How can a get without signatures be valid according to Rabbi Elazar, and what role is left for the witnesses who sign it?
כיצד ייתכן שגט שאין עליו חתימות כשר לדעת רבי אלעזר, ומה בכל זאת תפקידם של העדים החותמים עליו?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 86a or 86b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 85a and the next one is on Gittin 88a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 86a–86b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין פ״ו ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין פ״ה ע״א, והבאה היא על גיטין פ״ח ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 86a–86b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
“From this day and forever”״מיומא דנן ולעלם״
Is “and this” required? Rava’s formula: “I, so-and-so son of so-and-so, release and dismiss so-and-so my wife, who was my wife before this, from this day and forever,” without “and this.” By your logic, does it say everything? Rather it is required, as are other parts.
איבעיא להו: בעינן ״ודן״ או לא? תא שמע: דאתקין רבא בגיטי: ״איך פלניא בר פלניא פטר ותריך ית פלוניתא אינתתיה, דהות אינתתיה מן קדם דנא, מיומא דנן ולעלם״, ואילו ״ודן״ לא קאמר. ולטעמיך, כולהו מי קאמר? אלא בעינן, הכא נמי בעינן.
“From this day” excludes Rabbi Yosei, who says the document’s date proves its intent; “and forever” excludes Rava’s question, “today you are not my wife and tomorrow you are.” Each phrase answers a specific halakhic doubt.
״מיומא דנן״, לאפוקי מדרבי יוסי, דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ״ולעלם״, לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן: היום אי את אשתי ולמחר את אשתי. כל ביטוי עונה על ספק הלכתי מסוים.
Rav Yehuda enacted a formula for selling a slave: “this slave is fit for service, free of claims of freedom and of the king’s levies, without anyone’s mark, clean of every blemish and of boils old and new.” The remedy for such boils, Abaye says, is a mixture of oil, wine and other ingredients applied with a goose feather.
אתקין רב יהודה בשטר זביני דעבדי: ״עבדא דנן מוצדק לעבדו, ופטיר ועטיר מן חרורי ומן עלולי ומן ערורי מלכא ומלכתא, ורשום דאיניש לא אית עלוהי, ומנוקה מכל מום ומן שחין דנפיק עד טצהר, חדת ועתיק״. מאי אסותיה? אמר אביי: גינברא ומרתכא וכבריתא וחלא דחמרא ומשחא דזיתא ונטפיק חיורא, ושייפי ליה בגדפא דאווזא.
Three invalid gittinשלושה גיטין פסולין
The mishnah: three gittin are invalid, but if she remarried the child is legitimate: written in his own hand with no witnesses; with witnesses but no date; with a date but only one witness.
מתני׳: שלשה גיטין פסולין, ואם נשאת הוולד כשר: כתב בכתב ידו ואין עליו עדים; יש עליו עדים ואין בו זמן; יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד. הרי אלו שלשה גיטין פסולין, ואם נשאת הולד כשר.
Rabbi Elazar says: even without witnesses on it, if he gave it to her before witnesses, it is valid and collects from mortgaged property, since witnesses sign a get only for the proper ordering of society.
רבי אליעזר אומר: אף על פי שאין עליו עדים, אלא שנתנו לה בפני עדים, כשר, וגובה מנכסים משועבדים; שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם.
Are there no others? The old get: there she need not leave, here she must; or there she may remarry from the outset, here only after the fact. The bald get: there the child is a mamzer, here legitimate. Dating by the kingdom: likewise, following Rabbi Meir. The number “three” excludes these.
ותו ליכא? והא איכא גט ישן! התם לא תצא, הכא תצא; התם תינשא לכתחלה, הכא דיעבד. והא איכא גט קרח! התם הולד ממזר, הכא הולד כשר. והא איכא שלום מלכות! מוקים לה כרבי מאיר: התם הולד ממזר, הכא הולד כשר.
In his own hand and one witnessבכתב ידו ועד אחד
The number in the end excludes the agent who brought a get from abroad without saying “it was written and signed before me”: Rabbi Meir says he must divorce her and the child is a mamzer; the Sages say the child is not.
מנינא דסיפא למעוטי הא דתניא: המביא גט ממדינת הים, נתנו לה ולא אמר לה ״בפני נכתב ובפני נחתם״, יוציא, והולד ממזר, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין הולד ממזר; כיצד יעשה? יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם.
