If movable goods can be acquired together with land, must they actually be resting on it, and how does the case of a tiny plot test that requirement?
כשמטלטלין נקנים אגב קרקע, האם עליהם להיות צבורים עליה בפועל, וכיצד המקרה של קרקע כלשהי בוחן דרישה זו?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada writes no comment on Kiddushin 26. His commentary on this tractate addresses only selected, mostly aggadic passages, and neither 26a nor 26b is among them in the Senlake edition. The nearest comments are on Kiddushin 25 and Kiddushin 29.
לבן יהוידע אין פירוש על קידושין כ״ו. פירושו למסכת זו עוסק רק בקטעים נבחרים, רובם אגדתיים, ובמהדורת סנלייק אין בהם לא עמוד א ולא עמוד ב של דף זה. הפירושים הקרובים ביותר הם על קידושין כ״ה ועל קידושין כ״ט.
The elephant and the new mishnaהפיל והמשנה החדשה
The elephant question from 25b closes: Rabbi Zeira's vessels, or alternatively bundles of vines placed under its feet, would work. The Gemara then reads the next mishna.
שאלת הפיל מן הדף הקודם נסגרת: הכלים של רבי זירא, אי נמי בחבילי זמורות שמניחים תחת רגליו, יועילו. הגמרא קוראת אחר כך את המשנה הבאה.
The mishna: property with a guarantee, land, is acquired by money, document or possession; property without a guarantee, movables, only by pulling. Movables can be acquired along with land by money, document or possession, and movables bind the land for an oath.
המשנה: נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף, בשטר ובחזקה; ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף, בשטר ובחזקה, וזוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן.
The terms "with a guarantee" and "without" describe whether a creditor can collect from the property after it is sold. Land stays in place and can be traced; movables cannot. The modes of acquisition follow this difference.
המונחים "יש להם אחריות" ו"אין להם אחריות" מתארים אם בעל חוב יכול לגבות מן הנכס לאחר שנמכר. קרקע נשארת במקומה ואפשר לעקוב אחריה; מטלטלין לא. דרכי הקניין הולכות אחר הבדל זה.
Money for land, and where documents are customaryכסף בקרקע, ומקום שכותבין שטר
Ḥizkiyya derives money from "they shall acquire fields with money." But the verse continues "and write it in a document and seal it"? If "they shall acquire" were at the end, perhaps; since it is at the start, money acquires and the document is only proof.
חזקיה לומד כסף מ"שדות בכסף יקנו". ואימא עד דאיכא שטר, דכתיב "וכתוב בספר וחתום"? אי כתיב "יקנו" לבסוף כדקאמרת; השתא דכתיב "יקנו" ברישא, כסף קני, שטר ראיה בעלמא הוא.
Rav says this applies only where documents are not customary; where they are, money alone does not acquire. If he explicitly specified money, it acquires.
אמר רב: לא שנו אלא במקום שאין כותבין שטר, אבל במקום שכותבין שטר לא קנה. ואם פירש — פירש.
Rav Idi bar Avin, when buying land, would say: if I wish, I acquire by money; if I wish, by document. By money, so that the seller cannot retract; by document, so that I can retract until it is written. Custom shapes which act completes a sale, and a party can choose.
כי הא דרב אידי בר אבין, כי זבין ארעא אמר: אי בעינא בכספא אקני, אי בעינא בשטרא אקני. אי בעינא בכספא אקני — דאי בעית למיהדר בך לא מצית הדרת; ואי בעינא בשטרא אקני — דאי בעינא למיהדר בי הדרנא. מנהג קובע איזה מעשה גומר מכירה, והצד יכול לבחור.
A document for land, and a gift written as a saleשטר בקרקע, ומתנה הנכתבת כמכר
The source for a document cannot be "write it in a document," which was just called proof. Rather, "I took the deed of purchase." Shmuel says a document acquires only a gift; for a sale, nothing is acquired until money is paid.
בשטר מנלן? אי מ"וכתוב בספר וחתום" — הא אמרת ראיה בעלמא הוא. אלא מהכא: "ואקח את ספר המקנה". אמר שמואל: לא שנו אלא בשטר מתנה, אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן את הדמים.
Rav Hamnuna objects from a baraita: "my field is sold to you" written on paper or a potsherd effects a sale. He resolves it himself: one who sells his field because it is poor, intending the buyer to acquire by the document.
