When a man seizes a woman's belt and offers to return it as kiddushin, what can her taking it back in silence tell us about her consent?
כשאיש חוטף חגורה מאישה ומציע להחזירה לה לשם קידושין, מה אפשר ללמוד משתיקתה בשעה שהיא נוטלת אותה בחזרה?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada asks why Shmuel says "divorce and betrothal" in that order. He answers that the phrase moves from the more obvious to the less obvious: an error in a divorce lets a married woman remarry, while an error in arranging betrothal does not create a forbidden union, since she can still be acquired by intercourse. Read ethically, a person must first "divorce" the forces of the evil inclination by keeping the prohibitions and only then "betroth" the forces of good, turn from evil and then do good, and both require real knowledge, since an ignorant person calls good evil.
בן יהוידע שואל מדוע אמר שמואל "גיטין וקידושין" בסדר זה. הוא משיב שזה "לא זו אף זו": המסדר גט וטעה מתיר אשת איש לעלמא, ואילו המסדר קידושין וטעה אין כאן איסור ערווה, שהרי נקנית בביאה. ועל דרך המוסר, צריך האדם לעשות תחילה גיטין לכוחות היצר הרע בשמירת הלאווין, ורק אחר כך קידושין לכוחות היצר הטוב, סור מרע ואחר כך עשה טוב, ולשניהם צריך חכמה ודעת, שהרי עם הארץ אומר לטוב רע ולרע טוב.
On "worse than the generation of the Flood" he answers the Maharsha's difficulty: the Flood generation sinned for their own pleasure and were in a sense compelled by desire, while the mistaken judge gains nothing and so has no such excuse, and he also causes innocent people to sin by following his ruling. The fish are struck because Torah scholars are compared to fish, whose life is in water as scholars' life is in Torah. He reads "paratzu" as "peh ratzu," their mouths ran to permit, and notes on 13b that the word lacks a connecting vav and is set off by the cantillation, marking it as a separate clause about others than the adulterers. Ben Yehoyada on Kiddushin 13 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.13a
על "קשים לעולם יותר מדור המבול" הוא משיב על קושיית מהרש"א: דור המבול חטאו להנאתם, ובמובן מסוים היו אנוסים מיצר הרע, ואילו המורה בטעות אין לו הנאה, ולכן אין לו התנצלות זו, ועוד הוא מכשיל אנשים תמימים הנוהגים על פי הוראתו. הדגים לוקים מפני שתלמידי חכמים נמשלו לדגים, שחיותם במים כשם שחיות החכמים בתורה. הוא קורא "פרצו" כ"פה רצו", שהריצו פיהם להתיר, ומעיר בעמוד ב שהמילה באה בלא וי"ו החיבור ומופרדת בטעמים, ולכן היא עניין בפני עצמו על אחרים ולא על המנאפים. Ben Yehoyada on Kiddushin 13 · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Kiddushin.13a
Silence after money: Rava's proof and its criticsשתיקה לאחר מתן מעות: ראיית רבא ומבקריה
Rava completes his proof. In the deposit baraita, "she wanted" cannot mean she said yes and "did not want" that she said no, for then silence would be betrothal and the baraita would simply say so. So "did not want" means she was silent, and silence after money is given is nothing.
רבא משלים את ראייתו. בברייתת הפיקדון, "רצתה" אינו יכול לפרש שאמרה הן ו"לא רצתה" שאמרה לאו, שהרי אז שתיקה הייתה קידושין והברייתא הייתה שונה זאת סתם. לכן "לא רצתה" פירושו ששתקה, ושמע מינה: שתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום היא.
In Pum Nahara they objected in the name of Rav Huna son of Rav Yehoshua: a deposit is different, since she thinks if she throws it back and it breaks, she will be liable; here he gave it as betrothal, and if she did not want it, she would throw it back. Rav Aḥai rejects this: are all women learned in halakha? She too may think she would be liable.
בפום נהרא מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: פיקדון שאני, שהיא חושבת אם תזרקנו ויישבר תתחייב; כאן נתנו לשם קידושין, ואם אינה רוצה, הייתה זורקתו. רב אחאי פורך: וכי כל הנשים הלכות פסוקות יודעות? גם היא חושבת שתתחייב.
