← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Kiddushin 25קידושין דף 25 08 February 2031ט״ו שבט תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Kiddushin 25 — The Tongue, the Elders of Nezonya, and Acquiring an Animalקידושין כ״ה — הלשון, זקני נזוניא וקניין בהמה

Kiddushin 25 — from which limbs count as exposed to the modes of acquiring large and small animalsקידושין כ״ה — מן השאלה אילו איברים נחשבים גלויים אל דרכי קניין בהמה גסה ודקה

5 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Yitzhak Elashvili Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבYitzhak Elashvili Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

Why did Rabbi Yehudah HaNasi require a second immersion when a bone was found between a woman's teeth, even though the water need not enter her mouth?

מדוע הצריך רבי יהודה הנשיא טבילה נוספת כשנמצאה עצם בין שיניה של הטובלת, אף שאין המים צריכים להיכנס לפיה?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada asks why the elders stayed away from Rav Ḥisda's lecture, and what Rav Hamnuna's reply had to do with it. He suggests that Rav Hamnuna was Rav Ḥisda's interpreter, and that Rav Ḥisda would answer questions briefly, "forbidden" or "permitted," without giving sources, which suits an unlearned person but shames scholars. Rav Hamnuna told them: have I ever failed to explain to you? If you come, I as his interpreter will explain, and it will look as if the answer came from him.

בן יהוידע שואל מדוע לא באו הזקנים לפרקא של רב חסדא, ומה עניין תשובת רב המנונא לכך. הוא מציע שרב המנונא היה מתורגמן של רב חסדא, ורב חסדא היה משיב בקיצור "אסור" או "מותר" בלי לפרש את מקור הדין, דבר הראוי לעם הארץ ומבייש תלמידי חכמים. אמר להם רב המנונא: כלום שאלתם ממני ולא פשטתי לכם? אם תבואו, אני כמתורגמן שלו אפשוט לכם, וייראה כאילו הוא פשט.

On "not Hamnuna but Karnuna" he reads the verse "your garment was fine linen, silk and embroidery" as the soul's garments: shesh (606 mitzvot beyond the Noahide seven), silk (prayer, spun from the mouth), and rikma, made of rak (the Written Torah, to which nothing may be added) and mah (the Oral Torah, expounded by thirteen principles and endlessly expandable). A scholar is called nuna, a fish; "Ham-nuna" is the fish of mah, the Oral Torah, while "Kar-nuna" is the fish of rak, expert only in Scripture. The excommunication was meant for Heaven's sake, so that ordinary people would see scholars attend and come too. Ben Yehoyada on Kiddushin 25 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.25a

על "לאו המנונא אלא קרנונא" הוא דורש את הפסוק "ומלבושך שש ומשי ורקמה" כמלבושי הנפש: "שש" — תר"ו מצוות שיש לישראל יתרון על שבע מצוות בני נח, "משי" — התפילות הנעשות מן הפה כמשי מפי התולעת, ו"רקמה" — "רק" ו"מה": "רק" תורה שבכתב שאין להוסיף בה, ו"מה" תורה שבעל פה הנדרשת בשלוש עשרה מידות ושאפשר להרחיב גבולה. תלמיד חכם קרוי "נונא"; "המנונא" הוא נונא של "מה", תורה שבעל פה, ו"קרנונא" נונא של "קר", חכם במקרא בלבד. ו"זיל צנעינהו" היה לשם שמים, כדי שעמא דארעא יראו שגם החכמים באים לפרקא ויבואו גם הם. Ben Yehoyada on Kiddushin 25 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.25a

An extra finger, and the Elders of Nezonyaאצבע יתרה וזקני נזוניא

Rabbi Ḥiyya bar Ashi in Rav's name: if the slave had an extra finger and the master cut it off, he goes free. Rav Huna adds: only if it is counted along the back of the hand, in line with the other fingers.

אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: היתה לו אצבע יתרה וקטעה, עבד יוצא בה לחירות. אמר רב הונא: והוא שנמנית על גב היד.

The Elders of Nezonya did not come to Rav Ḥisda's lecture. He sent Rav Hamnuna to excommunicate them. They told him they had asked Rav Ḥisda something he did not resolve. Rav Hamnuna asked: have you asked me and I did not resolve it?

