← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 88גיטין דף 88 13 January 2031י״ח טבת תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 88 — “And You Shall Have Grown Old in the Land”: Signatures, Exile and the Coerced Get״ונושנתם בארץ״: חתימות, גלות וגט מעושה

Gittin 88 — from witnesses who sign at the side and family names in a get, through the verse “when you beget children and grow old in the land” and the early exile as an act of kindness, to the get coerced by a Jewish or gentile courtגיטין פ״ח — מעדים החותמים מן הצד ושמות משפחה בגט, דרך הפסוק ״כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ״ והגלות שהוקדמה כצדקה, אל גט מעושה בבית דין של ישראל או של גוים

5 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Ovadia Abergel-נשיא · Nasi
Rabbi portraitדיוקן רבOvadia Abergel-נשיא · Nasi
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the Mishnah distinguish between a get compelled by a gentile court on its own authority and one in which gentile officials carry out a Jewish court's ruling?

כיצד מבחינה המשנה בין גט שנכפה בידי נכרים על דעת עצמם לבין גט שבו הנכרים פועלים מכוח הוראת בית דין של ישראל?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada asks why the exile of the ten tribes is tied to not making the pilgrimage, a mere positive commandment, rather than to the idolatry that was common. He explains that there were righteous people among them who did not worship idols, whose merit might have averted the exile, as with Sodom; but even they did not go up to the festivals after Hoshea removed the guards, so the decree rested on them too. Tu B’Av was made a festival in Jerusalem, hoping the pilgrimage would resume, while the evil fell on the ten tribes who did not respond. On “craftsman and locksmith” he adds: when the Sages open a matter to permit, purify or acquit, no one can contradict them; when they close it, no one can reopen it. Ben Yehoyada on Gittin 88a · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

הבן יהוידע שואל מדוע גלות עשרת השבטים נתלתה בביטול העלייה לרגל, שאינה אלא מצות עשה, ולא בעבודה זרה שהייתה מצויה ביניהם. הוא מבאר שהיו בתוכם צדיקים שלא עבדו עבודה זרה, שזכותם הייתה יכולה לבטל את השבייה כמו בסדום; אבל גם הם לא עלו לרגל אחר שביטל הושע את הפרדסאות, ולכן נתלתה הגזירה גם בהם. ט״ו באב נעשה יום טוב בירושלים מתוך תקווה שתחזור העלייה לרגל, והרעה באה על עשרת השבטים שלא נענו. על ״החרש והמסגר״ הוא מוסיף: כאשר החכמים פותחים להורות היתר, טהרה או זכות, אין אדם יכול לסתור דבריהם, וכאשר סוגרים, אין אדם יכול לפתוח. Ben Yehoyada on Gittin 88a · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

Signatures at the sideחתימות מן הצד

Should we fear the date belongs to one get and the witnesses to another? Rabbi Abba in Rav’s name: where there is space below, and here, space above. Perhaps he changed his mind and wrote more? He wrote “you are” below and “permitted” above, and so much coincidence is not feared. Rav Ashi: it is recognizable from the bottom of the scroll.

וליחוש דלמא הני תרי גיטי הוו? אמר רבי אבא אמר רב: כשיש ריוח מלמטה; הכא נמי כשיש ריוח מלמעלה. ודלמא אימלוכי אימליך וכתב? דכתב ״הרי את״ מלמטה ו״מותרת״ מלמעלה; כולי האי לא חיישינן. רב אשי אמר: דידיעה ביה מתחתא דמגילתא.

“Witnesses who signed at the top or side”: but Rav signed at the side! There, when the signatures face the writing. But then in “head beside head,” let the get toward which they face be valid! There they were written across.

חתמו עדים בראש הדף... איני? והא רב חתים מן הצד! התם בשגגו כלפי כתב. אלא הא דקתני ״הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה״, וליחזי הי מינייהו כלפי כתב וליתכשר! התם דרמי ליה כעיברא.

If so, the end, “head beside end,” would also be read with neither. Rather, Rav signed on disks, documents of a different kind. The rule against side signatures applies to a plain get.

אי הכי, סיפא ״ראשו של זה בצד סופו של זה״... ואי דרמי כעיברא, לאו בהדי האי מיקרי ולאו בהדי האי מיקרי! אלא רב בדיסקי הוה חתים.

