← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Kiddushin 20קידושין דף 20 03 February 2031י׳ שבט תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Kiddushin 20 — Leniency in Redemption and the Dust of the Sabbatical Yearקידושין כ׳ — קולא בפדיון ואבקה של שביעית

Kiddushin 20 — from selling to relatives and calculating redemption to the downward path of one who trades in Sabbatical produceקידושין כ׳ — ממכירה לקרובים וחישוב הפדיון אל דרך הירידה של הנושא ונותן בפירות שביעית

6 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Yechezkel Khalastchi Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבYechezkel Khalastchi Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

When a Hebrew servant's value changes during his term, how does the Gemara decide which valuation to use for his redemption?

כששוויו של עבד עברי משתנה במשך שנות עבודתו, כיצד קובעת הגמרא לפי איזה שווי מחשבים את דמי פדיונו?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada asks why Rabbi Yosei bar Ḥanina calls the Sabbatical violation "dust." Dust spreads into every corner of a house, onto walls, windows, chairs, tables and beds; so the punishment for this sin spreads over a person's movables, fields, house, daughters and finally his own body. "Come and see" means that at first glance these losses look like chance, but one who investigates sees how each event grows from the sin.

בן יהוידע שואל מדוע כינה רבי יוסי בר חנינא את איסור שביעית בשם "אבק". אבק מתפזר לכל פינה בבית, על כותלים וחלונות, כסאות ושולחנות ומיטות; כך עונש איסור זה מתפזר על מטלטלי האדם, שדותיו, ביתו, בנותיו ולבסוף גופו. "בוא וראה" פירושו שבהשקפה ראשונה תולים את הדברים במקרה, אבל מי שבא לחקור רואה כיצד כל דבר נולד מן העוון.

He counts seven penalties: the loss of his ready money first, then movables, field, house, daughter, borrowing with interest, and selling himself, fulfilling "I will chastise you sevenfold for your sins." He reads Proverbs this way: one who trades in Sabbatical produce is a thief, profiting from what God did not permit him, "and if he is found he shall pay sevenfold, he shall give all the substance of his house," the "substance of his house" being the first loss before the six in the verses. Ben Yehoyada on Kiddushin 20 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.20a

הוא מונה שבעה עונשים: תחילה הפסד ממונו שבעין, ואחר כך מטלטליו, שדהו, ביתו, בתו, הלוואה בריבית ומכירת עצמו, לקיים "ויסרתי אתכם שבע על חטאתיכם". כך הוא מפרש את הפסוק במשלי: הנושא ונותן בפירות שביעית הוא גנב, שמרוויח בדברים שלא הרשהו השם עליהם, "ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן", ו"הון ביתו" הוא ההפסד הראשון הבא לפני ששת העונשים שבפסוקים. Ben Yehoyada on Kiddushin 20 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.20a

Selling a maidservant to relativesמכירת אמה לקרובים

Rabbi Eliezer completes his reading: "as a maidservant" teaches that he may sell her to relatives. One might have reasoned the opposite: he can sell her to unfit men because the master could still designate her, but not to relatives, whom she cannot marry. The verse permits it anyway.

רבי אליעזר משלים את דרשתו: "לאמה" מלמד שמוכרה לקרובים. היה מקום לסברה הפוכה: מוכרה לפסולין משום שאם רצה לייעד מייעד, אבל לא לקרובים, שאם רצה לייעד אינו מייעד. הפסוק מתיר בכל זאת.

Rabbi Meir learns sale to unfit men from Rabbi Eliezer's source, and on relatives he holds like the Rabbis that she may not be sold to them. Two baraitot then disagree: one allows sale to his father but not his son, the other forbids both.

ורבי מאיר לומד פסולין ממקום שלמד רבי אליעזר, ובקרובים סבר לה כרבנן שאינו מוכרה לקרובים. שתי ברייתות חולקות: אחת אומרת מוכרה לאביו ואינו מוכרה לבנו, והשנייה אומרת אינו מוכרה לא לאביו ולא לבנו.

The second follows the Rabbis. The first follows the Rabbis too: they agree where designation is possible. The master could designate her for his son, so selling her to the master's father is permitted. The rule tracks whether the purpose of the sale, marriage, remains possible.

