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּכֶסֶף, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּעַל כׇּרְחָהּ.
וְכִי תֵּימָא כֶּסֶף נָמֵי בְּעַל כׇּרְחָהּ, בְּאָמָה הָעִבְרִיָּה – בְּאִישׁוּת מִיהָא לָא אַשְׁכְּחַן.
אָמַר רַב הוּנָא: חוּפָּה קוֹנָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ מַאֲכִיל בִּתְרוּמָה – קוֹנֶה, חוּפָּה שֶׁמַּאֲכֶלֶת בִּתְרוּמָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּקְנֶה?
וְכֶסֶף אֵינוֹ מַאֲכִיל? וְהָאָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה, אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ״, וְהַאי ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא״.
וּמַה טַּעַם אָמְרוּ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמְזְגוּ לָהּ כּוֹס בְּבֵית אָבִיהָ וְתַשְׁקֶנּוּ לְאָחִיהָ וְלַאֲחוֹתָיהּ.
אֶלָּא פְּרֵיךְ הָכִי: וּמָה כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ גּוֹמֵר – קוֹנֶה,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
חוּפָּה שֶׁגּוֹמֶרֶת – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּקְנֶה? מָה לְכֶסֶף, שֶׁכֵּן פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. בִּיאָה תּוֹכִיחַ.
מָה לְבִיאָה, שֶׁכֵּן קוֹנָה בִּיבָמָה. כֶּסֶף יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁקּוֹנִין בְּעָלְמָא וְקוֹנִין כָּאן, אַף אֲנִי אָבִיא חוּפָּה שֶׁקּוֹנָה בְּעָלְמָא, וְקוֹנָה כָּאן.
מָה לְצַד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן הֲנָאָתָן מְרוּבָּה. שְׁטָר יוֹכִיחַ. מָה לִשְׁטָר, שֶׁכֵּן מוֹצִיא בְּבַת יִשְׂרָאֵל. כֶּסֶף וּבִיאָה יוֹכִיחוּ.
וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁקּוֹנִין בְּעָלְמָא וְקוֹנִין כָּאן – אַף אֲנִי אָבִיא חוּפָּה, שֶׁקּוֹנָה בְּעָלְמָא וְקוֹנָה כָּאן.
מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּעַל כׇּרְחָהּ. וְרַב הוּנָא – כֶּסֶף מִיהָא בְּאִישׁוּת לָא אַשְׁכְּחַן בְּעַל כׇּרְחָהּ.
אָמַר רָבָא: שְׁתֵּי תְשׁוּבוֹת בַּדָּבָר. חֲדָא, דְּ״שָׁלֹשׁ״ תְּנַן וְ״אַרְבַּע״ לָא תְּנַן.
וְעוֹד: כְּלוּם חוּפָּה גּוֹמֶרֶת אֶלָּא עַל יְדֵי קִידּוּשִׁין, וְכִי גָּמְרִינַן חוּפָּה שֶׁלֹּא עַל יְדֵי קִידּוּשִׁין מֵחוּפָּה שֶׁעַל יְדֵי קִידּוּשִׁין?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָא דְּקָאָמְרַתְּ ״שָׁלֹשׁ״ תְּנַן וְ״אַרְבַּע״ לָא תְּנַן – תַּנָּא מִילְּתָא דִּכְתִיבָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי, מִילְּתָא דְּלָא כְּתִיבָא בְּהֶדְיָא לָא קָתָנֵי.
וּדְקָאָמְרַתְּ ״כְּלוּם חוּפָּה גּוֹמֶרֶת אֶלָּא עַל יְדֵי קִידּוּשִׁין״ – רַב הוּנָא נָמֵי הָכִי קָאָמַר: וּמָה כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ גּוֹמֵר אַחַר כֶּסֶף – קוֹנֶה, חוּפָּה שֶׁגּוֹמֶרֶת אַחַר כֶּסֶף – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּקְנֶה?
תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד בְּכֶסֶף? נָתַן לָהּ כֶּסֶף אוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף, וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, ״הֲרֵי אַתְּ מְאוֹרֶסֶת לִי״, ״הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִינְתּוּ״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. אֲבָל הִיא שֶׁנָּתְנָה, וְאָמְרָה הִיא: ״הֲרֵינִי מְקוּדֶּשֶׁת לְךָ״, ״הֲרֵינִי מְאוֹרֶסֶת לְךָ״, ״הֲרֵינִי לְךָ לְאִינְתּוּ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: טַעְמָא דְּנָתַן הוּא וְאָמַר הוּא, הָא נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל הִיא שֶׁנָּתְנָה לוֹ וְאָמְרָה הִיא – לָא הָווּ קִידּוּשִׁין. טַעְמָא דְּנָתְנָה הִיא וְאָמְרָה הִיא, הָא נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – הָווּ קִידּוּשִׁין!
רֵישָׁא דַּוְקָא, סֵיפָא כְּדִי נַסְבַהּ. וְתָנֵי סֵיפָא מִילְּתָא דְּסָתְרָא לַהּ לְרֵישָׁא?
אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: נָתַן הוּא וְאָמַר הוּא – פְּשִׁיטָא דְּהָווּ קִידּוּשִׁין. נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנָּתְנָה הִיא וְאָמְרָה הִיא, וְלָא הָווּ קִידּוּשִׁין. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: נָתַן הוּא וְאָמַר הוּא – מְקוּדֶּשֶׁת. נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה הִיא – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – סְפֵיקָא הִיא וְחָיְישִׁינַן מִדְּרַבָּנַן.
אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּקִידּוּשִׁין, נָתַן לָהּ כֶּסֶף וְשָׁוֶה כֶּסֶף וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת״, ״הֲרֵי אַתְּ מְאוֹרֶסֶת״, ״הֲרֵי אַתְּ (לִי) לְאִינְתּוּ״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. ״הֲרֵינִי אִישֵּׁךְ״, ״הֲרֵינִי בַּעְלֵיךְ״, ״הֲרֵינִי אֲרוּסֵיךְ״ – אֵין כָּאן בֵּית מֵיחוֹשׁ.
וְכֵן בְּגֵירוּשִׁין, נָתַן לָהּ וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מְשׁוּלַּחַת״, ״הֲרֵי אַתְּ מְגוֹרֶשֶׁת״, ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. ״אֵינִי אִישֵּׁךְ״, ״אֵינִי בַּעְלֵיךְ״, ״אֵינִי אֲרוּסֵיךְ״ – אֵין כָּאן בֵּית מֵיחוֹשׁ.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת, הָוְיָין יָדַיִם?
וְהָתְנַן: הָאוֹמֵר ״אֱהֵא״ – הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְהָוֵינַן בַּהּ: וְדִילְמָא ״אֱהֵא בְּתַעֲנִית״ קָאָמַר? וְאָמַר שְׁמוּאֵל, וְהוּא שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. טַעְמָא דִּנְזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו, הָא לָאו הָכִי – לָא!
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר ״לִי״. אִי הָכִי, מַאי קָמַשְׁמַע לַן? הָנֵיWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