A scribe and a witness; family namesסופר ועד; שמות משפחה

“A scribe and a witness is valid”: Rabbi Yirmiya: we learned that the scribe signed. Rav Ḥisda: this is Rabbi Yosei, who says instructions cannot be passed to an agent. A marriage document came before Rabbi Abbahu, whose form and one witness’s signature were known; he wanted to validate it; Rabbi Yirmiya said: we learned that the scribe signed.

כתב סופר ועד, כשר: אמר רבי ירמיה: חתם סופר שנינו. אמר רב חסדא: הא מני? רבי יוסי היא. ההיא כתובת חתנים דאתיא לקמיה דרבי אבהו, דהוו ידעי ליה לטופסא ולחתימת ידא דחד סהדא; סבר לאכשורה. אמר ליה רבי ירמיה: חתם סופר שנינו.

Writing family names: a baraita: family names of ancestors in gittin up to ten generations; Rabbi Shimon ben Elazar: up to three, beyond that invalid. Rabbi Ḥanina’s ruling of three follows Rabbi Shimon ben Elazar.

כתב חניכתו וחניכתה, כשר. תנו רבנן: חניכת אבות בגיטין, עד עשרה דורות. רבי שמעון בן אלעזר אומר: שלשה דורות כשר, מכאן ואילך פסול. כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא: עד שלשה דורות? כרבי שמעון בן אלעזר.

Rav Huna’s verse: “when you beget children and children’s children, and you shall have grown old”: three generations, after which a name is forgotten. A family name identifies a person only as long as people still remember its source.

אמר רב הונא: מאי קראה? ״כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם״. שם משפחה מזהה אדם רק כל עוד זוכרים בני אדם את מקורו.

Seven courts and the pilgrimageשבעה בתי דינים והעלייה לרגל

Rabbi Yehoshua ben Levi: the Land was not destroyed until seven courts worshipped idols: Yerovam, Basha, Aḥav, Yehu, Pekaḥ, Menaḥem and Hoshea ben Ela, as “she who bore seven languishes.” Rav Ami: the verse is “when you beget children.”

אמר רבי יהושע בן לוי: לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה שבעה בתי דינים עבודה זרה: ירבעם בן נבט, ובעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אלה; שנאמר ״אומללה יולדת השבעה״. אמר רב אמי: מאי קראה? ״כי תוליד בנים ובני בנים״.

Rav Kahana and Rav Assi asked Rav: of Hoshea it says “he did evil, but not like the kings of Israel,” yet Shalmaneser came up against him! Rav said: Yerovam had set guards on the roads so Israel would not go up for the festivals; Hoshea removed them, yet they did not go up.

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: כתיב ביה בהושע בן אלה ״ויעש הרע בעיני ה׳, רק לא כמלכי ישראל״, וכתיב ״עליו עלה שלמנאסר״! אמר להו: אותן פרדסיאות שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל, בא הושע וביטלן, ואף על פי כן לא עלו ישראל לרגל.

The Holy One said: the years they did not go up to the festivals, let them go into captivity. When the obstacle was removed and they still did not come, the responsibility became fully theirs.

אמר הקדוש ברוך הוא: אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל, ילכו בשבי. כאשר הוסר המכשול והם עדיין לא באו, האחריות נעשתה כולה שלהם.

An early exile as kindnessגלות מוקדמת כצדקה

Mareimar expounded: “the Lord hastened the evil and brought it upon us, for the Lord our God is righteous”: because He is righteous, He hastened the evil? Rather, He did kindness with Israel: He exiled Tzidkiyahu’s generation while Yekhonya’s exile still lived, with “the craftsmen and the locksmiths, a thousand.”

דרש מרימר: מאי דכתיב ״וישקוד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו, כי צדיק ה׳ אלהינו״? משום דצדיק ה׳, וישקוד על הרעה? אלא צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת, דכתיב ביה ״החרש והמסגר אלף״.

“Craftsman”: when they opened a discussion all became as deaf; “locksmith”: when they closed it no one could reopen it. A thousand. The Torah scholars already in Babylon received the new exiles and preserved the tradition.

״חרש״: שבשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין; ״מסגר״: כיון שסוגרין, שוב אינן פותחין. וכמה? אלף. חכמי התורה שכבר היו בבבל קיבלו את הגולים החדשים ושמרו על המסורת.

