Why can't the fact that chalitzah releases a yevamah be used to show that chalitzah can also end an ordinary marriage?
מדוע אי אפשר ללמוד בקל וחומר מחליצה המתירה יבמה לשוק שגם אישה נשואה יכולה לצאת מבעלה בחליצה?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada writes no comment on Kiddushin 14. His commentary on this tractate addresses only selected, mostly aggadic passages, and neither 14a nor 14b is among them in the Senlake edition. The nearest comments are on Kiddushin 13 and Kiddushin 20.
לבן יהוידע אין פירוש על קידושין י״ד. פירושו למסכת זו עוסק רק בקטעים נבחרים, רובם אגדתיים, ובמהדורת סנלייק אין בהם לא עמוד א ולא עמוד ב של דף זה. הפירושים הקרובים ביותר הם על קידושין י״ג ועל קידושין כ׳.
The yevama is acquired through intercourseהיבמה נקנית בביאה
The source is "her yavam shall come in to her and take her as a wife." Perhaps she then becomes a wife in every respect, so that money or a document would also complete the bond? A baraita rules this out from "and perform levirate marriage with her": intercourse completes it, money or a document do not.
המקור הוא "יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה". ואימא הויא כאשה לכל דבר, שכסף ושטר יגמרו בה? ברייתא שוללת זאת מ"ויבמה": ביאה גומרת בה, ואין כסף ושטר גומרין בה.
Perhaps "and perform levirate marriage with her" teaches something else, that the yavam may do so even against her will? The Gemara answers that the verse could have said "and perform levirate marriage"; the added "with her" lets it teach two things.
ואימא מאי "ויבמה"? שמייבמה בעל כורחה? אם כן ליכתוב קרא "ויבם", מאי "ויבמה"? שמע מינה תרתי.
The yevama's bond is thus narrower than marriage at its start. It is created only by the act the Torah names, and it does not depend on her consent. This explains why the Mishnah lists only intercourse for her.
הזיקה של היבמה צרה אפוא מנישואין בראשיתה. היא נוצרת רק במעשה שהתורה קבעה, ואינה תלויה בהסכמתה. זה מסביר מדוע המשנה מונה לגביה רק ביאה.
Release through ḥalitzaיציאה בחליצה
The source for ḥalitza is "his name shall be called in Israel: the house of him whose shoe was removed." Once the shoe is removed by her, she is permitted to all of Israel.
המקור לחליצה הוא "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". כיון שנחלץ לה נעל, הותרה לכל ישראל.
But "in Israel" is needed for another teaching of Rav Shmuel bar Yehuda: ḥalitza must take place before a Jewish court, not a gentile one. The answer is that "in Israel" is written twice, so one occurrence serves each teaching.
והאי "בישראל" מיבעי ליה לכדתני רב שמואל בר יהודה: בבית דין של ישראל ולא בבית דין של עובדי כוכבים. התשובה: "בישראל" כתיב תרי זימני.
Still, one occurrence is needed for Rabbi Yehuda's report: when a yevama came to Rabbi Tarfon for ḥalitza, he told all present to call out "the one whose shoe was removed." The answer: that public call comes from "his name shall be called," not from "in Israel." Each word of the verse is assigned its role.
ועדיין מיבעי ליה לכדתניא, אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי טרפון ובאת יבמה לחלוץ, ואמר לנו: ענו כולכם "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל". התשובה: ההיא מ"ונקרא שמו" נפקא. כל מילה בפסוק מקבלת את תפקידה.
Release through the yavam's deathיציאה במיתת היבם
The source for release by the yavam's death is an a fortiori: if a married woman, whose prohibition carries strangulation, is permitted by her husband's death, surely a yevama, whose prohibition is only a negative commandment, is permitted by the yavam's death.
המקור ליציאה במיתת היבם הוא קל וחומר: ומה אשת איש, שהיא בחנק, מיתת הבעל מתירתה; יבמה, שאינה אלא בלאו, אינו דין שמיתת היבם מתירתה?
A refutation: a married woman can leave by divorce, while a yevama cannot. But a yevama leaves by ḥalitza, which is comparable. A second refutation: with a married woman, the one who forbade her is the one whose death permits her.
פירכה: מה לאשת איש שכן יוצאת בגט, תאמר ביבמה שאינה יוצאת בגט? אבל זו יוצאת בחליצה, והרי זה דומה. פירכה שנייה: מה לאשת איש שכן האוסרה הוא המתירה.
Rav Ashi answers that here too the one who forbids is the one who permits: the yavam forbids her to others, and the yavam's death permits her. The a fortiori stands.
רב אשי משיב: הכא נמי האוסרה הוא המתירה — יבם אוסרה ויבם מתירה. הקל וחומר עומד.