השנייה כרבנן. וגם הראשונה כרבנן: מודים רבנן היכא דאיכא ליעוד. האדון יכול לייעדה לבנו, ולכן מוכרה לאביו. הדין עוקב אחר השאלה אם תכלית המכירה, הנישואין, נשארת אפשרית.

"If he came in by himself""אם בגפו יבא"

"If he came in by himself (begappo), he shall go out by himself": he came in with his body and leaves with his body. Rava explains: he does not go free for loss of a limb, as a Canaanite slave does. Abaye objects that this is already learned from "she shall not go out as the male slaves go out."

"אם בגפו יבא בגפו יצא": בגופו נכנס, בגופו יצא. אמר רבא: לומר שאינו יוצא בראשי אברים כעבד. אמר ליה אביי: האי מ"לא תצא כצאת העבדים" נפקא.

From that verse alone, one might think the master pays him the value of the eye and he goes free. "With his body" teaches that the injury does not end his service at all, though it must be compensated.

אי מהתם, הוה אמינא ליתיב ליה דמי עינו וליפוק. קמשמע לן "בגופו": הפגיעה אינה מסיימת את עבודתו כלל, אף שיש לשלם עליה.

Rabbi Eliezer ben Ya'akov reads "by himself" as alone. Rav Naḥman bar Yitzḥak explains: if he has a wife and children, the master may give him a Canaanite maidservant; if not, he may not. Daf Digest notes this view among the conditions of the slave's service.

רבי אליעזר בן יעקב קורא "בגפו" — יחידי. אמר רב נחמן בר יצחק: הכי קאמר: יש לו אישה ובנים, רבו מוסר לו שפחה כנענית; אין לו אישה ובנים, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית.

Redemption calculated lenientlyפדיון מחושב לקולא

A baraita: a slave sold for a hundred whose value rose to two hundred is assessed at a hundred, "from the money of his purchase." Sold for two hundred and fell to a hundred, he is assessed at a hundred, "according to his years." Both directions favor the slave. For one sold to a Jew, it is learned by the analogy of "hired worker."

ברייתא: נמכר במנה והשביח ועמד על מאתיים, מנין שאין מחשבין עמו אלא מנה? שנאמר "מכסף מקנתו". נמכר במאתיים והוזל ועמד על מנה, מנין שאין מחשבין עמו אלא מנה? תלמוד לומר "כפי שניו". שני הכיוונים לטובת העבד. ובנמכר לישראל — גזרה שווה שכיר שכיר.

Abaye says "I am like ben Azzai in the markets of Tiberias," ready for any question. A sage asks: the verses could be read stringently; why leniently? Because the Torah is lenient toward him: "because it is good for him with you," in food and drink, so that one who buys a Hebrew slave buys a master for himself.

אמר אביי: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא. אמר ליה ההוא מרבנן: הני קראי, אי לקולא מדרשי, אי לחומרא מדרשי; מה ראית לדורשן לקולא? לא סלקא דעתך, מדרחמנא חס עליה: "כי טוב לו עמך" — עמך במאכל, עמך במשתה. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.

But perhaps that concerns only food and drink, so as not to cause him suffering, while redemption should be strict? The Gemara answers from Rabbi Yosei bar Ḥanina's teaching on the dust of the Sabbatical year: one who reaches the point of selling himself has suffered enough.

ואימא הני מילי לעניין אכילה ושתייה, שלא יצטער, אבל לעניין פדיון נחמיר עליה? משום דרבי יוסי בר חנינא, בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: מי שהגיע עד מכירת עצמו כבר סבל די.

The dust of the Sabbatical yearאבקה של שביעית

Rabbi Yosei bar Ḥanina: one who trades in Sabbatical produce will end by selling his movables, as the Jubilee chapter juxtaposes "if you sell to your neighbor." If he does not notice, he sells his fields; then his house; then his daughter; then he borrows with interest; then he sells himself.

רבי יוסי בר חנינא: אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר "בשנת היובל" וסמיך ליה "וכי תמכרו ממכר". לא הרגיש, מוכר את שדותיו; לא באת לידו, מוכר את ביתו; ואחר כך את בתו; ואחר כך לווה בריבית; ואחר כך מוכר את עצמו.

Why "he did not notice" at one stage and "it did not come to his hand" at another? Rav Huna explains: once a person sins and repeats it, it becomes to him as if permitted. A person sells his daughter before borrowing with interest, because she deducts and goes free, while interest keeps growing.