Rav: we learned “in his own hand.” On which clause? Not the first, which says so explicitly, nor the middle, which has witnesses; the last: a date and one witness, only if in his hand; a scribe and one witness, no. Shmuel: even a scribe and one witness, as a mishnah validates “a scribe and a witness.”
אמר רב: כתב ידו שנינו. אהייא? אסיפא: יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד; ודוקא כתב ידו ועד, אבל כתב סופר ועד לא. ושמואל אמר: אפילו כתב סופר ועד, שהרי שנינו: כתב סופר ועד כשר.
Rav distinguishes: there she may remarry from the outset, here only after the fact. Shmuel: one is an expert scribe, the other not. Rabbi Yoḥanan agrees with Rav. Sometimes Rav said she must leave, sometimes not: if she has children she need not leave; if not, she must.
ורב? מי דמי? התם תינשא לכתחילה, הכא דיעבד. ושמואל? הא בספרא דמובהק, והא בספרא דלא מובהק. וכן אמר רבי יוחנן: כתב ידו שנינו. זימנין אמר רב תצא, זימנין לא תצא; הא כיצד? יש לה בנים, לא תצא; אין לה בנים, תצא.
Never leavesלעולם לא תצא
Mar Zutra bar Toviya objected: all cases of doubtful betrothal or divorce do ḥalitza, not yibbum, including these three gittin; if she need not leave, her rival may come to yibbum. The answer: let her do yibbum; it is only a rabbinic concern.
מתיב מר זוטרא בר טוביה: וכולן שהיו בהן ספק קידושין או ספק גירושין, חולצות ולא מתיבמות; ספק גירושין: כתב בכתב ידו ואין עליו עדים... ואי אמרת לא תצא, צרתה אתיא ליבומי! תתיבם, ואין בכך כלום; חששא דרבנן היא.
Levi and Rabbi Yoḥanan say she never leaves. Rabbi Yoḥanan told the sons of Rabbi Ḥalafta of Huna: your father said so, and that a kartzit in the grain does not disqualify the purification water. Abaye: it is a tick found between rocks.
לוי אמר: לעולם לא תצא; וכן אמר רבי יוחנן. וכן אמר להו רבי יוחנן לבני רבי חלפתא דמן הונא: הכי אמר אבוכון: לעולם לא תצא; וקרצית שבעמיר אינה פוסלת במי חטאת. מאי קרצית? אמר אביי: דידבתא דביני כיפי.
Rav Daniel objected: all birds disqualify purification water except the dove, which sucks; so it should say “except the dove and the kartzit.” It is not uniform: a large one does not, a small one does, up to the size of an olive.
מתיב רב דניאל בר רב קטינא: כל העופות פוסלין במי חטאת חוץ מן היונה, מפני שמוצצת; ואם איתא, ניתני חוץ מיונה וקרצית! לא פסיקא ליה, דגדולה לא פסלה וקטנה פסלה. ועד כמה? אמר רבי ירמיה: עד כזית.
The halakha follows Rabbi Elazarהלכה כרבי אלעזר
Rav Yehuda in Rav’s name: the halakha follows Rabbi Elazar in gittin; Shmuel: also in documents. Rav accepted one of Rabbi Elazar’s two rulings: valid divorce, but not collection from mortgaged property.
אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר בגיטין. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: אף בשטרות. ורב סבר בשטרות לא? והא קתני וגובה מנכסים משועבדים! רבי אלעזר תרתי אמר, ורב סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא.
Rabbi Yehoshua ben Levi: the halakha follows Rabbi Elazar; Rabbi Yannai: there is not even the scent of a get, meaning for the Rabbis. Likewise Resh Lakish and Rabbi Yoḥanan. The question was sent to Rav Huna, who died meanwhile.
וכן אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי אלעזר בגיטין; ורבי ינאי אמר: אפילו ריח הגט אין בו; הכי קאמר: לרבנן אפילו ריח הגט אין בו. וכן ריש לקיש ורבי יוחנן. שלח רבי אבא בר זבדא: בעי מיניה מרב הונא; אדהכי נח נפשיה דרב הונא.
His son Rabba said: my father said in Rav’s name, the halakha follows Rabbi Elazar in gittin; and our teachers expert in halakha said it in our master’s name, through Rav Ḥama bar Gurya. Rabin too reported it. The chain of tradition confirms the ruling.