Ulla: He hastened by two years the “you shall have grown old,” whose value is 852, exiling them after 850 years. Rav Aḥa bar Yaakov: we learn that the Master of the world’s “quickly” is 852 years.

עולא אמר: שהקדים שתי שנים ל״ונושנתם״. אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה מהרה דמרי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי הוא.

The coerced getגט מעושה

The mishnah: a get coerced by Jews is valid; by gentiles, invalid; but gentiles may beat him and say “do what the Jews tell you.” Rav Naḥman in Shmuel’s name: coerced by Jews lawfully, valid; unlawfully, invalid but disqualifies her from priesthood. By gentiles lawfully, invalid but disqualifies; unlawfully, not even the scent of a get.

מתני׳: גט מעושה, בישראל כשר, ובגוים פסול; ובגוים חובטין אותו ואומרים לו ״עשה מה שישראל אומרים לך״. גמ׳: אמר רב נחמן אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין כשר, שלא כדין פסול ופוסל; ובגוים, כדין פסול ופוסל, שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו.

Rav Mesharshiya: by Torah law it is valid even by gentiles; the Rabbis invalidated it lest every woman rely on a gentile and free herself from her husband. If so, unlawful coercion by gentiles should disqualify like unlawful by Jews! His statement is an error; rather, lawful gentile coercion may be confused with lawful Jewish coercion, unlawful not.

אמר רב משרשיא: דבר תורה גט מעושה בגוים כשר; ומה טעם אמרו פסול? שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בגוי ומפקעת עצמה מיד בעלה. אי הכי, שלא כדין נהוי כישראל ומפסיל נמי לפסול! אלא הא דרב משרשיא בדותא היא. וטעמא מאי? כדין, בכדין דישראל מיחלף; שלא כדין, לא מיחלף.

A get must come from the husband’s will; coercion is legitimate only when a Jewish court, acting by law, determines that he is obligated to divorce. The gentiles may only enforce what the Jewish court has decided.

גט צריך לבוא מרצון הבעל; כפייה כשרה רק כאשר בית דין של ישראל, הפועל כדין, קובע שהוא חייב לגרש. הגוים יכולים רק לאכוף את מה שהכריע בית הדין.

Rav Yosef’s agency and the rumorשליחות רב יוסף והקול

Abaye found Rav Yosef coercing gittin and said: are we not laymen? Rabbi Tarfon taught: wherever you find gentile courts, even if their laws are like Israel’s, you may not resort to them, “before them” and not before gentiles; or, not before laymen.

אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי. אמר ליה: והא אנן הדיוטות אנן! ותניא: היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של גוים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר ״לפניהם״, ולא לפני גוים; דבר אחר: ״לפניהם״, ולא לפני הדיוטות.

Rav Yosef answered: we act as the agents of the ordained judges, as in admissions and loans. Then also robbery and injuries? In common matters we act as their agents; in uncommon matters we do not.

אמר ליה: אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי, גזילות וחבלות נמי! במילתא דשכיחא עבדינן שליחותייהו, במילתא דלא שכיחא לא עבדינן.

A new mishnah: if a rumor spread in town that she was betrothed, she is betrothed; divorced, she is divorced; provided there is no explanation, such as a conditional get or betrothal thrown with doubt whether near her or him. The Gemara asks about rumors after marriage; continued on daf 89.

