← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 68גיטין דף 68 24 December 2030כ״ח כסלו תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 68 — Solomon, Ashmedai and the Shamirשלמה, אשמדאי והשמיר

Gittin 68 — from Rav Sheshet’s escape from the exilarch’s servants, through Solomon’s search for the shamir and the capture of Ashmedai, to Ashmedai’s strange laughter and tears and Solomon’s fall from his throneגיטין ס״ח — מהצלת רב ששת מעבדי ריש גלותא, דרך חיפוש השמיר בידי שלמה ולכידת אשמדאי, אל צחוקו ובכיו המוזרים של אשמדאי ואל ירידת שלמה מכסאו

6 min read6 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Eliyahu Yerushalmi Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבEliyahu Yerushalmi Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

Why does Shlomo seek the shamir to build the Temple, and how does Ashmedai's account of its keepers direct the search?

מדוע שלמה מחפש את השמיר לצורך בניין המקדש, וכיצד דברי אשמדאי על שומרי השמיר מכוונים את החיפוש?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada explains the cosmology behind the story. Following the Arizal, demons differ in their make-up, some of fire and air, some dwelling in the earth, so three hundred kinds in Shiḥin is no surprise. Ashmedai’s mountain faced the husk of nogah, half good and half evil, and he ascended only to its evil half, hearing hidden things from there. The chain bound him while the engraved ring served other purposes; once chained he could no longer change form and stayed in human shape, so people saw Benayahu leading a bound man. “Shamir” hints at “guarding” and its letters form שר ים, “prince of the sea,” its guardian.

הבן יהוידע מבאר את תפיסת העולם שמאחורי המעשה. לפי האר״י, השדים שונים בהרכבם, יש מהם מאש ואוויר ויש השוכנים בארץ, ולכן שלוש מאות מיני שדים בשיחין אינם פלא. ההר של אשמדאי היה מכוון כנגד קליפת נוגה, שחציה טוב וחציה רע, והוא עלה רק לחציה הרע ושמע משם דברים נסתרים. השלשלת נועדה לכבול אותו, והעזקא החקוקה הוצרכה לדברים נוספים; משנכבל לא יכול עוד להפוך את גופו ונשאר בדמות אדם, ולכן ראו בני אדם את בניהו מוליך אדם כפות. ״שמיר״ רומז לשמירה, ואותיותיו ״שר ים״, שומרו.

On 68b Ben Yehoyada explains that when the chain was removed Ashmedai’s power returned, and he spread one wing to heaven and one to earth to terrify Solomon, throwing him four hundred parasangs, beyond the Land of Israel, which measures four hundred parasangs. A demon’s feet stay like a rooster’s because the sole touches the dust, where its impurity rests. On “king and commoner and king,” he follows the Maharshal that Solomon did not truly become a commoner, since that cannot fit the plain sense of the verses. Ben Yehoyada on Gittin 68a, Gittin 68b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

על ס״ח ע״ב מבאר הבן יהוידע שכאשר ניטלה השלשלת שב כוחו של אשמדאי, והוא הראה כנף אחת ברקיע וכנף אחת בארץ כדי להבעית את שלמה, ופתקו ארבע מאות פרסה, אל מחוץ לגבול ארץ ישראל, שהיא ארבע מאות פרסה. רגלי השד נשארות כרגלי תרנגול משום שכף הרגל נוגעת בעפר, ושם כוח טומאתו. על ״מלך והדיוט ומלך״ הוא הולך אחר מהרש״ל, ששלמה לא נעשה הדיוט ממש, שהרי אי אפשר להולמו לפי פשט הכתובים. Ben Yehoyada on Gittin 68a, Gittin 68b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

Rav Sheshet’s escapeהצלת רב ששת

After the meal they said: a silver cup was stolen from us. They found it wrapped in Rav Sheshet’s scarf, with the strangled hen. They said: you only wanted to hurt us. He said: I ate and tasted a taste of white leprosy; check its place, for Rav Ḥisda said black in white and white in black is a sign of disease. They checked and found it.

לבתר דאכיל, אמרי ליה: איגניב לן כסא דכספא; אשכחוה דכרוכה בסודריה. אמרי ליה: חזי מר דלא מיכל קא בעי אלא לצעורן. אמר להו: אנא מיכל אכלי, וטעמי ביה טעמא דחיורא; בדקו בדוכתיה, דאמר רב חסדא: אוכמא בחיורא וחיורא באוכמתא לקותא היא. בדוק, אשכחוה.