Blocking cross-derivations: "a scroll" and "so"חסימת לימודים צולבים: "ספר" ו"ככה"
Why not let a married woman leave by ḥalitza a fortiori from a yevama, who cannot leave by divorce yet leaves by ḥalitza? The verse says "a scroll of severance": a scroll severs her, nothing else does.
ותצא אשת איש בחליצה מקל וחומר: ומה יבמה, שאינה יוצאת בגט, יוצאת בחליצה; זו, שיוצאת בגט, אינו דין שיוצאת בחליצה? תלמוד לומר "ספר כריתות": ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה.
And why not let a yevama leave by divorce a fortiori from a married woman? The verse says "so (kakha) shall be done," and "so" precludes other means. Wherever Scripture writes an exclusionary word, an a fortiori cannot override it.
ותצא יבמה בגט מקל וחומר מאשת איש? תלמוד לומר "ככה" — "ככה" מעכב. וכל היכא דכתיב עיכובא, לא דרשינן קל וחומר.
Yom Kippur is a counterexample: there "lot" and "statute" are written, yet a baraita still needs "and he shall make it a sin offering" to block an a fortiori that verbal designation should consecrate. So an exclusionary word does not always stop an a fortiori, and the Gemara looks for a different source for the yevama.
והרי יום הכפורים, דכתיב ביה "גורל" ו"חוקה", ותניא: "ועשהו חטאת" — הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת, שאלמלא כן הייתי דן קל וחומר. מכאן שמילת עיכוב אינה עוצרת תמיד קל וחומר, והגמרא מחפשת מקור אחר ליבמה.
"For her," the shoe, and which shoe"לו", הנעל, ואיזה נעל
The verse says "for her," implying ḥalitza and not divorce for a yevama. But "for her" may mean for her sake. "For her" appears twice, yet both may be needed: for her sake, and not for her and another together. So the Gemara turns to the word "shoe."
אמר קרא "לה" — לה ולא ליבמה. ואימא "לה" לשמה? "לה" "לה" כתיב תרי זימני. ועדיין חד לשמה וחד לה ולא לה ולחברתה. לכן פונה הגמרא למילה "נעל".
The verse says "shoe": a shoe, yes; something else, no. But "shoe" is needed for a baraita: "his shoe" could mean only his own, and "the shoe" includes anyone's shoe. Why then "his shoe"? It must fit him, excluding one too large to walk in, too small to cover most of his foot, or a sandal without a heel.
אמר קרא "נעל" — נעל אין, מידי אחרינא לא. והאי "נעל" מיבעי ליה לכדתניא: "נעלו" — אין לי אלא נעלו, נעל כל אדם מנין? תלמוד לומר "הנעל". אם כן מה תלמוד לומר "נעלו"? נעל הראויה לו, פרט לגדול שאינו יכול להלך בו, ולקטן שאינו חופה את רוב רגלו, ולמסולים שאין לו עקב.
If so, Scripture could write "shoe"; why "the shoe"? Learn two from it: the article both includes others' shoes and excludes other objects. The yevama section closes with each mode of release resting on its own word.
אם כן ליכתוב קרא "נעל", מאי "הנעל"? שמע מינה תרתי: ה"א הידיעה מרבה נעל של כל אדם וממעטת דבר אחר. עניין היבמה נחתם כשכל דרך יציאה נשענת על מילה משלה.
The Hebrew slave: mishna and sourcesעבד עברי: המשנה והמקורות
The new mishna: a Hebrew slave is acquired through money or a document and acquires himself through years, the Jubilee, or deducting money. A Hebrew maidservant also goes free with signs of puberty. A pierced slave is acquired by piercing and goes free at the Jubilee or the master's death.
המשנה החדשה: עבד עברי נקנה בכסף ובשטר, וקונה את עצמו בשנים, ביובל ובגרעון כסף. יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין. הנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון.
Money is learned from "from the money of his purchase," for a slave sold to a gentile, and from "he shall let her be redeemed" for a maidservant sold to a Jew. A male slave is linked to the maidservant by "a Hebrew man or a Hebrew woman." All these concern one sold by the court; for one who sells himself, the Gemara uses the analogy of "hired worker" in both passages.
כסף נלמד מ"מכסף מקנתו" בעבד הנמכר לגוי, ומ"והפדה" באמה הנמכרת לישראל. העבד מוקש לאמה ב"העברי או העבריה". כל אלה בנמכר בבית דין; למוכר עצמו לומדת הגמרא "שכיר" "שכיר".