מתיב רב המנונא: כיצד בשטר? כתב לו על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שווה פרוטה, "שדי מכורה לך" — הרי זו מכורה. איהו מותיב ואיהו מפרק לה: במוכר שדהו מפני רעתה.
Rav Ashi explains: it was really a gift, and he wrote the language of sale to strengthen the recipient, since a seller guarantees the property. The form of the document serves the recipient's protection.
רב אשי אמר: מתנה הוא דבעי למיתב ליה, ואמאי כתב ליה לשון מכירה? כדי ליפות כחו. צורת השטר משרתת את הגנת המקבל.
Possession for land, pulling for movablesחזקה בקרקע, משיכה במטלטלין
Possession: Ḥizkiyya cites "settle in your cities that you have taken"; by what did you take them? By settling. The school of Rabbi Yishmael cites "you shall possess it and settle in it": by what did you possess it? By settling.
בחזקה מנלן? אמר חזקיה: "ושבו בעריכם אשר תפשתם" — במה תפשתם? בישיבה. דבי רבי ישמעאל תנא: "וירשתם אותה וישבתם בה" — במה ירשתם? בישיבה.
Movables only by pulling: "if you sell an item to your neighbor or buy from your neighbor's hand," something acquired from hand to hand. Rabbi Yoḥanan holds that by Torah law money acquires movables; the mishna teaches the rabbinic enactment.
ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. מנלן? דכתיב "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" — דבר הנקנה מיד ליד. ולרבי יוחנן, דאמר דבר תורה מעות קונות, מאי איכא למימר? תקנתא דרבנן קתני.
For Rabbi Yoḥanan the Sages required pulling so that the seller would remain responsible for goods still in his domain. The mishna's "only by pulling" thus describes the rabbinic law in force, not the Torah's minimum.
לרבי יוחנן הצריכו חכמים משיכה כדי שהמוכר יישאר אחראי לסחורה הנמצאת ברשותו. "אין נקנין אלא במשיכה" שבמשנה מתאר אפוא את הדין הנוהג מדרבנן, ולא את המינימום של התורה.
Acquisition along with land: must the movables be piled?קניין אגב: האם צריך צבורין?
Movables acquired along with land: Ḥizkiyya cites "their father gave them gifts of silver and gold with fortified cities in Judah." A question: must the movables be piled on the land? Rav Yosef cites Rabbi Akiva: any amount of land is subject to pe'ah and first fruits, a prosbul can be written on it, and movables can be acquired along with it.
נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות. מנא הני מילי? אמר חזקיה: "ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב... עם ערי מצורות ביהודה". איבעיא להו: צבורין בעינן או לא? אמר רב יוסף: תא שמע: רבי עקיבא אומר: קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובביכורים, וכותבין עליה פרוזבול, וקונין עמה נכסים שאין להם אחריות.
If the movables must be piled, what can rest on "any amount" of land? Rav Shmuel bar Bisna suggests a needle stuck in it. Rav Yosef replies "you disgust me": did the Tanna go to such trouble to teach a needle? Rav Ashi answers: who says he did not hang a pearl worth a thousand dinars on it?
ואי אמרת צבורין בעינן, כל שהוא למאי חזי? פירשה רב שמואל בר ביסנא קמיה דרב יוסף: כגון שנעץ בה מחט. אמר ליה רב יוסף: כבשתן! טרח תנא לאשמועינן מחט? אמר רב אשי: מאן לימא לן דלא תלה בה מרגלית שווה אלף זוז?
The exchange shows how a small detail can carry great value: a needle that seemed trivial becomes a hook for a precious pearl. The question about piling remains open after this attempt.
המשא ומתן מראה כיצד פרט קטן יכול לשאת ערך רב: מחט שנראתה פעוטה נעשית וו למרגלית יקרה. השאלה על צבורין נשארת פתוחה לאחר ניסיון זה.
Gifts of a dying man: the Madonite and the square handbreadthמתנות שכיב מרע: המדוני וטפח על טפח
Another proof: a Madonite in Jerusalem with many movables was told he could give them only along with land. He bought a rocky plot, a beit sela, and gave its northern half to one person with a hundred sheep and a hundred barrels. If piling were needed, what does a rock hold? The answer: it was a large plot, called "sela" because its soil was hard.
