← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Kiddushin 29קידושין דף 29 12 February 2031י״ט שבט תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Kiddushin 29 — What a Father Owes His Sonקידושין כ״ט — מה חייב האב לבנו

Kiddushin 29 — from the Temple's acquisition to circumcision, redemption, Torah and marriageקידושין כ״ט — מקניין ההקדש אל מילה, פדיון, תורה ונישואין

6 min read6 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Yosef Somekh - Av Beit Din
Rabbi portraitדיוקן רבYosef Somekh - Av Beit Din
The guiding questionהשאלה המנחה

If a father and his son cannot both go away to study Torah, how does Rabbi Yehudah decide whose learning takes precedence?

אם האב ובנו אינם יכולים לצאת שניהם ללמוד תורה, כיצד קובע רבי יהודה לימודו של מי קודם?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

On Rav Aḥa bar Ya'akov's words "I am better than you," Ben Yehoyada distinguishes two kinds of study: first, mastery of the texts, best learned from one teacher, and then analysis and reasoning, best learned in a great academy among many scholars. Both father and son had mastered the texts; one had to stay home for the family's livelihood. When the father saw his son was not sharp even after time with Abaye, he concluded his own sharper mind would bear more fruit there. On Abaye's instruction not to host him, he answers the Maharsha: Abaye was sure Rav Aḥa would be saved and asked only whether the rescue would be a public miracle that kills the demon for everyone, rather than a private escape that leaves it in place.

על דברי רב אחא בר יעקב "אנא עדיפנא מינך" מבחין בן יהוידע בין שני מיני לימוד: תחילה הגרסא והבקיאות, שראוי ללמוד מרב אחד, ואחר כך העיון והסברה, שמצליח בישיבה גדולה של רבים. האב והבן כבר היו שלמים בגרסא; אחד מהם היה צריך להישאר בבית לפרנסה. כשראה האב שבנו אינו חריף אף לאחר שישב אצל אביי, הבין שחריפותו שלו תעשה פירות טובים יותר שם. על ציווי אביי שלא יארחוהו הוא משיב למהרש"א: אביי היה בטוח שרב אחא יינצל, ורק הסתפק אם ההצלה תהיה נס גלוי שיהרוג את המזיק לטובת הכל, ולא הצלה פרטית שמשאירה אותו במקומו.

The demon appeared with seven heads to show it could harm on all seven days of the week, and Rav Aḥa's seven bows drew holiness from the seven lower sefirot, removing one head each time. The "millstone on his neck" pictures husband and wife joined like two millstones, as "see life with the woman you love" hints "here is a millstone." He explains "this is for us and that is for them" by climate or holiness: in hot Babylonia marry first, in cool and holy Eretz Yisrael study first. And Rav Huna's "do not see my face" means a teacher's influence flows best face to face, so he would not give it until Rav Hamnuna married. Ben Yehoyada on Kiddushin 29 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.29a

המזיק נראה בשבעה ראשים כדי להראות שהוא שולט להזיק בכל שבעת ימי השבוע, ושבע כריעותיו של רב אחא המשיכו קדושה משבע ספירות הבנין, והורידו בכל כריעה ראש אחד. "ריחיים בצווארו" מדמה איש ואשתו לשני ריחיים המעורים זה בזה, כפי ש"ראה חיים עם אשה אשר אהבת" רומז "הא ריחיים". את "הא לן והא להו" הוא מסביר באקלים או בקדושה: בבבל החמה ישא אשה תחילה, ובארץ ישראל הקרה והקדושה ילמד תורה תחילה. ו"חזי דלא תחזי לאפאי" של רב הונא פירושו שהשפעת הרב לתלמיד עוברת פנים כנגד פנים, ולכן לא נתן אותה עד שרב המנונא נשא אשה. Ben Yehoyada on Kiddushin 29 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.29a

Temple and commoner: who bears the price changeהקדש והדיוט: מי נושא בשינוי המחיר

The baraita continues: if the Temple treasurer pulled an animal for a hundred and before redeeming it the price rose to two hundred, he pays two hundred, "he shall give the money and it shall be his." If he pulled at two hundred and it fell to a hundred, he still pays two hundred, since a commoner's power should not exceed the Temple's.

הברייתא ממשיכה: משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתיים, נותן מאתיים, שנאמר "ונתן הכסף וקם לו". משכו במאתיים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה, נותן מאתיים, שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש.