זקני נזוניא לא אתו לפרקיה דרב חסדא. אמר ליה לרב המנונא: זיל צנעינהו. אזל, אמר להו: מאי טעמא לא אתו רבנן לפירקא? אמרו ליה: אמאי ניתי, דבעינן מיניה מילתא ולא פשט לן. אמר להו: מי בעיתו מינאי מידי ולא פשטינא לכו?

They asked: a slave whose master castrated him, is that an exposed defect? He did not know. They asked his name, and when he said "Hamnuna," they said "not Hamnuna but Karnuna." He returned to Rav Ḥisda, who told him the answer was in a baraita.

בעו מיניה: עבד שסירסו רבו בביצים, מהו? מום שבגלוי הוא או לא? לא הוה בידיה. אמרו ליה: מה שמך? אמר להו: המנונא. אמרו ליה: לאו המנונא אלא קרנונא. אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: מתניתא בעו מינך.

Twenty-four extremities, castration and the tongueעשרים וארבעה ראשי איברים, סירוס ולשון

The mishna teaches there are twenty-four extremities in a person that are not made impure by healthy flesh in leprosy: tips of fingers and toes, ears, nose, penis, and a woman's nipples; Rabbi Yehuda adds a man's.

דתנן: עשרים וארבעה ראשי איברים באדם שאין מיטמאין משום מחיה: ראשי אצבעות ידים ורגלים, ראשי אזנים, ראש החוטם, ראש הגוויה וראשי דדים שבאשה; רבי יהודה אומר: אף באיש.

A baraita adds: a slave goes free for all of them. Rebbi says also castration; ben Azzai says also the tongue. Castration of what? Not the penis, already listed, so it must mean the testicles, which answers the elders' question.

ותניא עלה: ועל כולן עבד יוצא בהן לחירות. רבי אומר: אף הסירוס; בן עזאי אומר: אף הלשון. סירוס דמאי? אי סירוס דגיד, היינו גויה; אלא לאו סירוס דביצים — וזו התשובה לשאלת הזקנים.

The story makes a point about learning: the elders' question was already answered in a baraita, and the problem was not the law but finding the source. Daf Digest lists "the tongue as an exposed limb" as the daf's next topic.

המעשה מלמד על לימוד: שאלת הזקנים כבר הייתה פשוטה בברייתא, והבעיה לא הייתה בדין אלא במציאת המקור. דף דיג'סט מונה את "הלשון כאבר גלוי" כנושא הבא של הדף.

Does Rebbi count the tongue?האם רבי מונה את הלשון?

Rebbi says also castration, implying not the tongue. But elsewhere, if sprinkled water landed on someone's mouth, Rebbi says it counts and the Rabbis disagree, suggesting Rebbi sees the tongue as exposed. The Gemara first says it landed on his lips; but are lips not obviously exposed? One might think sometimes he closes them.

רבי אומר אף הסירוס, ומשמע שלשון לא. ורמינהו: היה מזה ונתזה הזאה על פיו — רבי אומר הזה, וחכמים אומרים לא הזה; משמע שרבי רואה את הלשון כגלויה. הגמרא אומרת תחילה: על שפתותיו. ושפתותיו פשיטא? מהו דתימא זמנין דמקמיץ להו, קמשמע לן.

But a baraita says "on his tongue," and another discusses most of the tongue being removed. So Rebbi says castration, and the tongue need not be said; ben Azzai says the tongue but not castration. Then why "also" for ben Azzai? The Tanna heard Rebbi's view, placed it, then heard ben Azzai's and added it; a mishna does not move from its place.

והתניא "על לשונו", ותניא נמי "שניטל רוב לשונו". אלא רבי אומר אף הסירוס, וכל שכן לשון; בן עזאי אומר לשון, אבל סירוס לא. ומאי "אף"? אם כן דבן עזאי מיבעי ליה למיתני ברישא! תנא שמעה לדרבי וקבעה, ושמעה לדבן עזאי ותנייה, ומשנה לא זזה ממקומה.

The principle "a mishna does not move from its place" explains a text by its history: a teaching once fixed is not rearranged when a later view is added. The order of opinions reflects when they were heard, not their logic.

הכלל "משנה לא זזה ממקומה" מסביר טקסט על פי תולדותיו: משנה שנקבעה אינה מסודרת מחדש כשמוסיפים דעה מאוחרת. סדר הדעות משקף מתי נשמעו, ולא את ההיגיון שביניהן.

