When a get is thrown in a public place, does “near her” mean it is within the woman's four cubits or that she can guard it even from farther away?
כשגט נזרק ברשות הרבים, האם ״קרוב לה״ פירושו שהוא בתוך ארבע אמותיה, או שהיא יכולה לשמרו אפילו ממרחק גדול יותר?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 78a or 78b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 70a and the next one is on Gittin 85a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 78a–78b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין ע״ח ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין ע׳ ע״א, והבאה היא על גיטין פ״ה ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 78a–78b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
Her bed in his houseמטתה שבביתו
The pisla is a separate domain also if it has a name of its own, even without height or size. “Even if he is with her in bed”: Rava: only in his bed; in her bed she is divorced. A baraita supports him: Rabbi Eliezer says in his bed not, in her bed divorced.
ולא אמרן אלא דלית ליה שם לווי; אבל אית ליה שם לווי, אף על גב דלא גבוה עשרה ולא הוי ארבע אמות. אפילו הוא עמה במטה: אמר רבא: לא שנו אלא במטה שלו, אבל במטה שלה מגורשת. תניא נמי הכי: רבי אליעזר אומר: במטה שלו אינה מגורשת, במטה שלה מגורשת.
Her bed is a buyer’s vessel in the seller’s domain; can we learn that it acquires? No: the bed is ten handbreadths high, a domain of its own. But the place of its legs is his! People do not mind about the place of a bed’s legs.
ובמטה שלה מגורשת? כליו של לוקח ברשות מוכר הוא; שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח? לא צריכא, דגבוה עשרה. והאיכא מקום כרעי? אמקום כרעי לא קפדי אינשי.
The question whether a buyer’s vessel acquires in the seller’s domain is a general one in commercial law; the Gemara avoids deciding it from the get by finding independent reasons the bed belongs to her.
השאלה אם כליו של לוקח קונים ברשות מוכר היא שאלה כללית בדיני ממונות; הגמרא נמנעת מלהכריע בה מן הגט, ומוצאת טעמים עצמאיים לכך שהמטה שלה.
Her lap and her basketחיקה וקלתה
Into her lap or basket she is divorced; why, if the basket is in his domain? Shmuel: her basket hangs on her. Resh Lakish: tied, even if not hanging. Rav Ada bar Ahava: lying between her thighs. Rav Mesharshiya: her husband sells baskets, and does not mind.
לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת; אמאי? כליו של לוקח ברשות מוכר הוא! אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון שהיתה קלתה תלויה בה. ריש לקיש אמר: קשורה, אף על פי שאינה תלויה. רב אדא בר אהבה אמר: מונחת לה בין ירכותיה. רב משרשיא בר רב דימי אמר: כגון שהיה בעלה מוכר קלתות.
Rabbi Yoḥanan: the place of her lap and of her basket belongs to her. Rava explains: a man does not mind about the place of her lap or her basket. The husband implicitly grants her that space.
רבי יוחנן אמר: מקום חיקה קנוי לה, מקום קלתה קנוי לה. אמר רבא: מאי טעמא דרבי יוחנן? לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה.
A baraita supports Rabbi Yoḥanan: into her lap, her basket, or anything like a basket, she is divorced. “Anything like a basket” includes the basket she eats dates from.
תניא נמי הכי: זרקו לה לתוך חיקה, או לתוך קלתה, או לתוך כל דבר שהוא כקלתה, הרי זו מגורשת. כל דבר שהוא כקלתה, לאיתויי מאי? לאיתויי טסקא דאכלה בה תמרי.
“Take this note of debt”״כנסי שטר חוב זה״
The mishnah: he said “take this note of debt,” or she found it behind him, read it and it was her get, it is not a get until he says “here is your get.” He gave it into her hand while asleep; she woke, read it, and it is her get, not a get until he says “here is your get.”
מתני׳: אמר לה ״כנסי שטר חוב זה״, או שמצאתו מאחוריו, קוראה והרי הוא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה ״הא גיטיך״. נתן בידה והיא ישנה, ניעורה, קוראה והרי הוא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה ״הא גיטיך״.
When he says “here is your get,” what does it help? It is like “take your get from the ground,” and Rava said that is nothing. Read: she pulled it out from behind him. Even so, “he shall give it in her hand” is lacking! The case is where his belt was loosened and she pulled it.
