What do the examples of a tooth and an eye teach about which injuries caused by a master entitle an enslaved person to freedom?
מה מלמדים השן והעין על סוגי הפגיעות שבגינן עבד יוצא לחירות אם רבו גרם להן?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada writes no comment on Kiddushin 24. His commentary on this tractate addresses only selected, mostly aggadic passages, and neither 24a nor 24b is among them in the Senlake edition. The nearest comments are on Kiddushin 22 and Kiddushin 25.
לבן יהוידע אין פירוש על קידושין כ״ד. פירושו למסכת זו עוסק רק בקטעים נבחרים, רובם אגדתיים, ובמהדורת סנלייק אין בהם לא עמוד א ולא עמוד ב של דף זה. הפירושים הקרובים ביותר הם על קידושין כ״ב ועל קידושין כ״ה.
A woman redeeming second titheאישה הפודה מעשר שני
The contradiction from 23b: a baraita says a woman may not redeem second tithe without the added fifth, while Rabbi Shimon ben Elazar in Rabbi Meir's name says she may. With her husband's money and tithe, she is merely his agent; with her money and his tithe, "a man" excludes a woman.
הסתירה מן הדף הקודם: ברייתא אומרת אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש, ורבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר אומר: אשה פודה מעשר שני בלא חומש. אם מעות הבעל ומעשר הבעל — שליחותיה דבעל עבדא; אם מעות שלה ומעשר שלו — "איש" אמר רחמנא, ולא אשה.
So the case must be where someone gave her money on condition she redeem tithe with it, and the positions appear reversed from those on the slave. Abaye says to reverse them. Rava says no: the tithe came to her from her father's house.
אלא לאו כגון שהקנה לה אחר מנה ואמר לה "על מנת שתפדי בו מעשר", ושמעינן להו בהיפך מן העבד. אמר אביי: איפוך. רבא אמר: לעולם לא תיפוך, והכא במעשר שנפל לה מבית אביה עסקינן.
Rabbi Meir follows his view that second tithe is sacred property, which the husband does not acquire, so she redeems her own tithe as a woman without the fifth. The Rabbis hold it is ordinary property that the husband acquires, so she acts as his agent and must add the fifth.
רבי מאיר לטעמיה, דאמר מעשר ממון גבוה הוא ואין הבעל זוכה בו, ולכן היא פודה מעשר שלה כאשה בלא חומש. ורבנן לטעמייהו, דאמרי מעשר ממון הדיוט הוא והבעל זוכה בו, הלכך שליחותיה דבעל עבדא ומוסיפה חומש.
Limbs like a tooth and an eyeראשי איברים כשן ועין
The mishna says a slave goes free through tooth, eye, and the extremities of limbs that do not regenerate. Tooth and eye are written; the others are learned by analogy: as tooth and eye are exposed defects that do not grow back, so is any such defect.
המשנה אומרת: יוצא בשן ועין ובראשי איברים שאינן חוזרים. שן ועין כתיבי; ראשי איברים — מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין.
But tooth and eye are two verses teaching the same thing, which do not generalize. The Gemara answers that both are needed: from a tooth alone, one might include a milk tooth; from an eye alone, one might include only what was created with him, excluding a tooth.
ואימא שן ועין שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין? צריכא: דאי כתב רחמנא שן, הוה אמינא אפילו שן תינוק, כתב רחמנא עין; ואי כתב עין, הוה אמינא מה עין שנברא עמו, אף כל שנברא עמו, אבל שן לא. צריכא.
This answers the objection but leaves open how other limbs are included. If the two verses are each needed for their own case, neither can serve as a model for others. The Gemara turns to a different method.
בכך נענית הקושיה, אבל נשאר פתוח כיצד נכללים שאר האיברים. אם כל אחד מן הפסוקים נדרש לעניינו, אף אחד מהם אינו יכול לשמש דגם לאחרים. הגמרא פונה לשיטה אחרת.
