← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Kiddushin 16קידושין דף 16 30 January 2031ו׳ שבט תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Kiddushin 16 — The Document, the Ways Out, and Reish Lakish Refutedקידושין ט״ז — השטר, דרכי היציאה ופירכת ריש לקיש

Kiddushin 16 — from acquiring a maidservant by document to who receives the severance giftקידושין ט״ז — מקניין אמה בשטר אל השאלה מי זוכה בהענקה

5 min read4 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Shmuel Shirazi Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבShmuel Shirazi Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

Why does Reish Lakish think a Hebrew maidservant should go free when her father dies, and how does the list of those entitled to a parting gift test his argument?

מדוע לדעת ריש לקיש אמה עברייה יוצאת במיתת אביה, וכיצד רשימת הזכאים להענקה מעמידה את דבריו במבחן?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada writes no comment on Kiddushin 16. His commentary on this tractate addresses only selected, mostly aggadic passages, and neither 16a nor 16b is among them in the Senlake edition. The nearest comments are on Kiddushin 13 and Kiddushin 20.

לבן יהוידע אין פירוש על קידושין ט״ז. פירושו למסכת זו עוסק רק בקטעים נבחרים, רובם אגדתיים, ובמהדורת סנלייק אין בהם לא עמוד א ולא עמוד ב של דף זה. הפירושים הקרובים ביותר הם על קידושין י״ג ועל קידושין כ׳.

Rebbi's Jubilee and Ulla's sourceהיובל של רבי ומקורו של עולא

Rebbi needs "he shall go out in the Jubilee" for a slave sold to a gentile under Jewish authority; for a gentile not under our authority, nothing can be done in any case. The verse thus speaks of a gentile subject to Jewish rule.

רבי צריך "ויצא בשנת היובל" לעבד הנמכר לגוי שתחת ידך; בגוי שאינו תחת ידך, מה יש לעשות לו? הפסוק מדבר אפוא בגוי הנתון למרות ישראל.

For acquisition by document, Ulla cites "if he takes another wife": a Hebrew maidservant is compared to the "other" wife, who can be acquired by document. This works if the master writes the document, as Rav Huna says, but Rav Ḥisda says the father writes it.

לקניין שטר מביא עולא "אם אחרת יקח לו": הקיש אמה עבריה ל"אחרת", מה אחרת נקנית בשטר אף אמה עבריה נקנית בשטר. זה מתיישב למאן דאמר אדון כותב, כרב הונא, אבל רב חסדא אומר אב כותב.

The dispute matters for Ulla's source: if the master writes the document, the maidservant resembles a wife, whose acquirer writes it; if the father writes it, the comparison is weaker, and another source is needed. The question "who writes" decides which verse can serve.

המחלוקת חשובה למקורו של עולא: אם האדון כותב, האמה דומה לאישה, שהקונה כותב את שטרה; אם האב כותב, ההשוואה חלשה יותר וצריך מקור אחר. השאלה "מי כותב" מכריעה איזה פסוק יכול לשמש.

"Not as the male slaves go out""לא תצא כצאת העבדים"

For Rav Ḥisda, Rav Aḥa bar Ya'akov cites "she shall not go out as the male slaves go out": she does not go out like them, but she is acquired with their acquisition, and that is a document.

לרב חסדא אומר רב אחא בר יעקב: "לא תצא כצאת העבדים" — אינה יוצאת כיציאת עבדים, אבל נקנית בקניין עבדים, ומאי ניהו? שטר.

Why a document and not possession, which also acquires male slaves? "You shall bequeath them to your sons" limits possession to Canaanite slaves. One might limit the document instead, but a document is preferred because it releases a Jewish woman; and possession, though it acquires a convert's property, is not found in marriage.

ואימא חזקה, שגם בה נקנים עבדים? "והתנחלתם אותם" — אותם בחזקה ולא אחרים בחזקה. ואימא אותם בשטר ולא אחרים בשטר? מסתברא שטר הוה ליה לרבויי, שכן מוציא בבת ישראל; ואף שחזקה קונה בנכסי הגר, באישות מיהת לא אשכחן.

