Do the words “your children and your children's children” impose a duty to teach a grandson, or describe the lasting merit of teaching one's own son?
האם המילים ״לבניך ולבני בניך״ מחייבות אדם ללמד את בן בנו תורה, או שהן מתארות את הזכות העומדת לדורות למי שמלמד את בנו?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada explains Rav Ḥisda's "an arrow in the Satan's eye" through a teaching of the Olelot Ephraim: the evil inclination gains a legal "presumption of ownership" over the body only after three years of hold from age fourteen, so early marriage blocks it. He reads the six years of training, sixteen to twenty-two or eighteen to twenty-four, in "ḥanokh" spelled with a vav (six), the letter of the Divine Name that corresponds to the son. He finds "ve-shinantam" turned into "ve-shillashtam" by known letter exchanges, and notes that miqra, mishna, talmud form an acronym equal in value to "talmud."
בן יהוידע מסביר את "גירא בעיניך" של רב חסדא על פי דברי עוללות אפרים: ליצר הרע יש חזקה בגוף רק לאחר שלוש שנים מגיל ארבע עשרה, ולכן נישואין מוקדמים חוסמים אותו. את שש שנות החינוך, משש עשרה עד עשרים ושתיים או משמונה עשרה עד עשרים וארבע, הוא רואה ב"חנוך" הנכתב בוי"ו (שש), אות השם שכנגד הבן. הוא מוצא את "ושננתם" מתחלף ל"ושלשתם" בחילופי אותיות ידועים, ומעיר שמקרא, משנה, תלמוד יוצרים ראשי תיבות השווים במניינם ל"תלמוד".
On the Torah as tavlin, an antidote, he notes that its letters echo the Torah's first word, bereshit (beginning bet, ending tav), and its last, Yisrael (yod and lamed), with nun for the fifty gates of understanding. The inclination is called "evil" because God created it to tempt openly, yet it added deception, disguising sin as a mitzva. "Renews itself" means a reward for each day's victory; "overpowers" means the reward comes only at life's end. "Drag it to the study hall" because, per the Midrash ha-Ne'elam, the inclination will remain in the future, purified, to give the joy of learning. Finally, the three partners are hinted in adam: aleph for the One God, and dam equal to av and em, father and mother. Ben Yehoyada on Kiddushin 30 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.30a
על התורה כ"תבלין" הוא מעיר שאותיותיה מהדהדות את המילה הראשונה בתורה, בראשית (ב' בראש ות' בסוף), ואת האחרונה, ישראל (י' ול'), והנו"ן לחמישים שערי בינה. היצר נקרא "רע" משום שהקב"ה בראו לפתות בגלוי, והוא הוסיף מרמה, להציג עבירה כמצווה. "מתחדש" פירושו שכר על נצחון כל יום; "מתגבר" — השכר משתלם רק ביום הפטירה. "משכהו לבית המדרש" משום שלפי המדרש הנעלם היצר יישאר לעתיד, מתוקן, כדי לתת חדוותא דשמעתתא. ולבסוף, שלושת השותפים רמוזים ב"אדם": א' לקב"ה יחידו של עולם, ו"דם" במספר "אב אם". Ben Yehoyada on Kiddushin 30 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.30a
Age of instructionגיל החינוך
Rav Ḥisda completes his statement: had he married at fourteen, he would have said to the Satan "an arrow in your eye." Rava tells Rabbi Natan bar Ami: while your hand is still on your son's neck, from sixteen to twenty-two, or some say eighteen to twenty-four, arrange his marriage.
רב חסדא משלים: ואי הוה נסיבנא בארביסר, הוה אמינא לשטן גירא בעיניך. אמר ליה רבא לרבי נתן בר אמי: אדידך על צואריה דבריך, משיתסר ועד עשרין ותרתין, ואמרי לה מתמני סרי ועד עשרין וארבע.
The ages correspond to a tannaitic dispute on "train a youth according to his way": Rabbi Yehuda and Rabbi Neḥemya, one saying sixteen to twenty-two and the other eighteen to twenty-four. The father's influence has a window, and it closes.