As he left they dug a pit and spread a mat over it, and said: let the master come and rest. Rav Ḥisda snorted behind him. He asked a child for his verse: “turn to your right or to your left.” He asked his attendant what he saw; he said a mat spread out; Rav Sheshet turned away from it.

כי קא נפיק, כרו ליה בירא ושדו ליה ציפתא עילויה, ואמרי ליה: ליתי מר לינח. נחר ליה רב חסדא מאחוריה. אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקיך; אמר ליה: ״נטה לך על ימינך או על שמאלך״. אמר ליה לשמעיה: מאי קא חזית? אמר ליה: ציפיתא דשדיא. אמר ליה: הדר מינה.

Rav Ḥisda asked how he knew. He said: you snorted at me, the child recited a verse, and the servants are suspected of wrongdoing. Signs taken together, not any single one, guided the blind Sage.

לבתר דנפק, אמר ליה רב חסדא: מנא הוה ידע מר? אמר ליה: חדא דנחר לי מר, ועוד דפסק לי ינוקא פסוקא, ועוד דחשידי עבדי דלא מעלו. סימנים מצטברים, ולא אחד מהם לבדו, הנחו את החכם העיוור.

Demons and the shamirשדים והשמיר

“I got me male and female singers and the delights of men, shida and shidot”: here they translate demons and demonesses. Rabbi Yoḥanan said there were three hundred kinds of demons in Shiḥin, and of the shida itself I do not know what it is.

״עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם שדה ושדות״: הכא תרגימו שידה ושידתין. אמר רבי יוחנן: שלש מאות מיני שדים היו בשיחין, ושידה עצמה איני יודע מה היא.

Why did Solomon need demons? “The House was built of whole stone,” with no iron tool heard. The Rabbis said: there is the shamir, which Moses used for the stones of the ephod. Where is it? They said: bring a demon and demoness and press them; perhaps they know.

למאי איבעי ליה? דכתיב ״והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה״. אמר להו לרבנן: היכי אעביד? אמרו ליה: איכא שמירא דאייתי משה לאבני אפוד. אמר להו: היכא אישתכח? אמרו ליה: אייתי שידה ושידתין, כבשינהו אהדדי, אפשר דידעי ומגלו לך.

They said: we do not know; perhaps Ashmedai, king of demons, knows. He is on a certain mountain; he dug a pit, filled it with water, covered it with a stone and sealed it with his seal. Every day he goes up to the heavenly academy and down to the earthly one, then checks his seal, drinks, covers and seals it again.

אמרי: אנן לא ידעינן, דילמא אשמדאי מלכא דשידי ידע. איתיה בטורא פלן; כריא ליה בירא ומליא ליה מיא, ומיכסיא בטינרא, וחתמיה בגושפנקיה. וכל יומא סליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיעא, ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא, ואתי סייר ליה לגושפנקיה, ומגלי ליה ושתי, ומכסי ליה וחתים ליה ואזיל.

Benayahu captures Ashmedaiבניהו לוכד את אשמדאי

Solomon sent Benayahu son of Yehoyada with a chain engraved with the Name, a ring engraved with the Name, tufts of wool and skins of wine. He dug a pit below and drained the water, stopping it with wool; he dug above and poured in wine, then sat in a tree.

שדריה לבניהו בן יהוידע; יהב ליה שושילתא דחקיק עלה שם, ועזקתא דחקיק עלה שם, וגבבי דעמרא וזיקי דחמרא. אזל כרא בירא מתתאי ושפינהו למיא, וסתמינהו בגבבי דעמרא; וכרא בירא מעילאי ושפכינהו לחמרא, וטמינהו; סליק יתיב באילנא.

Ashmedai came, checked the seal, opened it and found wine. He said: “wine is a mocker; whoever is misled by it is not wise.” He would not drink, but when thirsty he could not resist; he drank, became drunk and slept.

כי אתא, סייריה לגושפנקא, גלייה, אשכחיה חמרא. אמר: כתיב ״לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם״; לא אישתי. כי צחי, לא סגיא ליה; אישתי, רוה וגנא.

Benayahu came down and threw the chain on him. When he awoke and struggled, Benayahu said: the Name of your Master is upon you. On the way he brushed against a palm and toppled it, against a house and toppled it; near a widow’s hut she begged him, and he bent away and broke a bone: “a soft tongue breaks a bone.”

נחית, אתא, שדא ביה שושילתא, סתמיה. כי אתער הוה קא מיפרזל; אמר ליה: שמא דמרך עלך, שמא דמרך עלך. מטא דיקלא, חף ביה שדייה; מטא לביתא, שדייה; מטא גבי כובא דההיא ארמלתא, נפקא איחננא ליה, כפא לקומתיה מיניה, איתבר ביה גרמא. אמר: היינו דכתיב ״ולשון רכה תשבר גרם״.

