Why do the tanna'im disagree about whether a Hebrew servant who sold himself is entitled to the same parting gift as one sold by the court?
מדוע נחלקו התנאים אם מוכר עצמו זכאי להענקה בצאתו כמו עבד עברי שמכרוהו בית דין?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada writes no comment on Kiddushin 15. His commentary on this tractate addresses only selected, mostly aggadic passages, and neither 15a nor 15b is among them in the Senlake edition. The nearest comments are on Kiddushin 13 and Kiddushin 20.
לבן יהוידע אין פירוש על קידושין ט״ו. פירושו למסכת זו עוסק רק בקטעים נבחרים, רובם אגדתיים, ובמהדורת סנלייק אין בהם לא עמוד א ולא עמוד ב של דף זה. הפירושים הקרובים ביותר הם על קידושין י״ג ועל קידושין כ׳.
"His ear": piercing and the words of the verse"אזנו": רציעה ומילות הפסוק
The first Tanna excludes one who sells himself from piercing because of "his ear." Rabbi Elazar uses the word for a verbal analogy taught by Rabbi Eliezer: "ear" here and "ear" at the priest's consecration, so piercing must be on the right ear.
התנא קמא ממעט מוכר עצמו מרציעה מ"אזנו". רבי אלעזר דורש את המילה לגזרה שווה כדתניא, רבי אליעזר אומר: נאמר כאן "אוזן" ונאמר להלן "אוזן", מה להלן ימנית אף כאן ימנית.
The first Tanna answers that the analogy would need only "ear," so "his ear" is extra. The other side needs "his ear" to exclude a maidservant: his ear, not hers. The first Tanna learns that from "if the slave shall say": the slave, not a maidservant.
התנא קמא משיב: אם כן ליכתוב "אוזן", מאי "אזנו"? והצד השני צריך "אזנו" — ולא אזנה. והתנא קמא לומד זאת מ"ואם אמר יאמר העבד" — העבד ולא האמה.
And the other side needs "the slave" to teach that he must say it while still a slave, during his term. The first Tanna learns that from the doubled "slave," "the slave," which the other does not expound. Every distinction rests on who has a word to spare.
והצד השני צריך "העבד" — עד שיאמר בעודו עבד. והתנא קמא לומד זאת מ"עבד" "העבד", והשני לא דריש "עבד" "העבד". כל חילוק נשען על מי שיש לו מילה פנויה.
The severance gift and Rabbi Natanהענקה ורבי נתן
The first Tanna excludes one who sells himself from the severance gift: "you shall surely give him," to him and not to one who sells himself. The other uses "to him" to exclude his heirs. But why exclude heirs? The Torah calls him a hired worker, whose wages go to his heirs.
התנא קמא ממעט מוכר עצמו מהענקה: "הענק תעניק לו" — לו ולא למוכר עצמו. השני דורש "לו" ולא ליורשיו. ואמאי לא ליורשיו? רחמנא קרייה שכיר, ומה שכיר פעולתו ליורשיו, אף זה הענקתו ליורשיו.
Rather, "to him" excludes his creditor. Normally, following Rabbi Natan, a creditor can take from a third party who owes his debtor, as "he shall give it to him to whom he owes." Here "to him" removes the severance gift from that rule.
אלא "לו" ולא לבעל חובו. דבעלמא קיימא לן כרבי נתן, דתניא: רבי נתן אומר: מנין לנושה בחברו מנה, וחברו בחברו, שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר "ונתן לאשר אשם לו". כאן "לו" מוציא את ההענקה מכלל זה.
The first Tanna does not hold like Rabbi Natan, so "to him" is free to exclude one who sells himself. The disagreement about the slave thus depends on a disagreement in the law of debt collection.
והתנא קמא לית ליה דרבי נתן, ולכן "לו" פנוי למעט מוכר עצמו. המחלוקת על העבד תלויה אפוא במחלוקת בדיני גביית חוב.
The Canaanite maidservant and "double the hire"שפחה כנענית ו"משנה שכר שכיר"
The first Tanna excludes one who sells himself from receiving a Canaanite maidservant: "if his master gives him a wife," to him and not to one who sells himself. The other reads "to him" as even against his will.
התנא קמא ממעט מוכר עצמו משפחה כנענית: "אם אדוניו יתן לו אשה" — לו ולא למוכר עצמו. והשני דורש "לו" — בעל כורחו.