Rav Huna, for whom the master writes, uses the verse for another law: a maidservant does not go free for loss of a limb, as male slaves do. Rav Ḥisda learns both from the verse, since it could have said "as the slaves" without "go out." One verse again carries two lessons.

ורב הונא, שלדעתו האדון כותב, דורש את הפסוק לדין אחר: שאינה יוצאת בראשי אברים כעבד. ורב חסדא לומד את שניהם, שאם כן ליכתוב "כעבדים", מאי "כצאת העבדים"? שמע מינה תרתי. שוב פסוק אחד נושא שני לימודים.

Years, Jubilee, deduction, and a document of releaseשנים, יובל, גרעון ושטר שחרור

The slave acquires himself after six years, "and in the seventh he shall go out free," and at the Jubilee, "he shall serve you until the year of Jubilee." Deducting money is learned from Ḥizkiyya's reading of "he shall let her be redeemed."

העבד קונה את עצמו בשנים, "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא", וביובל, "עד שנת היובל יעבוד עמך". גרעון כסף נלמד מדברי חזקיה על "והפדה".

A baraita adds that he can acquire himself with money, its worth, or a document. Money and its worth have sources; but what is the document? Not a loan note for his own money, which counts as money. It must be a bill of manumission. But why not simply declare him free before two witnesses or a court?

ברייתא מוסיפה: קונה את עצמו בכסף, בשווה כסף ובשטר. כסף ושווה כסף יש להם מקור; אבל שטר היכי דמי? לא שכתב שטר על דמיו, שהרי זה כסף. אלא שטר שחרור. ולמה לי שטר? לימא ליה באפי תרי "זיל", אי נמי באפי בית דין "זיל".

Rava draws the lesson: the body of a Hebrew slave is owned, so a formal release is needed, and a master who waives the remaining value has not released him. The slave's status is a property right, not merely a labor contract.

אמר רבא: זאת אומרת גופו של עבד עברי קנוי, ולכן צריך שטר, ואדון שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. מעמד העבד הוא זכות קניינית, לא חוזה עבודה בלבד.

Reish Lakish: the father's deathריש לקיש: מיתת האב

Reish Lakish teaches that a Hebrew maidservant goes free from her master at her father's death, a fortiori: if signs of puberty, which do not free her from her father, free her from her master, surely death, which does free her from her father, frees her from her master.

ריש לקיש אומר: אמה עבריה קונה את עצמה במיתת האב מרשות האדון, מקל וחומר: ומה סימנין, שאין מוציאין מרשות האב, מוציאין מרשות האדון; מיתה, שמוציאה מרשות האב, אינו דין שמוציאה מרשות האדון?

Rav Hoshaya objects: the mishna lists signs as her extra way out, not her father's death. Perhaps the Tanna taught some cases and omitted others? What else did he omit? The master's death is not an omission, since it applies to a male slave too.

רב הושעיא מקשה: המשנה מונה סימנין כיתרון שלה, ולא מיתת האב. ואם תאמר תנא ושייר? מאי שייר דהאי שייר? מיתת האדון אינה שיור, שהרי איתא נמי בגבר.

Perhaps the Tanna lists only things with a fixed time, and a father's death has none? But signs have no fixed time either. Rav Safra answers: signs have no maximum, but they do have a minimum, as a baraita teaches that two hairs at nine are only a mole. The defense of Reish Lakish holds for now.

ואם תאמר תנא דבר שיש לו קצבה ואינו שונה דבר שאין לו קצבה? והרי סימנין אין להם קצבה ושנה. אמר רב ספרא: סימנין אין להם קצבה למעלה, אבל יש להם קצבה למטה, כדתניא: בן תשע שנים שהביא שתי שערות — שומא הן. ההגנה על ריש לקיש עומדת לעת עתה.

The refutation of Reish Lakishתיובתא דריש לקיש

Rav Sheshet objects from Rabbi Shimon's list of four who receive a severance gift, three for a man and three for a woman. If the father's death freed her, it should be listed. The answers that failed before fail again, since the master's death appears though it has no fixed time.