Laughter and tears on the wayצחוק ובכי בדרך

He set a wandering blind man on his road, and a drunk too; he wept at a wedding; he laughed at a man ordering shoes for seven years, and at a diviner. At the palace Solomon did not see him for three days; Ashmedai measured four cubits and said: you conquered the world and are not satisfied until you conquer me?

חזא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה; חזא רויא, אסקיה לאורחיה; חזא חדוותא דהוו קמחדי, בכה; שמעיה לההוא גברא דאמר לאושכפא ״עביד לי מסאני לשב שני״, אחיך; חזא קסמא דהוה קסים, אחיך. לסוף תלתא יומי עייל לקמיה; שקל קניא ומשח ארבעה גרמידי, אמר ליה: כי מיית ההוא גברא לית ליה אלא ארבעה גרמידי; השתא כבשתיה לכולי עלמא ולא שבעת עד דכבשת נמי לדידי?

Ashmedai explained: the blind man is proclaimed in heaven as completely righteous, and whoever comforts him earns the World to Come; the drunk is completely wicked, and he was given pleasure to use up his reward. The bridegroom will die within thirty days, and the bride wait thirteen years for a young levir.

אמר ליה בניהו: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא סמיא אסיקתיה? אמר ליה: מכרזי עליה ברקיעא דצדיק גמור הוא, ומאן דעבד ליה ניחא נפשיה זכי לעלמא דאתי. רויא? מכרזי עליה דרשע גמור הוא, ועבדי ליה ניחא נפשיה כי היכי דליכליה לעלמיה. חדוותא? בעי מימת גברא בגו תלתין יומין, ובעיא מינטר ליבם קטן תליסרי שנין.

The man ordering shoes for seven years will not live seven days; the diviner sat on the king’s treasure and did not know what lay beneath him. Each scene teaches that human plans and knowledge miss what lies just beneath the surface.

ההוא דאמר לאושכפא? שבעה יומי לית ליה, ומסאני לשב שנין בעי. קסמא? דהוה יתיב אבי גזא דמלכא, לקסום מאי דאיכא תותיה. כל תמונה מלמדת שתכניות האדם וידיעתו מחמיצות את מה שמונח ממש מתחת לפני השטח.

The shamir and the challengeהשמיר והאתגר

Ashmedai said the shamir is not entrusted to him but to the prince of the sea, who gives it only to the wild rooster, trusted on its oath. The rooster carries it to barren mountains, splits the rock, and brings seeds, so the place becomes settled.

אמר ליה: לדידי לא מסיר לי; לשרא דימא מסיר ליה, ולא יהיב ליה אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה אשבועתיה. ומאי עבד ביה? ממטי ליה לטורי דלית בהו ישוב, ומנח לה אשינא דטורא ופקע טורא, ומנקיט מייתי ביזרני מאילני ושדי התם, והוי ישוב.

They found the wild rooster’s nest with chicks and covered it with white glass. The rooster could not enter, brought the shamir and set it on the glass; they shouted, it dropped it, they took it, and the rooster strangled itself for breaking its oath.

בדקו קינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני, וחפויה לקיניה זוגיתא חיורתי. כי אתא בעי למיעל ולא מצי; אזל אייתי שמירא ואותביה עלויה. רמא ביה קלא, שדייה, שקליה; אזל חנק נפשיה אשבועתיה.

Solomon kept Ashmedai until the Temple was built. One day he asked: what is your advantage over us? Ashmedai said: take the chain off me and give me your ring, and I will show you. He swallowed it, set one wing in heaven and one on earth, and threw Solomon four hundred parasangs.

תרחיה גביה עד דבנייה לבית המקדש. יומא חד אמר ליה: מאי רבותייכו מינן? אמר ליה: שקול שושילתא מינאי, והב לי עיזקתך, ואחוי לך רבותאי. שקליה לשושילתא ויהיב ליה עיזקתיה; בלעיה, אותביה לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא, פתקיה ארבע מאה פרסי.

Solomon the wandererשלמה הנודד

At that hour Solomon said “what profit has man in all his toil,” and “this was my portion from all my toil”: one says his staff, one says his cloak. He went from door to door saying “I, Kohelet, was king over Israel in Jerusalem.”

על ההיא שעתא אמר שלמה: ״מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש״; ״וזה היה חלקי מכל עמלי״: רב ושמואל, חד אמר מקלו וחד אמר גונדו. היה מחזר על הפתחים; כל היכא דמטא אמר: ״אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים״.

