← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 7גיטין דף 7 24 October 2030כ״ז תשרי תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 7 — Silence, Mourning, and a Ship at Sea: From Aggada Back to the Mapשתיקה, אבל וספינה בים: מן האגדה בחזרה אל המפה

Gittin 7 — Mar Ukva’s restraint, the mourning decrees after the destruction, charity that “shears” one’s wealth, and the legal status of a get brought on a shipגיטין ז׳ — איפוקו של מר עוקבא, גזירות האבל אחרי החורבן, צדקה ש״גוזזת״ את הנכסים, ומעמדו של גט המובא בספינה

8 min read6 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Menashe Twena Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבMenashe Twena Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada reads Mar Ukva’s correspondence closely. The first question, whether he may hand his tormentors to the government, was sent in writing because it was sensitive, and Rabbi Elazar answered in writing with a verse of restraint; the second, a complaint that they trouble him greatly, was sent orally, and Rabbi Elazar answered orally. That is why the Gemara stresses that “the word went out from the mouth of Rabbi Elazar”: a spoken word had effect. He explains “rise early and stay late against them” as learning under strain, which earns reward even in this world, and “they will perish by themselves” as a way of ensuring that no one is punished through Mar Ukva himself. He also calls ever min ha-ḥai a “great thing” because, following earlier authorities, eating it violates both a negative command and the positive command of slaughter.

בן יהוידע מעיין בחילופי הדברים של מר עוקבא. השאלה הראשונה, אם מותר למסור את מצעריו למלכות, נשלחה במכתב מפני שהיא רגישה, ורבי אלעזר השיב במכתב בפסוק של איפוק; השנייה, ״קא מצערי לי טובא״, נשלחה בעל פה, ורבי אלעזר השיב בעל פה. לכן מדגישה הגמרא ש״הדבר יצא מפי רבי אלעזר״: הדיבור שבפה פעל. את ״השכם והערב עליהם״ הוא מפרש כלימוד מתוך הדחק, שיש עליו שכר גם בעולם הזה, ואת ״כלים מאליהן״ כדרך שלא ייענש אדם על ידי מר עוקבא עצמו. הוא גם קורא לאבר מן החי ״דבר גדול״ מפני שלפי גדולי הפוסקים יש בו לאו ועשה של שחיטה.

On the mourning decrees he explains why the verse mentions the turban before the crown: the crown is the bridegroom’s, lesser than the High Priest’s turban, and the verse ties the two together. Rav Ḥisda’s reading is called “ḥasda’in,” gracious, because it yields a leniency, allowing crowns for women. On the angels’ plea for Israel who said “we will do” before “we will hear,” he explains that Israel’s intention counted as deed, and God’s reply is that they damaged the “head” by setting an idol in the Sanctuary, so they lost the ornaments of the head. On 7b he reads “I will not afflict you anymore” through the word od: the letter ayin for ani, poor, and du, two, a double poverty, inner and visible, from which the charitable giver is spared. Ben Yehoyada on Gittin 7a, Gittin 7b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בעניין גזירות האבל הוא מסביר מדוע הפסוק מקדים מצנפת לעטרה: העטרה היא עטרת חתנים, הקטנה במעלה ממצנפת כהן גדול, והפסוק קושר ביניהן. דרשת רב חסדא נקראת ״חסדאין״ מפני שיוצאת ממנה קולא, היתר עטרות לנשים. על טענת המלאכים לטובת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע הוא מסביר שמחשבתם נחשבה כמעשה, ותשובת הקב״ה היא שפגמו ב״ראש״ כשהעמידו צלם בהיכל, ולכן לקו בעדיי הראש. בע״ב הוא קורא את ״לא אענך עוד״ דרך המילה ״עוד״: ע׳ לעני ו״דו״ לשניים, עניות כפולה, פנימית וגלויה, שנותן הצדקה ניצל ממנה. Ben Yehoyada on Gittin 7a, Gittin 7b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

Gentle speech and the danger of fearדיבור בנחת וסכנת האימה

The daf completes Rabba bar bar Ḥana’s teaching: the three Friday questions must be said gently, so that the household will accept them. Rav Ashi remarks that he had not heard this teaching but arrived at it by reasoning. The rule is presented as something a thoughtful person could discover on his own: a demand spoken in fear is less likely to be fulfilled.