מתני׳: יצא שמה בעיר מקודשת, הרי זו מקודשת; מגורשת, הרי זו מגורשת; ובלבד שלא יהא שם אמתלא. איזו היא אמתלא? גירש איש פלוני את אשתו על תנאי; זרק לה קידושיה, ספק קרוב לה ספק קרוב לו. ההמשך בדף פ״ט.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why does the Gemara tie the exile to not going up on the festivals?מדוע הגמרא תולה את הגלות באי־העלייה לרגל?
  2. How can an early exile be an act of kindness?כיצד יכולה גלות מוקדמת להיות צדקה?
  3. Why is a get coerced lawfully by a Jewish court valid?מדוע גט שנכפה כדין בבית דין של ישראל כשר?
  4. Why may a Babylonian court coerce a get though its judges are not ordained?מדוע רשאי בית דין בבבל לכפות גט אף שדייניו אינם סמוכים?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 88aגיטין פ״ח א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
הָכָא נָמֵי – כְּשֶׁיֵּשׁ רֶיוַח מִלְּמַעְלָה. וְדִלְמָא אִימְּלוֹכֵי אִימְּלִיךְ (וּכְתַב)! דִּכְתִיב ״הֲרֵי אַתְּ״ מִלְּמַטָּה, וּ״מוּתֶּרֶת״ מִלְּמַעְלָה. וְדִלְמָא אִיתְרְמִי לֵיהּ? כּוּלֵּי הַאי לָא חָיְישִׁינַן. רַב אָשֵׁי אָמַר: דִּידִיעָה בֵּיהּ מְתַחְתָּא דִמְגִילְּתָא. חָתְמוּ עֵדִים בְּרֹאשׁ הַדַּף וְכוּ׳. אִינִי?! וְהָא רַב חָתֵים מִן הַצַּד! הָתָם בְּשֶׁגַּגּוֹ כְּלַפֵּי כְתָב. אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: הִקִּיף רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין; וְלִיחְזֵי הֵי מִינַּיְיהוּ כְּלַפֵּי כְתָב, וְלִיתַּכְשַׁר! הָתָם, דִּרְמֵי לֵיהּ כְּעִיבְרָא. אִי הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע – אֶת שֶׁהָעֵדִים נִיקְרִין בְּסוֹפוֹ, כָּשֵׁר. וְאִי דִּרְמֵי כְּעִיבְרָא – לָאו בַּהֲדֵי הַאי מִיקְּרֵי, וְלָאו בַּהֲדֵי הַאי מִיקְּרֵי! אֶלָּא רַב בְּדִיסְקֵי הֲוָה חָתֵים. גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְכוּ׳ כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: ״חָתַם סוֹפֵר״ שָׁנִינוּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הִיא. הָהִיא כְּתוּבַּת חֲתָנִים דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דַּהֲווֹ יָדְעִי לֵיהּ לְטוּפְסָא, וְלַחֲתִימַת יְדָא דְּחַד סָהֲדָא. סְבַר לְאַכְשׁוֹרַהּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: ״חָתַם סוֹפֵר״ שָׁנִינוּ. כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ – כָּשֵׁר. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲנִיכַת אָבוֹת בְּגִיטִּין – עַד עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת – כָּשֵׁר, מִכָּאן וְאֵילָךְ – פָּסוּל. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּתַב חֲנִיכַת אָבוֹת בְּגִיטִּין עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת? כְּמַאן – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָאָה? ״כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא חָרְבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁעָבְדוּ בָּהּ שִׁבְעָה בָּתֵּי דִינִים עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵלּוּ הֵן: יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט, וּבַעְשָׁא בֶּן אֲחִיָּה, וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי, וְיֵהוּא בֶּן נִמְשִׁי, וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, וּמְנַחֵם בֶּן גָּדִי, וְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוּמְלְלָה יוֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה, נָפְחָה נַפְשָׁהּ, בָּאָה שִׁמְשָׁהּ בְּעוֹד יוֹמָם, בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה״. אָמַר רַב אַמֵּי: מַאי קְרָאָה? ״כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים״. אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב, כְּתִיב בֵּיהּ בְּהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה: ״וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה׳, רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב: ״עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר וְגוֹ׳״? אֲמַר לְהוּ: אוֹתָן פַּרְדְּסִיאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם עַל הַדְּרָכִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, בָּא הוֹשֵׁעַ וּבִיטְּלָן, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אוֹתָן שָׁנִים שֶׁלֹּא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל – יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, דָּרֵשׁ מָרִימָר: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁקוֹד ה׳ עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ, כִּי צַדִּיק ה׳ אֱלֹהֵינוּ״? מִשּׁוּם דְּ״צַדִּיק ה׳ אֱלֹהֵינוּ״ – ״וַיִּשְׁקוֹד ה׳ עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ״?! אֶלָּא צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִגְלָה גָּלוּת צִדְקִיָּהוּ – וַעֲדַיִין גָּלוּת יְכָנְיָה קַיֶּימֶת; דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּגָלוּת יְכָנְיָה: ״הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף״; ״חָרָשׁ״ – שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִין, נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁין. ״מַסְגֵּר״ – כֵּיוָן שֶׁסּוֹגְרִין, שׁוּב אֵינָן פּוֹתְחִין. וְכַמָּה – אֶלֶף. עוּלָּא אָמַר: שֶׁהִקְדִּים שְׁתֵּי שָׁנִים לִ״וְנוֹשַׁנְתֶּם״.