Generalization, detail, generalizationכלל ופרט וכלל
"If a man strikes" is a generalization; "tooth" and "eye" are details; "he shall send him free" generalizes again. By the rule of generalization, detail and generalization, one includes only things like the detail: exposed defects that do not regenerate.
"וכי יכה" — כלל; "שן" ו"עין" — פרט; "לחפשי ישלחנו" — חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש מום שבגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר.
If like the detail, it should also require loss of function. Yet a baraita frees a slave whose master plucked his beard or dislocated a bone, with no loss of function. The answer: "free" is an amplification.
אי מה הפרט מפורש מום שבגלוי ובטל ממלאכתו? והתניא: תלש זקנו ודלדל בו עצם, עבד יוצא בהן לחירות. "לחפשי" ריבויא הוא.
If an amplification, then even a hand that withered but will recover should free him? A baraita says it does not. Otherwise, what would tooth and eye be for? The amplification extends the detail but does not erase its core: the defect must be permanent.
אי ריבויא הוא, אפילו הכהו על ידו וצמתה ועתידה לחזור? והתניא: אינו יוצא. אם כן שן ועין למה לי? הריבוי מרחיב את הפרט אבל אינו מוחק את עיקרו: המום צריך להיות קבוע.
Does he need a bill of release?האם צריך גט שחרור?
A baraita records five Tannaim on whether a slave freed through limbs needs a bill of release: Rabbi Shimon, Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva say yes; Rabbi Meir and Rabbi Tarfon say no. Those who decide before the Sages say Rabbi Tarfon is right about tooth and eye, and Rabbi Akiva about other limbs.
ברייתא מביאה חמישה תנאים בשאלה אם עבד היוצא בראשי איברים צריך גט שחרור: רבי שמעון, רבי אליעזר ורבי עקיבא אומרים צריך; רבי מאיר ורבי טרפון אומרים אינו צריך. ההוגין לפני חכמים אומרים: נראין דברי רבי טרפון בשן ועין, ודברי רבי עקיבא בשאר איברים.
Why? With tooth and eye the Torah itself benefited him; other limbs are a rabbinic penalty. A penalty? We expound verses! Rather, other limbs come from rabbinic exposition, so a formal release is needed.
מאי טעמא? שן ועין — שהתורה זיכתה לו; שאר איברים — קנסא דרבנן. קנסא? קראי קדרשינן! אלא הואיל ומדרשא דרבנן הוא.
Rabbi Shimon learns "sending" from "sending" in divorce: as a wife needs a document, so does a slave. Rabbi Meir answers: if "free" were written at the end, perhaps; but "he shall send him free" makes him free from the start, and the document only confirms.
מאי טעמא דרבי שמעון? יליף "שילוח" "שילוח" מאשה: מה אשה בשטר, אף עבד בשטר. ורבי מאיר: אי כתב "לחפשי" לבסוף כדקאמרת; השתא דכתיב "לחפשי ישלחנו", חפשי הוא מעיקרא.
Blinding, deafening, and weakeningסימוי, חירוש והחלשה
A baraita: if he struck his eye and blinded him, or his ear and deafened him, he goes free; if he struck near his eye and he cannot see, or near his ear and he cannot hear, he does not. Rav Shemen asks Rav Ashi: is sound then nothing? Damage by sound is liable elsewhere.
תנו רבנן: הכהו על עינו וסימאה, על אזנו וחירשה, עבד יוצא בהן לחירות; כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן. אמר ליה רב שמן לרב אשי: למימרא דקלא לאו מידי הוא? והתני רמי בר יחזקאל: תרנגול שהכניס ראשו לאויר כלי זכוכית וקרא בו ושברו, משלם נזק שלם.
Rav Ashi answers: a person is different, since as a competent being he frightened himself. As a baraita says, one who frightens another is exempt in human courts but liable in Heaven's: shouting into his ear, exempt; holding him and shouting, liable.