The tongue in impurity, immersion and sprinklingהלשון בטומאה, בטבילה ובהזאה

Ulla: all agree that for impurity the tongue is exposed, since "whatever he touches" includes touching with the tongue. For immersion it is hidden, since "he shall bathe his flesh" means flesh that is outside. They disagree only about sprinkling.

אמר עולא: הכל מודים בלשון לעניין טומאה דהוי כבית הסתרים — לא, כגלוי: "וכל אשר יגע", והא נמי נגע. לעניין טבילה כבית הסתרים, דכתיב "ורחץ את בשרו במים" — מה בשרו מבחוץ, אף כל מבחוץ. לא נחלקו אלא לעניין הזאה.

Rebbi compares sprinkling to impurity, the Rabbis to immersion. They read the verse differently: Rebbi links "the pure shall sprinkle on the impure" to "he shall purify him"; the Rabbis link "he shall purify him on the seventh day" to "he shall wash his clothes and bathe."

רבי מקיש הזאה לטומאה, ורבנן מקישי לטבילה. ובהאי קרא קמיפלגי: "והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו" — רבי; "וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים" — רבנן.

Why not the reverse? The Rabbis learn purification from purification; Rebbi holds that "he shall wash his clothes" ends the matter. One phrase can attach to what precedes or follows, and the attachment decides the law.

ורבנן נקשה לטומאה? מסתברא, טהרה מטהרה ילפינן. ורבי נקשה לטבילה? "וכבס בגדיו" — הפסיק העניין. ביטוי אחד יכול להיצמד למה שלפניו או למה שאחריו, וההצמדה מכריעה את הדין.

A bone between her teeth, and the testiclesעצם בין שיניה, והביצים

Does Rebbi hold the mouth is hidden for immersion? A maidservant in Rebbi's household immersed, and a bone was found between her teeth; Rebbi required another immersion. The answer: water need not reach a hidden place, but the place must be fit for water to enter.

ומי סבר רבי לעניין טבילה כבית הסתרים? והאמר רבין אמר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת! נהי דביאת מים לא בעינן, ראוי לביאת מים בעינן.

This follows Rabbi Zeira: whatever is fit for mixing, actual mixing is not essential; whatever is not fit, mixing is essential. Potential matters even where the act itself is not required.

כדרבי זירא, דאמר רבי זירא: כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו; וכל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו. הראוי קובע גם היכן שהמעשה עצמו אינו נדרש.

Castration of the testicles is debated among Tannaim on "wounded, crushed, or cut." Rabbi Yehuda applies all to the testicles; Rabbi Eliezer ben Ya'akov to the penis; Rabbi Yosei applies "wounded or crushed" to both and "torn or cut" only to the penis.

סירוס הביצים כתנאי: "פצוע דכא וכרות שפכה" — כולן בביצים, דברי רבי יהודה; רבי אליעזר בן יעקב אומר: כולן בגיד; רבי יוסי אומר: פצוע דכא — אף בביצים, כרות שפכה — בגיד אין, בביצים לא.

Acquiring a large and a small animalקניין בהמה גסה ודקה

The mishna: a large animal is acquired by handing over the reins, mesira, and a small one by lifting, says Rabbi Meir and Rabbi Eliezer; the Rabbis say a small animal is acquired by pulling. Rav taught in Kimḥonya that a large animal is acquired by pulling.

המשנה: בהמה גסה נקנית במסירה, והדקה בהגבהה, דברי רבי מאיר ורבי אליעזר; וחכמים אומרים: בהמה דקה נקנית במשיכה. תני רב בקמחוניא: בהמה גסה נקנית במשיכה.

Shmuel challenged Rav's students: the mishna says handing over. Rav had taught according to a baraita: the Rabbis say both are acquired by pulling; Rabbi Shimon says both by lifting. Rav Yosef asks how, according to Rabbi Shimon, one acquires an elephant. Abaye: by exchange, or by renting its place.

אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב, אמר להו: והא מסירה תנן! הדר ביה רב ותני כהאי תנא, דתניא: וחכמים אומרים זו וזו במשיכה; רבי שמעון אומר: זו וזו בהגבהה. מתקיף לה רב יוסף: אלא פיל לרבי שמעון במאי מיקני? אמר ליה אביי: בחליפין, אי נמי באגב קרקע או בשכירות מקומו.