הדף משלים את דברי רבה בר בר חנה: את שלושת הדברים של ערב שבת צריך לומר בניחותא, כי היכי דליקבלו מיניה. רב אשי אומר: אנא לא שמיעא לי הא דרבה בר בר חנה, וקיימתיה מסברא. הכלל מוצג כדבר שאדם נבון יכול לגלות בעצמו: דרישה הנאמרת מתוך פחד נוטה פחות להתקיים.

Rabbi Abbahu adds another warning: a great man imposed excessive fear in his home, and they fed him a “great thing.” The man was Rabbi Ḥanina ben Gamliel. The household, afraid of his anger over a missing dish, nearly served him something forbidden rather than admit the failure. Fear produces concealment, and concealment produces sin.

רבי אבהו מוסיף אזהרה: אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו, והאכילוהו דבר גדול. ומנו? רבי חנינא בן גמליאל. בני הבית, שפחדו מכעסו, כמעט הגישו לו דבר אסור במקום להודות בכישלון. פחד יוצר הסתרה, והסתרה יוצרת חטא.

The Gemara objects to the word “fed”: if God does not bring a stumbling block even through the animals of the righteous, all the more so through the righteous themselves. So the text must mean they sought to feed him a great thing, namely a limb from a living animal. The correction protects the sage while keeping the warning intact.

הגמרא מקשה על המילה ״האכילוהו״: השתא בהמתן של צדיקים אין הקב״ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן? אלא בקשו להאכילו דבר גדול, ומאי ניהו? אבר מן החי. התיקון מגן על החכם ושומר על האזהרה בשלמותה.

Mar Ukva and the counsel of silenceמר עוקבא ועצת השתיקה

Mar Ukva sent to Rabbi Elazar: people are standing against me, and it is in my power to hand them over to the government; what should I do? Rabbi Elazar ruled lines and wrote: “I said, I will guard my ways from sinning with my tongue; I will guard my mouth with a muzzle while the wicked is before me.” Even when the wicked stand opposite, one restrains the mouth.

מר עוקבא שלח לרבי אלעזר: בני אדם העומדים עלי, ובידי למסרם למלכות, מהו? שרטט וכתב ליה: ״אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי״; אף על פי שרשע לנגדי, אשמרה לפי מחסום.

Mar Ukva wrote again: they trouble me greatly, and I cannot stand against them. Rabbi Elazar replied: “Be silent before the Lord and wait for Him,” be silent and He will cast them down before you; go early and late to the study hall against them, and they will perish by themselves. The response to persecution is not counter-denunciation but persistence in Torah and trust.

מר עוקבא שלח שוב: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו. שלח ליה: ״דום לה׳ והתחולל לו״, דום לה׳ והוא יפילם לך חללים חללים; השכם והערב עליהם לבית המדרש, והן כלין מאליהן. התשובה לרדיפה אינה מסירה נגדית אלא התמדה בתורה ובביטחון.

The Gemara records the outcome: the word left the mouth of Rabbi Elazar, and Geniva was put in chains. The story ends without commentary. It shows that restraint is not passivity: the sage’s spoken word was itself effective, and the persecutor fell without Mar Ukva acting against him.

הגמרא רושמת את התוצאה: הדבר יצא מפי רבי אלעזר, ונתנוהו לגניבא בקולר. הסיפור מסתיים בלי פירוש. הוא מראה שאיפוק אינו סבילות: דברו של החכם עצמו פעל, והרודף נפל בלי שמר עוקבא פעל נגדו.

Song, crowns, and the memory of destructionשיר, עטרות וזכר החורבן

Mar Ukva was asked from where we know that song is forbidden. He wrote: “Rejoice not, O Israel, unto exultation like the peoples.” Why not cite “they shall not drink wine with song”? From that verse one might think only instrumental music is forbidden, but vocal music permitted; the chosen verse teaches that both are included. The choice of prooftext determines the scope of the law.

שאלו את מר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: ״אל תשמח ישראל אל גיל כעמים״. ולישלח להו מ״בשיר לא ישתו יין״? אי מההוא, הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא, אבל דפומא שרי; קא משמע לן. בחירת הפסוק קובעת את היקף ההלכה.