Rav Aḥa son of Rav asked Ravina what to do in practice. Ravina answered: we did not hear Rav Huna son of Rav Yehoshua's statement; you who heard it should be concerned about it. A ruling travels with the people who received it.
רב אחא בריה דרב שלח לרבינא: בכי הא מאי? שלח ליה: אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע; את דשמיע לך, חוש לה. פסק נישא יחד עם האנשים שקיבלו אותו.
A snatched belt and a prior matchחגורה שנחטפה ושידוכין שקדמו
A woman was selling belts. A man snatched one and, when she asked for it back, said "if I give it, will you be betrothed to me?" She took it and was silent. Rav Naḥman ruled she is not betrothed: she can say "yes, I took it, but I took my own."
ההיא איתתא דהוה קא מזבנא וורשכי. אתא ההוא גברא חטף מינה וורשכא, אמרה ליה: הבה ניהלי. אמר לה: אי יהיבנא ליך מיקדשת לי? שקלתה ושתקה. אמר רב נחמן: יכלה למימר: אין, שקלתיה, ודידי שקלי.
Rava objects from a baraita: one who betroths with something robbed, extorted, stolen, or a sela snatched from her hand, she is betrothed. The answer: there he had already arranged the match. When a match was agreed, her silence takes on the meaning of consent.
רבא מקשה מברייתא: קידשה בגזל, בחמס, בגניבה, או שחטף סלע מידה וקידשה — מקודשת. התשובה: התם בשדכה. כאשר כבר דיברו על שידוכין, שתיקתה מקבלת משמעות של הסכמה.
The Gemara proves the distinction from another baraita: "take this sela that I owe you," then "be betrothed to me with it." At the time of giving, if she wanted, she is betrothed; after the giving, even if she wanted, she is not, because she can say "I took my own." Reading both baraitot together confirms: with a prior match, yes; without, no.
הגמרא מוכיחה את החילוק מברייתא אחרת: "טלי סלע זו שאני חייב ליך", וחזר ואמר "התקדשי לי בה". בשעת מתן מעות, רצתה — מקודשת; לאחר מתן מעות, אפילו רצתה — אינה מקודשת, שיכולה לומר "דידי שקלי". כשקוראים את שתי הברייתות יחד: כאן בשדכה, כאן בלא שדכה.
After Rabbi Asi's death: land and less than a perutaלאחר פטירת רבי אסי: קרקע ופחות משווה פרוטה
When Rabbi Asi died, the Sages gathered to collect his teachings. Rabbi Ya'akov reported in Rabbi Asi's name from Rabbi Mani: just as a woman cannot be acquired for less than a peruta, so land cannot be acquired for less than a peruta.
כי נח נפשיה דרבי אסי, איכנוש רבנן למיגמר שמעתתיה. אמר להו חד מרבנן, ורבי יעקב שמיה: הכי אמר רבי אסי אמר רבי מני: כשם שאין אישה נקנית בפחות משווה פרוטה, כך אין קרקע נקנית בפחות משווה פרוטה.
They objected from a baraita: although a woman is not acquired for less than a peruta, land is. He answered that the baraita speaks of exchange, ḥalipin, which works with a vessel even if it is not worth a peruta. Money acquisition of land still requires a peruta.
אמרו לו: והתניא: אף על פי שאין אישה נקנית בפחות משווה פרוטה, קרקע נקנית בפחות משווה פרוטה! אמר להו: כי תניא ההיא בחליפין, דתניא: קונין בכלי אף על פי שאין בו שווה פרוטה. קניין קרקע בכסף עדיין צריך פרוטה.
The scene shows how teachings were preserved: a master's death prompts his students to assemble what he said, test it, and reconcile it with known sources. The collected teachings continue through the rest of the passage.
המעמד מראה כיצד נשמרו תורות: פטירת רב מביאה את תלמידיו להתכנס, לאסוף את דבריו, לבחון אותם וליישבם עם מקורות ידועים. הדברים שנאספו ממשיכים לאורך המשך הקטע.
Worse than the generation of the Floodקשים יותר מדור המבול
They then recalled Shmuel's teaching that anyone who does not know the nature of divorce and betrothal should have no dealings with them, and Rabbi Asi's addition from Rabbi Yoḥanan: such people are worse for the world than the generation of the Flood, as it says "swearing, lying, killing, stealing and adultery; they break forth (paratzu), and blood touches blood."