כי אמר לה ״הא גיטיך״ מאי הוי? הוה ליה ״טלי גיטיך מעל גבי קרקע״, ואמר רבא: לא אמר כלום! אימא ששלפתו מאחוריו. שלפתו נמי, הא בעינא ״ונתן בידה״! לא צריכא, דערק לה חרציה ושלפתיה.
The get must come from the husband’s act and with his declared intent. A document she found or that came to her under another name is not yet a divorce.
הגט צריך לבוא ממעשה הבעל ובכוונה מוצהרת. שטר שמצאה או שהגיע אליה בשם אחר עדיין אינו גירושין.
Rebbi, Rabbi Shimon ben Elazar and the slaveרבי, רבי שמעון בן אלעזר והעבד
A baraita: in both cases it is not a get until he says “here is your get,” says Rebbi. Rabbi Shimon ben Elazar: never, until he takes it back and gives it to her again, saying “here is your get.”
תניא נמי הכי: אינו גט עד שיאמר לה ״הא גיטיך״, דברי רבי. רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם אינו גט, עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה ״הא גיטיך״.
Both cases are needed: in the first, she can be divorced, so Rebbi is lenient, but asleep she cannot, so he might agree with Rabbi Shimon ben Elazar; and in the second Rabbi Shimon ben Elazar is strict, but in the first he might agree with Rebbi.
וצריכא: דאי איתמר בהך קמייתא, בההיא קאמר רבי משום דבת איגרושי היא; אבל נתן בידה והיא ישנה, דלאו בת איגרושי היא, אימא מודי ליה לרבי שמעון בן אלעזר. ואי איתמר בהא, בהא קאמר רבי שמעון בן אלעזר; אבל בהך, אימא מודי ליה לרבי. צריכא.
Rava: if he gave the get to her slave who was asleep and she guards him, it is a get; awake, not, since he is a courtyard guarded without her knowledge. But a moving courtyard does not acquire! Rava said what cannot acquire walking cannot standing or sitting; the halakha speaks of a bound slave.
אמר רבא: כתב לה גט ונתנו ביד עבדה, ישן ומשמרתו, הרי זה גט; ניעור, אינו גט, דהויא ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה. ישן ומשמרתו, אמאי? חצר מהלכת היא! והלכתא בכפות.
Near her or near himקרוב לה או קרוב לו
The mishnah: she stood in the public domain and he threw it: near her, divorced; near him, not; half and half, divorced and not divorced. So for betrothal, and for a debt: “throw me my debt,” near the lender, he acquires; near the borrower, he still owes; half and half, they divide.
מתני׳: היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה, קרוב לה, מגורשת; קרוב לו, אינה מגורשת; מחצה על מחצה, מגורשת ואינה מגורשת. וכן לענין קדושין. וכן לענין החוב: ״זרוק לי חובי״, קרוב למלוה, זכה המלוה; קרוב ללוה, הלוה חייב; מחצה על מחצה, שניהם יחלוקו.
Rav: within her four cubits is near her. Half and half? Both standing within the same four cubits; but one must have come first! Rav Kahana: exactly eight cubits, the get leaving his four into hers; but it is bound to him! Rabba and Rav Yosef: two sets of witnesses, one saying near him, one near her.
אמר רב: ארבע אמות שלה, זהו קרוב לה. מחצה על מחצה? אמר רבי שמואל בר רב יצחק: שהיו שניהן עומדין בארבע אמות. וליחזי הי מינייהו קדים! אלא אמר רב כהנא: בשמונה אמות מצומצמות. והא אגיד גביה! אלא רבה ורב יוסף: בשתי כיתי עדים, אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה.
Rabbi Yoḥanan: near her even a hundred cubits; the test is who can guard it. Rav Shaman bar Abba heard: if he can guard it and she cannot, near him; she can and he cannot, near her; both or neither, half and half. Shmuel told Rav Yehuda: close enough that she bends and takes it; but do not act until it reaches her hand; Rav Mordekhai reported such a case required ḥalitza.
רבי יוחנן אמר: קרוב לה, אפילו מאה אמה. אמר רב שמן בר אבא: לדידי מיפרשא לה מיניה דרבי יוחנן: הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה, זהו קרוב לו; היא יכולה והוא אינו יכול, זהו קרוב לה; שניהם יכולין או אין יכולין, מחצה על מחצה. אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, כדי שתשוח ותטלנו; ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה. אמר רב מרדכי: הוה עובדא הכי ואצרכוה חליצה.