If he redeemed at two hundred and before pulling it fell to a hundred, he pays two hundred; if he redeemed at a hundred and before pulling it rose to two hundred, it is redeemed, and he pays only a hundred. Why not apply "a commoner's power should not exceed the Temple's" here too?

פדאו במאתיים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה, נותן מאתיים; פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתיים, מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה. ואמאי? נימא נמי: לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש!

The answer: a commoner too would be subject to "He who exacted payment," the curse on one who retracts after receiving money. In every case the Temple is protected, either by its legal power or by the moral force that binds a private seller.

התשובה: הדיוט מי לא קאי ב"מי שפרע"? בכל המקרים ההקדש מוגן, אם בכוחו המשפטי ואם בכוח המוסרי הכובל מוכר פרטי.

The mishna: parents, children and women's obligationsהמשנה: הורים, ילדים וחיובי נשים

The mishna: all mitzvot of a son upon his father, men are obligated and women exempt; all mitzvot of a father upon his son, men and women alike. Time-bound positive mitzvot, men obligated, women exempt; positive mitzvot not time-bound, both obligated.

המשנה: כל מצוות הבן על האב, אנשים חייבין ונשים פטורות; וכל מצוות האב על הבן, אחד אנשים ואחד נשים חייבין. כל מצוות עשה שהזמן גרמא, אנשים חייבין ונשים פטורות; וכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא, אחד אנשים ואחד נשים חייבין.

All prohibitions, time-bound or not, apply to men and women, except "do not round," "do not destroy" the corners of the beard, and "do not become impure for the dead." These three set the agenda for the coming dafim.

וכל מצוות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ מ"בל תקיף", "בל תשחית" ו"בל תיטמא למתים". שלוש אלה קובעות את סדר הדיון בדפים הבאים.

What does "mitzvot of a son upon the father" mean? If it means what a son owes his father, women are obligated too, as "each man shall fear his mother and father" uses the plural. Rav Yehuda explains: the mitzvot a father must perform for his son, which a mother is exempt from.

מאי "כל מצוות הבן על האב"? אילימא כל מצוות שהבן חייב לעשות לאב, נשים פטורות? והתניא: "איש" — אין לי אלא איש, אשה מנין? כשהוא אומר "תיראו" — הרי כאן שניים. אמר רב יהודה: הכי קאמר: כל מצוות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו, אנשים חייבין ונשים פטורות.

Circumcision: father, court, and the man himselfמילה: האב, בית הדין והאדם עצמו

A baraita lists the father's duties: to circumcise his son, redeem him, teach him Torah, marry him off, and teach him a trade; some say also to swim. Rabbi Yehuda: one who does not teach his son a trade teaches him, as it were, banditry.

ברייתא מונה את חובות האב: למולו, לפדותו, ללמדו תורה, להשיאו אשה וללמדו אומנות; ויש אומרים אף להשיטו במים. רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות.

Circumcision: "Abraham circumcised Isaac his son." If the father did not, the court must, "every male among you shall be circumcised"; if the court did not, he must circumcise himself, under penalty of karet. A woman is not obligated to circumcise her son: "as God commanded him," him and not her.

למולו מנלן? דכתיב "וימל אברהם את יצחק בנו". ולא מהליה אבוה, מיחייבי בית דין, דכתיב "המול לכם כל זכר"; ולא מהלי ליה בית דין, מיחייב איהו למימהל נפשיה, דכתיב "וערל זכר... ונכרתה". ואיהי מנלן דלא מיחייבא? דכתיב "כאשר צוה אותו אלהים" — אותו ולא אותה.

That command was to Abraham; how do we know it applies for all generations? The school of Rabbi Yishmael: wherever "command" is said, it means urging, immediately and for generations. Daf Digest notes that circumcision is not a time-bound mitzva, which is why its exemption needs a separate verse.

אשכחן לאלתר, לדורות מנלן? תנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר "צו" אינו אלא זירוז מיד ולדורות. דף דיג'סט מעיר שמילה אינה מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן פטור האישה ממנה צריך פסוק מיוחד.

Redemption of the firstborn: who comes firstפדיון הבן: מי קודם

Redemption: "every firstborn of your sons you shall redeem"; if the father did not, he must redeem himself. A woman is not obligated to redeem her son, from reading tifdeh as tipadeh: one commanded to be redeemed redeems others. And a daughter is not redeemed: "your sons," not your daughters.