הגילים תואמים מחלוקת תנאים על "חנוך לנער על פי דרכו": רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר משיתסר ועד עשרין ותרתין וחד אמר מתמני סרי ועד עשרין וארבע. להשפעת האב יש חלון זמן, והוא נסגר.
Read together with Rav Huna's view on marriage by twenty, these teachings place education and marriage in a single developmental frame, in which the father's guidance must be timely.
כשקוראים אותם יחד עם שיטת רב הונא על נישואין עד עשרים, הלימודים האלה מציבים את החינוך ואת הנישואין במסגרת התפתחותית אחת, שבה הכוונת האב צריכה לבוא בזמנה.
How much Torah, and teaching grandchildrenכמה תורה, ולימוד בני בנים
To what extent must a father teach his son Torah? Shmuel: like Zevulun ben Dan, whose grandfather taught him Bible, Mishna, Talmud, halakhot and aggadot. But a baraita says if he taught him Bible, he need not teach Mishna. The answer: like Zevulun in that a grandfather taught him, but not in scope; Bible alone suffices.
עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר שמואל: כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד, הלכות ואגדות. והתניא: לימדו מקרא אין מלמדו משנה! כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן: כזבולון שלימדו אבי אביו, ולא כזבולון, שהתם מקרא ומשנה ותלמוד, והכא מקרא לבד.
Is a grandfather obligated? One baraita says "your sons," not grandsons, reading "to your sons and your sons' sons" as praise: one who teaches his son is credited as if he taught all later generations. Another Tanna derives an actual duty toward grandsons, and excludes daughters.
ואבי אביו מי מיחייב? והתניא: "ולמדתם אותם את בניכם" — ולא בני בניכם, ו"והודעתם לבניך ולבני בניך" — לומר לך שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו לימדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. הוא דאמר כי האי תנא: אין לי אלא בניך, בני בניך מנין? תלמוד לומר "ולבני בניך"; ו"בניך" — ולא בנותיך.
Rabbi Yehoshua ben Levi: whoever teaches his grandson is credited as if he received it at Sinai, since the next verse speaks of "the day you stood at Ḥorev." He hurried his grandson to synagogue with a cloth on his head; Rabbi Ḥiyya bar Abba then would not eat breakfast before reviewing with his grandson, and Rabba bar Rav Huna before bringing the child to the study hall.
אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". רבי חייא בר אבא אשכחיה לרבי יהושע בן לוי דשדי דיסנא ארישיה ומוביל לינוקא לבי כנישתא; מכאן ואילך לא טעים רבי חייא בר אבא אומצא עד דמקרי לינוקא ומוסיף ליה, ורבה בר רב הונא לא טעים אומצא עד דמייתי לינוקא לבי מדרשא.
Thirds, and the Sofrim who countedשליש, והסופרים שספרו
Rav Safra in Rabbi Yehoshua ben Ḥananya's name: read "ve-shinantam" as "ve-shillashtam": divide one's years into thirds, Bible, Mishna and Talmud. Who knows how long he will live? Rather, it means each day.
אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניה: "ושננתם" — אל תקרי "ושננתם" אלא "ושלשתם": לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. מי יודע כמה חיי? לא צריכא ליומי.
Therefore the early scholars were called Sofrim, counters: they counted the letters of the Torah. The vav of "gaḥon" is the middle letter; "darosh darash" the middle words; "ve-hitgalaḥ" the middle verse; the ayin of "mi-ya'ar" the middle of Psalms. Rav Yosef asked on which side the vav falls; they answered that we are no longer experts in plene and defective spellings.
לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה: וא"ו דגחון חציין של אותיות, "דרש דרש" חציין של תיבות, "והתגלח" של פסוקים, עי"ן דמיער חציין של תהלים. בעי רב יוסף: וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא? אמרו לו: אנן לא בקיאינן בחסירות ויתירות.
Even verse division differs: in the West they split one verse into three. A baraita counts 5,888 verses in the Torah, eight more in Psalms, eight fewer in Chronicles. The passage admits that precise textual knowledge has been partly lost.