מה שנא התם "לא הרגיש" ומה שנא הכא "לא באת לידו"? כדרב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. ומקדים מכירת בתו להלוואה בריבית, שבתו מגרעת ויוצאת, וזה עולה וגדל.

Finally he is sold not to a Jew but to a stranger, a resident alien, or to the service of idolatry itself. Yet even then "after he is sold, he shall be redeemed": one does not throw a stone after the fallen. The Torah's mercy at the bottom of the descent explains the lenient calculation of his redemption.

לבסוף אינו נמכר לך אלא לגר, לגר תושב, ולעקר — לעבודה זרה עצמה. ואף על פי כן "אחרי נמכר גאולה תהיה לו": אין משליכין אבן אחר הנופל. רחמי התורה בתחתית הירידה מסבירים את החישוב המקל בפדיונו.

"Many of the years" and "few of the years""רבות בשנים" ו"מעט בשנים"

Still, perhaps the verse teaches only that he not assimilate among gentiles, while redemption should be strict? Rav Naḥman bar Yitzḥak finds the answer in the verses: "if there are still many of the years" and "if few remain of the years." Are there years that are both many and few?

ואימא "גאולה תהיה לו" — שלא ייטמע בגויים, אבל לעניין פדיון נחמיר? אמר רב נחמן בר יצחק: שני כתובים: "אם עוד רבות בשנים" ו"אם מעט נשאר בשנים". וכי יש שנים רבות ושנים מעטות?

Rather, if his value rose, use "from the money of his purchase"; if it fell, use "according to his years." Perhaps the verses only mean two years served versus four? Then it would say "many years," not "of the years." The phrase points to change in value over the years.

אלא הוקרו דמיו — "מכסף מקנתו"; הוזלו דמיו — "כפי שניו". ואימא הכי קאמר: עבד שתיים ונשתיירו ארבע — "מכסף מקנתו"; עבד ארבע ונשתיירו שתיים — "כפי שניו"? אם כן ליכתוב "רבות שנים", מאי "בשנים"? הוקרו דמיו בשנים, הוזלו דמיו בשנים.

Rav Yosef praised him: Rav Naḥman bar Yitzḥak explained these verses as if from Sinai. The lenient calculation thus rests on the precise wording of the verse, not only on the Torah's general mercy.

אמר רב יוסף: כסיני פירשה רב נחמן בר יצחק לקראי. החישוב המקל נשען אפוא על לשון הפסוק המדויקת, ולא רק על רחמי התורה הכלליים.

Redemption in parts: a slave and a walled-city houseגאולה לחצאין: עבד ובית בבתי ערי חומה

Rav Huna bar Ḥinnana asks Rav Sheshet whether a slave sold to a gentile can be redeemed in parts. "His redemption" links to an ancestral field, which cannot; or perhaps the analogy applies only to be lenient. Rav Sheshet answers: just as he is sold whole, he is redeemed whole.

בעי רב הונא בר חיננא מרב ששת: עבד עברי הנמכר לגוי, מהו שייגאל לחצאין? "גאולתו" "גאולתו" משדה אחוזה, מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין; או דילמא לקולא גמרינן, לחומרא לא גמרינן? אמר ליה: כולו נמכר ולא מקצתו, כולו נגאל ולא מקצתו.

Abaye shows that partial redemption can be lenient or strict. If bought for a hundred and he paid fifty, then his value rose to two hundred: with partial redemption he pays a hundred, without it a hundred and fifty. If bought for two hundred, paid a hundred, then fell to a hundred: with partial redemption he pays fifty, without it the hundred he paid is only a deposit.

אביי מראה שגאולה לחצאין יכולה להיות לקולא או לחומרא. נקנה במנה ונתן חמשים, והשביח ועמד על מאתיים: אם נגאל לחצאין נותן מנה ויוצא; ואם לאו נותן מאה וחמשים. נקנה במאתיים ונתן מנה, והוזל ועמד על מנה: אם נגאל לחצאין נותן חמשים ויוצא; ואם לאו, המנה פיקדון בידו.

He also asks about a house in a walled city. Rav Sheshet cites Rabbi Shimon: one who consecrates a field, whose power is weaker at the Jubilee, has stronger power to borrow and redeem in parts; so too a walled-city house, which becomes permanent after a year. Rav Huna bar Ḥinnana objects from a baraita that seems to say the opposite, and the daf ends as the Gemara answers "it is not difficult."