The first Tanna learns "against his will" from "double the hire of a hired worker": a hired worker works by day, a Hebrew slave by day and night. Can he work day and night, when "because it is good for him with you" requires equal food and drink? Rabbi Yitzḥak explains: "night" means his master gives him a Canaanite maidservant.
והתנא קמא לומד "בעל כורחו" מ"משנה שכר שכיר": שכיר עובד ביום, עבד עברי ביום ובלילה. ועבד עברי ביום ובלילה סלקא דעתך? והא אמרת "כי טוב לו עמך" — עמך במאכל עמך במשתה! אמר רבי יצחק: מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית.
The other side answers that from that verse one might think it applies only with his consent, so "to him" is needed to teach even against his will. Each Tanna has a full account of the verses; they differ only in which word carries which lesson.
והשני משיב: אי מהתם הוה אמינא מדעתו, אבל בעל כורחו לא, קמשמע לן. לכל תנא יש חשבון מלא של הפסוקים; הם נבדלים רק בשאלה איזו מילה נושאת איזה לימוד.
Who rejects "hired worker": Rabbi Eliezer ben Ya'akovמי אינו לומד "שכיר" "שכיר": רבי אליעזר בן יעקב
Which Tanna does not derive "hired worker" from "hired worker"? A baraita on "he shall return to his family": Rabbi Eliezer ben Ya'akov says it cannot refer to one who sold himself or to a pierced slave, both already covered, so it refers to one sold by the court two or three years before the Jubilee, who goes free at the Jubilee.
מאן תנא דלא יליף שכיר שכיר? ברייתא על "ושב אל משפחתו": רבי אליעזר בן יעקב אומר: במה הכתוב מדבר? אם במוכר עצמו — הרי כבר אמור; אם בנרצע — הרי כבר אמור. אינו מדבר אלא בנמכר בבית דין שתי שנים או שלוש לפני היובל, שהיובל מוציאו.
If he derived "hired worker," he would not need a verse for one sold by the court. Rav Naḥman bar Yitzḥak answers that he does derive it, yet the verse is needed: one sold by the court committed theft, so one might think he should be penalized and not go free at the Jubilee.
ואי סלקא דעתך יליף שכיר שכיר, למה לי קרא? ליליף שכיר שכיר. אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם יליף, וצריכא: סלקא דעתך אמינא, מוכר עצמו שלא חטא, אבל נמכר בבית דין שחטא, נקנסיה. קמשמע לן.
The identification fails: a verse that seems redundant under the analogy can still be needed for a different reason. The search for the Tanna who rejects the analogy continues.
הזיהוי נכשל: פסוק הנראה מיותר לפי הגזרה השווה יכול עדיין להיות נחוץ מטעם אחר. החיפוש אחר התנא שאינו לומד את הגזרה השווה ממשיך.
The pierced slave goes free at the Jubileeהנרצע יוצא ביובל
"And you shall return, each man to his holding": it cannot refer to one who sells himself or one sold by the court, so it refers to a pierced slave pierced two or three years before the Jubilee. Rava bar Sheila finds it in "man": what applies to a man and not a woman? Piercing.
"ושבתם איש אל אחוזתו": אם במוכר עצמו — הרי כבר אמור; אם בנמכר בבית דין — הרי כבר אמור. אינו מדבר אלא בנרצע שנרצע שתי שנים או שלוש לפני היובל. מאי משמע? אמר רבא בר שילא: "איש" — דבר הנוהג באיש ואינו נוהג באשה, הוי אומר זו רציעה.
Both verses are needed. From one sold by the court alone, one might say his time had not come; but a pierced slave, whose time had come and who chose to stay, should be penalized. From the pierced slave alone, one might say he has already served six; but one sold by the court, who has not, should not go free.
וצריכא: אי אשמעינן נמכר בבית דין, משום דלא מטא זמניה; אבל נרצע דמטא זמניה, אימא נקנסיה. ואי אשמעינן נרצע, משום דעבד שש; אבל נמכר בבית דין דלא עבד שש, אימא לא.
And both "you shall return" and "forever" are needed. "Forever" alone might mean literally forever; "you shall return" alone might mean only if he had not served six more years after piercing. Together they teach "forever" means until the Jubilee.
