Do Israel retain the name “children of God” even when they sin, and why does Rabbi Meir need several verses to answer Rabbi Yehudah?
האם ישראל נקראים בנים למקום גם כשהם חוטאים, ומדוע רבי מאיר מביא כמה פסוקים כדי להשיב לרבי יהודה?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada asks where Rabbi Yehuda finds the condition "when you act like sons": the verse says "banim atem," "sons you are," not "atem banim," and he reads it as "sons, when you are attached to the Lord your God." He cites the Rashba that here the halakha follows Rabbi Meir, against the usual rule, because the verses support him, and reads "incline your ear to My sayings (la-amarai)" as a hint to "le-Meir": do not despair of mercy. That is why Rabbi Meir was buried standing, since his view gives Israel a standing that does not fall even when they fail.
בן יהוידע שואל מנין לרבי יהודה התנאי "בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים": הכתוב אומר "בנים אתם" ולא "אתם בנים", והוא קורא "בנים — כאשר אתם לה' אלהיכם", דבקים בו. הוא מביא את הרשב"א שכאן הלכה כרבי מאיר, שלא כרגיל, משום שהפסוקים מדויקים כמותו, ודורש "לאמרי הט אזנך" — באותיות "למאיר": אל תתייאש מן הרחמים. לכן נקבר רבי מאיר מעומד, שבסברתו נעשתה עמידה לישראל שאינם נופלים אף כשאינם עושים רצון המקום.
Why does Rabbi Meir cite "foolish sons" if a stronger verse follows? Because it gives the reason they remain sons when they sin: God judges them as foolish children who act without understanding, as "Israel is a child and I love him." And if Rabbi Yehuda also agrees that repentance restores the title, what does Rabbi Meir add? For Rabbi Yehuda, after repentance they are sons from then on; for Rabbi Meir, repentance restores the title even for the past, as "in the place where it was said to them, you are not My people" suggests. Ben Yehoyada on Kiddushin 36 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.36a
מדוע מביא רבי מאיר את "בנים סכלים" כשיש פסוק חזק ממנו? משום שיש בו טעם לכך שנקראים בנים גם כשחוטאים: הקב"ה דן אותם כבנים סכלים שעושים בלא דעת, כמו "כי נער ישראל ואוהבהו". ואם גם רבי יהודה מודה שבתשובה חוזרים להיקרא בנים, מה מוסיף רבי מאיר? לרבי יהודה, לאחר התשובה הם בנים מכאן ולהבא; לרבי מאיר, התשובה מחזירה את שם הבנים גם למפרע, כפי שמשתמע מ"והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם". Ben Yehoyada on Kiddushin 36 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.36a
Isi's reason according to Abayeטעמו של איסי לפי אביי
Abaye explains Isi: he learns "baldness" from "baldness" in the passage about the sons of Aaron. As women are exempt there, they are exempt here.
אמר אביי: היינו טעמא דאיסי, דיליף "קרחה" "קרחה" מבני אהרן: מה להלן נשים פטורות, אף כאן נשים פטורות.
If "sons of Aaron" covers the whole passage, a fortiori reasoning would suffice; the analogy is needed for another law. A baraita: one is liable for each bald spot, for the whole head as for between the eyes, and the same rules apply to Israelites as to priests.
ואי סבירא לן דכי כתב "בני אהרן" אכולה פרשה כתיב, לישתוק קרא מיניה ואנא אמינא קל וחומר; איצטריך גזרה שווה לכדתניא: "לא יקרחה קרחה" — יכול עשה ארבע וחמש קרחות לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר "קרחה", לחייב על כל קרחה וקרחה. "בראשם" — לחייב על כל הראש כבין העינים. ומנין לישראל? נאמר כאן "קרחה" ונאמר להלן "קרחה".
And as there it is for the dead, here it is for the dead. Scripture could have written kerah but wrote korḥa, teaching two things. Abaye's analogy thus carries several laws at once.
ומה להלן על מת, אף כאן על מת. אם כן ליכתוב "קרח", מאי "קרחה"? שמע מינה תרתי. הגזרה השווה של אביי נושאת אפוא כמה דינים בבת אחת.