עוד שאל על בית בבתי ערי חומה. השיב רב ששת מדברי רבי שמעון: המקדיש, שכוחו הורע ביובל, ייפה כוחו ללוות ולגאול לחצאין; וכן בית בבתי ערי חומה, שנחלט לאחר שנה. רב הונא בר חיננא מקשה מברייתא שנראית אומרת להפך, והדף מסתיים כשהגמרא משיבה "לא קשיא".

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why does the possibility of designation decide whether a maidservant may be sold to a relative?מדוע אפשרות היעוד מכריעה אם מותר למכור אמה לקרוב?
  2. How does "one who buys a Hebrew slave buys a master for himself" shape the rules of his redemption?כיצד "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" מעצב את דיני פדיונו?
  3. What does Rabbi Yosei bar Ḥanina's chain of decline teach about how sin and poverty compound?מה מלמדת שרשרת הירידה של רבי יוסי בר חנינא על האופן שבו חטא ועוני מצטברים?
  4. Why can redemption in parts be both lenient and strict, as Abaye shows?מדוע גאולה לחצאין יכולה להיות גם קולא וגם חומרא, כפי שמראה אביי?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Kiddushin 20aקידושין כ׳ א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
לִקְרוֹבִים. וַהֲלֹא דִּין הוּא: אִם מוֹכְרָהּ לִפְסוּלִין, לֹא יִמְכְּרֶנָּה לִקְרוֹבִים? מָה לְמוֹכְרָהּ לִפְסוּלִין, שֶׁאִם רָצָה לְיַיעֵד – מְיַיעֵד, יִמְכְּרֶנָּה לִקְרוֹבִים, שֶׁאִם רָצָה לְיַיעֵד – אֵינוֹ מְיַיעֵד? אָמַר קְרָא ״לְאָמָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמּוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים. וְרַבִּי מֵאִיר? לִפְסוּלִין, נָפְקָא לֵיהּ מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. בִּקְרוֹבִים, סָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי אֵין מוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים. תָּנֵי חֲדָא: מוֹכְרָהּ לְאָבִיו, וְאֵין מוֹכְרָהּ לִבְנוֹ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מוֹכְרָהּ לֹא לְאָבִיו וְלֹא לִבְנוֹ. בִּשְׁלָמָא אֵינוֹ מוֹכְרָהּ לֹא לְאָבִיו וְלֹא לִבְנוֹ – כְּרַבָּנַן. אֶלָּא מוֹכְרָהּ לְאָבִיו וְאֵין מוֹכְרָהּ לִבְנוֹ, כְּמַאן? לָא כְּרַבָּנַן וְלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר! לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, מוֹדוּ רַבָּנַן הֵיכָא דְּאִיכָּא צַד יִעוּד. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא״ – בְּגוּפוֹ נִכְנַס בְּגוּפוֹ יֵצֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יְחִידִי נִכְנַס יְחִידִי יֵצֵא. מַאי בְּגוּפוֹ נִכְנַס בְּגוּפוֹ יֵצֵא? אָמַר רָבָא: לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא בְּרָאשֵׁי אֵבָרִים כְּעֶבֶד. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָהוּא – מִ״לֹּא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים״ נָפְקָא. אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: נִיתֵּיב לֵיהּ דְּמֵי עֵינֵיהּ וְנִיפּוֹק, קָא מַשְׁמַע לַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יְחִידִי נִכְנַס יְחִידִי יֵצֵא. מַאי יְחִידִי יֵצֵא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָכִי קָאָמַר: יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים – רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, אֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים – אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. תָּנוּ רַבָּנַן: נִמְכַּר בְּמָנֶה, וְהִשְׁבִּיחַ וְעָמַד עַל מָאתַיִם, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין לוֹ, אֶלָּא מָנֶה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״. נִמְכַּר בְּמָאתַיִם וְהִכְסִיף וְעָמַד עַל מָנֶה, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין לוֹ אֶלָּא מָנֶה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּפִי שָׁנָיו״. אֵין לִי אֶלָּא עֶבֶד הַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי, הוֹאִיל וְנִגְאָל בִּקְרוֹבִים – יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. נִמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל מְנָלַן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה. אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵינִי כְּבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טְבֶרְיָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְאַבָּיֵי: מִכְּדִי הָנֵי קְרָאֵי אִיכָּא לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְקוּלָּא וְאִיכָּא לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְחוּמְרָא. מַאי חָזֵית (דְּדַרְשִׁינְהוּ) [לְמִידְרְשִׁינְהוּ] לְקוּלָּא? נִידְרְשִׁינְהוּ לְחוּמְרָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּאַקֵּיל רַחֲמָנָא לְגַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בַּמַּאֲכָל וְעִמְּךָ בַּמִּשְׁתֶּה, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִיבָּר, אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ, אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִים וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן. מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ. וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיצְטַעַר לֵיהּ, הָא לְעִנְיַן פִּדְיוֹן נַחְמִיר עֲלֵיהּ. מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית: אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית – לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״ – דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד. לֹא הִרְגִּישׁ – לְסוֹף מוֹכֵר אֶת שְׂדוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ״. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה״. מַאי שְׁנָא הָתָם דְּאָמַר ״לֹא הִרְגִּישׁ״ וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּאָמַר ״לֹא בָּאת לְיָדוֹ״? כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ – הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא, נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״, וְאַף עַל גַּב דְּבִתּוֹ לָא כְּתִיבָא בְּהַאי עִנְיָנָא, הָא קָא מַשְׁמַע לַן: נִיזַבֵּין אִינָשׁ בְּרַתֵּיה וְלָא נֵיזִיף בְּרִיבִּיתָא. מַאי טַעְמָא – בְּרַתֵּיה מְגָרְעָא וְנָפְקָא וְהָא מוֹסְפָא וְאָזְלָא. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁלֹּוֶה בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ וְגוֹ׳״. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וְנִמְכַּר לָךְ״. לֹא לְךָ אֶלָּא לְגֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר״, וְלֹא לְגֵר צֶדֶק אֶלָּא לְגֵר תּוֹשָׁב שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֵּר תּוֹשָׁב״. ״מִשְׁפַּחַת גֵּר״ – זֶה נׇכְרִי. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״לְעֵקֶר״