אמר ליה רבה בריה: הכי אמר אבא משמיה דרב: הלכה כרבי אלעזר בגיטין; ורבותינו הבקיאין בדבר הלכה משום רבינו אמרו, דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי אלעזר בגיטין. וכן כי אתא רבין. שרשרת המסורת מאשרת את הפסק.
Mixed gittin and a shared getגיטין שנתערבו וגט משותף
The mishnah: two men sent two identical gittin which were mixed up: he gives both to each woman, so if one is lost the other is void. Five who wrote a general text in one get, “so-and-so divorces so-and-so,” with witnesses below: all are valid and given to each.
מתני׳: שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו, נותן שניהם לזו ושניהם לזו; לפיכך אבד אחד מהן, הרי השני בטל. חמשה שכתבו כלל בתוך הגט, ״איש פלוני מגרש פלונית, ופלוני פלונית״, והעדים מלמטה, כולן כשרין, וינתן לכל אחת ואחת.
If each had a separate form with witnesses below, only the one read with the witnesses is valid. Who taught this? Rabbi Yirmiya: not Rabbi Elazar, since for him delivery witnesses effect the divorce and do not know which get divorces her. Abaye: even Rabbi Elazar; he requires writing for her sake, not giving for her sake.
היה כותב טופס לכל אחד ואחד, והעדים מלמטה, את שהעדים ניקרין עמו כשר. גמ׳: מאן תנא? אמר רבי ירמיה: דלא כרבי אלעזר, דאי רבי אלעזר, כיון דאמר עדי מסירה כרתי, הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה. אביי אמר: אפילו תימא רבי אלעזר; כתיבה לשמה בעי, נתינה לשמה מי בעי?
What is a general text and what is a form? Rabbi Yoḥanan: one date for all is a general text; a date for each is a form. The discussion continues on daf 87.
חמשה שכתבו כלל: היכי דמי כלל, והיכי דמי טופס? אמר רבי יוחנן: זמן אחד לכולן, זהו כלל; זמן לכל אחד ואחד, זהו טופס. ההמשך בדף פ״ז.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does each phrase of Rava’s formula matter?מדוע לכל ביטוי בנוסח רבא יש חשיבות?
- Why are these three gittin invalid, yet the child legitimate?מדוע שלושת הגיטין האלה פסולים, ובכל זאת הולד כשר?
- How do Rav and Shmuel differ on a get with one witness?כיצד רב ושמואל נבדלים בגט שיש בו עד אחד?
- Why did so many Amoraim confirm the ruling like Rabbi Elazar?מדוע אישרו כל כך הרבה אמוראים את ההלכה כרבי אלעזר?
The source sheetדף המקורות
לְאַפּוֹקֵי מִדִּבְעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן – דְּאָמַר: ״הַיּוֹם אִי אַתְּ אִשְׁתִּי וּלְמָחָר אַתְּ אִשְׁתִּי״.
גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר: ״הֲרֵי אַתְּ (בַּת) [בֶּן] חוֹרִין״; ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ״: אַתְקֵין רַב יְהוּדָה בִּשְׁטָר זְבִינֵי דְּעַבְדֵי: ״עַבְדָּא דְּנַן מוּצְדָּק לְעַבְדוּ; וּפְטִיר וַעֲטִיר מִן חֲרוּרֵי, וּמִן עֲלוּלֵי, וּמִן עָרוֹרֵי מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא; וּרְשׁוּם דְּאִינִישׁ לָא אִית עֲלוֹהִי, וּמְנוּקֶּה מִכֹּל מוּם, וּמִן שְׁחִין דְּנָפֵיק עַד טַצְהַר חֲדַת וְעַתִּיק״.
מַאי אָסוּתֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: גִּינְבְּרָא, וּמַרְתְּכָא, וְכַבְרִיתָא, וְחַלָּא דְחַמְרָא, וּמִשְׁחָא דְזֵיתָא, וְנַטְפִּיק חִיוָּרָא; וְשָׁיְיפִי לֵיהּ בְּגַדְפָּא דַאֲווֹזָא.
מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה גִּיטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִשֵּׂאת הַוּוֹלָד כָּשֵׁר –
כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ, וְאֵין עָלָיו עֵדִים; יֵשׁ עָלָיו עֵדִים, וְאֵין בּוֹ זְמַן; יֵשׁ בּוֹ זְמַן, וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד; הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה גִּיטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִשֵּׂאת – הַוָּלָד כָּשֵׁר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים, אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים – כָּשֵׁר, וְגוֹבָה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים; שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִים עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.