יתבי וקאמרי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם, ואמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: וקשים לעולם יותר מדור המבול, שנאמר "אלה וכחש ורצח וגנב ונאף פרצו ודמים בדמים נגעו".
How does the verse refer to them? As Rav Yosef translated: they bear children by their neighbors' wives and add sins to sins. And Scripture says that even the fish of the sea are taken away, while in the Flood only what was on dry land died. Here the punishment reaches the fish too.
מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף: מולדין בנין מנשי חבריהון, חובין על חובין מוסיפין. וכתיב "על כן תאבל הארץ... וגם דגי הים יאספו", ואילו בדור המבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים, שנאמר "מכל אשר בחרבה מתו". והכא אפילו דגים שבים.
Perhaps the punishment comes only if they commit all these sins? No: "because of swearing the land mourns." Perhaps swearing is separate and the others separate? The verse does not say "and they break forth" but "they break forth," a clause standing on its own. The daf turns from this warning back to legal sources.
ואימא עד דעבדי כולהו? לא סלקא דעתך, דכתיב "כי מפני אלה אבלה הארץ". ואימא אלה לחודה והנך לחודייהו? מי כתיב "ופרצו"? "פרצו" כתיב, עניין בפני עצמו. מן האזהרה הזאת חוזר הדף אל המקורות ההלכתיים.
Liens by Torah law: the woman's offerings and an oral loanשעבוד דאורייתא: קרבנות האישה ומלווה על פה
They also recalled a mishnah: a woman who brought her sin offering and died, her heirs bring her burnt offering. Shmuel says only if she designated it during her lifetime, implying that a lien is not by Torah law. Rabbi Yoḥanan says even if she did not, implying that it is.
ועוד יתבי וקאמרי: האשה שהביאה חטאתה ומתה, יביאו יורשין עולתה. אמר שמואל: והוא שהפרישתה מחיים, אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא. ורבי יוחנן אמר: אף על פי שלא הפרישתה מחיים, אלמא קסבר שעבודא דאורייתא.
They already disagree once: Rav and Shmuel say an oral loan cannot be collected from heirs or buyers, while Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish say it can. Both disputes are needed: an offering is a debt written in the Torah, which might favor Rabbi Yoḥanan, while a loan might favor Shmuel.
והא פליגי בה חדא זימנא: רב ושמואל אמרי מלווה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, ורבי יוחנן וריש לקיש אמרי גובה. וצריכא: קרבן הוא מלווה הכתובה בתורה, ושם היה מקום לומר שמודה שמואל, ובמלווה היה מקום לומר שמודה רבי יוחנן.
Rav Pappa rules: an oral loan is collected from heirs but not from buyers. From heirs, because the lien is by Torah law; not from buyers, because an oral loan has no publicity, and buyers could not have known of it.
אמר רב פפא: הלכתא, מלווה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות. גובה מן היורשין — שעבודא דאורייתא; ואינו גובה מן הלקוחות — דלית ליה קלא.
The source for release by the husband's deathהמקור ליציאה במיתת הבעל
Back to the Mishnah: she acquires herself by divorce, as "he shall write her a scroll of severance," and by the husband's death. The source for death? Logic: he forbade her and he permits her. But forbidden relatives, whom he forbade, are not permitted by his death, so logic fails.
חוזרים למשנה: קונה את עצמה בגט, דכתיב "וכתב לה ספר כריתות", ובמיתת הבעל. מיתת הבעל מנלן? סברא הוא: הוא אסרה והוא שרייה. והרי ערוות, שהוא אוסרן ואינו מתירן במיתתו, ולכן הסברא נופלת.
Other sources are tried. A yevama without children is forbidden to others, implying that with children she is permitted; but perhaps with children she is forbidden to all. A widow is forbidden to a High Priest, implying she is permitted to an ordinary priest; but perhaps it is only a positive commandment for others, as with consecrated animals that were redeemed.