תא שמע, אמר רבי אלעזר: מעשה במדוני אחד שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה ובקש ליתנם במתנה. אמרו לו: אין לך תקנה עד שתקנה קרקע. הלך וקנה בית סלע סמוך לירושלים ואמר: חציו הצפוני אני נותן לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות. ואי אמרת צבורין בעינן, בית סלע למאי חזי? בית סלע גדול הוא, ולמה קרו ליה סלע? שקשה כסלע.
Another story: a man in Jerusalem, sick or healthy depending on the version, bought a plot a quarter-kav in size and gave a square handbreadth to each recipient with a hundred sheep and barrels. A handbreadth cannot hold that much, so piling must not be required? The Gemara answers the gift was money, which can be placed on a handbreadth.
תא שמע, אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באחד שהיה חולה בירושלים, כרבי אליעזר, ואיכא דאמרי בריא היה, כרבנן, והיו לו מטלטלין הרבה. קנה בית רובע ואמר: טפח על טפח אני נותן לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות. ואי אמרת צבורין בעינן, טפח על טפח למאי חזי? הכא במאי עסקינן — במעות.
If they were real sheep, he could transfer them by exchange; if money, by pulling. The recipient was not present. Then by an agent? He did not trust anyone not to take and consume it. So "no remedy" means: for one who does not trust others, land is the only way. The daf ends as a story about Rabban Gamliel and the Elders on a ship begins.
דאי סלקא דעתך מאה צאן ומאה חביות ממש, ליקני להו בחליפין; אלא מעות, וליקני להו במשיכה? שלא היה מקבל המתנה שם. וליקני להו על ידי אחר? לא סמכא דעתיה, דחשש דלמא אזיל ואכיל להו. "אין לו תקנה" — הכי קאמר: למי שאין דעתו סומכת על אחר, אין לו תקנה אלא אגב קרקע. הדף מסתיים כשמתחיל מעשה רבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does the position of "they shall acquire" in the verse decide whether a document is required for land?מדוע מיקום "יקנו" בפסוק מכריע אם צריך שטר בקרקע?
- How does local custom about writing documents affect whether money alone acquires land?כיצד מנהג המקום בכתיבת שטרות משפיע על כך שכסף לבדו קונה קרקע?
- What does the debate about a needle and a pearl reveal about the minimum needed for acquisition along with land?מה מגלה הדיון על המחט והמרגלית על המינימום הנדרש לקניין אגב?
- Why might someone who does not trust others have "no remedy" except to give movables along with land?מדוע מי שאינו סומך על אחרים "אין לו תקנה" אלא לתת מטלטלין אגב קרקע?
The source sheetדף המקורות
אִי נָמֵי: בַּחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת.
מַתְנִי׳ נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה,
וְזוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן.
גְּמָ׳ בְּכֶסֶף מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ״. וְאֵימָא עַד דְּאִיכָּא שְׁטָר, דִּכְתִיב: ״וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם״! אִי כְּתִיב ״יִקְנוּ״ לְבַסּוֹף – כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״יִקְנוּ״ מֵעִיקָּרָא, כֶּסֶף – קָנֵי, שְׁטָר – רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא.
אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר – לֹא קָנָה. וְאִי פָּרֵישׁ – פָּרֵישׁ.
כִּי הָא דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין כִּי זָבֵין אַרְעָא, אָמַר: אִי בָּעֵינָא בְּכַסְפָּא – אִיקְנֵי, אִי בָּעֵינָא בִּשְׁטָרָא – אִיקְנֵי. אִי בָּעֵינָא בְּכַסְפָּא – אִיקְנֵי, דְּאִי בָּעֵיתוּ לְמִיהְדַּר, לָא מָצִיתוּ הָדְרִיתוּ. וְאִי בָּעֵינָא בִּשְׁטָרָא – אִיקְנֵי, דְּאִי בָּעֵינָא לְמִיהְדַּר, הָדַרְנָא בִּי.
וּבִשְׁטָר. מְנָלַן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים״, וְהָאָמְרַתְּ שְׁטָר רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא! אֶלָּא מֵהָכָא, ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁטַר מַתָּנָה, אֲבָל בְּמֶכֶר לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ דָּמִים.
מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: בִּשְׁטָר כֵּיצַד? כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם שָׁוֶה פְּרוּטָה, ״שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ״, ״שָׂדִי נְתוּנָה לְךָ״ – הֲרֵי זוֹ מְכוּרָה וּנְתוּנָה. הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ.
רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּמַתָּנָה בִּיקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לוֹ, וְלָמָּה כָּתַב לוֹ לְשׁוֹן מֶכֶר – כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כּוֹחוֹ.
וּבַחֲזָקָה. מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם״, בַּמֶּה תְּפַשְׂתֶּם – בִּישִׁיבָה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ״, בַּמֶּה יְרַשְׁתֶּם – בִּישִׁיבָה.
וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״ – דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד.
וּלְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תַּנָּא תַּקַּנְתָּא דְרַבָּנַן קָתָנֵי.
נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת וְגוֹ׳ עִם עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה״.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: בָּעֵינַן צְבוּרִים, אוֹ לָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: תָּא שְׁמַע: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא חַיֶּיבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְלִכְתּוֹב עָלֶיהָ פְּרוֹסְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמָּהּ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵינַן צְבוּרִים, כׇּל שֶׁהוּא לְמַאי חֲזֵי?
תַּרְגְּומַאּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר בִּיסְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף: כְּגוֹן שֶׁנָּעַץ בָּהּ מַחַט. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: קְבַסְתַּן! אִיכְּפַל תַּנָּא לְאַשְׁמוֹעִינַן מַחַט? אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאן לֵימָא לַן דְּלָא תְּלָה בָּהּ מַרְגָּנִיתָא דְּשָׁוְויָא אַלְפָּא זוּזֵי.
תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַעֲשֶׂה בְּמָדוֹנִי אֶחָד שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין הַרְבֵּה, וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָם בְּמַתָּנָה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיַּקְנֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע. מָה עָשָׂה? הָלַךְ וְלָקַח בֵּית סֶלַע סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר: ״צְפוֹנִי זֶה לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת״, וָמֵת, וְקִיְּימוּ אֶת דְּבָרָיו.
וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵינַן צְבוּרִים בָּהּ, בֵּית סֶלַע לְמַאי חֲזֵי? מִי סָבְרַתְּ בֵּית סֶלַע, סֶלַע מַמָּשׁ? מַאי סֶלַע – דִּנְפִישׁ טוּבָא. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ סֶלַע – דִּקְשֵׁי כְּסֶלַע.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁחָלָה בִּירוּשָׁלַיִם – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְאָמְרִי לַהּ: בָּרִיא הָיָה – כְּרַבָּנַן,
שֶׁהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין הַרְבֵּה וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָם בְּמַתָּנָה, אָמְרוּ לוֹ: אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיַּקְנֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע. מָה עָשָׂה? הָלַךְ וְלָקַח בֵּית רוֹבַע סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר: ״טֶפַח עַל טֶפַח לִפְלוֹנִי וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת״, וָמֵת, וְקִיְּימוּ חֲכָמִים אֶת דְּבָרָיו. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵינַן צְבוּרִים, טֶפַח עַל טֶפַח לְמַאי חֲזֵי?
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, לִדְמֵי. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת מַמָּשׁ, נַיקְנִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בַּחֲלִיפִין.
וְאֶלָּא מַאי, לִדְמֵי? נַיקְנִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בִּמְשִׁיכָה! אֶלָּא: דְּלֵיתֵיהּ לִמְקַבֵּל מַתָּנָה. הָכִי נָמֵי, דְּלֵיתֵיהּ לִמְקַבֵּל מַתָּנָה.
וְנִיזְכִּינְהוּ נִיהֲלֵיהּ אַגַּב אַחֵר? לָא סָמְכָה דַּעְתֵּיהּ, סָבַר שָׁמֵיט וְאָכֵיל לְהוּ.
וְאֶלָּא מַאי ״אֵין לוֹ תַּקָּנָה״? הָכִי קָאָמַר: לְמַאי דְּלָא סָמְכָה דַּעְתֵּיהּ – אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיַּקְנֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה, אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַזְּקֵנִים: עִישּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹדWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
