← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Kiddushin 38קידושין דף 38 21 February 2031כ״ח שבט תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Kiddushin 38 — Manna, Moses' Day, and Mitzvot Outside the Landקידושין ל״ח — המן, יום משה, ומצוות בחוצה לארץ

Kiddushin 38 — from the end of the manna to the new crop, orla and mixed seeds abroadקידושין ל״ח — מסוף המן אל חדש, ערלה וכלאים בחוצה לארץ

5 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Avraham Sassoon Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבAvraham Sassoon Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

Did Israel wait to eat the land's grain because the omer had not yet been offered, or because they still had manna to eat?

האם ישראל המתינו מלאכול מתבואת הארץ מפני שעדיין לא הוקרב העומר, או מפני שעדיין היה בידם מן לאכול?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada asks why God gave the cakes Israel took from Egypt the taste of manna. Bread made by human hands with a heavenly taste served as an intermediate between plain bread and the manna, a spiritual food, so that they could bear the manna's power. Alternatively, it hinted that He meant to give them manna anyway, and their complaints were needless.

בן יהוידע שואל מדוע הטעים הקב"ה את העוגות שהוציאו ממצרים בטעם מן. לחם מעשה ידי אדם בטעם רוחני היה ממוצע בין לחם גשמי פשוט לבין המן הרוחני, כדי שיוכלו לסבול את כוחו של המן. או שרמז להם שגם בלי צעקתם ותלונתם היה מוריד להם לחם מן השמים.

Why does the baraita mention Moses' death before his birth? Because for the righteous the day of passing is greater than the day of birth, as the Arizal reads "the righteous are greater in their death." His son Rabbi Ya'akov adds that the date of death is learned from verses and the date of birth is known only through it. And since not every righteous person dies on his birthday, he explains with the Maharshakh that Moses alone was complete at both ends of life, "Moshe Moshe" without a pause. Ben Yehoyada on Kiddushin 38 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.38a

מדוע הקדימה הברייתא את מיתת משה ללידתו? משום שאצל הצדיקים יום הפטירה גדול מיום הלידה, כפי שהאר"י דורש "גדולים צדיקים במיתתן". בנו רבי יעקב מוסיף שיום המיתה נלמד מן הפסוקים, ויום הלידה נודע רק דרכו. ומאחר שלא כל צדיק מת ביום הולדתו, הוא מסביר על פי מהרש"ך שמשה לבדו היה שלם בשני קצות חייו, "משה משה" בלא הפסק. Ben Yehoyada on Kiddushin 38 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.38a

The omer and the end of the mannaהעומר וסוף המן

For the view that "dwelling" means wherever one dwells, "they ate the produce of the land on the morrow of the Passover" means they waited for the omer. For the view that it means after settlement, why not eat at once? They did not need to, since they still had manna.

בשלמא למאן דאמר "מושב" כל מקום שאתם יושבים, היינו דמעיקרא לא אכול: הקריבו עומר והדר אכלו. אלא למאן דאמר לאחר ירושה וישיבה, ליכול לאלתר? דלא איצטריך להו.

"The children of Israel ate the manna forty years until they came to a settled land... until they came to the border of the land of Canaan." The two phrases seem redundant. How so? Moses died on the seventh of Adar, the manna stopped falling, and they ate what was in their vessels until the sixteenth of Nisan.

דכתיב "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען". אי אפשר לומר "עד באם אל ארץ נושבת", שכבר נאמר "אל קצה ארץ כנען", ואי אפשר לומר "אל קצה ארץ כנען", שכבר נאמר "עד באם אל ארץ נושבת". הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהן עד ששה עשר בניסן.

Two boundary phrases become two moments: the manna stopped falling at Moses' death, and the supply ran out when they entered the land. Text and history are aligned by distinguishing the source of food from its use.

שני ביטויי גבול נעשים שני רגעים: המן פסק לרדת במות משה, והמלאי אזל בכניסתם לארץ. הטקסט וההיסטוריה מתיישבים בהבחנה בין מקור המזון לשימוש בו.