מנסים מקורות אחרים. יבמה שאין לה בנים אסורה, משמע שאם יש לה בנים מותרת; ודילמא יש לה בנים אסורה לכולי עלמא. אלמנה אסורה לכהן גדול, משמע שמותרת לכהן הדיוט; ודילמא לשאר בעשה, כפסולי המוקדשין שנפדו.
The source is finally "lest he die in battle and another man take her." Rav Sheisha suggests "another" means the yavam, but Rav Ashi gives two refutations: a yavam is not called "another," and the verse on the latter husband links death to divorce: as divorce permits completely, so does death. The daf ends as the Gemara turns to the yevama acquired by intercourse.
המקור לבסוף: "פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה". רב שישא בריה דרב אידי מציע ש"אחר" הוא יבם, אבל רב אשי נותן שתי פירכות: יבם לא איקרי "אחר", ועוד כתיב "ושנאה האיש האחרון... או כי ימות האיש האחרון", הקיש מיתה לגירושין: מה גירושין מתיר וגומר, אף מיתה מתירה וגומרת. הדף מסתיים כשהגמרא פונה ליבמה הנקנית בביאה.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does a prior match turn silence into consent, while silence after money without a match means nothing?מדוע שידוכין שקדמו הופכים שתיקה להסכמה, ואילו שתיקה לאחר מתן מעות בלא שידוכין אינה כלום?
- Why are unqualified decisors on divorce and betrothal called worse than the generation of the Flood?מדוע מורים שאינם בקיאים בגיטין וקידושין נקראים קשים יותר מדור המבול?
- How does the dispute about liens by Torah law affect both an heir's duty to bring an offering and the collection of an oral loan?כיצד המחלוקת בשעבוד דאורייתא משפיעה הן על חובת היורש להביא קרבן והן על גביית מלווה על פה?
- Why does logic fail to prove that a husband's death frees his wife, and how does the verse about "the latter husband" succeed?מדוע הסברא אינה מוכיחה שמיתת הבעל מתירה את אשתו, וכיצד הפסוק על "האיש האחרון" מצליח?
The source sheetדף המקורות
כִּי אָמְרָה ״לָא״ נָמֵי הָווּ קִידּוּשִׁין? אַמַּאי, וְהָא קָאָמְרָה ״לָא״! אֶלָּא לָאו: ״רָצְתָה״ – דְּאָמְרָה: ״אִין״, לֹא רָצְתָה – דְּאִישְׁתִּיקָה מִשְׁתָּקה. וּשְׁמַע מִינַּהּ שְׁתִיקָה דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת – וְלֹא כְּלוּם הִיא.
קָשׁוּ בָּהּ בְּפוּם נַהֲרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִי דָּמֵי? הָתָם בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן יַהֲבִינְהוּ נִיהֲלַהּ, סָבְרָה: אִי שָׁדֵינָא לְהוּ וּמִיתַּבְרִי – מְחַיַּיבְנָא בְּהוּ, הָכָא בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין יַהֲבִינְהוּ נִיהֲלַהּ, וְאִי אִיתָא דְּלָא נִיחָא לַהּ – (לִישְׁדִּינְהוּ)!
פָּרֵיךְ רַב אַחַאי: אַטּוּ כּוּלְּהוּ נְשֵׁי דִּינָא גְּמִירִי? הָכִי נָמֵי סַבְרַהּ: אִי שָׁדֵינָא לְהוּ וּמִיתַּבְרִי מִיתְחַיַּיבְנָא בְּאַחְרָיוּתַיְיהוּ. שְׁלַחָה רַב אַחָא בַּר רַב לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא: כְּהַאי גַּוְונָא מַאי? שְׁלַח לֵיהּ: אֲנַן לָא שְׁמִיעַ לַן הָא דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, אַתּוּן דִּשְׁמִיעַ לְכוּ – חוּשׁוּ לַהּ.
הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָה קָא מְזַבְּנָה וַורְשְׁכֵי, אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא חֲטַף וַורְשְׁכָא מִינַּהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: הַבֵהּ נִיהֲלִי! אֲמַר לַהּ: אִי יָהֵיבְנָא לִיךְ מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי? שְׁקַלְתֵּיהּ וְאִישְׁתִּיקָה. וְאָמַר רַב נַחְמָן: יְכֵולָה לְמֵימַר: אִין, שְׁקַלִי, וְדִידִי שְׁקַלִי.
אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: קִידְּשָׁה בְּגָזֵל וּבְחָמָס, וּבִגְנֵיבָה, אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ וְקִדְּשָׁהּ – מְקוּדֶּשֶׁת! הָתָם בִּדְשַׁדֵּיךְ.
וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לַן בֵּין שַׁדֵּיךְ וּדְלָא שַׁדֵּיךְ, דְּתַנְיָא: אָמַר לָהּ: ״כִּנְסִי סֶלַע זוֹ שֶׁאֲנִי חַיָּיב לִיכִי״ וְחָזַר וְאָמַר לָהּ: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בּוֹ״, בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת, רָצְתָה – מְקוּדֶּשֶׁת, לֹא רָצְתָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת, אֲפִילּוּ רָצְתָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.
מַאי ״רָצְתָה״ וּמַאי ״לֹא רָצְתָה״? אִילֵימָא ״רָצְתָה״ – דְּאָמְרָה אִין, לֹא רָצְתָה – דְּאָמְרָה לָא, הָא אִישְׁתִּיקָה – הָווּ קִידּוּשִׁין. וְנִתְנֵי ״מְקוּדֶּשֶׁת״ סְתָם, כִּי הָתָם!
אֶלָּא: ״רָצְתָה״ – דְּאָמְרָה ״אִין״, ״לֹא רָצְתָה״ – דְּאִישְׁתִּיקָה, וְקָא תָנֵי דְּאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מַאי טַעְמָא? יְכֵולָה לְמֵימַר: אִין, שְׁקַלִי, וְדִידִי שְׁקַלִי.
וְאֶלָּא קַשְׁיָא הָךְ דְּקִדְּשָׁהּ בְּגָזֵל וּבְחָמָס וּבִגְנֵיבָה אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ וְקִדְּשָׁהּ – מְקוּדֶּשֶׁת! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: הָא – דְּשַׁדֵּיךְ, הָא – דְּלָא שַׁדֵּיךְ.
כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אַסִּי, עֲיַילוּ רַבָּנַן לְנַקּוֹטִינְהוּ לִשְׁמַעְתָּתֵיהּ. אֲמַר לְהוּ הַהוּא מֵרַבָּנַן וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי מָנִי: כְּשֵׁם שֶׁאֵין אִשָּׁה נִקְנֵית בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה – כָּךְ אֵין קַרְקַע נִקְנֵית בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָתַנְיָא: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשָּׁה נִקְנֵית בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה – קַרְקַע נִקְנֵית בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה!
אֲמַר לְהוּ: כִּי תַּנְיָא הָהִיא – בַּחֲלִיפִין, דְּתַנְיָא: קוֹנִין בִּכְלִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה.
הֲדַר יָתְבִי וְקָאָמְרִי, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב גִּיטִּין וְקִדּוּשִׁין לֹא יְהֵא לוֹ עֵסֶק עִמָּהֶן. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְקָשִׁין לְעוֹלָם יוֹתֵר מִדּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ״.
מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: מוֹלְדִין בְּנִין מִנְּשֵׁי חַבְרֵיהוֹן חוֹבִין עַל חוֹבִין מוֹסִיפִין,
וּכְתִיב ״עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כׇּל יוֹשֵׁב בָּהּ בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְעוֹף הַשָּׁמָיִם וְגַם דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ וְגוֹ׳״, וְאִילּוּ בְּדוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִגְזְרָה גְּזֵירָה עַל דָּגִים שֶׁבַּיָּם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״ – וְלֹא דָּגִים שֶׁבַּיָּם. וְאִילּוּ הָכָא, אֲפִילּוּ דָּגִים שֶׁבַּיָּם.
וְאֵימָא עַד דְּעָבֵיד לְכוּלְּהוּ! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ״.
וְאֵימָא: אָלָה לְחוּד, וְהָנָךְ לְחוּדֵיהוֹן!William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
מִי כְּתִיב ״וּפָרָצוּ״? ״פָּרָצוּ״ כְּתִיב.