גְּמָ׳ וְתוּ לֵיכָּא?! וְהָא אִיכָּא גֵּט יָשָׁן! הָתָם לֹא תֵּצֵא, הָכָא תֵּצֵא.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: הָכָא תֵּצֵא, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: הָכָא לֹא תֵּצֵא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הָתָם תִּינָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה, הָכָא דִּיעֲבַד.
וְהָא אִיכָּא גֵּט קֵרֵחַ! הָתָם הַוּוֹלָד מַמְזֵר, הָכָא הַוָּלָד כָּשֵׁר.
הָנִיחָא לְרַבִּי מֵאִיר (דְּאָמַר: כׇּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִיטִּין, הַוָּלָד מַמְזֵר). אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הָתָם תֵּצֵא, הָכָא לֹא תֵּצֵא.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר הָכָא לֹא תֵּצֵא, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הָכָא תֵּצֵא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בִּמְקוּשָּׁר לָא קָא מַיְירֵי.
וְהָא אִיכָּא שְׁלוֹם מַלְכוּת! הָתָם תֵּצֵא, הָכָא לֹא תֵּצֵא.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר הָכָא לֹא תֵּצֵא, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר תֵּצֵא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? (הָתָם הַוָּלָד מַמְזֵר, הָכָא הַוָּלָד כָּשֵׁר.
הָנִיחָא לְרַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא לְרַבָּנַן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?) מוֹקֵים לַהּ כִּדְרַבִּי מֵאִיר; וְהָתָם הַוָּלָד מַמְזֵר, הָכָא הַוָּלָד כָּשֵׁר.
מִנְיָנָא דְרֵישָׁא לְמַעוֹטֵי מַאי, וּמִנְיָנָא דְסֵיפָא לְמַעוֹטֵי מַאי?
מִנְיָנָא דְרֵישָׁא – לְמַעוֹטֵי הָנֵי דַּאֲמַרַן.
מִנְיָנָא דְסֵיפָא – לְמַעוֹטֵי הָא דְּתַנְיָא: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא אָמַר לָהּ: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ – יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְיֹאמַר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״.
כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים. אָמַר רַב: ״כְּתַב יָדוֹ״ שָׁנִינוּ.
אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַרֵישָׁא – פְּשִׁיטָא! ״כְּתַב יָדוֹ״ קָתָנֵי!
וְאֶלָּא אַמְּצִיעֲתָא – הֲרֵי יֵשׁ עָלָיו עֵדִים! אֶלָּא אַסֵּיפָא: יֵשׁ בּוֹ זְמַן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד –William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְדַוְקָא כְּתַב יָדוֹ וְעֵד; אֲבָל כְּתַב סוֹפֵר וְעֵד – לֹא.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ כְּתַב סוֹפֵר וְעֵד, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ: כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד – כָּשֵׁר.
וְרַב – מִי דָּמֵי?! הָתָם תִּינָּשֵׂא לְכַתְּחִילָּה, הָכָא דִּיעֲבַד.
וּשְׁמוּאֵל – לָא קַשְׁיָא; הָא בְּסָפְרָא דְּמוּבְהַק, וְהָא בְּסָפְרָא דְּלָא מוּבְהַק.
וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״כְּתַב יָדוֹ״ שָׁנִינוּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲרֵי יֵשׁ עָלָיו עֵדִים! אֲמַר לֵיהּ: אַסֵּיפָא.
זִימְנִין אָמַר רַב: תֵּצֵא, זִימְנִין אָמַר רַב: לֹא תֵּצֵא.
הָא כֵּיצַד? יֵשׁ לָהּ בָּנִים – לֹא תֵּצֵא, אֵין לָהּ בָּנִים – תֵּצֵא.
מֵתִיב מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה: וְכוּלָּן, שֶׁהָיוּ בָּהֶן סְפֵק קִידּוּשִׁין אוֹ סְפֵק גֵּירוּשִׁין – הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת.
כֵּיצַד סְפֵק קִידּוּשִׁין? זָרַק לָהּ קִידּוּשִׁין – סָפֵק קָרוֹב לָהּ, סָפֵק קָרוֹב לוֹ, זֶהוּ סְפֵק קִידּוּשִׁין.