Moses died and was born on the seventh of Adarבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד

Another baraita: did they eat manna forty years? Only forty years less thirty days. Rather, the cakes they took from Egypt tasted like manna, so those thirty days count too.

תניא אידך: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" — וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלושים יום אכלו! אלא לומר לך: עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהן טעם מן.

Moses died on the seventh of Adar: thirty days of mourning, "after the death of Moses... arise and cross," three days to prepare, and the crossing on the tenth of Nisan; counting back thirty-three days gives the seventh of Adar.

מנין שבשבעה באדר מת משה? שנאמר "וימת שם משה", וכתיב "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום", וכתיב "ויהי אחרי מות משה... קום עבור", וכתיב "בעוד שלשת ימים אתם עוברים", וכתיב "והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון". דל מהכא שלשים ושלשה יום למפרע, ותשכח דבשבעה באדר מת משה.

He was born on the seventh of Adar, since "I am a hundred and twenty years old today" uses an extra "today": God completes the years of the righteous from day to day and month to month, "the number of your days I will fulfill." Daf Digest's "mitzvos with mazal" relates to this day.

ומנין שבשבעה באדר נולד משה? שנאמר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" — שאין תלמוד לומר "היום", ומה תלמוד לומר "היום"? מלמד שיושב הקב"ה וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא".

Rabbi Shimon bar Yoḥai: three mitzvot from entering the landרבי שמעון בר יוחאי: שלוש מצוות בכניסתם לארץ

Rabbi Shimon bar Yoḥai: Israel were commanded three mitzvot on entering the land, which apply both in the land and abroad: new crop, mixed seeds and orla.

תניא, רבי שמעון בר יוחאי אומר: שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ.

It is logical: if the new crop, whose prohibition is temporary, not a ban on benefit, and has a release, applies everywhere, surely mixed seeds, whose prohibition is permanent, bans benefit and has no release, apply everywhere.

ודין הוא שיהו נוהגות: ומה חדש, שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו, נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ; כלאים, שאיסורו איסור עולם ואיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו, אינו דין שינהגו בין בארץ בין בחוצה לארץ?

Orla shares two of these features, permanence of time-bound prohibition aside, so it too applies. The argument begins from the new crop, which is assumed to apply everywhere, following the view that "dwelling" means wherever one dwells.

והוא הדין לערלה בתרתי. הטיעון יוצא מן החדש, שמונח שהוא נוהג בכל מקום, כשיטה ש"מושב" פירושו בכל מקום שאתם יושבים.

Rabbi Elazar son of Rabbi Shimon: before and after enteringרבי אלעזר ברבי שמעון: לפני הכניסה ואחריה

Rabbi Elazar son of Rabbi Shimon: any mitzva commanded before entering the land applies everywhere; any commanded after entering applies only in the land, except release of debts and freeing of slaves, which apply everywhere though commanded after entering.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כל מצווה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ; לאחר כניסתן לארץ, אינה נוהגת אלא בארץ; חוץ משמוט כספים ושילוח עבדים, שאף על פי שנצטוו לאחר כניסתן לארץ, נוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ.

Release of debts is a duty of the body; why is it mentioned? For Rebbi: "this is the manner of the release: release" speaks of two releases, land and debts; when you release land, you release debts. One might think it applies only where land is released; "for the Lord's release has been proclaimed" teaches everywhere.

שמוט כספים חובת הגוף הוא! לא צריכא אלא לכדתניא, רבי אומר: "וזה דבר השמיטה שמוט" — בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים; בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. ואימא במקום שאתה משמט קרקע? תלמוד לומר "כי קרא שמיטה לה'" — מכל מקום.

Freeing slaves is a duty of the body; one might think "proclaim liberty throughout the land" limits it to the land, so "it shall be a Jubilee" teaches everywhere. "Throughout the land" means: when liberty applies in the land, it applies abroad. These two laws depend on the time, not the place.

שילוח עבדים חובת הגוף הוא! סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "וקראתם דרור בארץ" — בארץ אין, בחוצה לארץ לא; תלמוד לומר "יובל היא" — מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר "בארץ"? בזמן שהדרור נוהג בארץ, נוהג בחוצה לארץ. שני הדינים תלויים בזמן ולא במקום.