אמר ליה: שאני אדם, דבר דעת הוא ואיהו הוא דבעית נפשיה. כדתניא: המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. כיצד? תקע לו באזנו וחירשו — פטור; אחזו ותקע לו באזנו וחירשו — חייב.
If he struck the eye and weakened it, or loosened a tooth, he goes free only if it can no longer be used. If the eye was already weak and he blinded it, or the tooth loose and he knocked it out, he goes free only if it was usable before. Both rulings are needed: one concerns a strong organ weakened, the other a weak organ destroyed.
הכהו על עינו וכהתה, על שינו ונדנדה: אם יכול להשתמש בהן עכשיו, אינו יוצא; ואם לאו, יוצא. היתה עינו כהויה וסימאה, שינו מנודנדת והפילה: אם היה משתמש בהן מקודם, יוצא; ואם לאו, אינו יוצא. וצריכא: אחת עוסקת באבר בריא שנחלש, והשנייה באבר חלש שאבד.
The doctor-master and the missing limbהאדון הרופא והאבר החסר
If the master was a doctor and, while treating the slave's eye or tooth, blinded it or knocked it out, the slave "laughs at the master" and goes free. Rabban Shimon ben Gamliel says: "and destroys it" requires intent to destroy.
היה רבו רופא, ואמר לו לכחול לו עינו וסימאה, לחתור לו שינו והפילה — שחק בו ברבו ויצא לחירות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: "ושחתה" — עד שיתכוון לשחתה.
The Rabbis use "and destroys it" for Rabbi Elazar's case: one who put his hand into his maidservant's womb and blinded the fetus is exempt, since he did not intend to destroy. Rabban Shimon ben Gamliel learns both from the doubled form; the Rabbis do not expound it.
ורבנן, האי "ושחתה" מאי עבדי ליה? מיבעי להו לכדתניא, רבי אלעזר אומר: הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה — פטור, שנאמר "ושחתה" — עד שיתכוון לשחתה. ורבן שמעון בן גמליאל — מ"שחת" "ושחתה"; ורבנן לא דרשי.
Rav Sheshet adds: if the eye was already blind and the master removed it, the slave goes free, because he now lacks a limb. A baraita on birds with a dried wing, cut leg or removed eye begins to test that view, and the daf ends as Rabbi Ḥiyya bar Ashi starts a statement in Rav's name.
אמר רב ששת: היתה עינו סמויה וסירמה, עבד יוצא בה לחירות, שהרי חסר אבר. ברייתא על עופות שיבש גפה, נקטעה רגלה או ניקרה עינה מתחילה לבחון את דבריו, והדף מסתיים כשרבי חייא בר אשי פותח מימרה בשם רב.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- How does the question whether second tithe is sacred or ordinary property resolve the contradiction about a woman's redemption?כיצד השאלה אם מעשר שני ממון גבוה או ממון הדיוט מיישבת את הסתירה בפדיון האישה?
- What does the method of generalization, detail and generalization add beyond the plain verses about tooth and eye?מה מוסיפה שיטת כלל ופרט וכלל מעבר לפסוקים הפשוטים על שן ועין?
- Why might a slave freed through tooth and eye not need a bill, while one freed through other limbs does?מדוע עבד היוצא בשן ועין עשוי שלא להצריך גט, ואילו היוצא בשאר איברים מצריך?
- Why does frightening a person by sound exempt the shouter in human courts, and what does that reveal about responsibility?מדוע המבעית אדם בקול פטור מדיני אדם, ומה זה מגלה על אחריות?
The source sheetדף המקורות
אֵין אִשָּׁה פּוֹדָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּלֹא חוֹמֶשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אִשָּׁה פּוֹדָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּלֹא חוֹמֶשׁ. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא בְּזוּזֵי דְבַעַל, וּמַעֲשֵׂר דְּבַעַל – שְׁלִיחוּתֵיהּ דְּבַעַל קָא עָבְדָה?!
וְאֶלָּא בְּזוּזֵי דִידַהּ וּמַעֲשֵׂר דִּידֵיהּ – ״אִישׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא אִשָּׁה!