The Exilarch asked Rav Huna the source for forbidding a crown. Rav Huna said it is rabbinic, from the mishnah that during Vespasian’s war they decreed against bridegroom crowns and drums. While Rav Huna stepped out, Rav Ḥisda cited a verse: “remove the turban and lift off the crown”; when the turban is on the High Priest’s head, the crown is on every head; when it was removed, crowns were removed from all. Rav Huna returned and said: by God, it is rabbinic, but Ḥisda, your name is grace and your words are gracious.

ריש גלותא שאל את רב הונא: כלילא מנא לן דאסור? אמר ליה: מדרבנן, דתנן בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בינתיים יצא רב הונא, ורב חסדא דרש: ״הסר המצנפת והרם העטרה״; בזמן שמצנפת בראש כהן גדול, עטרה בראש כל אדם; נסתלקה, נסתלקה. רב הונא חזר ואמר: האלהים, מדרבנן; אלא חסדא שמך וחסדאין מילך.

Ravina found Mar bar Rav Ashi weaving a crown for his daughter and asked about the verse. He answered: the crown is like the High Priest’s turban, so it applies to men, not to women. The angels then ask about “this, not this”: is this the fate of Israel, who said “we will do” before “we will hear”? God answers: not this, for Israel lowered the high and raised the low and set an idol in the Sanctuary. Mourning customs are tied to a theology of the destruction.

רבינא מצא את מר בר רב אשי גודל כלילא לבתו ושאל על הפסוק. אמר ליה: דומיא דכהן גדול, בגברי ולא בנשי. ומאי ״זאת לא זאת״? מלאכי השרת אמרו: זאת להן לישראל שהקדימו נעשה לנשמע? אמר להן: לא זאת להן, שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל והעמידו צלם בהיכל. מנהגי האבל קשורים לתאולוגיה של החורבן.

Silent grievance and charity that shearsטענה שותקת וצדקה שגוזזת

Rav Huna bar Natan asked Rav Ashi about the list “Kinah, Dimonah, and Adadah.” Rav Ashi said they are towns of the Land. Rav Huna bar Natan knew that, but cited Rav Geviha of Argiza: whoever has a grievance, kin’ah, against his fellow and remains silent, domem, the One who dwells forever, adei ad, will judge for him. A list of place names is read as a moral message.

רב הונא בר נתן שאל את רב אשי: מאי דכתיב ״קינה ודימונה ועדעדה״? אמר ליה: מתוותא דארץ ישראל קחשיב. אמר ליה: אטו אנא לא ידענא? אלא רב גביהא מארגיזא אמר בה טעמא: כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם, שוכן עדי עד עושה לו דין. רשימת שמות מקומות נקראת כמסר מוסרי.

Rav Huna bar Natan pressed: should we then expound Tziklag, Madmanah, and Sansanah too? Rav Ashi answered that had Rav Geviha been here he would have. Rav Aḥa of Bei Ḥoza’ah did: whoever has a cry over his morsel of food, tza’akat legima, against his fellow and remains silent, the One who dwells in the bush, seneh, will judge for him. The second exposition sharpens the first: silence over livelihood is answered by the God of the burning bush.

אמר ליה: אלא מעתה ״צקלג ומדמנה וסנסנה״ הכי נמי? אמר ליה: אי הוה רב גביהא הכא, הוה אמר בה טעמא. רב אחא מבי חוזאה אמר בה: כל מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין. הדרשה השנייה מחדדת את הראשונה: שתיקה על פרנסה נענית באלוהי הסנה.

Rav Avira expounds “though they be whole and many, so shall they be sheared and pass away”: if one’s livelihood is tight, he should give charity, all the more so if it is ample. The school of Rabbi Yishmael compares two ewes crossing water, one shorn and one not; the shorn one crosses. On 7b Mar Zutra adds that even a poor person supported by charity should give, and Rav Yosef reads “I will afflict you no more” as: he will no longer be shown signs of poverty.

רב עוירא דורש ״אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר״: אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין, יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהן מרובין. תנא דבי רבי ישמעאל: משל לשתי רחלות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת אינה גזוזה; גזוזה עברה. בע״ב מר זוטרא מוסיף: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה; ורב יוסף: ״לא אענך עוד״, שוב אין מראין לו סימני עניות.