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 88bגיטין פ״ח ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: שְׁמַע מִינַּהּ, ״מְהֵרָה״ דְּמָרֵי עָלְמָא – תַּמְנֵי מְאָה וְחַמְשִׁין וְתַרְתֵּי הוּא. מַתְנִי׳ גֵּט מְעוּשֶּׂה, בְּיִשְׂרָאֵל – כָּשֵׁר, וּבְגוֹיִם – פָּסוּל. וּבְגוֹיִם – חוֹבְטִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: ״עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָךְ״ (וְכָשֵׁר). גְּמָ׳ אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: גֵּט הַמְעוּשֶּׂה בְּיִשְׂרָאֵל, כַּדִּין – כָּשֵׁר; שֶׁלֹּא כַּדִּין – פָּסוּל, וּפוֹסֵל. וּבְגוֹיִם, כַּדִּין – פָּסוּל וּפוֹסֵל, שֶׁלֹּא כַּדִּין – אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ. מָה נַפְשָׁךְ? אִי גּוֹיִם בְּנֵי עַשּׂוֹיֵי נִינְהוּ, אִיתַּכְשׁוֹרֵי נָמֵי לִיתַּכְשַׁר! אִי לָאו בְּנֵי עַשּׂוֹיֵי נִינְהוּ, מִיפְסָל לָא לִיפְסֹל! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: דְּבַר תּוֹרָה – גֵּט מְעוּשֶּׂה בַּגּוֹיִם, כָּשֵׁר. וּמָה טַעַם אָמְרוּ פָּסוּל – שֶׁלֹּא תְּהֵא כׇּל אַחַת וְאַחַת הוֹלֶכֶת וְתוֹלָה עַצְמָהּ בְּגוֹי, ומַפְקַעַת עַצְמָהּ מִיַּד בַּעְלָהּ. אִי הָכִי, שֶׁלֹּא כַּדִּין – אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ?! וְנֶהֱוֵי שֶׁלֹּא כַּדִּין כְּיִשְׂרָאֵל, וּמִפְסָל נָמֵי לִפְסוֹל! אֶלָּא הָא דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא – בְּדוּתָא הִיא. וְטַעְמָא מַאי? כַּדִּין בְּכַדִּין דְּיִשְׂרָאֵל – מִיחַלַּף. שֶׁלֹּא כַּדִּין בְּכַדִּין [דְּ]יִשְׂרָאֵל – לָא מִיחַלַּף. אַבָּיֵי אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב יוֹסֵף דְּיָתֵיב וְקָא מְעַשֵּׂה אַגִּיטֵּי, אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֲנַן – הֶדְיוֹטוֹת אֲנַן, וְתַנְיָא, הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא אֲגוֹרִיאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁדִּינֵיהֶם כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל – אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהִיזָּקֵק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״; ״לִפְנֵיהֶם״ – וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִם. דָּבָר אַחֵר: ״לִפְנֵיהֶם״ – וְלֹא לִפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת! אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן – שְׁלִיחוּתַיְיהוּ קָא עָבְדִינַן, מִידֵּי דְּהָוֵה אַהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת. אִי הָכִי, גְּזֵילוֹת וְחַבָּלוֹת נָמֵי! כִּי עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמִילְּתָא דִשְׁכִיחָא, בְּמִילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. מַתְנִי׳ יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר ״מְקוּדֶּשֶׁת״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת; ״מְגוֹרֶשֶׁת״ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם אֲמַתְלָא. אֵיזוֹ הִיא אֲמַתְלָא? גֵּירַשׁ אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת אִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי; זָרַק לָהּ קִידּוּשֶׁיהָ – סָפֵק קָרוֹב לָהּ, סָפֵק קָרוֹב לוֹ – זוֹ הִיא אֲמַתְלָא. גְּמָ׳ וְאָסְרִינַן לַהּ אַגַּבְרָא?! וְהָא אָמַר רַב אָשֵׁי: כֹּל קָלָא דְּבָתַר נִישּׂוּאִין – לָא חָיְישִׁינַן לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר ״מְקוּדֶּשֶׁת״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. ״מְקוּדֶּשֶׁת וּמְגוֹרֶשֶׁת״ –

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.