לפדותו מנלן? דכתיב "כל בכור בניך תפדה". ולא פרקיה אבוה, מיחייב איהו למיפרק נפשיה, דכתיב "פדה תפדה". ואיהי מנלן דלא מיחייבא? "תפדה" — "תיפדה": כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות אחרים. ואחרים לא מיפקדי למפרקה? "בניך" ולא בנותיך.

If he must redeem himself and his son, the Rabbis say he comes first; Rabbi Yehuda says his son, since his own mitzva lay on his father. Rabbi Yirmeya: with only five sela, all agree he comes first. They differ when he has five liened and five free: for Rabbi Yehuda a Torah debt is like a written one, so the priest can collect from the liened property.

הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו; רבי יהודה אומר: בנו קודמו, שזו מצוותו על אביו וזו מצוות בנו עליו. אמר רבי ירמיה: היכא דליכא אלא חמש סלעים, דכולי עלמא הוא קודם. כי פליגי בחמש משועבדות וחמש בני חורין: רבי יהודה סבר מלווה הכתובה בתורה ככתובה בשטר, ופודה את בנו בבני חורין, והכהן גובה ממשועבדים.

Redeeming his son or going up for a festival: the Rabbis say redeem first, as "every firstborn of your sons you shall redeem" precedes "none shall appear before Me empty"; Rabbi Yehuda says the festival first, since it passes. One with five firstborns from five wives redeems all, since it depends on opening the womb, not on being the father's first strength.

לפדות את בנו ולעלות לרגל: פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל, שנאמר "כל בכור בניך תפדה" ואחר כך "ולא יראו פני ריקם"; רבי יהודה אומר: עולה לרגל, שזו מצווה עוברת. היו לו חמשה בנים מחמש נשים, חייב לפדות את כולם, שהרי בפטר רחם תליא רחמנא, ולא ב"ראשית אונו" כבירושה.

Torah study: who learns firstתלמוד תורה: מי קודם

Torah: "you shall teach them to your sons," and if his father did not teach him, he must learn himself, "you shall learn them." A woman is not obligated to teach or to learn by the same reasoning, and others need not teach her: "your sons," not your daughters.

ללמדו תורה: "ולמדתם אותם את בניכם", ולא אגמריה אבוה, מיחייב איהו למיגמר נפשיה, "ולמדתם". אשה אינה חייבת ללמד וללמוד מאותה סברה, ואחרים אינם מצווים ללמדה: "בניכם" ולא בנותיכם.

If he and his son both need to learn, he comes first; Rabbi Yehuda says if the son is diligent and sharp and retains his learning, the son comes first. Rav Aḥa bar Ya'akov sent his son to Abaye, saw on his return that his learning was not sharp, and said: I am better than you; you stay and I will go.

הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו; רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו. רב אחא בר יעקב שלח את בנו לאביי, וכשחזר ראה דלא הוו מחדדן שמעתיה, ואמר לו: אנא עדיפנא מינך, תיב את ואיזיל אנא.

Abaye heard he was coming. A demon in his study hall harmed even pairs by day, and Abaye told the people not to host him, hoping for a miracle. Rav Aḥa slept there, the demon appeared as a seven-headed serpent, and with each bow in prayer one head fell. In the morning he said: had there been no miracle, you would have endangered me.

שמע אביי דאתי. הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, דכי הוו עיילי בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי, ואמר להו: לא ליתיב ליה איניש אושפיזא, אפשר דמתרחיש ניסא. על בת בההוא בי רבנן, אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותא, וכל כריעה דכרע נתר חד רישא. אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא, סכינתון.

Torah or marriage firstתורה תחילה או נישואין תחילה

A baraita: one should study Torah and then marry, unless he cannot manage without a wife. Shmuel rules: marry first, then study. Rabbi Yoḥanan objects: with a millstone on his neck, can he study? They do not disagree: one rule is for us in Babylonia, the other for them in Eretz Yisrael.

תנו רבנן: ללמוד תורה ולישא אשה — ילמד תורה ואחר כך ישא אשה; ואם אי אפשר לו בלא אשה, ישא אשה ואחר כך ילמד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה ישא אשה ואחר כך ילמד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה? ולא פליגי: הא לן והא להו.

