When a get is conditional on the woman eating pork, why do Abaye and Rava disagree about whether to treat the condition as impossible to fulfill?
כשהבעל מתנה את הגט בכך שהאישה תאכל בשר חזיר, מדוע נחלקו אביי ורבא אם לדון זאת כתנאי שאי אפשר לקיימו?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 84a or 84b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 70a and the next one is on Gittin 85a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 84a–84b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין פ״ד ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין ע׳ ע״א, והבאה היא על גיטין פ״ה ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 84a–84b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
Severed is severedכיון דפסקה פסקה
Rava resolved his question: whether for Rabbi Eliezer or the Rabbis, once she is cut off she is cut off; “today you are not my wife” is a full severance, and “tomorrow you are my wife” is meaningless.
מסתברא: בין לרבי אליעזר בין לרבנן, כיון דפסקה פסקה.
A baraita: “this is your get on condition that you marry so-and-so”: she should not marry, but if she married she need not leave. Rav Naḥman: she should not marry him, lest people say they give their wives as gifts; if she married another she need not leave. But because of a decree we do not permit a married woman to others!
תנו רבנן: ״הרי זה גיטך על מנת שתנשאי לפלוני״, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. אמר רב נחמן: לא תנשא לו, שמא יאמרו נשיהן נותנין במתנה; ואם נשאת לאחר לא תצא. ומשום גזרה לא מפקינן ושרינן אשת איש לעלמא?
Rav Naḥman revised: she should not marry him; if she married him she need not leave, since we do not separate them because of a decree. Rava objected: then she may marry another? But the condition must be fulfilled! Perhaps she marries him today and divorces tomorrow, like the dispute of Rav Yehuda and Rav Naḥman about one who vowed not to sleep tomorrow if he sleeps today; there it is in his control, here not.
אלא אמר רב נחמן: לא תנשא לו; ואם נשאת לו לא תצא. אמר ליה רבא: לו הוא דלא תנשא, הא לאחר תנשא? והא בעי קיומי לתנאה! וכי תימא אפשר דמינסבא היום ומיגרשה למחר, כדפליגי רב יהודה ורב נחמן בקונם עיני בשינה; הכי השתא? התם בדידיה קיימא, הכא בדידה קיימא לאיגרושי?
Rava’s readingפירוש רבא
Rava: she should not marry him or another: not him, lest people say they give wives as gifts; not another, since the condition must be fulfilled. If she married him she need not leave, since we do not separate because of a decree; if another, she must leave.
אלא אמר רבא: הרי זו לא תנשא, לא לו ולא לאחר; לו, שמא יאמרו נשותיהם נותנין במתנה; לאחר, דבעיא קיומיה לתנאה. ואם נשאת לו לא תצא, דמשום גזרה לא מפקינן; לאחר תצא, דבעיא לקיומיה לתנאה.
A baraita supports Rava: she should marry neither him nor another; if she married him she need not leave; another, she must. The condition binds her future in a way that can make her remarriage invalid.
תניא כוותיה דרבא: הרי זו לא תנשא לא לו ולא לאחר; ואם נשאת לו לא תצא, לאחר תצא. התנאי כובל את עתידה באופן שעלול לפסול את נישואיה השניים.
The case shows how a social concern, that women not appear to be gifted between men, and a legal requirement, fulfilling the condition, combine to shape the ruling.
המקרה מראה כיצד דאגה חברתית, שלא ייראו נשים כמתנה בין גברים, ודרישה משפטית, קיום התנאי, משתלבות בעיצוב הפסק.
Ascending to heavenלעלות לרקיע
A baraita: “on condition that you ascend to heaven, descend to the deep, swallow a four-cubit reed, bring me a hundred-cubit reed, or cross the sea on foot,” it is not a get. Rabbi Yehuda ben Teima says it is a get.
תנו רבנן: ״הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע, על מנת שתרדי לתהום, על מנת שתבלעי קנה של ארבע אמות, על מנת שתביאי לי קנה בן מאה אמה, על מנת שתעברי את הים הגדול ברגליך״, אינו גט. רבי יהודה בן תימא אומר: כזה גט.