Isi's reason according to Ravaטעמו של איסי לפי רבא
Rava explains Isi differently: he learns "between your eyes" from tefillin, where women are exempt. Rava does not use Abaye's reason because he does not expound kerah and korḥa.
רבא אמר: היינו טעמא דאיסי, דיליף "בין עיניכם" מתפילין: מה להלן נשים פטורות, אף כאן נשים פטורות. ורבא מאי טעמא לא אמר כאביי? לא דריש "קרח" "קרחה".
Abaye does not use Rava's reason because tefillin itself is learned from here: as baldness is on the upper part of the head, tefillin is placed on the upper part of the head. The analogy runs in the other direction.
ואביי מאי טעמא לא אמר כרבא? אמר לך: תפילין גופייהו מהכא גמירי: מה להלן במקום שעושה קרחה, בגובה של ראש, אף כאן מקום הנחה בגובה של ראש. הגזרה השווה פועלת בכיוון ההפוך.
Daf Digest notes this dispute as "Abaye and Rava's verse dispute over Issi's ruling." The same verse can serve as a source or as a recipient of a law, and that direction decides which analogies are available.
דף דיג'סט מציין מחלוקת זו כ"מחלוקת אביי ורבא על הפסוק בפסיקת איסי". אותו פסוק יכול לשמש מקור לדין או מקבל של דין, והכיוון הזה מכריע אילו גזרות שוות זמינות.
"You are sons": Rabbi Yehuda and Rabbi Meir"בנים אתם": רבי יהודה ורבי מאיר
Both Abaye and Rava need "you are sons" for a baraita: when you act like sons you are called sons, and when you do not, you are not called sons, says Rabbi Yehuda.
ואביי ורבא, האי "בנים אתם" מאי עבדי ליה? מיבעי להו לכדתניא: "בנים אתם לה' אלהיכם" — בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים, דברי רבי יהודה.
Rabbi Meir: either way you are called sons, as it says "they are foolish sons," "sons in whom there is no faithfulness," "a seed of evildoers, sons who act corruptly," and "instead of 'you are not My people,' they shall be called 'sons of the living God.'"
רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר "בנים סכלים המה", ואומר "בנים לא אמון בם", ואומר "זרע מרעים בנים משחיתים", ואומר "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי".
Why the series of verses? Each answers a possible limit: foolish, but perhaps not faithless; faithless, but perhaps not idolaters; idolaters called "corrupt sons," but perhaps not full sons; so the last verse restores "sons of the living God." The bond is never fully broken.
ומאי "ואומר"? וכי תימא סכלי הוא דמיקרו בנים, כי לית בהו הימנותא לא; תא שמע "בנים לא אמון בם". וכי תימא כי פלחי לעבודה זרה לא; תא שמע "זרע מרעים בנים משחיתים". וכי תימא "בנים משחיתים" מיקרו, בני מעליא לא; תא שמע "בני אל חי". הקשר לעולם אינו נשבר כליל.
Temple services performed by menעבודות המקדש הנעשות בידי אנשים
The mishna: laying on of hands, waving, bringing near, taking a handful, burning, pinching, receiving and sprinkling apply to men and not women, except the sota's meal offering and the nazirite woman's, which they wave.
המשנה: הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות נוהגין באנשים ולא בנשים, חוץ ממנחת סוטה ונזירה, שהן מניפות.
Laying on of hands: "speak to the sons of Israel... and he shall lay his hand," sons, not daughters. Waving likewise. Bringing near: "the sons of Aaron shall bring it near," not the daughters; taking a handful and burning: also "the sons of Aaron."
סמיכות: "דבר אל בני ישראל... וסמך" — בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. תנופות: "דבר אל בני ישראל... והניף" — בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות. הגשות: "הקרב אותה בני אהרן" — ולא בנות אהרן. קמיצות והקטרות: "בני אהרן" — ולא בנות אהרן.
The method is uniform: a verse addressed to "sons" or "the sons of Aaron" is read as exclusive. Where Scripture names men explicitly, the service is theirs alone.