Rav Ḥisda praised Rav Hamnuna to Rav Huna. When Rav Hamnuna came without a head covering and explained he was not married, Rav Huna turned his face away: do not see my face until you marry. Rav Huna holds that one who reaches twenty unmarried spends all his days in sinful thoughts.

משתבח ליה רב חסדא לרב הונא ברב המנונא דאדם גדול הוא. כי אתא לגביה חזייה דלא פריס סודרא, אמר ליה: מאי טעמא לא פריסת סודרא? אמר ליה: דלא נסיבנא. אהדרינהו לאפיה מיניה, אמר ליה: חזי דלא חזית לאפאי עד דנסבת. ורב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה, כל ימיו בהרהור עבירה.

Rava and the school of Rabbi Yishmael add that until twenty God waits for a man to marry; after that He says "let his bones swell." Rav Ḥisda says he surpassed his colleagues because he married at sixteen, and the daf ends mid-statement, continuing on the next page.

אמר רבא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה; כיון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי, דנסבי בשיתסר; ואי הוה נסיבנא בארביסר... הדף מסתיים באמצע דבריו, והם ממשיכים בדף הבא.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why does the Temple bear no loss when prices change, while a private seller relies on "He who exacted payment"?מדוע ההקדש אינו מפסיד בשינוי מחירים, ואילו מוכר פרטי נשען על "מי שפרע"?
  2. How does reading tifdeh as tipadeh link one's duty to be redeemed with one's duty to redeem others?כיצד הקריאה "תפדה" — "תיפדה" קושרת בין חובת אדם להיפדות לחובתו לפדות אחרים?
  3. What does Rav Aḥa bar Ya'akov's decision teach about weighing a parent's and a child's Torah study?מה מלמדת החלטת רב אחא בר יעקב על השקילה בין לימוד התורה של ההורה לזה של הילד?
  4. How do Shmuel and Rabbi Yoḥanan each justify their order of Torah and marriage, and why can both be right?כיצד שמואל ורבי יוחנן מצדיקים כל אחד את סדר התורה והנישואין, ומדוע שניהם יכולים להיות צודקים?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Kiddushin 29aקידושין כ״ט א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
עַד שֶׁיִּמְשׁוֹךְ וְיַחְזִיק. מְשָׁכוֹ בְּמָנֶה וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם – נוֹתֵן מָאתַיִם. מַאי טַעְמָא – ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״. מְשָׁכוֹ בְּמָאתַיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה – נוֹתֵן מָאתַיִם. מַאי טַעְמָא – לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ. פְּדָאוֹ בְּמָאתַיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לְמוֹשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה – נוֹתֵן מָאתַיִם, מַאי טַעְמָא – ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״. פְּדָאוֹ בְּמָנֶה וְלֹא הִסְפִּיק לְמוֹשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם – מַה שֶּׁפָּדָה פָּדוּי, וְאֵין נוֹתֵן אֶלָּא מָנֶה. אַמַּאי? הָכִי נָמֵי נֵימָא: לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ? אַטּוּ הֶדְיוֹט לָאו בְּמִי שֶׁפָּרַע קָאֵי? מַתְנִי׳ כׇּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכׇל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן – אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין. וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים חַיָּיבִין. וְכׇל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים חַיָּיבִין, חוּץ מִ״בַּל תַּקִּיף״ וּ״בַל תַּשְׁחִית״, וּ״בַל תִּטַּמֵּא לְמֵתִים״. גְּמָ׳ מַאי ״כׇּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב״? אִילֵּימָא כׇּל מִצְוֹת דְּמִיחַיַּיב בְּרָא לְמִיעְבַּד לְאַבָּא, נָשִׁים פְּטוּרוֹת? וְהָתַנְיָא: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ״, הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם! אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָאָמַר: כׇּל מִצְוֹת הַבֵּן הַמּוּטָּלוֹת עַל הָאָב לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ – אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָאָב חַיָּיב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ, וְלִפְדוֹתוֹ, וּלְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לַהֲשִׁיטוֹ בַּמַּיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת – מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. לִיסְטוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא: כְּאִילּוּ מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. ״לְמוּלוֹ״ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיָּמׇל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״. וְהֵיכָא דְּלָא מַהְלֵיהּ אֲבוּהּ מִיחַיְּיבִי בֵּי דִינָא לְמִימְהֲלֵיהּ, דִּכְתִיב: ״הִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר״. וְהֵיכָא דְּלָא מַהְלוּהּ בֵּי דִינָא מִיחַיַּיב אִיהוּ לְמִימְהַל נַפְשֵׁיהּ, דִּכְתִיב: ״וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה״. אִיהִי מְנָלַן דְּלָא מִיחַיְּיבָא? דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים״ – אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ. אַשְׁכְּחַן מִיָּד, לְדוֹרוֹת מְנָלַן? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: ״צַו״ אֵינוֹ אֶלָּא זֵירוּז, מִיָּד וּלְדוֹרוֹת. זֵירוּז, דִּכְתִיב: ״וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ״. מִיָּד וּלְדוֹרוֹת, דִּכְתִיב: ״מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם״ לִפְדּוֹתוֹ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״כׇּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה״. וְהֵיכָא דְּלָא פַּרְקֵיהּ אֲבוּהּ מִיחַיַּיב אִיהוּ לְמִפְרְקֵיהּ דִּכְתִיב: (פָּדֹה) ״תִּפָּדֶה״. וְאִיהִי מְנָלַן דְּלָא מִיפַּקְדָה? דִּכְתִיב: ״תִּיפָּדֶה״ – ״תִּפְדֶּה״, כֹּל שֶׁמְּצֻוֶּוה לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ – מְצֻוֶּוה לִפְדּוֹת אֶת אֲחֵרִים, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ – אֵינוֹ מְצֻוֶּוה לִפְדּוֹת אֲחֵרִים. וְאִיהִי מְנָלַן דְּלָא מִיחַיְּיבָא לְמִיפְרַק נַפְשַׁהּ? דִּכְתִיב: ״תִּפְדֶּה״ – ״תִּיפָּדֶה״, כֹּל שֶׁאֲחֵרִים מְצֻוִּוים לִפְדּוֹתוֹ – מְצֻוֶּוה לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְכֹל שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצֻוִּוים לִפְדּוֹתוֹ – אֵין מְצֻוֶּוה לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצֻוִּוין לִפְדּוֹתָהּ? דְּאָמַר קְרָא: ״כׇּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה״ – בָּנֶיךָ וְלֹא בְּנוֹתֶיךָ. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. שֶׁזֶּה מִצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וְזֶה מִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הַכֹּל מוֹדִין