אף בפסוקים לא בקיאינן, שבמערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי. תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה; יתר עליו תהלים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה. הקטע מודה שידע טקסטואלי מדויק אבד בחלקו.
Sharp words and enemies who become friendsדברים מחודדים ואויבים שנעשים אוהבים
"Ve-shinantam": words of Torah should be sharp in your mouth, so that if asked you answer at once without hesitating. Verses about wisdom as a sister, binding them on your fingers, and arrows in a warrior's hand support this.
"ושננתם" — שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד. ופסוקים על "אמור לחכמה אחותי את", "קשרם על אצבעותיך" ו"כחצים ביד גבור" מסייעים.
"They shall not be ashamed when they speak with enemies in the gate": Rabbi Ḥiyya bar Abba says even father and son, teacher and student, who study in one gate become enemies, and do not leave until they love each other, as "et vahev be-sufa" is read "love at its end."
"לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער": אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר "את והב בסופה" — אל תקרי "בסופה" אלא "בסופה".
Sharp debate is not a breach of love but a path to it. The Gemara does not ask learners to soften disagreement; it trusts that honest argument about Torah ends in friendship.
ויכוח חריף אינו פגיעה באהבה אלא דרך אליה. הגמרא אינה מבקשת מן הלומדים לרכך את המחלוקת; היא בוטחת שוויכוח כן על התורה מסתיים באהבה.
Torah as the antidote to the evil inclinationהתורה כתבלין ליצר הרע
"Ve-samtem": sam tam, a perfect remedy. A father struck his son and put a bandage on the wound: while it stays, eat and drink as you please; remove it and it festers. So God says: I created the evil inclination and created Torah as its antidote; if you engage in Torah, you are not delivered into its hand.
"ושמתם" — סם תם. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטייה על מכתו, ואמר לו: כל זמן שהרטייה על מכתך אכול מה שהנאתך, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי. כך אמר הקב"ה: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין; אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו.
Otherwise "sin crouches at the door," all its dealings are with you, yet "you may rule over it." The evil inclination is so hard that even its Creator calls it evil; Rav Yitzḥak says it renews itself daily; Rabbi Shimon ben Levi says it overpowers a person daily and seeks to kill him, and without God's help he could not withstand it.
ואם אין אתם עוסקים בתורה, "לפתח חטאת רובץ", וכל משאו ומתנו בך, "ואתה תמשל בו". קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע; אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום; ואמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.
The school of Rabbi Yishmael: if this repulsive one meets you, drag it to the study hall. If it is stone, it will melt; if iron, it will shatter, since God's word is like fire and a hammer, and water wears away stone. Daf Digest's "advice for defeating the evil inclination" names this passage.
תנא דבי רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש; אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע", ו"אבנים שחקו מים". "עצה לניצחון היצר" של דף דיג'סט מציינת קטע זה.
Marriage, trade, swimming, and the three partnersנישואין, אומנות, שחייה ושלושת השותפים
To marry off his son: "take wives for your sons and give your daughters to men." A daughter is not in his power, so it means: give her a dowry and dress her so men will seek her. To teach a trade: Ḥizkiyya cites "see life with the wife you love," whether wife or Torah, both are compared to a trade. To swim: his life depends on it. Rabbi Yehuda adds that teaching only commerce is not enough.
להשיאו אשה: "קחו נשים לבניכם ואת בנותיכם תנו לאנשים". בנו בידו, בתו מי בידו? הכי קאמר: ניתיב לה מידי ונלבשה ונכסה, כי היכי דקפצי עלה אינשי. ללמדו אומנות: אמר חזקיה, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" — אי אשה ממש, אי תורה. להשיטו במים: חיותיה הוא. ורבי יהודה: מאי בינייהו? איכא בינייהו דמלמדו סחורה.
"All mitzvot of a father upon his son": the son's duties to his father, which women share, as "each man shall fear his mother and father" uses the plural. Why "man"? A man has the means; a woman is under another's authority. Rav Idi bar Avin in Rav's name: if divorced, both are equal.