השיטה אחידה: פסוק המופנה ל"בני ישראל" או ל"בני אהרן" נקרא כממעט. היכן שהכתוב מזכיר אנשים במפורש, העבודה שלהם בלבד.
Pinching, receiving and sprinklingמליקה, קבלה והזאה
Pinching: "he shall pinch... and burn" links killing to burning, which is the sons of Aaron's. Receiving: "the sons of Aaron shall present," which the Master explained as receiving the blood.
מליקות: "ומלק... והקטיר" — מקיש מליקה להקטרה, שהיא בבני אהרן. קבלות: "והקריבו בני אהרן", ואמר מר: "והקריבו" — זו קבלת הדם.
Sprinkling: which sprinkling? Not of the red heifer, where Elazar is named, nor the inner sprinkling, where "the anointed priest" is written. It must be the sprinkling of a bird offering, which needs its own source.
הזאות: הי הזאה? אי הזאת פרה, "אלעזר" כתיב בה; אי הזאות הפנימיות, "הכהן המשיח" כתיב בהו. אלא הזאת העוף, והיא צריכה מקור משלה.
It is learned a fortiori from a sheep: if a sheep, whose slaughter does not require a priest, requires a priest for sprinkling, surely a bird, whose pinching requires a priest, requires one for sprinkling. Each service rests either on a verse or on an argument built from verses.
ואתיא בקל וחומר מכבש: ומה כבש שלא הכשיר בו כהונה בשחיטה, הכשיר בו כהונה בהזאה; עוף שהכשיר בו כהונה במליקה, אינו דין שהכשיר בו כהונה בהזאה? כל עבודה נשענת על פסוק או על טיעון הבנוי מפסוקים.
The sota and the nazirite woman waveסוטה ונזירה מניפות
Rabbi Elazar said to Rabbi Yoshiya of his generation: do not sit down until you explain how we know that the sota's meal offering requires waving. The waving itself is written, "he shall wave the meal offering"; the question is how we know it is waved by the owner.
אמר ליה רבי אלעזר לרבי יאשיה בר דורו: לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי הא מילתא: מנחת סוטה מנין שטעונה תנופה? גופה כתיב בה "והניף את המנחה"; אלא תנופה בבעלים מנלן?
It is learned "hand" from "hand" in the peace offering: "the priest shall take from the woman's hand," and "his own hands shall bring." As here a priest, so there a priest; as there the owner, so here the owner. How? The priest places his hand under the owner's hand and waves.
יליף "יד" "יד" משלמים: כתיב הכא "ולקח הכהן מיד האשה", וכתיב התם "ידיו תביאנה" — מה הכא כהן, אף התם כהן; מה התם בעלים, אף הכא בעלים. הא כיצד? כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף.
The nazirite woman is learned "palm" from "palm" from the sota. The daf then opens a new mishna: any mitzva dependent on the land applies only in Eretz Yisrael, and one not dependent on the land applies everywhere.
ונזירה — יליף "כף" "כף" מסוטה. הדף פותח אחר כך משנה חדשה: כל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does the direction of an analogy matter in the dispute between Abaye and Rava about Isi?מדוע כיוון הגזרה השווה חשוב במחלוקת אביי ורבא על איסי?
- What theological claim is at stake between Rabbi Yehuda and Rabbi Meir on "you are sons"?איזו טענה תיאולוגית עומדת על הפרק בין רבי יהודה לרבי מאיר ב"בנים אתם"?
- Why does a verse addressed to "the sons of Aaron" exclude women from Temple services?מדוע פסוק המופנה ל"בני אהרן" ממעט נשים מעבודות המקדש?
- How does the image of the priest's hand under the owner's hand express the sota's and nazirite's role in waving?כיצד דימוי יד הכהן תחת יד הבעלים מבטא את תפקיד הסוטה והנזירה בתנופה?
The source sheetדף המקורות
אַחַת הִיא.
אַבָּיֵי אָמַר: הַיְינוּ טַעְמָא דְּאִיסִי, דְּגָמַר ״קׇרְחָה״ ״קׇרְחָה״ מִבְּנֵי אַהֲרֹן, מָה לְהַלָּן נָשִׁים פְּטוּרוֹת – אַף כָּאן נָשִׁים פְּטוּרוֹת.