Rabbi Yehuda ben Teima’s rule: any condition impossible to fulfill in the end, stated at the outset, is merely exaggerated talk, and the get is valid. Rav Naḥman in Rav’s name: the halakha follows him.
כלל אמר רבי יהודה בן תימא: כל תנאי שאי אפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחילתו, אינו אלא כמפליגה בדברים, וכשר. אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי יהודה בן תימא.
Rav Naḥman bar Yitzḥak: the mishnah implies it too: a condition possible to fulfill in the end stands; so an impossible one is void, and the act stands.
אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא: כל שאפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עליו בתחילתו, תנאו קיים; הא אי אפשר, תנאו בטל. שמע מינה.
On condition that you eat porkעל מנת שתאכלי בשר חזיר
“On condition that you eat pork”: Abaye: it is the same, impossible, since it is forbidden. Rava: it is possible; she may eat and be flogged. For Abaye, the “rule” includes pork; for Rava, “like this” excludes it.
איבעיא להו: ״על מנת שתאכלי בשר חזיר״, מהו? אמר אביי: היא היא. רבא אמר: אפשר דאכלה ולקיא. לאביי, כלל לאתויי בשר חזיר; לרבא, כזה למעוטי בשר חזיר.
An objection: “on condition that you have relations with so-and-so,” if fulfilled it is a get; “not with my father or yours,” we do not fear she did; but “with my father or yours” is not taught. Rava answers: pork she can eat, so-and-so she can bribe, but my father and yours will not commit a sin.
מיתיבי: ״על מנת שתבעלי לפלוני״, נתקיים התנאי הרי זה גט; ״על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך״, אין חוששין. ואילו ״על מנת שתבעלי לאבא ולאביך״ לא קתני! אמר לך רבא: בשר חזיר אפשר דאכלה; פלוני אפשר דמשחדא ביה בממונא; אבא ואביך, נהי דאיהי עבדא איסורא, אבא ואביך מי עבדי איסורא?
Another objection: “on condition that you eat pork,” or a non-priest “eat teruma,” or a nazirite “drink wine,” if fulfilled it is a get. Abaye: this follows the Rabbis, against Rabbi Yehuda ben Teima.
מיתיבי: ״על מנת שתאכלי בשר חזיר״, ואם היתה זרה ״על מנת שתאכלי בתרומה״, ואם היתה נזירה ״על מנת שתשתי יין״, נתקיים התנאי הרי זה גט. לרבא ניחא, לאביי קשיא! אמר לך אביי: הא מני? רבנן היא.
A condition against the Torahמתנה על מה שכתוב בתורה
Let the condition be void as one against what is written in the Torah! Rav Ada son of Rav Ika: that applies where he uproots, as food, clothing and conjugal rights; here she uproots. Ravina objects: she does it only to fulfill his condition, so he uproots.
ותיפוק ליה דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל! אמר רב אדא בריה דרב איקא: כגון שארה כסותה ועונתה, דהוא קא עקר; אבל הכא איהי קא עקרה. מתקיף לה רבינא: לקיומי לתנאי דידיה, אישתכח דאיהו קא עקר.
Ravina: food, clothing and conjugal rights are certainly uprooted; here, does he tell her she must eat? If she does not eat, she is not divorced. The condition offers a choice; it does not mandate the sin.
אלא אמר רבינא: שארה כסותה ועונתה, דודאי קא עקר; אבל הכא מי קאמר לה לא סגיא דלא אכלה? לא תיכול ולא תיגרש. התנאי מציע בחירה; אינו מחייב את העבירה.
The distinction between a condition that by itself contradicts the Torah and one that leaves a forbidden option open is central to the laws of stipulations.
ההבחנה בין תנאי הסותר בעצמו את התורה לבין תנאי המשאיר אפשרות אסורה פתוחה היא מרכזית בדיני תנאים.
Retaking the get and writing insideנטילת הגט וכתיבה בתוכו
“How should he do it? Take it back and give it again”: who taught this? Ḥizkiya: Rabbi Shimon ben Elazar, who requires taking back and giving again. Rabbi Yoḥanan: even Rebbi; here it is different, since she already acquired it to be disqualified from priesthood.