New crop, orla and mixed seeds: Torah, halakha, rabbinicחדש, ערלה וכלאים: תורה, הלכה, דבריהם

The mishna in Orla: the new crop is forbidden by Torah law everywhere; orla abroad by halakha; mixed seeds by rabbinic law. What is "halakha"? Rav Yehuda in Shmuel's name: a local practice; Ulla in Rabbi Yoḥanan's name: a law given to Moses at Sinai.

תנן התם: חדש אסור מן התורה בכל מקום, ערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים. מאי הלכה? רב יהודה אמר שמואל: הלכות מדינה; עולא אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני.

On Shmuel's reading, orla abroad is a custom the people of the region accepted, so its force is that of local practice. Such a custom binds where it was accepted, and its strictness can vary with the place.

לפי קריאת שמואל, ערלה בחוצה לארץ היא מנהג שקיבלו אנשי המקום, ולכן כוחה כוח הלכות מדינה. מנהג כזה מחייב במקום שבו התקבל, וחומרתו עשויה להשתנות ממקום למקום.

On Rabbi Yoḥanan's reading, orla abroad is a law given to Moses at Sinai: not written in the Torah, yet of the highest authority. The difference matters for doubtful cases, as Ulla goes on to show.

לפי קריאת רבי יוחנן, ערלה בחוצה לארץ היא הלכה למשה מסיני: אינה כתובה בתורה, ובכל זאת בעלת סמכות עליונה. ההבדל חשוב במקרי ספק, כפי שעולא מראה מיד.

Ulla's argument: doubtful orla and doubtful mixed seedsטענת עולא: ספק ערלה וספק כלאים

Ulla argued to Rav Yehuda: on my view, it makes sense that doubtful orla and doubtful mixed seeds differ. Doubtful orla is forbidden in the land, permitted in Syria, and abroad one may buy it provided he does not see the owner pick it.

אמר ליה עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי דאמינא הלכה למשה מסיני, היינו דמפלגינן בין ספק ערלה לספק כלאים, דתנן: ספק ערלה בארץ ישראל אסור, ובסוריא מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקח, ובלבד שלא יראנו לוקט.

For doubtful mixed seeds: a vineyard with vegetables sown in it and vegetables sold outside: in the land forbidden, in Syria permitted, and abroad one may even pick himself, provided he does not pick with his own hand from the forbidden plants.

וכלאים: כרם שיש בו ירק, וירק נמכר חוצה לו: בארץ ישראל אסור, ובסוריא מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד.

Mixed seeds are treated more leniently than orla abroad, which fits Ulla's view that orla rests on Sinai and mixed seeds on the Sages. The daf ends as Ulla begins to ask how Rav Yehuda, for whom orla is only local practice, can explain the difference.