אֶלָּא לָאו כִּי הַאי גַוְונָא, דְּאַקְנִי לַהּ אַחֵר מָנֶה, וַאֲמַר לַהּ: ״עַל מְנָת שֶׁתִּפְדִּי בּוֹ אֶת הַמַּעֲשֵׂר״, וְאִיפְּכָא שְׁמַעְנָא לְהוּ!
אָמַר אַבָּיֵי: אֵיפוֹךְ. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, וְהָכָא בְּמַעֲשֵׂר דַּאֲתָא מִבֵּי נָשָׁא עָסְקִינַן, וְרַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן הֶקְדֵּשׁ הוּא, וְלָא קָנֵי לֵיהּ בַּעַל.
וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאָמְרִי: מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא, וְקָנֵי לֵיהּ בַּעַל, הִילְכָּךְ שְׁלִיחוּתָא דְבַעַל קָעָבְדָא.
תָּנָא: יוֹצֵא בְּשֵׁן וָעַיִן וְרָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁאֵינָן חוֹזְרִים. בִּשְׁלָמָא שֵׁן וָעַיִן – כְּתִיבִי. אֶלָּא רָאשֵׁי אֵבָרִים מְנָלַן? דּוּמְיָא דְשֵׁן וָעַיִן, מָה שֵׁן וָעַיִן מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין – אַף כֹּל מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין.
וְאֵימָא נִיהְווֹ שֵׁן וָעַיִן כִּשְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין! צְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״שֵׁן״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
שֵׁן דְּחָלָב, כְּתַב רַחֲמָנָא ״עַיִן״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״עַיִן״ הֲוָה אָמֵינָא מָה עַיִן שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ – אַף כֹּל שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ, אֲבָל שֵׁן – לָא, צְרִיכָא.
וְאֵימָא: ״כִּי יַכֶּה״ – כָּלַל, ״שֵׁן וָעַיִן״ – פָּרַט. כְּלָל וּפְרָט, אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט. שֵׁן וָעַיִן – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא!
״לַחׇפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ מוּם שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִים – אַף כֹּל מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין.
אִי מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וּבָטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ וְאֵינוֹ חוֹזֵר – אַף כֹּל מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינוֹ חוֹזֵר וּבָטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ. אַלְּמָה תַּנְיָא: תָּלַשׁ בִּזְקָנוֹ וְדִילְדֵּל בּוֹ עֶצֶם – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶם לְחֵירוּת! ״לַחׇפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ״ – רִיבּוּיָא הוּא.
וְאִי רִיבּוּיָא הוּא, אֲפִילּוּ הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה וְסוֹפָהּ לַחְזוֹר נָמֵי, אַלְּמָה תַּנְיָא: הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה וְסוֹפָהּ לַחְזוֹר – אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהּ לְחֵירוּת? אִם כֵּן, שֵׁן וָעַיִן מַאי אַהֲנִי לֵיהּ?
תָּנוּ רַבָּנַן: בְּכוּלָּם, עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶם לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: צָרִיךְ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: צָרִיךְ.
הַמַּכְרִיעִים לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן בְּשֵׁן וָעַיִן, שֶׁהַתּוֹרָה זִכְּתָה לוֹ, וְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁאָר אֵבָרִים, הוֹאִיל וּקְנַס חֲכָמִים הוּא. קְנָס הוּא?! קְרָאֵי קָא דָרְשִׁינַן! אֶלָּא: הוֹאִיל וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? יָלֵיף ״שִׁילּוּחַ״ ״שִׁילּוּחַ״ מֵאִשָּׁה. מָה אִשָּׁה בִּשְׁטָר – אַף עֶבֶד נָמֵי בִּשְׁטָר. וְרַבִּי מֵאִיר: אִי כְּתַב ״חׇפְשִׁי״ לְבַסּוֹף – כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתַב ״לַחׇפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ״ – הֲוָה לֵיהּ חׇפְשִׁי מֵעִיקָּרָא.