Akko and the borderline revisitedעכו וקו הגבול שוב

The Gemara returns to Rabbi Yehuda’s map, which implies that Akko lies to the north of the Land. A baraita seems to contradict: one walking from Akko to Keziv finds the road on his right, to the east, impure as land of the nations and exempt from tithes and shemitta, and the road on his left, to the west, pure and obligated. So the border runs north-south past Akko, not east-west.

הגמרא חוזרת למפת רבי יהודה, המשמעת שעכו לצפונה של הארץ. ברייתא נראית סותרת: היה מהלך מעכו לכזיב, מימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית; משמאלו למערב טהורה וחייבת. הגבול עובר אפוא לאורך הדרך, ולא ממזרח למערב.

The baraita asks how far this holds: until Keziv; Rabbi Yishmael son of Rabbi Yose says in his father’s name, until Lavlavo. Abaye resolves the contradiction: a strip of land juts out, and the tanna gives a sign by which to recognize it. The borders of the Land are not a straight line but an irregular shape that requires local markers.

הברייתא שואלת: עד היכן? עד כזיב; רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: עד לבלבו. אביי מיישב: רצועה נפקא, ויהיב תנא סימנא. גבולות הארץ אינם קו ישר אלא צורה לא סדירה הדורשת סימנים מקומיים.

Abaye adds that Scripture too gives such signs: “the feast of the Lord in Shiloh, which is north of Beit El, east of the highway that goes up from Beit El to Shekhem, and south of Levonah.” Rav Pappa notes that “east” refers to the east of the highway. The verse becomes a model for how borders are described by landmarks.

אביי מוסיף: אין, קרא נמי יהיב סימנא, דכתיב ״הנה חג ה׳ בשילו... אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסלה העולה מבית אל שכמה, ומנגב ללבונה״. ואמר רב פפא: למזרחה של מסילה. הפסוק נעשה דגם לתיאור גבולות על פי ציוני דרך.

A get brought on a shipגט המובא בספינה

One baraita says that one who brings a get on a ship is like one who brings it in Eretz Yisrael; another says he is like one who brings it from abroad. The sea poses a new question: is water off the coast part of the Land for this purpose, or outside every land?

ברייתא אחת אומרת: המביא גט בספינה כמביא בארץ ישראל; ותניא אידך: כמביא בחוצה לארץ. הים מעורר שאלה חדשה: האם המים שמול החוף הם חלק מן הארץ לעניין זה, או מחוץ לכל ארץ?

Rabbi Yirmeya says the baraitot reflect a dispute of Rabbi Yehuda and the Rabbis about earth from abroad brought by ship into the Land: the Rabbis obligate its produce in tithes and shemitta; Rabbi Yehuda obligates only when the ship touches the ground. Abaye says both baraitot follow Rabbi Yehuda: one speaks of a ship touching bottom, the other of a ship that does not.

רבי ירמיה אומר: הא רבי יהודה, הא רבנן; דתנן: עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ, חייב במעשר ובשביעית; אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהספינה גוששת. אביי אומר: הא והא רבי יהודה, ולא קשיא: כאן בזמן שאין הספינה גוששת, כאן בזמן שהספינה גוששת.

Rabbi Zeira remarks that a perforated pot resting on pegs brings us to the dispute of Rabbi Yehuda and the Rabbis, since it too is near but not touching the ground. Rava objects: perhaps not; Rabbi Yehuda said his rule only regarding a ship, which moves. The amud ends with that caution against extending a principle beyond its case.