כלאים נידונים בקולא יותר מערלה בחוצה לארץ, וזה מתאים לשיטת עולא שערלה נשענת על סיני וכלאים על דברי סופרים. הדף מסתיים כשעולא מתחיל לשאול כיצד יסביר רב יהודה, שלדעתו ערלה אינה אלא הלכות מדינה, הבדל זה.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. How do the phrases "a settled land" and "the border of Canaan" become two different moments in the story of the manna?כיצד הביטויים "ארץ נושבת" ו"קצה ארץ כנען" נעשים שני רגעים שונים בסיפור המן?
  2. What does "God completes the years of the righteous" add to the dating of Moses' birth?מה מוסיף "הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים" לקביעת יום לידתו של משה?
  3. Why do release of debts and freeing of slaves apply abroad although they were commanded after entering the land?מדוע שמיטת כספים ושילוח עבדים נוהגים בחוצה לארץ אף שנצטוו לאחר הכניסה לארץ?
  4. Why does it matter whether orla abroad is a local practice or a law given at Sinai?מדוע חשוב אם ערלה בחוצה לארץ היא הלכות מדינה או הלכה למשה מסיני?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Kiddushin 38aקידושין ל״ח א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
אַקְרוּב עוֹמֶר וַהֲדַר אֲכוּל. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְאַחַר יְרוּשָּׁה וִישִׁיבָה, נֵיכוֹל לְאַלְתַּר! לָא הֲווֹ צְרִיכִי, דִּכְתִיב ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת, אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן״. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן״. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן״, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת״. הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה וּפָסַק מָן מִלֵּירֵד, וְהָיוּ מִסְתַּפְּקִין מִמָּן שֶׁבִּכְלֵיהֶם עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה״. וְכִי אַרְבָּעִים שָׁנָה אָכְלוּ? וַהֲלֹא אַרְבָּעִים שָׁנָה חָסֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם אָכְלוּ! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: עוּגוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, טָעֲמוּ בָּהֶם טַעַם מָן. תַּנְיָא אִידַּךְ: בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה, וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד. מִנַּיִן שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳״, וּכְתִיב: ״וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳״, וּכְתִיב: ״מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר״ וּכְתִיב: ״עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵדָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן״ וּכְתִיב: ״וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״, צֵא מֵהֶן שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לְמַפְרֵעַ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה. וּמִנַּיִן שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״? מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְמַלֵּא שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ, וְנוֹהֲגוֹת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהוּא הַדִּין שֶׁיִּנְהֲגוּ, וּמָה חָדָשׁ, שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר הֲנָאָה, וְיֵשׁ הֶיתֵּר לְאִיסּוּרוֹ, נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ – כִּלְאַיִם, שֶׁאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה, וְאֵין הֶיתֵּר לְאִיסּוּרָן – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּנְהֲגוּ בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ? וְהוּא הַדִּין לְעׇרְלָה בִּשְׁתַּיִם. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Kiddushin 38bקידושין ל״ח ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
כׇּל מִצְוָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ – נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. לְאַחַר כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ – אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ, חוּץ מִן הַשְׁמָטַת כְּסָפִים וְשִׁילּוּחַ עֲבָדִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּצְטַוּוּ עֲלֵיהֶם לְאַחַר כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ – נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. הַשְׁמָטַת כְּסָפִים חוֹבַת הַגּוּף הִיא! לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְכִדְתַנְיָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט״ – בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר: אַחַת שְׁמִיטַּת קַרְקַע, וְאַחַת שְׁמִיטַּת כְּסָפִים. בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, בִּזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים. וְאֵימָא: בִּמְקוֹם שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אֵין אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה׳״ מִכׇּל מָקוֹם. שִׁילּוּחַ עֲבָדִים חוֹבַת הַגּוּף הִיא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ״, בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יוֹבֵל הִיא״ – מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּאָרֶץ״? בִּזְמַן שֶׁהַדְּרוֹר נוֹהֵג בָּאָרֶץ – נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֵין דְּרוֹר נוֹהֵג בָּאָרֶץ – אֵינוֹ נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ. תְּנַן הָתָם: הֶחָדָשׁ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּכׇל מָקוֹם, עׇרְלָה הֲלָכָה, וְהַכִּלְאַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מַאי הֲלָכָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הִלְכְתָא מְדִינָה. עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא לְרַב יְהוּדָה: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי – הַיְינוּ דְּשָׁנֵי לַן בֵּין סְפֵק עׇרְלָה לִסְפֵק כִּלְאַיִם. דִּתְנַן: סְפֵק עׇרְלָה, בָּאָרֶץ – אָסוּר, בְּסוּרְיָא – מוּתָּר. בְּחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵד וְלוֹקֵחַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט. וְאִילּוּ גַּבֵּי כִלְאַיִם תְּנַן: כֶּרֶם הַנָּטוּעַ יָרָק, וְיָרָק נִמְכָּר חוּצָה לוֹ, בָּאָרֶץ – אָסוּר, בְּסוּרְיָא – מוּתָּר, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – יוֹרֵד וְלוֹקֵט. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְקוֹט בַּיָּד. אֶלָּא לְדִידָךְ

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.