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Kiddushin 29bקידושין כ״ט ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
כׇּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא אֶלָּא חָמֵשׁ סְלָעִים – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. מַאי טַעְמָא? מִצְוָה דְגוּפֵיהּ עֲדִיפָא. כִּי פְּלִיגִי הֵיכָא דְּאִיכָּא חָמֵשׁ מְשׁוּעְבָּדִים וְחָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מִלְוָה (דִּכְתִיב) [הַכְּתוּבָה] בַּתּוֹרָה כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, בְּהָנֵי חָמֵשׁ פָּרֵיק לִבְרֵיהּ וְאָזֵיל כֹּהֵן וְטָרֵיף לֵיהּ לְחָמֵשׁ מְשׁוּעְבָּדִים לְדִידֵיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִלְוָה דִּכְתִיב בְּאוֹרָיְיתָא לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, וְהִילְכָּךְ מִצְוָה דְגוּפֵיהּ עֲדִיף. תָּנוּ רַבָּנַן: לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ וְלַעֲלוֹת לָרֶגֶל – פּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ עוֹלֶה לָרֶגֶל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹלֶה לָרֶגֶל, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ. שֶׁזּוֹ מִצְוָה עוֹבֶרֶת, וְזוֹ מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה, כִּדְקָאָמַר טַעְמָא. אֶלָּא רַבָּנַן מַאי טַעְמַיְיהוּ? דְּאָמַר קְרָא: ״כׇּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה״, וַהֲדַר: ״לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם״. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם הָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים מֵחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁחַיָּיב לִפְדּוֹת כּוּלָּן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה״. פְּשִׁיטָא, בְּפֶטֶר רֶחֶם תְּלָא רַחֲמָנָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נֵילַף בְּכוֹר בְּכוֹר מִנַּחֲלָה, מָה לְהַלָּן ״רֵאשִׁית אֹנוֹ״, אַף כָּאן ״רֵאשִׁית אוֹנוֹ״, קָא מַשְׁמַע לַן. לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״. וְהֵיכָא דְּלָא אַגְמְרֵיהּ אֲבוּהּ מִיחַיַּיב אִיהוּ לְמִיגְמַר נַפְשֵׁיהּ, דִּכְתִיב: ״וּלְמַדְתֶּם״. אִיהִי מְנָלַן דְּלָא מִיחַיְּיבָא? דִּכְתִיב: ״וְלִימַּדְתֶּם״ ״וּלְמַדְתֶּם״, כֹּל שֶׁמְּצֻוֶּוה לִלְמוֹד – מְצֻוֶּוה לְלַמֵּד, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה לִלְמוֹד – אֵינוֹ מְצֻוֶּוה לְלַמֵּד. וְאִיהִי מְנָלַן דְּלָא מִיחַיְּיבָה לְמֵילַף נַפְשַׁהּ? דִּכְתִיב: ״וְלִימַּדְתֶּם״ ״וּלְמַדְתֶּם״, כֹּל שֶׁאֲחֵרִים מְצֻוִּוין לְלַמְּדוֹ – מְצֻוֶּוה לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ, וְכֹל שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצֻוִּוין לְלַמְּדוֹ – אֵין מְצֻוֶּוה לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצֻוִּוין לְלַמְּדָהּ? דְּאָמַר קְרָא: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ אֶת בְּנֵיכֶם, וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא לִלְמוֹד וּבְנוֹ לִלְמוֹד – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם בְּנוֹ זָרִיז וּמְמוּלָּח וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ – בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. כִּי הָא דְּרַב יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב שַׁדְּרֵיהּ אֲבוּהּ לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי. כִּי אֲתָא חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה מִיחַדְּדָן שְׁמַעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא עֲדִיפָא מִינָּךְ, תּוּב אַתְּ, דְּאֵיזִיל אֲנָא. שְׁמַע אַבָּיֵי דְּקָא הֲוָה אָתֵי. הֲוָה הָהוּא מַזִּיק בֵּי רַבָּנַן דְּאַבָּיֵי, דְּכִי הֲווֹ עָיְילִי בִּתְרֵין אֲפִילּוּ בִּימָמָא הֲווֹ מִיתַּזְּקִי. אֲמַר לְהוּ: לָא לִיתֵּיב לֵיהּ אִינָשׁ אוּשְׁפִּיזָא, אֶפְשָׁר דְּמִתְרְחִישׁ נִיסָּא. עָל, בָּת בְּהָהוּא בֵּי רַבָּנַן. אִידְּמִי לֵיהּ כְּתַנִּינָא דְּשִׁבְעָה רֵישְׁווֹתֵיהּ. כֹּל כְּרִיעָה דִּכְרַע נְתַר חַד רֵישֵׁיהּ. אֲמַר לְהוּ לִמְחַר: אִי לָא אִיתְרְחִישׁ נִיסָּא סַכֵּינְתִּין. תָּנוּ רַבָּנַן: לִלְמוֹד תּוֹרָה וְלִישָּׂא אִשָּׁה – יִלְמוֹד תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא אִשָּׁה – יִשָּׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמוֹד תּוֹרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמוֹד תּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רֵיחַיִים בְּצַוָּארוֹ וְיַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה?! וְלָא פְּלִיגִי: הָא – לַן, וְהָא – לְהוּ. מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא בִּדְרַב הַמְנוּנָא דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. אֲמַר לֵיהּ: כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדְךָ – הֲבִיאֵהוּ לְיָדִי. כִּי אֲתָא חַזְיֵיהּ דְּלָא פָּרֵיס סוּדָרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא פָּרֵיסַתְּ סוּדָרָא? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא נְסֵיבְנָא. אַהְדְּרִינְהוּ לְאַפֵּיהּ מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי דְּלָא חָזֵית לְהוּ לְאַפַּי עַד דְּנָסְבַתְּ. רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה – כׇּל יָמָיו בַּעֲבֵירָה. בַּעֲבֵירָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּר עֲבֵירָה. אָמַר רָבָא, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְצַפֶּה לָאָדָם מָתַי יִשָּׂא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ עֶשְׂרִים וְלֹא נָשָׂא, אוֹמֵר: תִּיפַּח עַצְמוֹתָיו. אָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי דַּעֲדִיפְנָא מֵחַבְרַאי, דִּנְסֵיבְנָא בְּשִׁיתְּסַר, וְאִי הֲוָה נָסֵיבְנָא בְּאַרְבֵּיסַר

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.