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Kiddushin 20bקידושין כ׳ ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
– זֶה הַנִּמְכָּר לַעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, הָא אַהְדְּרֵיהּ קְרָא, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְהָלַךְ זֶה וְנַעֲשָׂה כּוֹמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה, אֵימָא: לִידְחֵי אֶבֶן אַחַר הַנּוֹפֵל – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ״. וְאֵימָא: ״גְּאוּלָּה תִּהְיֶה לוֹ״ – כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיטַּמַּע בֵּין הַנׇּכְרִים, הָא לְעִנְיַן פִּדְיוֹן נַחְמִיר עֲלֵיהּ, מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי. כְּתִיב: ״אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים״ וּכְתִיב: ״וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים״. וְכִי יֵשׁ שָׁנִים מְרוּבּוֹת וְיֵשׁ שָׁנִים מוּעָטוֹת? אֶלָּא, נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ – ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״, נִתְמַעֵט כַּסְפּוֹ – ״כְּפִי שָׁנָיו״. וְאֵימָא הָכִי קָאָמַר: הֵיכָא דַּעֲבַד תְּרֵי וּפֻשׁ לֵיהּ אַרְבַּע – נִיתֵּיב לֵיהּ אַרְבַּע ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״, עֲבַד אַרְבַּע וּפֻשׁו לֵיהּ תַּרְתֵּי – נִיתֵּיב תַּרְתֵּי ״כְּפִי שָׁנָיו״? אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא: ״אִם עוֹד רַבּוֹת שָׁנִים״, ״אִם מְעַט נִשְׁאַר שָׁנִים״, מַאי ״בַּשָּׁנִים״ – נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ בַּשָּׁנִים, ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״ – נִתְמַעֵט כַּסְפּוֹ בַּשָּׁנִים ״כְּפִי שָׁנָיו״. אָמַר רַב יוֹסֵף: דַּרְשִׁינְהוּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְהָנֵי קְרָאֵי כְּסִינַי. (סִימַן: עֶבֶד, בַּיִת, חֲצָאִין, בַּיִת עֶבֶד, קְרוֹבִים). בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: עֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי, נִגְאָל לַחֲצָאִין, אוֹ אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין? ״גְּאֻלָּתוֹ״ ״גְּאֻלָּתוֹ״ מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה גָּמַר: מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין – אַף הַאי נָמֵי אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין, אוֹ דִילְמָא לְקוּלָּא אָמְרִינַן, לְחוּמְרָא לָא אָמְרִינַן? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמְרַתְּ הָתָם: ״נִמְכַּר״ – כּוּלּוֹ וְלֹא חֶצְיוֹ, הָכִי נָמֵי, ״נִגְאָל״ – כּוּלּוֹ וְלֹא חֶצְיוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר נִגְאָל לַחֲצָאִין, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְקוּלָּא וּלְחוּמְרָא. לְקוּלָּא: זַבְנֵיהּ בִּמְאָה, יְהַב לֵיהּ חַמְשִׁין, פַּלְגָא דְּדָמֵי, וְאַשְׁבַּח וְקָם עַל מָאתַן, אִי אָמְרַתְּ נִגְאָל לַחֲצָאִין – יָהֵיב לֵיהּ מְאָה וְנָפֵיק, וְאִי אָמְרַתְּ אֵין נִגְאָל לַחֲצָאִין – יָהֵיב לֵיהּ מְאָה וְחַמְשִׁין וְנָפֵיק. וְהָאָמְרַתְּ נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ – ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״! כְּגוֹן דְּאוֹקִיר וְזָל וְאוֹקִיר. מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְחוּמְרָא: זַבְנֵיהּ בְּמָאתַן, יְהַיב מְאָה, פַּלְגֵי דִּדְמֵי, וְאִיכְּסִף וְקָם עַל מְאָה, אִי אָמְרַתְּ נִגְאָל לַחֲצָאִין – יָהֵיב לֵיהּ חַמְשִׁין וְנָפֵיק, וְאִי אָמְרַתְּ אֵין נִגְאָל לַחֲצָאִין – הָנָךְ מְאָה פִּקָּדוֹן נִינְהוּ גַּבֵּיהּ, יָהֵיב לְהוּ נִיהֲלֵיהּ וְנָפֵיק. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, נִגְאָל לַחֲצָאִין, אוֹ אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין? ״גְּאֻלָּתוֹ״ ״גְּאֻלָּתוֹ״ מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה גָּמַר: מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה אֵינָהּ נִגְאֶלֶת לַחֲצָאִין – אַף הַאי נָמֵי אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין, אוֹ דִילְמָא: הֵיכָא דְּגַלִּי – גַּלִּי, הֵיכָא דְּלָא גַּלִּי – לָא גַּלִּי? אֲמַר לֵיהּ: מִמִּדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁמַע, שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין, דְּתַנְיָא: ״אִם גָּאֹל יִגְאַל״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּמוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה – חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בַּיּוֹבֵל, הוֹרַע כֹּחוֹ – שֶׁאֵינוֹ לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין. מַקְדִּישׁ, שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה – יוֹצְאָה לְכֹהֲנִים בַּיּוֹבֵל, יִפָּה כֹּחוֹ – שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין. הַאי מוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה נָמֵי, הוֹאִיל וְהוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם מָלְאָה לוֹ שָׁנָה תְּמִימָה וְלֹא נִגְאֲלָה נֶחְלָט – יִפָּה כֹּחוֹ, שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין. אֵיתִיבֵיהּ: ״אִם גָּאֹל יִגְאַל״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין. שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה מוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בַּיּוֹבֵל – הוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאֵין לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין, מַקְדִּישׁ, שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה יוֹצְאָה לְכֹהֲנִים בַּיּוֹבֵל – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ שֶׁאֵין לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין? מָה לְמוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה, שֶׁכֵּן הוֹרַע כֹּחוֹ לִיגָּאֵל מִיָּד, תֹּאמַר בְּמַקְדִּישׁ שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ לִיגָּאֵל מִיָּד. מוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה יוֹכִיחַ, שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ לִיגָּאֵל מִיָּד וְאֵין לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין! לָא קַשְׁיָא:

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.