וצריכא למיכתב "ושבתם" וצריכא למיכתב "לעולם". אי כתב "לעולם", הוה אמינא לעולם ממש; ואי כתב "ושבתם", הוה אמינא שלא עבד שש, אבל עבד שש לא תהא סופו חמור מתחילתו. קמשמע לן "לעולם" — לעולמו של יובל.
Rebbi, Rabbi Yosei HaGelili and Rabbi Akiva on redemptionרבי, רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא בגאולה
Rebbi is proposed as the Tanna who rejects the analogy: "by these" a slave sold to a gentile can be redeemed, and not after six years. He needs a verse to block an a fortiori, which he would not need if he derived "hired worker." Rav Naḥman bar Yitzḥak again answers that he does derive it, but "he shall redeem him" limits this case.
רבי מוצע כתנא שאינו לומד שכיר שכיר: "באלה" — באלה נגאל ואינו נגאל בשש. הוא צריך פסוק לחסום קל וחומר, ולא היה צריך אילו למד שכיר שכיר. רב נחמן בר יצחק משיב שוב שלעולם לומד, ושאני הכא דאמר קרא "יגאלנו" — לזה ולא לאחר.
Rabbi Yosei HaGelili says redemption "by these," relatives, is to freedom, and by others to slavery; Rabbi Akiva says the reverse. The Gemara first ties the dispute to whether a verse is expounded with what precedes or follows, then concludes they differ in reasoning: others will not redeem if it frees him, or he will keep selling himself if relatives free him.
רבי יוסי הגלילי אומר: "באלה" — לחירות, ובאחרים — לעבדות; רבי עקיבא אומר להפך. הגמרא תולה תחילה את המחלוקת בשאלה אם דורשים לפניו או לאחריו, ומסיקה שבסברא קמיפלגי: אם גאולת אחרים לחירות, ימנעו ולא יגאלוהו; אם גאולת קרובים לחירות, כל יומא ויומא אזיל ומזבין נפשיה.
Rabbi Ḥiyya bar Abba in Rabbi Yoḥanan's name says the Rabbis hold that all redemption is to freedom; these Rabbis are Rebbi, who uses "by these" for another teaching and expounds the verse in both directions. The daf ends as the Gemara asks what Rebbi does with "he shall go out in the Jubilee."
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים: כולן לחירות. מאן חכמים? רבי, דדריש "באלה" לדרשה אחרת, ודורש לפניו ולאחריו. הדף מסתיים כשהגמרא שואלת מה עושה רבי ב"ויצא בשנת היובל".
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does each distinction between one sold by the court and one who sells himself depend on a single word in the verse?מדוע כל חילוק בין נמכר בבית דין למוכר עצמו תלוי במילה אחת בפסוק?
- How does the law of Rabbi Natan on collecting from a debtor's debtor affect the severance gift?כיצד דינו של רבי נתן בגבייה מלווה הלווה משפיע על ההענקה?
- Why might a pierced slave seem to deserve a penalty, and how does the Torah's "forever" answer that?מדוע נרצע עשוי להיראות ראוי לקנס, וכיצד ה"לעולם" של התורה משיב על כך?
- What social concerns lie behind the dispute of Rabbi Yosei HaGelili and Rabbi Akiva about redemption?אילו חששות חברתיים עומדים מאחורי מחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא בגאולה?
The source sheetדף המקורות
וְאִידָּךְ? הָהִיא – לִגְזֵירָה שָׁוָה הוּא דַּאֲתָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן לִרְצִיעָה שֶׁהִיא בְּאֹזֶן יָמָנִית? נֶאֱמַר כָּאן: ״אֹזֶן״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״אֹזֶן״. מָה לְהַלָּן יָמִין – אַף כָּאן יָמִין.
וְאִידַּךְ? אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״אֹזֶן״, מַאי ״אׇזְנוֹ״?
וְאִידַּךְ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״אׇזְנוֹ״ – וְלֹא אׇזְנָהּ. וְאִידַּךְ? נָפְקָא לַהּ מִ״וְּאִם יֹאמַר הָעֶבֶד״ – הָעֶבֶד וְלֹא אָמָה.
וְאִידַּךְ? מִיבְּעֵי לֵיהּ: עַד שֶׁיֹּאמַר כְּשֶׁהוּא עֶבֶד.
וְאִידַּךְ? מֵ״עֶבֶד״ ״הָעֶבֶד״ נָפְקָא. וְאִידַּךְ? ״עֶבֶד״ ״הָעֶבֶד״ לָא דָּרֵישׁ.
מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵין מַעֲנִיקִין לוֹ? מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין: ״הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ״ – לוֹ, וְלֹא לְמוֹכֵר עַצְמוֹ.
וְאִידַּךְ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: לוֹ, וְלֹא לְיוֹרְשָׁיו. יוֹרְשָׁיו אַמַּאי לָא? ״שָׂכִיר״ קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא, מָה שָׂכִיר פְּעוּלָּתוֹ לְיוֹרְשָׁיו – אַף הַאי פְּעוּלָּתוֹ לְיוֹרְשָׁיו! אֶלָּא: לוֹ, וְלֹא לְבַעַל חוֹבוֹ.
מִדִּסְבִירָא לַן בְּעָלְמָא כְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי נָתָן: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה, וַחֲבֵרוֹ בַּחֲבֵרוֹ – מִנַּיִן שֶׁמּוֹצִיאִין מִזֶּה וְנוֹתְנִין לָזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ״.
אֲתָא ״לוֹ״ לְאַפּוֹקֵי. וְאִידַּךְ? בְּעָלְמָא נָמֵי לָא סְבִירָא לַן כְּרַבִּי נָתָן.
מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית? מַיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין: ״אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה״ – לוֹ, וְלֹא לְמוֹכֵר עַצְמוֹ. וְאִידַּךְ? לוֹ – בְּעַל כׇּרְחוֹ.
וְאִידַּךְ? מִ״כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר״ נָפְקָא, דְּתַנְיָא: ״כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ״ – שָׂכִיר אֵינוֹ עוֹבֵד אֶלָּא בַּיּוֹם, עֶבֶד עִבְרִי עוֹבֵד בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה.
וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁעֶבֶד עִבְרִי עוֹבֵד בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בַּמַּאֲכָל, עִמְּךָ בַּמִּשְׁתֶּה. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִכָּאן שֶׁרַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית.
וְאִידַּךְ? אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי מִדַּעְתֵּיהּ, אֲבָל בְּעַל כֻּרְחֵיהּ אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
אֶלָּא, מַאן תַּנָּא דְּלָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״? הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: ״וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְגוֹ׳״ אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: בַּמָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִי בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר!
אִי בְּנִרְצָע – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! הָא אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בִּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, שֶׁהַיּוֹבֵל מוֹצִיאוֹ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, לְמָה לִי? נֵילַף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״!
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְעוֹלָם יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, וְאִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, מוֹכֵר עַצְמוֹ הוּא, דְּלָא עֲבַד אִיסּוּרָא, אֲבָל מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין, דַּעֲבַד אִיסּוּרָא, אֵימָא נִיקְנְסֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
אָמַר מָר: אִי בְּנִרְצָע – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְגוֹ׳״ בַּמָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִי בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר!
אִי בִּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! הָא אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּנִרְצַע שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, שֶׁהַיּוֹבֵל מוֹצִיאוֹ. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא בַּר שֵׁילָא: אָמַר קְרָא: ״אִישׁ״, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁנּוֹהֵג בָּאִישׁ וְאֵין נוֹהֵג בָּאִשָּׁה – הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ רְצִיעָה.
וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב נִרְצָע. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין, מִשּׁוּם דְּלָא מְטַאי זִמְנֵיהּ, אֲבָל נִרְצָע, דִּמְטַאי זִמְנֵיהּ, אֵימָא נִיקְנְסֵיהּ.
וְאִי אַשְׁמְעִינַן נִרְצָע, מִשּׁוּם דַּעֲבַד לֵיהּ שֵׁשׁ, אֲבָל מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין, דְּלָא עֲבַד לֵיהּ שֵׁשׁ, אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״וְשַׁבְתֶּם״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״לְעוֹלָם״. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״לְעוֹלָם״, הֲוָה אָמֵינָא לְעוֹלָם מַמָּשׁ, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְשַׁבְתֶּם״.
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְשַׁבְתֶּם״, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא עֲבַד שֵׁשׁ, אֲבָל הֵיכָא דַּעֲבַד שֵׁשׁ לֹא יְהֵא סוֹפוֹ חָמוּר מִתְּחִלָּתוֹ, מָה תְּחִלָּתוֹ שֵׁשׁ – אַף סוֹפוֹ נָמֵי שֵׁשׁ, קָמַשְׁמַע לַן: ״לְעוֹלָם״ – לְעוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹבֵל.