Betrothal, debt and the cordקידושין, חוב והמשיחה
“So for betrothal”: Rabbi Assi in Rabbi Yoḥanan’s name: they said it of gittin, not of other matters. Rabbi Abba objected: the mishnah says betrothal! There it is different, since “she shall go out and be” compares betrothal to divorce. And debts? Where he said “throw me my debt and be free,” in the manner of gittin, and he cannot say “I was joking.”
וכן לענין קדושין: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לגיטין אמרו ולא לדבר אחר. איתיביה רבי אבא: וכן לענין קדושין! שאני התם, דכתיב ״ויצאה והיתה״. וכן לענין החוב? דאמר ליה ״זרוק לי חובי ותיפטר״, בתורת גיטין; מהו דתימא מצי אמר ליה ״משטה אני בך״, קא משמע לן.
Rav Ḥisda: the get in her hand and a cord attached to it in his; if he can pull it back to himself, she is not divorced, since a cutting-off is required. Rav Yehuda: if her hand was sloping and he threw it there, even though it reached her hand she is not divorced, since it did not come to rest.
אמר רב חסדא: גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו, אינה מגורשת; מאי טעמא? בעינן כריתות, וליכא. אמר רב יהודה: היתה ידה עשויה כקטפרס וזרקו לה, אף על פי שהגיע גט לידה, אינה מגורשת; בדלא נח.
But let it divorce through the air of her four cubits? This would resolve Rabbi Elazar’s question whether four cubits have air. No: she stands at a riverbank, where it is lost from the start. The discussion continues on daf 79.
ותיגרש מאוירא דארבע אמות! תפשוט דבעי רבי אלעזר: ארבע אמות שאמרו יש להן אויר או אין להן אויר? הכא במאי עסקינן? בעומדת על גב הנהר, דמעיקרא לאיבוד קאי. ההמשך בדף ע״ט.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why is a get thrown onto her bed in his house valid?מדוע גט שנזרק למטתה שבביתו כשר?
- Why must the husband say “here is your get”?מדוע צריך הבעל לומר ״הא גיטיך״?
- How does Rabbi Yoḥanan define “near her” and “near him”?כיצד רבי יוחנן מגדיר ״קרוב לה״ ו״קרוב לו״?
- Why does a cord in the husband’s hand prevent the divorce?מדוע משיחה ביד הבעל מונעת את הגירושין?
The source sheetדף המקורות
שֵׁם לְוַוי, אֲבָל אִית לֵיהּ שֵׁם לְוַוי – אַף עַל גַּב דְּלֹא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה, וְאַף עַל גַּב דְּלָא הָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת.
אֲפִילּוּ הוּא עִמָּהּ בַּמִּטָּה כּוּ׳: אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמִטָּה שֶׁלּוֹ, אֲבָל בְּמִטָּה שֶׁלָּהּ – מְגוֹרֶשֶׁת.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּמִטָּה שֶׁלּוֹ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, בְּמִטָּה שֶׁלָּהּ – מְגוֹרֶשֶׁת.
וּבְמִטָּה שֶׁלָּהּ – מְגוֹרֶשֶׁת? כִּלְיוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר הוּא; שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: כִּלְיוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – קָנָה לוֹקֵחַ?
לָא צְרִיכָא, דְּגָבוֹהַּ עֲשָׂרָה. וְהָאִיכָּא מְקוֹם כַּרְעֵי! אַמְּקוֹם כַּרְעֵי לָא קָפְדִי אִינָשֵׁי.
לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ – מְגוֹרֶשֶׁת: אַמַּאי? כִּלְיוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר הוּא!
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה קַלְתָּהּ תְּלוּיָה בָּהּ. וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה קַלְתָּהּ תְּלוּיָה בָּהּ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: קְשׁוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה.
רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה קַלְתָּהּ מוּנַּחַת לָהּ בֵּין יַרְכוֹתֶיהָ. רַב מְשַׁרְשְׁיָא בַּר רַב דִּימִי אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ מוֹכֵר קְלָתוֹת.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מְקוֹם חֵיקָהּ קָנוּי לָהּ, מְקוֹם קַלְתָּהּ קָנוּי לָהּ. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן? לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מַקְפִּיד לֹא עַל מְקוֹם חֵיקָהּ וְלֹא עַל מְקוֹם קַלְתָּהּ.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: זְרָקוֹ לָהּ לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ, אוֹ לְתוֹךְ כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא כְּקַלְתָּהּ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת.
״כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא כְּקַלְתָּהּ״ – לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי טַסְקָא דְּאָכְלָה בַּהּ תַּמְרֵי.