"כל מצוות האב על הבן": כל מצוות האב המוטלות על הבן לעשות לאביו, אחד אנשים ואחד נשים חייבין, שנאמר "איש אמו ואביו תיראו" — הרי כאן שניים. אם כן מה תלמוד לומר "איש"? איש — סיפק בידו לעשות; אשה — אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים עליה. אמר רב אידי בר אבין אמר רב: נתגרשה, שניהם שוין.
Scripture equates honoring parents with honoring God, fearing them with fearing God, and cursing them with cursing God; striking God is impossible. There are three partners in a person: God, father and mother; when one honors his parents, God says, "I credit it as if I dwelt among them and they honored Me." The daf ends with Rebbi noting that a son honors his mother more than his father.
הכתוב השווה כיבוד אב ואם לכיבוד המקום, מוראם למורא המקום, וקללתם לקללת המקום; אבל בהכאה ודאי אי אפשר. שלושה שותפין הן באדם: הקב"ה, אביו ואמו; בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. הדף מסתיים בדברי רבי שגלוי וידוע שהבן מכבד את אמו יותר מאביו.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does teaching a grandchild Torah earn the merit of receiving it at Sinai?מדוע לימוד תורה לנכד זוכה לזכות של קבלתה מהר סיני?
- What does the admission "we are not experts in plene and defective spellings" reveal about the transmission of the text?מה מגלה ההודאה "אנן לא בקיאינן בחסירות ויתירות" על מסירת הטקסט?
- How does the parable of the bandage present the relationship between Torah and the evil inclination?כיצד משל הרטייה מציג את היחס בין התורה ליצר הרע?
- What does the idea of three partners in a person add to the meaning of honoring parents?מה מוסיף רעיון שלושת השותפים באדם למשמעות כיבוד ההורים?
The source sheetדף המקורות
הֲוָה אָמֵינָא לְשָׂטָן: גִּירָא בְּעֵינָיךְ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבִּי נָתָן בַּר אַמֵּי: אַדִּידָךְ עַל צַוְּארֵי דִּבְרָיךְ. מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וְתַרְתֵּי וְאָמְרִי לַהּ: מִתַּמְנֵי סְרֵי עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה.
כְּתַנָּאֵי: ״חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ״, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חַד אָמַר: מִשִּׁיתְּסַר וְעַד עֶשְׂרִים וְתַרְתֵּין, וְחַד אָמַר: מִתַּמְנֵי סְרֵי וְעַד עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה.
עַד הֵיכָן חַיָּיב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן זְבוּלוּן בֶּן דָּן, שֶׁלִּימְּדוֹ אֲבִי אָבִיו מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. מֵיתִיבִי: לִמְּדוֹ מִקְרָא – אֵין מְלַמְּדוֹ מִשְׁנָה, וְאָמַר רָבָא: מִקְרָא – זוֹ תּוֹרָה!
כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן, וְלֹא כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן. כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן – שֶׁלִּמְּדוֹ אֲבִי אָבִיו, וְלֹא כִּזְבוּלוּן בֶּן דָּן, דְּאִילּוּ הָתָם מִקְרָא מִשְׁנָה וְתַלְמוּד הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְאִילּוּ הָכָא – מִקְרָא לְבַד.
וַאֲבִי אָבִיו מִי מִיחַיַּיב? וְהָתַנְיָא: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ – וְלֹא בְּנֵי בְנֵיכֶם. וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, לוֹמַר לָךְ: שֶׁכׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ לִמְּדוֹ לוֹ וְלִבְנוֹ וּלְבֶן בְּנוֹ, עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת!
הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ – אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵיכֶם, בְּנֵי בְנֵיכֶם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּנֵיכֶם״ – בְּנֵיכֶם וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב״.
רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּשָׁדֵי דִּיסְנָא אַרֵישֵׁיהּ וְקָא מַמְטֵי לֵיהּ לְיָנוֹקָא לְבֵי כְנִישְׁתָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: מִי זוּטַר מַאי דִּכְתִיב: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ״ וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב״? מִכָּאן וְאֵילָךְ, רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לָא טָעֵים אוּמְצָא עַד דְּמַקְרֵי לְיָנוֹקָא וּמוֹסְפֵיהּ. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא טָעֵים אוּמְצָא עַד דְּמַיְיתֵי לְיָנוֹקָא לְבֵית מִדְרְשָׁא.
אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מַאי דִּכְתִיב ״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ״ – אַל תִּקְרֵי ״וְשִׁנַּנְתָּם״, אֶלָּא ״וְשִׁלַּשְׁתָּם״.
לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בַּמִּקְרָא, שְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה, שְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד. מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה חָיֵי? לָא צְרִיכָא לְיוֹמֵי.
לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רִאשׁוֹנִים ״סוֹפְרִים״, שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כׇּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: וָא״ו דְּ״גָחוֹן״– חֶצְיָין שֶׁל אוֹתִיּוֹת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה. ״דָּרֹשׁ דָּרַשׁ״ – חֶצְיָין שֶׁל תֵּיבוֹת. ״וְהִתְגַּלָּח״ – שֶׁל פְּסוּקִים. ״יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר״ – עַיִ״ן דְּיַעַר חֶצְיָין שֶׁל תְּהִלִּים. ״וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן״ – חֶצְיוֹ דִּפְסוּקִים.
בָּעֵי רַב יוֹסֵף: וָא״ו ״דְּגָחוֹן״, מֵהַאי גִּיסָא אוֹ מֵהַאי גִּיסָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: נֵיתֵי סֵפֶר תּוֹרָה וְנִימְנִינְהוּ, מִי לָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁהֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה וּמְנָאוּם? אֲמַר לְהוּ: אִינְהוּ בְּקִיאִי בַּחֲסֵירוֹת וִיתֵרוֹת, אֲנַן לָא בְּקִיאִינַן.
בָּעֵי רַב יוֹסֵף: ״וְהִתְגַּלָּח״, מֵהַאי גִּיסָא אוֹ מֵהַאי גִּיסָא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: פְּסוּקֵי מִיהָא לַיְתוֹ לִימְנִינְהוּ! בִּפְסוּקֵי נָמֵי לָא בְּקִיאִינַן, דְּכִי אֲתָא רַב אַחָא בַּר אַדָּא, אָמַר: בְּמַעְרְבָא פָּסְקִי לֵיהּ לְהַאי קְרָא לִתְלָתָא פְּסוּקֵי: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן״.
תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים הָווּ פְּסוּקֵי סֵפֶר תּוֹרָה, יָתֵר עָלָיו תְּהִלִּים שְׁמוֹנָה, חָסֵר מִמֶּנּוּ דִּבְרֵי הַיָּמִים שְׁמוֹנָה.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשִׁנַּנְתָּם״, שֶׁיְּהוּ דִּבְרֵי תוֹרָה מְחוּדָּדִים בְּפִיךְ, שֶׁאִם יִשְׁאַל לְךָ אָדָם דָּבָר אַל תְּגַמְגֵּם וְתֹאמַר לוֹ, אֶלָּא אֱמוֹר לוֹ מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
״אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וְגוֹ׳״ וְאוֹמֵר: ״קׇשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כׇּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ״, וְאוֹמֵר: ״כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים״, וְאוֹמֵר: ״חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים״, וְאוֹמֵר: ״חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ״, וְאוֹמֵר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר״.
מַאי ״אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אֲפִילּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּשָּׁעַר אֶחָד – נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה. וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״, אַל תִּקְרֵי ״בְּסוּפָה״ אֶלָּא ״בְּסוֹפָהּ״.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתֶּם״ – סַם תָּם, נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כְּסַם חַיִּים. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִכָּה אֶת בְּנוֹ מַכָּה גְּדוֹלָה וְהִנִּיחַ לוֹ רְטִיָּה עַל מַכָּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, כׇּל זְמַן שֶׁהָרְטִיָּה זוֹ עַל מַכָּתְךָ אֱכוֹל מַה שֶּׁהֲנָאָתֶךָ, וּשְׁתֵה מַה שֶּׁהֲנָאָתֶךָ, וּרְחוֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן וְאֵין אַתָּה מִתְיָירֵא. וְאִם אַתָּה מַעֲבִירָהּ הֲרֵי הִיא מַעֲלָה נוֹמֵי.
כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה – אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת״,
וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה – אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכׇּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ״. וְאִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה תִּמְשׇׁל בּוֹ״.
תָּנוּ רַבָּנַן: קָשֶׁה יֵצֶר הָרָע, שֶׁאֲפִילּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ רַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״. אָמַר רַב יִצְחָק: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק רַע כׇּל הַיּוֹם״.
וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכׇל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ״, וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ אֵין יָכוֹל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ״.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּנִי אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוּוֹל זֶה – מׇשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אִם אֶבֶן הוּא – נִימּוֹחַ, וְאִם בַּרְזֶל הוּא – מִתְפּוֹצֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳ וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע״. אִם אֶבֶן הוּא – נִימּוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״ וְאוֹמֵר: ״אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם״.
לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים״.
בִּשְׁלָמָא בְּנוֹ – בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּתּוֹ – בְּיָדוֹ הִיא? הָכִי קָאָמַר לְהוּ: נִיתֵּן לַהּ מִידֵּי וְ[נַ]לְבְּשַׁיהּ וּנְכַסְּיַיהּ כִּי הֵיכִי דִּ[לְ]קִפְצוּ עֲלַהּ אִינָשֵׁי.
לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: ״רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ״. אִם ״אִשָּׁה״ מַמָּשׁ הִיא: כְּשֵׁם שֶׁחַיָּיב לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה – כָּךְ חַיָּיב לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. אִם תּוֹרָה הִיא: כְּשֵׁם שֶׁחַיָּיב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה – כָּךְ חַיָּיב לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לַהֲשִׁיטוֹ בַּנָּהָר. מַאי טַעְמָא? חַיּוּתֵיהּ הוּא.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת – מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. לִיסְטוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ! אֶלָּא, כְּאִילּוּ מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַגְמְרֵיהּ עִיסְקָא.
כׇּל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן וְכוּ׳. מַאי כׇּל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן? אִילֵּימָא כֹּל מִצְוָתָא דְּמִיחַיַּיב אַבָּא לְמִיעְבַּד לִבְרֵיהּ נָשִׁים חַיָּיבוֹת – וְהָתַנְיָא: הָאָב חַיָּיב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ וְלִפְדוֹתוֹ. אָבִיו – אֵין, אִמּוֹ – לֹא!
אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: כׇּל מִצְוֹת הָאָב הַמּוּטָּלֹת עַל הַבֵּן לַעֲשׂוֹת לְאָבִיו, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״תִּירָאוּ״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם.
אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? – אִישׁ סִיפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, אִשָּׁה אֵין סִיפֵּק בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁרְשׁוּת אֲחֵרִים עָלֶיהָ. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב: נִתְגָּרְשָׁה, שְׁנֵיהֶם שָׁוִים.
תָּנוּ רַבָּנַן: נֶאֱמַר: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, וְנֶאֱמַר: ״כַּבֵּד אֶת ה׳ מֵהוֹנֶךָ״, הִשְׁוָה הַכָּתוּב כִּבּוּד אָב וָאֵם לִכְבוֹד הַמָּקוֹם.
נֶאֱמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ״, וְנֶאֱמַר: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד״, הִשְׁוָה הַכָּתוּב מוֹרָאַת אָב וָאֵם לְמוֹרָאַת הַמָּקוֹם.
נֶאֱמַר: ״מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת״, וְנֶאֱמַר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ״, הִשְׁוָה הַכָּתוּב בִּרְכַּת אָב וָאֵם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם. אֲבָל בְּהַכָּאָה וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר.
וְכֵן בְּדִין, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שׁוּתָּפִין בּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין הֵן בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, וְכִבְּדוּנִי.
תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו, מִפְּנֵיWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