For one who rejects that analogy, "if he becomes rich" adds to the earlier passage. A baraita shows the dispute: the first Tanna says one who sells himself may serve more than six years, is not pierced, gets no severance gift, and may not be given a Canaanite maidservant, while Rabbi Elazar equates both. Rav Tavyumei in Abaye's name says all accept the analogy, and they differ over the verses. The daf ends mid-analysis of the first Tanna's reasons.
ולמאן דלא יליף שכיר שכיר, "וכי תשיג" — מוסיף על עניין ראשון. ברייתא מראה את המחלוקת: לתנא קמא, מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש, אינו נרצע, אין מעניקין לו, ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית; ורבי אלעזר משווה את שניהם. רב טביומי משמיה דאביי אומר: דכולי עלמא יליף שכיר שכיר, והכא בהני קראי קמיפלגי. הדף מסתיים באמצע ניתוח טעמי התנא קמא.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why is the yevama acquired only by intercourse, and why may the act take place without her consent?מדוע היבמה נקנית רק בביאה, ומדוע המעשה יכול להיעשות בלא הסכמתה?
- How do the words "a scroll" and "so" prevent divorce and ḥalitza from substituting for each other?כיצד המילים "ספר" ו"ככה" מונעות מגט ומחליצה להחליף זה את זה?
- What does the law of a shoe "fit for him" teach about the meaning of the ḥalitza ritual?מה מלמד דין נעל "הראויה לו" על משמעות טקס החליצה?
- Why might one who sells himself as a slave be treated differently from one sold by the court?מדוע מי שמוכר את עצמו לעבד עשוי להיות שונה בדיניו ממי שנמכר בבית דין?
The source sheetדף המקורות
״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״. וְאֵימָא, לְכוּלַּהּ מִילְּתָא כְּאִשָּׁה! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהוּ כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִים בָּהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַבִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְיִבְּמָהּ״ – בִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ וְאֵין כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִים בָּהּ.
וְאֵימָא: מַאי ״וְיִבְּמָהּ״? דִּבְעַל כֻּרְחַהּ מְיַבֵּם. אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״וְיִבֵּם״, מַאי ״וְיִבְּמָהּ״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
בַּחֲלִיצָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״ – כֵּיוָן שֶׁחָלַץ בָּהּ נַעַל, הוּתְּרָה לְכׇל יִשְׂרָאֵל.
הַאי ״יִשְׂרָאֵל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: ״בְּיִשְׂרָאֵל״ – בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁל נׇכְרִים! תְּרֵי ״בְּיִשְׂרָאֵל״ כְּתִיבִי.
וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, וּבָאתָה יְבָמָה לַחְלוֹץ, וְאָמַר לָנוּ: עֲנוּ כּוּלְּכֶם וְאִמְרוּ: ״חֲלוּץ הַנַּעַל, חֲלוּץ הַנַּעַל״. הָהוּא, מִ״וְּנִקְרָא שְׁמוֹ״ נָפְקָא.
וּבְמִיתַת הַיָּבָם. מְנָלַן? קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהִיא בְּחֶנֶק – מִיתַת הַבַּעַל מַתִּירָתָהּ, יְבָמָהּ שֶׁהִיא בְּלָאו – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
מָה לְאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁכֵּן יוֹצְאָה בְּגֵט, תֹּאמַר בְּזוֹ שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּגֵט! הָא נָמֵי יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה.
אֶלָּא: מָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁכֵּן אוֹסְרָהּ מַתִּירָהּ! אָמַר רַב אָשֵׁי: הָא נָמֵי אוֹסְרָהּ מַתִּירָהּ – יָבָם אוֹסְרָהּ, יָבָם שָׁרֵי לַהּ.
וּתְהֵא אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה יְבָמָה שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּגֵט – יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה, זוֹ, שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט – אֵינוֹ דִּין שֶׁיּוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה? אָמַר קְרָא: ״סֵפֶר כְּרִיתֻת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.
וּתְהֵא יְבָמָה יוֹצֵאת בְּגֵט מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה – יוֹצְאָה בְּגֵט, זוֹ שֶׁיּוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה – אֵין דִּין שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט? אָמַר קְרָא: ״כָּכָה״, וְ״כָכָה״ עִיכּוּבָא.
וְכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא עִיכּוּבָא לָא דָּרְשִׁי קַל וָחוֹמֶר? וְהָא יוֹם הַכִּפּוּרִים דִּכְתִיב: ״גּוֹרָל״, וְ״חוּקָּה״,
וְתַנְיָא: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת, וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת.
שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ הַגּוֹרָל – קִידֵּשׁ הַשֵּׁם, מְקוֹם שֶׁקִּידֵּשׁ הַגּוֹרָל – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּקַדֵּשׁ הַשֵּׁם?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת. וְטַעְמָא דְּמַעֲטֵיהּ קְרָא, הָא לָאו הָכִי דָּרְשִׁינַן קַל וָחוֹמֶר, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב בֵּיהּ ״חוּקָּה״!
אָמַר קְרָא: ״לָהּ״, ״לָהּ״ – וְלֹא לִיבָמָהּ. וְאֵימָא ״לָהּ״ לִשְׁמָהּ!
תְּרֵי ״לָהּ״ כְּתִיבִי. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ חַד ״לָהּ״ לִשְׁמָהּ, וְאִידָּךְ ״לָהּ״ – וְלֹא לָהּ וְלַחֲבֶירְתָּהּ!
אֶלָּא, אָמַר קְרָא: ״נָעַל״ – נַעַל אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.
וְהַאי ״נָעַל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״נַעֲלוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא נַעֲלוֹ, נַעַל שֶׁל כׇּל אָדָם מְנָא לֵיהּ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נַעַל״ ״נַעַל״ – רִיבָּה. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״נַעֲלוֹ״? – נַעֲלוֹ הָרָאוּי לוֹ, פְּרָט לְגָדוֹל שֶׁאֵין יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ, פְּרָט לְקָטָן שֶׁאֵין חוֹפֶה אֶת רוֹב רַגְלוֹ, פְּרָטWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
לִמְסוּלְיָם שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב! אִם כֵּן נִיכְתּוֹב קְרָא ״נָעַל״, מַאי ״הַנָּעַל״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
מַתְנִי׳ עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר, וְקוֹנֶה עַצְמוֹ בְּשָׁנִים, וּבַיּוֹבֵל, וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף. יְתֵירָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּסִימָנִין. הַנִּרְצָע, נִקְנֶה בִּרְצִיעָה, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל, וּבְמִיתַת הָאָדוֹן.
גְּמָ׳ עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף. מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֶה בְּכֶסֶף. אַשְׁכְּחַן עֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי, הוֹאִיל וְכׇל קִנְיָנוֹ בְּכֶסֶף,
נִמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״וְהׇפְדֵּה״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּגָרַעַת פִּדְיוֹנָהּ, וְיוֹצְאָה.
אַשְׁכְּחַן אָמָה הָעִבְרִיָּה, הוֹאִיל וּמִיקַּדְּשָׁה בְּכֶסֶף – מִיקַּנְיָא בְּכֶסֶף, עֶבֶד עִבְרִי מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים״ – מַקִּישׁ עִבְרִי לְעִבְרִיָּה.
אַשְׁכְּחַן מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין, הוֹאִיל וְנִמְכָּר בְּעַל כּוֹרְחוֹ, מוֹכֵר עַצְמוֹ מְנָלַן?
יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״. הָנִיחָא לְמַאן דְּיָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, אֶלָּא לְמַאן דְּלָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
אָמַר קְרָא: ״וְכִי תַשִּׂיג״ – מוּסָף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, וְיִלְמַד עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן.
וּמַאן תַּנָּא דְּלָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״? הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ נִמְכָּר לְשֵׁשׁ, וְיָתֵר עַל שֵׁשׁ, מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא לְשֵׁשׁ.
הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אֵינוֹ נִרְצָע, מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – נִרְצָע. מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵין מַעֲנִיקִים לוֹ, מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – מַעֲנִיקִים לוֹ. הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: זֶה וָזֶה אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא לְשֵׁשׁ, זֶה וָזֶה נִרְצָע, וָזֶה וָזֶה מַעֲנִיקִים לוֹ, וְזֶה וָזֶה רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא לָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, וְרַבִּי אֶלְעָזָר יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״?
אָמַר רַב טָבְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָלֵיף ״שְׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, וְהָכָא בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי: מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר מוֹכֵר עַצְמוֹ נִמְכָּר לְשֵׁשׁ וְיָתֵר עַל שֵׁשׁ? מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין: ״וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים״ – זֶה, וְלֹא מוֹכֵר עַצְמוֹ.
וְאִידָּךְ: ״וַעֲבָדְךָ״ – לְךָ, וְלֹא לְיוֹרֵשׁ.
וְאִידָּךְ? ״וַעֲבָדְךָ״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְאִידַּךְ? הַהוּא לְהַרְצָאַת אָדוֹן הוּא דַּאֲתָא.
מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵינוֹ נִרְצָע? מִדְּמַיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין: ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ״ – אׇזְנוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא אׇזְנוֹ שֶׁל מוֹכֵר עַצְמוֹ.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