כיצד יעשה? יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה. מאן תנא? אמר חזקיה: רבי שמעון בן אלעזר היא. רבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבי; שאני הכא, הואיל וקנאתו ליפסל בו לכהונה.
“Written inside”: Rav Safra: the mishnah speaks of writing inside, so oral before the main text does not invalidate. Rava: only after the main text; before it, even oral invalidates. Rava told scribes: silence the husband until you write the main text.
כתבו בתוכו: אמר רב ספרא: כתבו בתוכו תנן; מהו דתימא לפני התורף אפילו על פה פסול, קא משמע לן. ורבא אמר: לא שנו אלא לאחר התורף; אבל לפני התורף, אפילו על פה נמי פסול. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר להו להנהו דכתבי גיטי: שתקו שתוקי לבעל עד דכתביתו ליה לתורף דגיטא.
A baraita: all conditions invalidate a get, says Rebbi; the Sages: whatever invalidates orally invalidates in writing, and not otherwise; “except” invalidates, “on condition” does not. Rabbi Zeira: the dispute is before the main text, whether to decree “on condition” because of “except”; the discussion continues on daf 85.
תנו רבנן: כל התנאין פוסלין בגט, דברי רבי. וחכמים אומרים: כל שפוסל על פה פוסל בכתב, וכל שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב; חוץ, שפוסל על פה, פוסל בכתב; על מנת, שאינו פוסל על פה, אינו פוסל בכתב. אמר רבי זירא: מחלוקת לפני התורף, דרבי סבר גזרינן על מנת אטו חוץ. ההמשך בדף פ״ה.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why should she marry neither the named man nor another, according to Rava?מדוע לפי רבא לא תינשא לא לאיש הנקוב ולא לאחר?
- What makes an impossible condition “mere exaggerated talk”?מה הופך תנאי בלתי אפשרי ל״מפליגה בדברים״?
- How do Abaye and Rava differ on a condition to eat pork?כיצד אביי ורבא נבדלים בתנאי לאכול בשר חזיר?
- Why is a condition requiring a transgression not “against what is written in the Torah,” according to Ravina?מדוע לפי רבינא תנאי המחייב עבירה אינו ״מתנה על מה שכתוב בתורה״?
The source sheetדף המקורות
מִסְתַּבְּרָא, בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנַן, כֵּיוָן דְּפַסְקַהּ – פַּסְקַהּ.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי״ – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת – לֹא תֵּצֵא.
מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב נַחְמָן, הָכִי קָאָמַר: הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לוֹ, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ נְשֵׁיהֶן נוֹתְנִין בְּמַתָּנָה. וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר – לֹא תֵּצֵא.
וּמִשּׁוּם גְּזֵרָה – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ, וְשָׁרֵינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא?!
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן, הָכִי קָאָמַר: הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לוֹ, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ נְשֵׁיהֶם נוֹתְנִין בְּמַתָּנָה. וְאִם נִשֵּׂאת לוֹ – לֹא תֵּצֵא, דְּמִשּׁוּם גְּזֵרָה לָא מַפְּקִינַן.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לוֹ – הוּא דְּלֹא תִּנָּשֵׂא, הָא לְאַחֵר – תִּנָּשֵׂא?! וְהָא בָּעֲיָא קַיּוֹמֵיהּ לִתְנָאָה!
וְכִי תֵּימָא: אֶפְשָׁר דְּמִינַּסְבָא הַיּוֹם וּמִיגָּרְשָׁה לִמְחַר – וּמְקַיְּימָא לִתְנָאָה; וּלְהָךְ דִּפְלִיגַתְּ עֲלֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה קָמְדַמֵּית לֵיהּ – דְּאִתְּמַר: ״קֻוֽנָּם עֵינַי בְּשֵׁינָה הַיּוֹם, אִם אִישַׁן לְמָחָר״, אָמַר רַב יְהוּדָה: אַל יִישַׁן הַיּוֹם, שֶׁמָּא יִישַׁן לְמָחָר;
וְרַב נַחְמָן אָמַר: יִישַׁן הַיּוֹם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִישַׁן לְמָחָר;
הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם בְּדִידֵיהּ קָיְימָא, דְּאִי בָּעֵי – מְבָרֵיז נַפְשֵׁיהּ בְּסִילְוָאתָא, וְלָא נָאֵים; הָכָא – בְּדִידַהּ קָיְימָא לְאִיגָּרוֹשֵׁי?!
אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לֹא לוֹ, וְלֹא לְאַחֵר. לוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא – שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: נְשׁוֹתֵיהֶם נוֹתְנִין בְּמַתָּנָה; לְאַחֵר לֹא תִּנָּשֵׂא – דְּבָעֲיָא קַיּוֹמֵיהּ לִתְנָאָה.
וְאִם נִשֵּׂאת לוֹ לֹא תֵּצֵא – דְּמִשּׁוּם גְּזֵרָה לָא מַפְּקִינַן; לְאַחֵר תֵּצֵא – דְּבָעֲיָא לְקַיּוֹמֵיהּ לִתְנָאָה.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לֹא לוֹ וְלֹא לְאַחֵר, וְאִם נִשֵּׂאת לוֹ – לֹא תֵּצֵא, לְאַחֵר – תֵּצֵא.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלִי לָרָקִיעַ״; ״עַל מְנָת שֶׁתֵּרְדִי לַתְּהוֹם״; ״עַל מְנָת שֶׁתִּבְלְעִי קָנֶה שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת״; ״עַל מְנָת שֶׁתָּבִיאִי לִי קָנֶה בֶּן מֵאָה אַמָּה״; ״עַל מְנָת שֶׁתַּעַבְרִי אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל בְּרַגְלַיִךְ״ – אֵינוֹ גֵּט.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: כָּזֶה – גֵּט. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא: כׇּל תְּנַאי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימוֹ בְּסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִילָּתוֹ – אֵינוֹ אֶלָּא כְּמַפְלִיגָהּ בִּדְבָרִים, וְכָשֵׁר.
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: כׇּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימוֹ בְּסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו בִּתְחִילָּתוֹ – תְּנָאוֹ קַיָּים; הָא אִי אֶפְשָׁר – תְּנָאוֹ בָּטֵל; שְׁמַע מִינַּהּ.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתֹּאכְלִי בְּשַׂר חֲזִיר״, מַהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: הִיא הִיא. רָבָא אָמַר: אֶפְשָׁר דְּאָכְלָה וְלָקְיָא.
לְאַבָּיֵי, ״כְּלָל״ – לְאֵתוֹיֵי בְּשַׂר חֲזִיר. לְרָבָא, ״כָּזֶה״ – לְמַעוֹטֵי בְּשַׂר חֲזִיר.
מֵיתִיבִי: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּבָּעֲלִי לִפְלוֹנִי״, נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי – הֲרֵי זֶה גֵּט, וְאִם לָאו – אֵינוֹ גֵּט. ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּבָּעֲלִי לְאַבָּא, וּלְאָבִיךְ״ – אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִבְעֲלָה לָהֶן.
וְאִילּוּ ״עַל מְנָת שֶׁתִּבָּעֲלִי לְאַבָּא וּלְאָבִיךְ״ – לָא קָתָנֵי; לְאַבָּיֵי נִיחָא, לְרָבָא קַשְׁיָא!
אָמַר לָךְ רָבָא: בִּשְׁלָמָא בְּשַׂר חֲזִיר – אֶפְשָׁר דְּאָכְלָה וְלָקְיָא; פְּלוֹנִי נָמֵי – אֶפְשָׁר דִּמְשַׁחֲדָא לֵיהּ בְּמָמוֹנָא; אֶלָּא אַבָּא וְאָבִיךְ – בְּדִידַהּ קָיְימָא?! נְהִי דְּאִיהִי עָבְדָא אִיסּוּרָא, אַבָּא וְאָבִיךְ מִי עָבְדִי אִיסּוּרָא?!
לְרָבָא, ״כְּלָל״ – לְאֵתוֹיֵי אַבָּא וְאָבִיךְ; ״כָּזֶה״ – לְמַעוֹטֵי בְּשַׂר חֲזִיר.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
לְאַבָּיֵי, ״כְּלָל״ – לְאֵתוֹיֵי בְּשַׂר חֲזִיר; ״כָּזֶה״ – לְמַעוֹטֵי פְּלוֹנִי.