תָּנוּ רַבָּנַן: הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְסִמְּאָהּ, עַל אׇזְנוֹ וְחֵרְשָׁהּ – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. נֶגֶד עֵינוֹ וְאֵינוֹ רוֹאֶה, כְּנֶגֶד אׇזְנוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ – אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. אָמַר רַב שֶׁמֶן לְרַב אָשֵׁי: לְמֵימְרָא דְּקָלָא לָאו כְּלוּם הוּא?
וְהָתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: תַּרְנְגוֹל שֶׁהוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר כְּלִי זְכוּכִית, וְתָקַע בּוֹ וּשְׁבָרוֹ מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף, אָמְרִי בֵּי רַב: סוּס שֶׁצָּנַף וַחֲמוֹר שֶׁנָּעַר, וְשָׁבְרוּ כֵּלִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת – מְשַׁלְּמִים חֲצִי נֶזֶק.
אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי אָדָם, דְּכֵיוָן דְּבַר דַּעַת הוּא – אִיהוּ מְיבַעֵית נַפְשֵׁיהּ. כִּדְתַנְיָא: הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵירוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. כֵּיצַד? תָּקַע בְּאׇזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ – פָּטוּר, אֲחָזָהוּ וְתָקַע בְּאׇזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ – חַיָּיב.
תָּנוּ רַבָּנַן: הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְכָהֲתָה, עַל שִׁינּוֹ וְנָדְדָה, אִם יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַכְשָׁיו – אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת, וְאִם לָאו – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. תַּנְיָא אִידַּךְ: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ כְּהוּיָה וְסִמְּאָהּ, שִׁינּוֹ נְדוּדָה וְהִפִּילָהּ, אִם יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּבָר – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת, וְאִם לָאו – אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת.
וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא, מִשּׁוּם דְּמֵעִיקָּרָא נְהוֹרָא בְּרִיָּא וְהַשְׁתָּא נְהוֹרָא כְּחִישָׁא. אֲבָל הָכָא, דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי נְהוֹרָא כְּחִישָׁא – אֵימָא לָא.
וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן הָא, מִשּׁוּם דְּסַמְּיַהּ לִגְמָרֵי, אֲבָל הָתָם, דְּלָא סַמְּיַהּ לִגְמָרֵי אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיָה רַבּוֹ רוֹפֵא, וְאָמַר לוֹ לִכְחוֹל לוֹ עֵינוֹ וְסִמְּאָהּ, לַחְתּוֹר לוֹ שִׁינּוֹ וְהִפִּילָהּ – שִׂיחֵק בָּאָדוֹן, וְיָצָא לְחֵירוּת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ״וְשִׁחֲתָהּ״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין לְשַׁחֲתָהּ.
וְרַבָּנַן, הַאי ״וְשִׁחֲתָהּ״, מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁהוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי שִׁפְחָתוֹ וְסִימֵּא עוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וְשִׁחֲתָהּ״ – עַד שֶׁיְּכַוֵּין לְשַׁחֲתָהּ.
וְאִידָּךְ? מִ״וְשִׁחֵת״ ״שִׁחֲתָהּ״ נָפְקָא. וְאִידַּךְ? ״שִׁחֵת״ ״שִׁחֲתָהּ״ לָא דָּרֵישׁ.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ סְמוּיָה, וַחֲטָטָהּ – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. מַאי טַעְמָא? מְחוּסָּר אֵבֶר הוּא.
וְתַנָּא תּוּנָא: תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה, וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת.
יָכוֹל יָבְשָׁה גַּפָּהּ, נִקְטְעָה רַגְלָהּ, נֶחְטְטָה עֵינָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הָעוֹף״ – וְלֹא כׇּל הָעוֹף.
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הָיְתָה לוֹWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