וְאִי סְבִירָא לַן דְּכִי כְּתִיב קְרָא, בְּכוּלֵּי עִנְיָינָא הוּא דִּכְתִיב, נִשְׁתּוֹק קְרָא מִינֵּיהּ וְתֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה כֹּהֲנִים שֶׁרִיבָּה בָּהֶם הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵירוֹת – ״בְּנֵי אַהֲרֹן״ – וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן, יִשְׂרָאֵל לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
אִי לָאו גְּזֵרָה שָׁוָה הֲוָה אָמֵינָא: הִפְסִיק הָעִנְיָן.
הַשְׁתָּא נָמֵי נֵימָא הִפְסִיק הָעִנְיָן, וְאִי מִשּׁוּם גְּזֵרָה שָׁוָה – מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״לֹא יִקְרְחוּ״, יָכוֹל אֲפִילּוּ קָרַח אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קְרָחוֹת לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא אַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קׇרְחָה״ – לְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.
״בְּרֹאשָׁם״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קׇרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת״, יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל בֵּין הָעֵינַיִם, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל הָרֹאשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּרֹאשָׁם״ – לְחַיֵּיב עַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם.
וְאֵין לִי אֶלָּא כֹּהֲנִים, שֶׁרִיבָּה בָּהֶם הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵירוֹת, יִשְׂרָאֵל מְנָלַן? – נֶאֱמַר כָּאן: ״קׇרְחָה״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״קׇרְחָה״, מָה כָּאן חַיָּיב עַל כׇּל קׇרְחָה וְקׇרְחָה, וְחַיָּיב עַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם – אַף לְהַלָּן חַיָּיב עַל כׇּל קׇרְחָה וְקׇרְחָה, וְחַיָּיב עַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם.
וּמָה לְהַלָּן עַל מֵת, אַף כָּאן עַל מֵת. אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא ״קֹרַח״, מַאי ״קׇרְחָה״ – שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
רָבָא אָמַר: הַיְינוּ טַעְמָא דְּאִיסִי, דְּיָלֵיף ״בֵּין עֵינֵיכֶם״ מִתְּפִילִּין, מָה לְהַלָּן נָשִׁים פְּטוּרוֹת, אַף כָּאן נָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְרָבָא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי? ״קֹרַח״ ״קׇרְחָה״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.
וְאַבָּיֵי מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרָבָא? אָמַר לָךְ: תְּפִילִּין גּוּפַיְיהוּ מֵהָכָא גָּמַר לַהּ: מָה לְהַלָּן מְקוֹם שֶׁעוֹשִׂים קׇרְחָה, בְּגוֹבַהּה שֶׁל רֹאשׁ, אַף כָּאן מְקוֹם הַנָּחָה בְּגוֹבַהּ הָרֹאשׁ.
וּבֵין לְאַבָּיֵי וּבֵין לְרָבָא, הַאי ״בָּנִים אַתֶּם״, מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? הַאי מִיבְּעֵי לְכִדְתַנְיָא: ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם נוֹהֲגִים מִנְהַג בָּנִים – אַתֶּם קְרוּיִם בָּנִים, אֵין אַתֶּם נוֹהֲגִים מִנְהַג בָּנִים – אֵין אַתֶּם קְרוּיִם בָּנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אַתֶּם קְרוּיִם בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה״, וְאוֹמֵר: ״בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם״, וְאוֹמֵר: ״זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים״, וְאוֹמֵר: ״וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי״.
מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: סְכָלֵי הוּא דְּמִקְּרוּ בְּנֵי, כִּי לֵית בְּהוּ הֵימָנוּתַיְיהוּ לָא מִיקְּרוּ בְּנֵי – תָּא שְׁמַע, וְאוֹמֵר: ״בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם״,
וְכִי תֵּימָא: כִּי לֵית בְּהוּ הֵימָנוּתָא הוּא דְּמִיקְּרוּ בָּנִים, כִּי פָּלְחוּ לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא מִיקְּרוּ בָּנִים – תָּא שְׁמַע, וְאוֹמֵר: ״זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים״. וְכִי תֵּימָא: ״בָּנִים מַשְׁחִיתִים״ הוּא דְּמִיקְּרוּ, בְּנֵי מְעַלְּיָיא לָא מִיקְּרוּ – תָּא שְׁמַע, וְאוֹמֵר: ״וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי״.