מֵיתִיבִי: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתֹּאכְלִי בְּשַׂר חֲזִיר״; וְאִם הָיְתָה זָרָה – ״עַל מְנָת שֶׁתֹּאכְלִי בִּתְרוּמָה״; וְאִם הָיְתָה נְזִירָה – ״עַל מְנָת שֶׁתִּשְׁתִּי יַיִן״; נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי – הֲרֵי זֶה גֵּט; וְאִם לָאו – אֵינוֹ גֵּט. לְרָבָא נִיחָא, לְאַבָּיֵי קַשְׁיָא!
אָמַר לָךְ אַבָּיֵי: מִי סָבְרַתְּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא?! הָא מַנִּי – רַבָּנַן הִיא.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּמַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה הוּא, וְכׇל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה – תְּנָאוֹ בָּטֵל!
אָמַר רַב אַדָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: כִּי אָמְרִינַן מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל – כְּגוֹן שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ, דְּהוּא קָא עָקַר; אֲבָל הָכָא – אִיהִי קָא עָקְרָה.
מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: כְּלוּם קָא עָקְרָה אִיהִי – אֶלָּא לְקַיּוֹמֵי לִתְנַאי דִּידֵיהּ; אִישְׁתְּכַח דְּאִיהוּ קָא עָקַר!
אֶלָּא אָמַר רָבִינָא: כִּי אָמְרִינַן מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל – כְּגוֹן שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ, דְּוַדַּאי קָא עָקַר; אֲבָל הָכָא – מִי קָאָמַר לַהּ: לָא סַגִּיא דְּלָא אָכְלָה?! לָא תֵּיכוֹל, וְלָא תִּיגָּרַשׁ.
כֵּיצַד יַעֲשֶׂה – יִטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה וְכוּ׳: מַאן תַּנָּא? אָמַר חִזְקִיָּה: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא.
דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ, וְיֹאמַר לָהּ: ״הֵי גִּיטִּיךְ״.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי – דִּילְכוֹן אָמַר: שָׁאנֵי הָכָא, הוֹאִיל וְקִנְאָתוֹ לִיפָּסֵל בּוֹ לַכְּהוּנָּה.
כְּתָבוֹ בְּתוֹכוֹ: אָמַר רַב סָפְרָא: ״כְּתָבוֹ בְּתוֹכוֹ״ תְּנַן.
פְּשִׁיטָא, ״כְּתָבוֹ בְּתוֹכוֹ״ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא הָנֵי מִילֵּי לְאַחַר הַתּוֹרֶף, אֲבָל לִפְנֵי הַתּוֹרֶף – אֲפִילּוּ עַל פֶּה נָמֵי פָּסוּל, קָא מַשְׁמַע לַן.
וְרָבָא אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאַחַר הַתּוֹרֶף, אֲבָל לִפְנֵי הַתּוֹרֶף – אֲפִילּוּ עַל פֶּה נָמֵי פָּסוּל.
וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ – דַּאֲמַר לְהוּ רָבָא לְהָנְהוּ דְּכָתְבִי גִּיטֵּי: שַׁתִּקוּ שַׁתּוֹקֵי לְבַעַל, עַד דְּכָתְבִיתוּ לֵיהּ לְתוֹרֶף דְּגִיטָּא.
תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הַתְּנָאִין פּוֹסְלִין בַּגֵּט, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁפּוֹסֵל עַל פֶּה פּוֹסֵל בִּכְתָב, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל עַל פֶּה אֵינוֹ פּוֹסֵל בִּכְתָב – ״חוּץ״, שֶׁפּוֹסֵל עַל פֶּה, פּוֹסֵל בִּכְתָב; ״עַל מְנָת״, שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל עַל פֶּה, אֵינוֹ פּוֹסֵל בִּכְתָב.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַחְלוֹקֶת לִפְנֵי הַתּוֹרֶף – דְּרַבִּי סָבַר: גָּזְרִינַן ״עַל מְנָת״ אַטּוּ ״חוּץ״; וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן ״עַל מְנָת״ אַטּוּ ״חוּץ״. אֲבָל לְאַחַר הַתּוֹרֶף –William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