הֲדוּר יָתְבִי וְקָאָמְרִי: הָא דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטָּאתָהּ וּמֵתָה – יָבִיאוּ יוֹרְשִׁין עוֹלָתָהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהִפְרִישַׁתָּה מֵחַיִּים. אֲבָל לֹא הִפְרִישַׁתָּה מֵחַיִּים – לָא.
אַלְמָא קָסָבַר שִׁיעְבּוּדָא לָאו דְּאוֹרָיְיתָא. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הִפְרִישַׁתָּה מֵחַיִּים. אַלְמָא קָסָבַר: שִׁיעְבּוּדָא הָוֵה דְּאוֹרָיְיתָא.
וְהָא פְּלִיגִי בַּהּ חֲדָא זִימְנָא, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִלְוָה עַל פֶּה – אֵינָהּ גּוֹבָה מִן הַיּוֹרְשִׁין וְלֹא מִן הַלָּקוֹחוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִלְוָה עַל פֶּה – גּוֹבָה בֵּין מִן הַיּוֹרְשִׁין, בֵּין מִן הַלָּקוֹחוֹת.
צְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל, מִשּׁוּם דְּלָא מִלְוָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה הִיא, אֲבָל בְּהָךְ – אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן וּלְרֵישׁ לָקִישׁ.
וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּמִלְוָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, אֲבָל בְּהָךְ – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, צְרִיכָא.
אָמַר רַב פָּפָּא: הִילְכְתָא, מִלְוָה עַל פֶּה – גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת. גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין – שִׁיעְבּוּדָא דְּאוֹרָיְיתָא, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת – דְּלֵית לֵיהּ קָלָא.
וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבַּעַל. בִּשְׁלָמָא גֵּט, דִּכְתִיב: ״וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת״.
אֶלָּא מִיתַת הַבַּעַל מְנָלַן? סְבָרָא הוּא: הוּא אַסְרַהּ וְהוּא שָׁרְתַהּ.
וְהָא עֲרָיוֹת, דְּאָסַר לְהוּ וְלָא שָׁרֵי לְהוּ! אֶלָּא מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא יְבָמָה שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים – אֲסוּרָה, הָא יֵשׁ לָהּ בָּנִים – מוּתֶּרֶת.
וְדִילְמָא: אֵין לָהּ בָּנִים – אֲסוּרָה לְעָלְמָא וְשַׁרְיָא לְיָבָם, וְיֵשׁ לָהּ בָּנִים – לְכוּלֵּי עָלְמָא נָמֵי אֲסוּרָה! אֶלָּא, מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל – אֲסוּרָה, הָא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט שַׁרְיָא.
וְדִילְמָא לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּלָאו, לְכוּלֵּי עָלְמָא בַּעֲשֵׂה? הַאי עֲשֵׂה מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אִי דְּאַהַנְיָא מִיתַת הַבַּעַל – תִּישְׁתְּרֵי לִגְמָרֵי, אִי דְּלָא אַהַנְיָא מִיתַת הַבַּעַל – תּוֹקְמַהּ בְּמִילְּתָא קַמַּיְיתָא!
אַלְּמָה לָא? אַפִּיקְתַּהּ מִמִּיתָה וְאוֹקֵימְתַּהּ עַל עֲשֵׂה, מִידֵּי דְּהָוֵה אַפְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים,
דְּמֵעִיקָּרָא אִית בְּהוּ מְעִילָה, וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה. פַּרְקִינְהוּ – מְעִילָה לֵית בְּהוּ, בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה אֲסִירִי.
אֶלָּא מִדְּאָמַר קְרָא: ״פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה״. מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: אֵימָא, מַאן אַחֵר – יָבָם!
אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא, דְּיָבָם לָא אִיקְּרִי אַחֵר. וְעוֹד: כְּתִיב: ״וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת״ ״אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן״, וְאִיתַּקַּשׁ מִיתָה לְגֵירוּשִׁין – מָה גֵּירוּשִׁין שַׁרְיָא וְגוֹמֶרֶת, אַף מִיתָה שַׁרְיָא וְגוֹמֶרֶת.
וְהַיְּבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה כּוּ׳. בְּבִיאָה מְנָלַן? אָמַר קְרָא:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