Rabbi Zeira suggests bringing four vessels and placing them under the elephant's feet. You learn from this that a buyer's vessels in the seller's domain acquire? The Gemara answers: in an alley. The daf ends here, and the next daf continues with the mishna on land and movables.

רבי זירא אומר: מייתי ארבעה מאני ומחית תותי כרעיה. שמעת מינה: כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח? הכא במאי עסקינן — בסמטא. הדף מסתיים כאן, והדף הבא ממשיך במשנה על קרקע ומטלטלין.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. What does the story of the Elders of Nezonya teach about the relationship between a teacher, his interpreter, and his audience?מה מלמד מעשה זקני נזוניא על היחס בין הרב, המתורגמן והשומעים?
  2. Why can the tongue be exposed for impurity and hidden for immersion at the same time?מדוע הלשון יכולה להיות גלויה לעניין טומאה ונסתרת לעניין טבילה בעת ובעונה אחת?
  3. What does "a mishna does not move from its place" reveal about how texts preserve their history?מה מגלה הכלל "משנה לא זזה ממקומה" על האופן שבו טקסטים שומרים את תולדותיהם?
  4. How does the problem of acquiring an elephant test the general rules for acquiring animals?כיצד בעיית קניין הפיל בוחנת את הכללים הכלליים לקניין בהמה?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Kiddushin 25aקידושין כ״ה א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
יְתֶרֶת, וַחֲתָכָהּ – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. אָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁנִּסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד. סָבֵי דְנָזוֹנְיָא לָא אֲתוֹ לְפִירְקֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא: זִיל צַנְּעִינְהוּ. אֲזַל אֲמַר לְהוּ: מַאי טַעְמָא לָא אֲתוֹ רַבָּנַן לְפִירְקָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי נֵיתֵי? דִּבְעֵינַן מִינֵּיהּ מִילְּתָא וְלָא פְּשַׁט לַן. אֲמַר לְהוּ: מִי בְּעֵיתוּ מִינַּאי מִידֵּי וְלָא פָּשֵׁיטְנָא לְכוּ? בְּעוֹ מִינֵּיהּ: עֶבֶד שֶׁסֵּרְסוֹ רַבּוֹ בַּבֵּצִים, מַהוּ? כְּמוּם שֶׁבַּגָּלוּי דָּמֵי, אוֹ לָא? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אָמְרוּ לוֹ: מָה שְׁמָךְ? אֲמַר לְהוּ: הַמְנוּנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָאו הַמְנוּנָא, אֶלָּא קַרְנוּנָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתָא בְּעוֹ מִינָּךְ. דִּתְנַן: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם כּוּלָּם אֵין מְטַמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, וְאֵלּוּ הֵם: רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אׇזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחוֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּיה וְרָאשֵׁי דַדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁבָּאִישׁ. וְתָנֵי עֲלַהּ: בְּכוּלָּם עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶם לְחֵירוּת. רַבִּי אוֹמֵר: אַף הַסֵּירוּס. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַף הַלָּשׁוֹן. אָמַר מָר: רַבִּי אוֹמֵר אַף הַסֵּירוּס. סֵירוּס דְּמַאי? אִילֵּימָא סֵירוּס דְּגִיד, הַיְינוּ גְּוִיָּיה. אֶלָּא לָאו: סֵירוּס דְּבֵיצִים? רַבִּי אוֹמֵר אַף הַסֵּירוּס. וְרַבִּי, לָשׁוֹן לָא? וּרְמִינְהוּ: הֲרֵי מִי שֶׁהָיָה מַזֶּה וְנִתְּזָה הַזָּאָה עַל פִּיו, רַבִּי אוֹמֵר: הִיזָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא הִיזָּה. מַאי לָאו עַל לְשׁוֹנוֹ? לֹא, עַל שְׂפָתָיו. עַל שְׂפָתָיו פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא זִימְנָא דְּחָלֵים שִׂפְוָתֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. וְהָתַנְיָא: עַל לְשׁוֹנוֹ! וְעוֹד תַּנְיָא: וְשֶׁנִּיטַּל רוֹב הַלָּשׁוֹן, רַבִּי אוֹמֵר: רוֹב הַמְדַבֵּר שֶׁבִּלְשׁוֹנוֹ! אֶלָּא, רַבִּי אוֹמֵר: סֵירוּס, וְלָא מִיבַּעְיָא לָשׁוֹן. בֶּן עַזַּאי אָמַר: לָשׁוֹן, אֲבָל סֵירוּס – לָא. וּמַאי ״אַף״? אַקַּמַּיְיתָא. אִי הָכִי, נַקְדְּמַהּ דְּבֶן עַזַּאי בְּרֵישָׁא! תַּנָּא שַׁמְעַהּ לִדְרַבִּי וְקַבְעַהּ, וְשַׁמְעַהּ לִדְבֶן עַזַּאי וְתַנְיַ[הּ], וּמִשְׁנָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ. אָמַר עוּלָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּלָשׁוֹן לְעִנְיַן טוּמְאָה דְּגָלוּי הוּא אֵצֶל הַשֶּׁרֶץ. מַאי טַעְמָא? ״אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי נָמֵי בַּר נְגִיעָה הוּא. לְעִנְיַן טְבִילָה – כְּטָמוּן דָּמֵי. מַאי טַעְמָא: ״וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם״ אָמַר רַחֲמָנָא, מָה בְּשָׂרוֹ מֵאַבָּרַאי – אַף כֹּל מֵאַבָּרַאי. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְעִנְיַן הַזָּאָה. רַבִּי מְדַמֵּי לַהּ לְטוּמְאָה, וְרַבָּנַן מְדַמּוּ לַהּ לִטְבִילָה. וְתַרְוַיְיהוּ בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי: ״וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא וְגוֹ׳״ רַבִּי סָבַר: ״וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ״, רַבָּנַן סָבְרִי: ״וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם״. וְרַבָּנַן נָמֵי, נְדַמְּיַיהּ לְטוּמְאָה? טׇהֳרָה מִטׇּהֳרָהּ הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף. וְרַבִּי, נְדַמְּיַיהּ לִטְבִילָה? ״וְכִבֶּס בְּגָדָיו״ – הִפְסִיק הָעִנְיָן. וְסָבַר רַבִּי לְעִנְיַן טְבִילָה כְּטָמוּן דָּמֵי? וְהָאָמַר רָבִין אָמַר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי שֶׁטָּבְלָה, וְעָלְתָה וְנִמְצָא עֶצֶם בֵּין שִׁינֶּיהָ, וְהִצְרִיכָהּ רַבִּי טְבִילָה אַחֶרֶת. נְהִי דְּבִיאַת מַיִם לָא בָּעֵינַן, מְקוֹם הָרָאוּי לָבוֹא בּוֹ מַיִם בָּעֵינַן, כִּדְרַבִּי זֵירָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה – אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ. וְשֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ.