אֶלָּא מַאן תַּנָּא דְּלָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״? רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
״וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה״ רַבִּי אוֹמֵר: בְּאֵלֶּה הוּא נִגְאָל, וְאֵין נִגְאָל בְּשֵׁשׁ.
שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא, וּמָה מִי שֶׁאֵינוֹ נִגְאָל בְּאֵלֶּה – נִגְאָל בְּשֵׁשׁ, זֶה, שֶׁנִּגְאָל בְּאֵלֶּה – אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּגְאָל בְּשֵׁשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּאֵלֶּה״ – בְּאֵלֶּה הוּא נִגְאָל, וְאֵין נִגְאָל בְּשֵׁשׁ.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, אַמַּאי קָאָמַר ״וּמָה מִי שֶׁאֵינוֹ נִגְאָל בְּאֵלֶּה״? נֵילַף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״!
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְעוֹלָם יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר קְרָא ״יִגְאָלֶנּוּ״ – לָזֶה, וְלֹא לְאַחֵר.
וּמַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי? רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא: ״לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה״ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״בְּאֵלֶּה״ – לְשִׁחְרוּר, בִּשְׁאָר כׇּל אָדָם – לְשִׁעְבּוּד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּאֵלֶּה״ – לְשִׁעְבּוּד, בִּשְׁאָר כׇּל אָדָם – לְשִׁחְרוּר.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? אָמַר קְרָא: ״אִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה״ – אֶלָּא בְּאַחֵר – ״וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל״. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אִם לֹא יִגָּאֵל״ – אֶלָּא – ״בְּאֵלֶּה״, ״וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל״. וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? מִידֵּי ״אֶלָּא בְּאֵלֶּה״ כְּתִיב?
אֶלָּא בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי: ״אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ״ – זוֹ גְּאוּלַּת קְרוֹבִים, ״אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ״ – זוֹ גְּאוּלַּת עַצְמוֹ, ״וְנִגְאָל״ – זוֹ גְּאוּלַּת אֲחֵרִים.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו, שְׁדִי גְּאוּלַּת קְרוֹבִים אַגְּאוּלַּת עַצְמוֹ, מָה גְּאוּלַּת עַצְמוֹ לְשִׁחְרוּר – אַף גְּאוּלַּת קְרוֹבִים לְשִׁחְרוּר. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְאַחֲרָיו, שְׁדִי גְּאוּלַּת אֲחֵרִים אַגְּאוּלַּת עַצְמוֹ, מָה גְּאוּלַּת עַצְמוֹ לְשִׁחְרוּר – אַף גְּאוּלַּת אֲחֵרִים לְשִׁחְרוּר.
אִי הָכִי, ״בְּאֵלֶּה״ לְמָה לִי? אִי לָאו ״בְּאֵלֶּה״ הֲוָה אָמֵינָא מִקְרָא נִדְרָשׁ בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו, וְהַכֹּל לְשִׁחְרוּר.
אִי הָכִי, הֲדַר קוּשְׁיָא לְדוּכְתֵּיהּ. אֶלָּא, בִּסְבָרָא קָמִיפַּלְגִי:
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: מִסְתַּבְּרָא גְּאוּלַּת אֲחֵרִים לְשִׁיעְבּוּד, דְּאִי אָמְרַתְּ לְשִׁחְרוּר, הֲווֹ מִימַּנְעִי וְלָא פָּרְקִי לֵיהּ. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: מִסְתַּבְּרָא גְּאוּלַּת קְרוֹבִים לְשִׁיעְבּוּד, דְּאִי אָמְרַתְּ לְשִׁחְרוּר, כׇּל יוֹמָא וְיוֹמָא אֲזַל וּמְזַבֵּין נַפְשֵׁיהּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָא, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: הַכֹּל לְשִׁחְרוּר.
מַאן חֲכָמִים? רַבִּי הִיא, דְּמַפֵּיק לֵיהּ לְהַאי ״בְּאֵלֶּה״ לִדְרָשָׁה אַחֲרִינָא, וּמִקְרָא נִדְרָשׁ בֵּין לְפָנָיו וּבֵין לְאַחֲרָיו.
וְרַבִּי, הַאי ״וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל״William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