רב ששת מקשה מדברי רבי שמעון: ארבעה מעניקין להם, שלושה לאיש ושלושה לאשה. אם מיתת האב מוציאה, ליתני נמי מיתת האב. התשובות שנכשלו קודם נכשלות שוב, שהרי מיתת האדון נשנית אף שאין לה קצבה.

The Gemara explains the four as years, the Jubilee, the Jubilee after piercing, and signs, and Rav Amram brings a second list, "these receive a severance gift." The conclusion is stated plainly: the refutation of Reish Lakish is a conclusive refutation. His a fortiori fails because signs change her body and a father's death does not.

הגמרא מפרשת את הארבעה: שנים, יובל, יובל לנרצע ואמה עבריה בסימנין. רב עמרם מביא רשימה שנייה, "ואלו שמעניקין להם". המסקנה נאמרת במפורש: תיובתא דריש לקיש תיובתא. הקל וחומר שלו נפרך: מה לסימנין שכן גופה משתנה, תאמר במיתת האב שאין גופה משתנה.

Two baraitot then seem to conflict: one gives the maidservant's severance gift to herself, the other to her father. Not because of two ways out, but because one speaks where there is a father and one where there is none. "To herself" excludes her brothers, and Tutai's reading of a slave's gift "to himself" excludes his creditor.

שתי ברייתות נראות סותרות: אחת אומרת הענקת אמה עבריה לעצמה, והשנייה לאביה. לא משום שתי דרכי יציאה, אלא כאן שיש לה אב וכאן שאין לה אב. "לעצמה" ממעט אחים, ושיטת טוטאי בהענקת עבד "לעצמו" ממעטת בעל חוב.

Who receives the severance giftמי זוכה בהענקה

A baraita lists who receives a severance gift: one who leaves after six years, at the Jubilee, at the master's death, and a maidservant with signs. One who flees or who is freed by deducting money does not. Rabbi Meir excludes only one who flees.

ברייתא מונה את המקבלים הענקה: היוצא בשנים, ביובל, במיתת האדון, ואמה עבריה בסימנין. אבל הבורח והיוצא בגרעון כסף אין מעניקין להם. רבי מאיר אומר: הבורח אין מעניקין לו, אבל היוצא בגרעון כסף מעניקין לו.

The sources: "and when you send him free" includes those who leave at the Jubilee, the master's death, and signs, while "from you" excludes one who flees and one who deducts money, since they are not "sent from you." Rabbi Meir holds that one who deducts money is sent away, and only one who flees is not.

המקורות: "וכי תשלחנו חפשי" מרבה יוצא ביובל, במיתת האדון ובסימנין, ו"מעמך" ממעט בורח ויוצא בגרעון כסף, שאינם משולחים מעמך. רבי מאיר סובר שהיוצא בגרעון כסף משולח הוא, ורק הבורח אינו משולח.

One who flees must also complete his years, as "six years he shall serve" teaches. The gift is a mark of honorable release; escape forfeits it and does not shorten the term. The daf ends as the Gemara begins to discuss the runaway's obligation.