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Kiddushin 25bקידושין כ״ה ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
כְּתַנָּאֵי: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת״ – כּוּלָּן בַּבֵּיצִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. בַּבֵּיצִים וְלֹא בַּגִּיד? אֶלָּא: כּוּלָּן אַף בַּבֵּיצִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כּוּלָּם בַּגִּיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ – אַף בַּבֵּיצִים, ״נָתוּק וְכָרוּת״ – בְּגִיד – אִין, בְּבֵיצִים – לָא. מַתְנִי׳ בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה בְּהַגְבָּהָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּהֵמָה דַּקָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. גְּמָ׳ דָּרֵשׁ רַב בְּקִימְחוֹנְיָא: בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. אַשְׁכְּחִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְתַלְמִידֵי דְּרַב, אֲמַר לְהוּ: מִי אָמַר רַב בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה? וְהָאֲנַן בִּמְסִירָה תְּנַן! וְרַב נָמֵי בִּמְסִירָה אָמַר, הֲדַר בֵּיהּ מֵהַהִיא? הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זוֹ וְזוֹ נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זוֹ וְזוֹ בְּהַגְבָּהָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אֶלָּא מֵעַתָּה, פִּיל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּמֶּה יִקָּנֶה? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בַּחֲלִיפִין. אִי נָמֵי בְּשׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמוֹ. רַבִּי זֵירָא אָמַר: מֵבִיא אַרְבָּעָה כֵּלִים וּמַנִּיחָן תַּחַת רַגְלָיו. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: כִּלְיוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – קָנָה לוֹקֵחַ? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בְּסִימְטָא.

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.