רבי זירא אומר: עציץ נקוב המונח על גבי יתדות, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. רבא אומר: דילמא לא היא; עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא בספינה. העמוד נחתם באזהרה זו מפני הרחבת עיקרון מעבר למקרה שלו.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. How do the teachings about fear in the home and about Mar Ukva treat the power of speech?כיצד המאמרים על אימה בבית ועל מר עוקבא מתייחסים לכוחו של הדיבור?
  2. What determines whether a mourning decree is rabbinic or has a scriptural anchor, and what difference does that make?מה קובע אם גזירת אבל היא מדרבנן או שיש לה עוגן בכתוב, ומה ההבדל בכך?
  3. Why does the Gemara need local signs and landmarks to describe the borders of the Land?מדוע הגמרא צריכה סימנים וציוני דרך כדי לתאר את גבולות הארץ?
  4. What is at stake in Rava’s caution that Rabbi Yehuda’s rule may apply only to a ship?מה מונח על הכף באזהרת רבא שדינו של רבי יהודה אולי חל רק בספינה?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 7aגיטין ז׳ א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
לְמֵימְרִינְהוּ בְּנִיחוּתָא, כִּי הֵיכִי דְּלִיקַבְּלוּ מִינֵּיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲנָא לָא שְׁמִיעָא לִי הָא דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, וְקִיַּימְתִּיהָ מִסְּבָרָא. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְעוֹלָם אַל יָטִיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי אָדָם גָּדוֹל הֵטִיל אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהֶאֱכִילוּהוּ דָּבָר גָּדוֹל. וּמַנּוּ? רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל. הֶאֱכִילוּהוּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָם, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא בִּקְּשׁוּ לְהַאֲכִילוֹ דָּבָר גָּדוֹל. וּמַאי נִיהוּ? אֵבֶר מִן הַחַי. שְׁלַח לֵיהּ מָר עוּקְבָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר: בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי, וּבְיָדִי לְמׇסְרָם לַמַּלְכוּת, מַהוּ? שִׂרְטֵט וּכְתַב לֵיהּ: ״אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי״ – אַף עַל פִּי שֶׁרָשָׁע לְנֶגְדִּי, אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם. שְׁלַח לֵיהּ: קָא מְצַעֲרִי לִי טוּבָא, וְלָא מָצֵינָא דְּאֵיקוּם בְּהוּ. שְׁלַח לֵיהּ: ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ – דּוֹם לַה׳, וְהוּא יַפִּילֵם לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִים; הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵן כָּלִין מֵאֵילֵיהֶן. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי רַבִּי אֶלְעָזָר, וּנְתָנוּהוּ לִגְנִיבָא בְּקוֹלָר. שְׁלַחוּ לֵיהּ לְמָר עוּקְבָא: זִמְרָא מְנָא לַן דַּאֲסִיר? שִׂרְטֵט וּכְתַב לְהוּ: ״אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל בְּעַמִּים״. וְלִישְׁלַח לְהוּ מֵהָכָא: ״בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשׁוֹתָיו״! אִי מֵהָהוּא, הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי זִמְרָא דְמָנָא, אֲבָל דְּפוּמָּא שְׁרֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר נָתָן לְרַב אָשֵׁי: מַאי דִּכְתִיב ״קִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה״? אֲמַר לֵיהּ: מָתְוָותָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָחָשֵׁיב. אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ אֲנָא לָא יָדַעְנָא דְּמָתְוָותָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָא חָשֵׁיב?! אֶלָּא רַב גְּבִיהָא מֵאָרַגִּיזָא אָמַר בָּהּ טַעְמָא: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִנְאָה עַל חֲבֵירוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן עֲדֵי עַד עוֹשֶׂה לוֹ דִּין. אֲמַר לֵיהּ: אֶלָּא מֵעַתָּה, ״צִקְלָג וּמַדְמֵנָה וְסַנְסַנָּהּ״ הָכִי נָמֵי?! אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה רַב גְּבִיהָא מִבֵּי אָרַגִּיזָא הָכָא, הֲוָה אָמַר בָּהּ טַעְמָא. רַב אַחָא מִבֵּי חוֹזָאָה אָמַר בַּהּ הָכִי: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעֲקַת לְגִימָא עַל חֲבֵירוֹ, וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה עוֹשֶׂה לוֹ דִּין. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הוּנָא: כְּלִילָא מְנָא לַן דְּאָסוּר? אֲמַר לֵיהּ: מִדְּרַבָּנַן, דִּתְנַן: בַּפּוּלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָינוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים וְעַל הָאִירוּס. אַדְּהָכִי קָם רַב הוּנָא לְאִפְּנוֹיֵי, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא, קְרָא כְּתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים הָסִר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִם הָעֲטָרָה זֹאת לֹא זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבוֹהַּ הַשְׁפִּיל״ – וְכִי מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: בִּזְמַן שֶׁמִּצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל – עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כׇּל אָדָם, נִסְתַּלְּקָה מִצְנֶפֶת מֵרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל – נִסְתַּלְּקָה עֲטָרָה מֵרֹאשׁ כׇּל אָדָם. אַדְּהָכִי אֲתָא רַב הוּנָא, אַשְׁכְּחִינְהוּ דַּהֲוֵי יָתְבִי, אֲמַר לֵיהּ: הָאֱלֹהִים! מִדְּרַבָּנַן, אֶלָּא חִסְדָּא שְׁמָךְ וְחִסְדָּאִין מִילָּךְ. רָבִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְמָר בַּר רַב אָשֵׁי דַּהֲוָה גָּדֵיל כְּלִילָא לִבְרַתֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר: ״הָסִר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִם הָעֲטָרָה״?! אֲמַר לֵיהּ: דּוּמְיָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל – בְּגַבְרֵי, אֲבָל בִּנְשֵׁי – לָא. מַאי ״זֹאת לֹא זֹאת״? דָּרֵשׁ רַבִּי עַוִּירָא, זִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי, וְזִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: ״הָסִר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִם הָעֲטָרָה״, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֹאת לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ בְּסִינַי ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״?! אָמַר לָהֶן: לֹא זֹאת לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהִשְׁפִּילוּ אֶת הַגָּבוֹהַּ וְהִגְבִּיהוּ אֶת הַשָּׁפֵל, וְהֶעֱמִידוּ צֶלֶם בַּהֵיכָל?! דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי, וְזִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי – מַאי דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳ אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר וְגוֹ׳״? אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצוּמְצָמִין – יַעֲשֶׂה מֵהֶן צְדָקָה. וְכׇל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהֵן מְרוּבִּין. מַאי ״וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבַר״? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל הַגּוֹזֵז מִנְּכָסָיו וְעוֹשֶׂה מֵהֶן צְדָקָה – נִיצָּל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. מָשָׁל לִשְׁתֵּי רְחֵילוֹת שֶׁהָיוּ עוֹבְרוֹת בְּמַיִם, אַחַת גְּזוּזָה וְאַחַת אֵינָהּ גְּזוּזָה; גְּזוּזָה עָבְרָה, וְשֶׁאֵינָהּ גְּזוּזָה לֹא עָבְרָה.