הבורח חייב גם להשלים, שנאמר "שש שנים יעבוד". ההענקה היא אות לשילוח בכבוד; הבריחה מפקיעה אותה ואינה מקצרת את התקופה. הדף מסתיים כשהגמרא פותחת בדין חובת הבורח.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why must a Hebrew slave's release be done by a formal document rather than a simple declaration?מדוע שחרור עבד עברי צריך להיעשות בשטר ולא בהכרזה פשוטה?
  2. How does the distinction between a fixed and an unfixed time shape the debate about Reish Lakish's teaching?כיצד ההבחנה בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה מעצבת את הדיון בדברי ריש לקיש?
  3. Why is the a fortiori from signs to a father's death refuted by the fact that "her body changes"?מדוע הקל וחומר מסימנין למיתת האב נפרך בכך ש"גופה משתנה"?
  4. What does the denial of a severance gift to one who flees reveal about the purpose of the gift?מה מגלה שלילת ההענקה מן הבורח על תכלית ההענקה?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Kiddushin 16aקידושין ט״ז א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
– בְּנׇכְרִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ תַּחַת יָדֶךָ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּנׇכְרִי שֶׁאֵינוֹ תַּחַת יָדֶךָ? אָמַרְתָּ, וְכִי מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לוֹ? הָא אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּנׇכְרִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ תַּחַת יָדֶךָ. וּבִשְׁטָר. מְנָלַן? אָמַר עוּלָּא: אָמַר קְרָא: ״אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ״ – הִקִּישָׁהּ הַכָּתוּב לְאַחֶרֶת, מָה אַחֶרֶת מִקַּנְיָא בִּשְׁטָר – אַף אָמָה הָעִבְרִיָּה מִקַּנְיָא בִּשְׁטָר. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: שְׁטַר אָמָה הָעִבְרִיָּה אָדוֹן כּוֹתְבוֹ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אָב כּוֹתְבוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר: שְׁטַר אָמָה הָעִבְרִיָּה, מִי כּוֹתְבוֹ? רַב הוּנָא אָמַר: אָדוֹן כּוֹתְבוֹ, רַב חִסְדָּא אָמַר: אָב כּוֹתְבוֹ. הָנִיחָא לְרַב הוּנָא, אֶלָּא לְרַב חִסְדָּא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא: ״לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים״ – אֲבָל נִקְנֵית הִיא כְּקִנְיַן עֲבָדִים. וּמַאי נִיהוּ – שְׁטָר. וְאֵימָא: אֲבָל נִקְנֵית הִיא כְּקִנְיַן עֲבָדִים, וּמַאי נִיהוּ – חֲזָקָה! אָמַר קְרָא: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם״ – אוֹתָם בַּחֲזָקָה, וְלֹא אַחֵר בַּחֲזָקָה. וְאֵימָא: אוֹתָם בִּשְׁטָר, וְלֹא אַחֵר בִּשְׁטָר! הָכְתִיב ״לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים״. וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא, שְׁטָר הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מוֹצִיאה בְּבַת יִשְׂרָאֵל. אַדְּרַבָּה, חֲזָקָה הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן קוֹנָה בְּנִכְסֵי הַגֵּר! בְּאִישׁוּת מִיהַת לָא אַשְׁכְּחַן. אִי בָּעֵית אֵימָא: לְהָכִי אַהֲנִי ״אִם אַחֶרֶת״. וְרַב הוּנָא, הַאי ״לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּרָאשֵׁי אֵבָרִים כְּעֶבֶד. וְרַב חִסְדָּא? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא: ״לֹא תֵּצֵא כָּעֲבָדִים״, מַאי ״כְּצֵאת הָעֲבָדִים״? – שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּשָׁנִים. דִּכְתִיב: ״שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת וְגוֹ׳״ בַּיּוֹבֵל. דִּכְתִיב: ״עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ״. בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף. אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: ״וְהׇפְדֵּה״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּגָרַעַ[ת] פִּדְיוֹנָהּ וְיוֹצְאָה. תָּנָא: וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף וּבִשְׁטָר. בִּשְׁלָמָא כֶּסֶף, דִּכְתִיב: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״; שָׁוֶה כֶּסֶף נָמֵי, ״יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף; אֶלָּא הַאי שְׁטָר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּכְתַב לֵיהּ שְׁטָרָא אַדְּמֵיהּ, הַיְינוּ כֶּסֶף! אֶלָּא, שִׁיחְרוּר – שְׁטָר לְמָה לִי? לֵימָא לֵיהּ בְּאַפֵּי תְרֵי: ״זִיל״, אִי נָמֵי בְּאַפֵּי בֵּי דִינָא: ״זִיל״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת עֶבֶד עִבְרִי גּוּפוֹ קָנוּי, וְהָרַב שֶׁמָּחַל עַל גִּרְעוֹנוֹ – אֵין גִּרְעוֹנוֹ מָחוּל. יְתֵירָה עָלָיו, אָמָה הָעִבְרִיָּה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמָה הָעִבְרִיָּה קוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּמִיתַת הָאָב מֵרְשׁוּת אָדוֹן, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה סִימָנִין שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָב – מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָדוֹן, מִיתָה שֶׁמּוֹצִיאָה מֵרְשׁוּת אָב – אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאָה מֵרְשׁוּת אָדוֹן? מֵיתִיבִי רַב הוֹשַׁעְיָא: יְתֵירָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּסִימָנִין. וְאִם אִיתָא, נִיתְנֵי נָמֵי מִיתַת הָאָב! תְּנָא וְשַׁיַּיר. מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר? שַׁיַּיר מִיתַת הָאָדוֹן. אִי מִשּׁוּם מִיתַת הָאָדוֹן, לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא נָמֵי בְּאִישׁ – לָא קָתָנֵי. וְאֶלָּא נִיתְנֵי! תַּנָּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה קָתָנֵי, דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה – לָא קָתָנֵי. וְהָא סִימָנִין, דְּאֵין לָהֶם קִצְבָה, וְקָתָנֵי! אָמַר רַב סָפְרָא: אֵין לָהֶם קִצְבָה לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לָהֶם קִצְבָה