מַתְנִי׳, הַסְּמִיכוֹת, וְהַתְּנוּפוֹת, וְהַהַגָּשׁוֹת, וְהַקְּמִיצוֹת, וְהַ[הַ]קְטָרוֹת, וְהַמְּלִיקוֹת, וְהַקַּבָּלוֹת, וְהַזָּאוֹת – נוֹהֲגִים בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים, חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וּנְזִירָה שֶׁהֵן מְנִיפוֹת.
גְּמָ׳ סְמִיכוֹת. דִּכְתִיב: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְסָמַךְ״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִים, וְאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת.
תְּנוּפוֹת. ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהֵנִיף״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְנִיפִין, וְאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מְנִיפוֹת.
הַגָּשׁוֹת. דִּכְתִיב: ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה... הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן״ – בְּנֵי אַהֲרֹן, וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן.
קְמִיצוֹת. דִּכְתִיב: ״וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן וְקָמַץ״ – בְּנֵי אַהֲרֹן, וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן.
הַקְטָרוֹת. דִּכְתִיב: ״וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְּנֵי אַהֲרֹן״ – בְּנֵי אַהֲרֹן, וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן.
הַמְּלִיקוֹת. דִּכְתִיב: ״וּמָלַק... וְהִקְטִיר״, אִיתַּקַּשׁ מְלִיקָה לְהַקְטָרָה.
הַקַּבָּלוֹת. דִּכְתִיב: ״וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן״, וְאָמַר מָר:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
״וְהִקְרִיבוּ״ – זוֹ קַבָּלַת הַדָּם.
וְהַזָּאוֹת. הַזָּאָה דְּהֵיכָא? אִי דְּפָרָה, ״אֶלְעָזָר״ כְּתִיב בַּהּ. אִי דְּפָנִים, ״הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ״ כְּתִיב בַּהּ. אֶלָּא הַזָּאָה דְּבֶן עוֹף,
דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִבֶּן צֹאן. וּמָה בֶּן צֹאן שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ כֹּהֵן לִשְׁחִיטָתוֹ – קָבַע לוֹ כֹּהֵן לְהַזָּאָתוֹ, בֶּן עוֹף שֶׁקָּבַע לוֹ כֹּהֵן לִמְלִיקָתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ לְהַזָּאָתוֹ?
חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וּנְזִירָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּדָרֵיהּ: לָא תֵּיתֵיב אַכַּרְעָךְ עַד דְּאָמְרַתְּ לִי לְהָא שְׁמַעְתְּתָא: מִנַּיִן לְמִנְחַת סוֹטָה שֶׁטְּעוּנָה תְּנוּפָה? מְנָלַן?! בְּגוּפַהּ כְּתִיב: ״וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה״! אֶלָּא: תְּנוּפָה בִּבְעָלִים מְנָלַן?
אָתְיָא ״יָד״ ״יָד״ מִשְּׁלָמִים. כְּתִיב הָכָא: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה״ וּכְתִיב הָתָם: ״יָדָיו תְּבִיאֶנָּה״.
מָה כָּאן כֹּהֵן – אַף לְהַלָּן כֹּהֵן, מָה לְהַלָּן בְּעָלִים – אַף כָּאן בְּעָלִים. הָא כֵּיצַד? כֹּהֵן מַכְנִיס יָדוֹ תַּחַת יָד בְּעָלִים וּמֵנִיף.
אַשְׁכְּחַן סוֹטָה, נְזִירָה מְנָלַן? אָתְיָא: ״כַּף״ ״כַּף״ מִסּוֹטָה.
מַתְנִי׳ כׇּל מִצְוָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בָּאָרֶץ – אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ, וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָּאָרֶץ – נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