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 7bגיטין ז׳ ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
״וְעִנִּתִךְ״ – אָמַר מָר זוּטְרָא: אֲפִילּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, יַעֲשֶׂה צְדָקָה. ״לֹא אַעֲנֵּךְ עוֹד״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שׁוּב אֵין מַרְאִין לוֹ סִימָנֵי עֲנִיּוּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִרְקָם לַמִּזְרָח כּוּ׳: לְמֵימְרָא דְּעַכּוֹ לִצְפוֹנָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָיְימָא?! וּרְמִינְהוּ: הָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב; מִימִינוֹ – לְמִזְרַח הַדֶּרֶךְ – טְמֵאָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים, וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּמִן הַשְּׁבִיעִית, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת. מִשְּׂמֹאלוֹ – לְמַעֲרַב הַדֶּרֶךְ – טְהוֹרָה מִשּׁוּם אֶרֶץ הָעַמִּים, וְחַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ שֶׁהִיא פְּטוּרָה. עַד הֵיכָן? עַד כְּזִיב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: עַד לַבְלָבוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: רְצוּעָה נָפְקָא. וְיָהֵיב תַּנָּא סִימָנָא הָכִי?! אִין; קְרָא נָמֵי יָהֵיב סִימָנָא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה׳ בְּשִׁילוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל, מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעוֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה, וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה״, וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְמִזְרָחָהּ שֶׁל מְסִלָּה. תָּנָא חֲדָא: הַמֵּבִיא גֵּט בִּסְפִינָה – כְּמֵבִיא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְתַנְיָא אִידַּךְ – כְּמֵבִיא בְּחוּצָה לָאָרֶץ! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יְהוּדָה הָא רַבָּנַן. דִּתְנַן: עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ הַבָּא בִּסְפִינָה לָאָרֶץ – חַיָּיב בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת, אֲבָל אֵין הַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת – פָּטוּר. אַבָּיֵי אָמַר: הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין הַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת, כָּאן בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת. אָמַר רַבִּי זֵירָא: עָצִיץ נָקוּב הַמּוּנָּח עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת, בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן. אָמַר רָבָא: דִּילְמָא לָא הִיא – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא בִּסְפִינָה,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.