סְפֵק גֵּירוּשִׁין – כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים, יֵשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמַן, יֵשׁ בּוֹ זְמַן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד – הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּירוּשִׁין.
וְאִי אָמְרַתְּ לֹא תֵּצֵא, צָרָתָהּ אָתְיָא לְיַבּוֹמֵי!
תִּתְיַבֵּם, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם; חֲשָׁשָׁא דְרַבָּנַן הִיא.
לֵוִי אָמַר: לְעוֹלָם לֹא תֵּצֵא. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם לֹא תֵּצֵא.
וְכֵן אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן לִבְנֵי רַבִּי חֲלַפְתָּא דְּמִן הוּנָא, הָכִי אָמַר אֲבוּכוֹן: לְעוֹלָם לֹא תֵּצֵא; וְקַרְצִית שֶׁבֶּעָמִיר אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת בְּמֵי חַטָּאת.
מַאי קַרְצִית? אָמַר אַבָּיֵי: דִּידְבְּתָא דְּבֵינֵי כֵיפֵי.
מֵתִיב רַב דָּנִיאֵל בַּר רַב קַטִּינָא: כׇּל הָעוֹפוֹת פּוֹסְלִין בְּמֵי חַטָּאת, חוּץ מִן הַיּוֹנָה – מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצֶצֶת. וְאִם אִיתָא, נִיתְנֵי: חוּץ מִיּוֹנָה וְקַרְצִית!
לָא פְּסִיקָא לֵיהּ, דִּגְדוֹלָה לָא פָּסְלָה, וּקְטַנָּה פָּסְלָה. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אַמֵּי: עַד כְּזַיִת.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר: אַף בִּשְׁטָרוֹת.
וְרַב סָבַר – בִּשְׁטָרוֹת לָא?! הָא קָתָנֵי: וְגוֹבָה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים!
רַבִּי אֶלְעָזָר תַּרְתֵּי אָמַר; וְרַב סָבַר כְּווֹתֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.
וְכֵן אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין. וְרַבִּי יַנַּאי אָמַר: אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ.
וְרַבִּי יַנַּאי לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר?! הָכִי קָאָמַר: לְרַבָּנַן – אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ.
וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ.
לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר?! הָכִי קָאָמַר: לְרַבָּנַן – אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ.
שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא לְמָרִי בַּר מָר, בְּעִי מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין, אוֹ אֵין הֲלָכָה?
אַדְּהָכִי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ, הָכִי אָמַר אַבָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין. וְרַבּוֹתֵינוּ הַבְּקִיאִין בִּדְבַר הֲלָכָה, מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין – דְּאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: וַחֲבֵרֵינוּ הַבְּקִיאִין בִּדְבַר הֲלָכָה, וְתַלְמִידֵי רַבֵּינוּ, מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין – דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין.
וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין.
מַתְנִי׳ שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִיטִּין שָׁוִין, וְנִתְעָרְבוּ; נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לָזוֹ, וּשְׁנֵיהֶם לָזוֹ. לְפִיכָךְ, אָבַד אֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָּטֵל.
חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ כְּלָל בְּתוֹךְ הַגֵּט – ״אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ פְּלוֹנִית, וּפְלוֹנִי פְּלוֹנִית״, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה; כּוּלָּן כְּשֵׁרִין, וְיִנָּתֵן לְכׇל אַחַת וְאַחַת.
הָיָה כּוֹתֵב טוֹפֶס לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה; אֶת שֶׁהָעֵדִים נִיקְרִין עִמּוֹ – כָּשֵׁר.
גְּמָ׳ מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: דְּלָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאִי רַבִּי אֶלְעָזָר, כֵּיוָן דְּאָמַר עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי – הָא לָא יָדְעִי בְּהֵי מִינַּיְיהוּ קָא מִגָּרְשָׁה.
אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר – אֵימָא דְּבָעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ, נְתִינָה לִשְׁמָהּ מִי בָּעֵי?!
חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ כְּלָל כּוּ׳. הֵיכִי דָּמֵי כְּלָל, הֵיכִי דָּמֵי טוֹפֶס?
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זְמַן אֶחָד לְכוּלָּן – זֶהוּ כְּלָל. זְמַן לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד – זֶהוּ טוֹפֶס.
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