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Kiddushin 16bקידושין ט״ז ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
לְמַטָּה. דְּתַנְיָא: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – שׁוּמָא, מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד עַד בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְעוֹדָן בּוֹ – שׁוּמָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סִימָן. בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד – דִּבְרֵי הַכֹּל סִימָן. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַרְבָּעָה מַעֲנִיקִים לָהֶם, שְׁלֹשָׁה בָּאִישׁ, וּשְׁלֹשָׁה בָּאִשָּׁה. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר אַרְבָּעָה בְּאֶחָד, לְפִי שֶׁאֵין סִימָנִים בָּאִישׁ, וְאֵין רְצִיעָה בָּאִשָּׁה. וְאִם אִיתָא, נִיתְנֵי נָמֵי מִיתַת אָב! וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי תַּנָּא וְשַׁיַּיר, וְהָא אַרְבָּעָה קָתָנֵי! וְכִי תֵּימָא תַּנָּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה קָתָנֵי וְדָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה לָא קָתָנֵי, וְהָא סִימָנִין, דְּאֵין לָהֶם קִצְבָה, וְקָתָנֵי! וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי כִּדְרַב סָפְרָא, וְהָאִיכָּא מִיתַת אָדוֹן, דְּאֵין לָהּ(ם) קִצְבָה, וְקָתָנֵי! מִיתַת אָדוֹן נָמֵי לָא קָתָנֵי. וְאֶלָּא, אַרְבָּעָה מַאי נִיהוּ? שָׁנִים, וְיוֹבֵל, וְיוֹבֵל שֶׁל רְצִיעָה, וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִים. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר אַרְבָּעָה בְּאֶחָד מֵהֶם, לְפִי שֶׁאֵין סִימָנִים בָּאִישׁ וְאֵין רְצִיעָה בָּאִשָּׁה. וְאִם אִיתָא, בְּאִשָּׁה מִיהָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אַרְבָּעָה, שְׁמַע מִינַּהּ. מֵתִיב רַב עַמְרָם: וְאֵלּוּ מַעֲנִיקִים לָהֶם: הַיּוֹצֵא בְּשָׁנִים, וּבַיּוֹבֵל, וּבְמִיתַת הָאָדוֹן, וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִים. וְאִם אִיתָא, נִיתְנֵי נָמֵי מִיתַת אָב! וְכִי תֵּימָא תְּנָא וְשַׁיַּיר, וְהָא ״אֵלּוּ״ קָתָנֵי! וְכִי תֵּימָא: דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה קָתָנֵי, דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה לָא קָתָנֵי, וְהָא סִימָנִין, דְּאֵין לָהֶם קִצְבָה וְקָתָנֵי. וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי כִּדְרַב סָפְרָא, הָאִיכָּא מִיתַת אָדוֹן! תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! תְּיוּבְתָּא. וְהָא רֵישׁ לָקִישׁ קַל וָחוֹמֶר אָמַר! קַל וָחוֹמֶר פְּרִיכָא הוּא, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְסִימָנִין – שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הַגּוּף, תֹּאמַר בְּמִיתַת אָב – שֶׁכֵּן לֹא נִשְׁתַּנָּה הַגּוּף. תָּנֵי חֲדָא: עֶנֶק עֶבֶד עִבְרִי – לְעַצְמוֹ, וְעֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה – לְעַצְמָהּ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: עֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה וּמְצִיאָתָהּ – לְאָבִיהָ, וְאֵין לְרַבָּה אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָה בִּלְבָד. מַאי לָאו, הָא – דְּנָפְקָא בְּסִימָנִים, וְהָא – דְּנָפְקָא לַהּ בְּמִיתַת אָב! לָא, אִידִי וְאִידִי דְּנָפְקָא לַהּ בְּסִימָנִין, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיתֵיהּ לְאָב, הָא דְּלֵיתֵיהּ לְאָב. בִּשְׁלָמָא עֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה לְעַצְמָהּ – לְמַעוֹטֵי אַחִין, דְּתַנְיָא: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם״ – אוֹתָם לִבְנֵיכֶם, וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם לִבְנֵיכֶם. מִכָּאן שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ זְכוּת בִּתּוֹ לִבְנוֹ. אֶלָּא עֶנֶק עֶבֶד עִבְרִי לְעַצְמוֹ – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לְמַאן? אָמַר רַב יוֹסֵף: יוֹד קֶרֶת קָא חָזֵינָא הָכָא. אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָא מַנִּי – תּוּטַאי הוּא. דְּתַנְיָא, תּוּטַאי אוֹמֵר: ״לוֹ״, וְלֹא לְבַעַל חוֹבוֹ. גּוּפָא, אֵלּוּ מַעֲנִיקִים לָהֶם: הַיּוֹצֵא בְּשָׁנִים, וּבַיּוֹבֵל, וּבְמִיתַת אָדוֹן, וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִין. אֲבָל בּוֹרֵחַ וְיוֹצֵא בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף – אֵין מַעֲנִיקִים לוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בּוֹרֵחַ – אֵין מַעֲנִיקִין לוֹ, וְיוֹצֵא בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף – מַעֲנִיקִים לוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַרְבָּעָה מַעֲנִיקִים לָהֶם, שְׁלֹשָׁה בָּאִישׁ וּשְׁלֹשָׁה בָּאִשָּׁה, וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר אַרְבָּעָה בְּאֶחָד מֵהֶן לְפִי שֶׁאֵין סִימָנִין בָּאִישׁ וּרְצִיעָה בָּאִשָּׁה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל לֹא יְהוּ מַעֲנִיקִים אֶלָּא לַיּוֹצֵא בְּשֵׁשׁ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת יוֹצֵא בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּשַׁלְּחֶנּוּ״ ״וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה בּוֹרֵחַ וְיוֹצֵא בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חׇפְשִׁי מֵעִמָּךְ״ – מִי שֶׁשִּׁילּוּחוֹ מֵעִמָּךְ, יָצָא בּוֹרֵחַ וְיוֹצֵא בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף שֶׁאֵין שִׁילּוּחוֹ מֵעִמָּךְ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בּוֹרֵחַ אֵין מַעֲנִיקִין לוֹ, דְּאֵין שִׁילּוּחוֹ מֵעִמָּךְ, אֲבָל יוֹצֵא בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף, שֶׁשִּׁילּוּחוֹ מֵעִמָּךְ. בּוֹרֵחַ – הַשְׁלָמָה בָּעֵי! דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לְבוֹרֵחַ שֶׁחַיָּיב לְהַשְׁלִים – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד״.

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.