מַתְנִי׳ אָמַר לָהּ: ״כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה״, אוֹ שֶׁמְּצָאַתּוּ מֵאֲחוֹרָיו, קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִּיטָּהּ – אֵינוֹ גֵּט, עַד שֶׁיֹּאמַר לַהּ: ״הֵא גִּיטִּיךְ״.
נָתַן בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה; נֵיעוֹרָה, קוֹרְאָה, וַהֲרֵי הוּא גִּיטָּהּ – אֵינוֹ גֵּט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ ״הֵא גִּיטִּיךְ״.
גְּמָ׳ כִּי אָמַר לַהּ: ״הֵא גִּיטִּיךְ״ מַאי הָוֵי? הָוֵה לֵיהּ ״טְלִי גִּיטִּיךְ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע״,
וְאָמַר רָבָא: ״טְלִי גִּיטִּיךְ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע״ – לֹא אָמַר כְּלוּם! אֵימָא: שֶׁשְּׁלָפַתּוּ מֵאֲחוֹרָיו.
שְׁלָפַתּוּ נָמֵי, הָא בָּעֵינָא ״וְנָתַן בְּיָדָהּ״, וְלֵיכָּא! לָא צְרִיכָא, דַּעֲרַק לַהּ חַרְצֵיהּ, וּשְׁלַפְתֵּיהּ.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אָמַר לָהּ ״כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה״, אוֹ שֶׁשְּׁלָפַתּוּ מֵאֲחוֹרָיו, קְרָאַתּוּ וַהֲרֵי הוּא גִּיטָּהּ – אֵינוֹ גֵּט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ ״הֵא גִּיטִּיךְ״, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּט, עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ, וְיֹאמַר לָהּ ״הֵא גִּיטִּיךְ״.
נְתָנוֹ בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה, נֵיעוֹרָה וְקוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִּיטָּהּ – אֵינוֹ גֵּט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ: ״הֵא גִּיטִּיךְ״, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ, וְיֹאמַר לָהּ ״הֵא גִּיטִּיךְ״.
וּצְרִיכָא; דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָךְ קַמַּיְיתָא, בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי – מִשּׁוּם דְּבַת אִיגָּרוֹשֵׁי הִיא; אֲבָל נָתַן בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה, דְּלָאו בַּת אִיגָּרוֹשֵׁי הִיא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר;
וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר; אֲבָל בְּהָךְ – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי; צְרִיכָא.
אָמַר רָבָא: כָּתַב לָהּ גֵּט, וּנְתָנוֹ בְּיַד עַבְדָּהּ יָשֵׁן, וּמְשַׁמַּרְתּוֹ – הֲרֵי זֶה גֵּט. נֵיעוֹר – אֵינוֹ גֵּט, דְּהָוְיָא לַיהּ חָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ.
יָשֵׁן וּמְשַׁמַּרְתּוֹ – הֲרֵי זֶה גֵּט. אַמַּאי? חָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא, וְחָצֵר מְהַלֶּכֶת לֹא קָנָה!
וְכִי תֵּימָא יָשֵׁן שָׁאנֵי, וְהָא אָמַר רָבָא: כׇּל שֶׁאִילּוּ מְהַלֵּךְ לֹא קָנָה, עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב – לֹא קָנָה! וְהִלְכְתָא: בְּכָפוּת.
מַתְנִי׳ הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּזְרָקוֹ לָהּ; קָרוֹב לָהּ – מְגוֹרֶשֶׁת. קָרוֹב לוֹ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין.
וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב, אָמַר לוֹ בַּעַל חוֹבוֹ: ״זְרוֹק לִי חוֹבִי״, וּזְרָקוֹ לוֹ; קָרוֹב לַמַּלְוֶה – זָכָה הַמַּלְוֶה. קָרוֹב לַלֹּוֶה – הַלֹּוֶה חַיָּיב. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – שְׁנֵיהֶם יַחְלוֹקוּ.
גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי קָרוֹב לָהּ, וְהֵיכִי דָּמֵי קָרוֹב לוֹ? אָמַר רַב: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ – זֶהוּ קָרוֹב לָהּ, אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ – זֶהוּ קָרוֹב לוֹ.
הֵיכִי דָּמֵי מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין בְּאַרְבַּע אַמּוֹת.
וְלִיחְזֵי הֵי מִינַּיְיהוּ קְדֵים! וְכִי תֵּימָא דַּאֲתוֹ תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְהָא אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם!
אֶלָּא אָמַר רַב כָּהֲנָא: הָכָא בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת מְצוּמְצָמוֹת עָסְקִינַן,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְגֵט יוֹצֵא מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ לְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ.
וְהָא אֲגִיד גַּבֵּיהּ! אֶלָּא רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָכָא בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים עָסְקִינַן – אַחַת אוֹמֶרֶת קָרוֹב לוֹ, וְאַחַת אוֹמֶרֶת קָרוֹב לָהּ.
רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: ״קָרוֹב לָהּ״ שָׁנִינוּ – אֲפִילּוּ מֵאָה אַמָּה; וְ״קָרוֹב לוֹ״ שָׁנִינוּ – אֲפִילּוּ מֵאָה אַמָּה.
הֵיכִי דָּמֵי מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה? אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא, לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לַהּ מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הוּא יָכוֹל לְשׁוֹמְרוֹ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשׁוֹמְרוֹ – זֶהוּ קָרוֹב לוֹ; הִיא יְכוֹלָה לְשׁוֹמְרוֹ וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְשׁוֹמְרוֹ – זֶהוּ קָרוֹב לָהּ; שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לְשׁוֹמְרוֹ, שְׁנֵיהֶם אֵין יְכוֹלִין – זֶהוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה.
אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹנָתָן הָכִי, אָמַר: יָדְעִין חַבְרִין בַּבְלָאֵי לְפָרוֹשֵׁי כִּי הַאי טַעְמָא!
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא קָרוֹב לָהּ מִלּוֹ, וּבָא כֶּלֶב וּנְטָלוֹ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת?! כֹּל הָיכִי תִּינְטְרֵיהּ וְתֵיזִיל?
אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: כֹּל שֶׁקָּרוֹב לָהּ מִלּוֹ; וְאִילּוּ בָּא כֶּלֶב וּנְטָלוֹ – וְהוּא יָכוֹל לְשׁוֹמְרוֹ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשׁוֹמְרוֹ, אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת.
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּחַ וְתִטְּלֶנּוּ. וְאַתְּ לָא תַּעֲבֵיד עוֹבָדָא, עַד דְּמָטֵי גִּיטָּא לִידַהּ.
אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: הֲוָה עוֹבָדָא הָכִי, וְאַצְרְכוּהָ חֲלִיצָה.
וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְגִיטִּין אָמְרוּ, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי אַסִּי: וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין! שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״.
אֵיתִיבֵיהּ: וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב, ״זְרוֹק לִי חוֹבִי״ וּזְרָקוֹ לוֹ, קָרוֹב לַמַּלְוֶה – זָכָה הַלֹּוֶה, קָרוֹב לַלֹּוֶה – הַלֹּוֶה חַיָּיב, מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – שְׁנֵיהֶם יַחְלוֹקוּ!
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דַּאֲמַר לֵיהּ: ״זְרוֹק לִי חוֹבִי וְתִיפָּטֵר״. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַר לֵיהּ: ״זְרוֹק לִי חוֹבִי בְּתוֹרַת גִּיטִּין״.
וְאַכַּתִּי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אָמַר לֵיהּ מְשַׁטֶּה אֲנִי בָּךְ; קָא מַשְׁמַע לַן.
אָמַר רַב חִסְדָּא: גֵּט בְּיָדָהּ וּמְשִׁיחָה בְּיָדוֹ; אִם יָכוֹל לְנַתְּקוֹ וְלַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, וְאִם לָאו – מְגוֹרֶשֶׁת.
מַאי טַעְמָא? בָּעֵינַן כְּרִיתוּת, וְלֵיכָּא.
אָמַר רַב יְהוּדָה: הָיְתָה יָדָהּ עֲשׂוּיָה כְּקָטַפְרֵס, וּזְרָקוֹ לָהּ; אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת.
אַמַּאי? הָא כִּי נָפֵיל – בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּידַהּ קָא נָפֵיל! בִּדְלָא נָח.
וְתִיגָּרַשׁ מֵאַוֵּירָא דְּאַרְבַּע אַמּוֹת! תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר – אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ, יֵשׁ לָהֶן אֲוִיר אוֹ אֵין לָהֶן אֲוִיר? תִּפְשׁוֹט דְּאֵין לָהֶן אֲוִיר!
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּעוֹמֶדֶת עַל גַּב הַנָּהָר, דְּמֵעִיקָּרָא לְאִיבּוּד קָאֵי.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