At the Sanhedrin the Rabbis said: a madman does not keep to one thing. They asked Benayahu: does the king summon you? No. They sent to the queens: does the king come to you? Yes. Check his feet; he comes in socks, and he demands them in their impurity, even Bathsheba his mother.

כי מטא גבי סנהדרין, אמרו רבנן: מכדי שוטה בחדא מילתא לא סריך, מאי האי? אמרו ליה לבניהו: קא בעי לך מלכא? אמר להו: לא. שלחו למלכוותא: קאתי מלכא לגבייכו? אין. בידקו בכרעיה; במוקי קאתי. וקא תבע להו בנידותייהו, וקא תבע לה נמי לבת שבע אימיה.

They brought Solomon and gave him the ring and the chain engraved with the Name; when he entered, Ashmedai saw him and flew away. Yet Solomon feared him, “sixty mighty men around his bed... for fear in the nights.” Rav and Shmuel: king and commoner, or king, commoner and king. Remedies for headache and eye ailments follow on daf 69.

אתיוה לשלמה, והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקוק עליה שם; כי עייל, חזייה, פרח. ואפילו הכי הוה ליה ביעתותא מיניה: ״הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה... מפחד בלילות״. חד אמר מלך והדיוט, וחד אמר מלך והדיוט ומלך. ואחר כך רפואות לדמא דרישא ולצליחתא, הנמשכות בדף ס״ט.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. How did Rav Sheshet know of the trap, though he was blind?כיצד ידע רב ששת על הפח, אף שהיה עיוור?
  2. Why did Solomon need the shamir, and what does it teach about building the Temple?מדוע נזקק שלמה לשמיר, ומה הוא מלמד על בניין בית המקדש?
  3. What do Ashmedai’s reactions on the road teach about human knowledge?מה מלמדות תגובותיו של אשמדאי בדרך על הידיעה האנושית?
  4. What does Solomon’s fall teach about power and its limits?מה מלמדת נפילת שלמה על השלטון וגבולותיו?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 68aגיטין ס״ח א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
אִיגְּנִיב לַן כָּסָא דְכַסְפָּא! בַּהֲדֵי דְּקָא מְעַיְּינִי וְאָתוּ, אַשְׁכְּחוּהָ דִּכְרִוכָה בְּסוּדָרֵיהּ. אָמְרִי לֵיהּ: חֲזִי מָר, דְּלָא מֵיכַל קָא בָּעֵי – אֶלָּא לְצַעוֹרַן! אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מֵיכָל אֲכַלִי, וּטְעַמִי בֵּיהּ טַעְמָא דְחִיוָּרָא. אָמְרִי לֵיהּ: חִיוָּרָא לָא עֲבִיד לַן הָאִידָּנָא. אֲמַר לְהוּ: בְּדַקוּ בְּדוּכְתֵּיהּ; דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: אוּכָּמָא בְּחִיוָּרָא, וְחִיוָּרָא בְּאוּכַּמְתָּא – לָקוּתָא הִיא. בְּדוּק אַשְׁכְּחוּהּ. כִּי קָא נָפֵיק, כְּרוֹ לֵיהּ בֵּירָא וּשְׁדוֹ לֵיהּ צִיפְּתָא עִילָּוֵיהּ, וְאָמְרִי לֵיהּ: לֵיתֵי מָר לֵינַח. נְחַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא מֵאֲחוֹרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָיךְ, אֲמַר לֵיהּ: ״נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ״. אֲמַר לֵיה לְשַׁמָּעֵיהּ: מַאי קָא חָזֵית? אֲמַר לֵיהּ: צִיפְּיתָא דְּשַׁדְיָא. אֲמַר לֵיהּ: הֲדַר מִינַּהּ. לְבָתַר דִּנְפַק, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מְנָא הֲוָה יָדַע מָר? אֲמַר לֵיהּ: חֲדָא – דִּנְחַר לִי מָר. וְעוֹד – דִּפְסַק לִי יָנוֹקָא פְּסוּקָא. וְעוֹד – דַּחֲשִׁידִי עַבְדֵי דְּלָא מְעַלּוּ. ״עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת״; ״שָׁרִים וְשָׁרוֹת״ – אֵלּוּ מִינֵי זֶמֶר, ״וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם״ – אֵלּוּ בְּרֵיכוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת, ״שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת״ – הָכָא תַּרְגִּימוּ: שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: שִׁידְּתָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִינֵי שֵׁדִים הָיוּ בְּשִׁיחִין, וְשֵׁידָה עַצְמָהּ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא. אָמַר מָר, הָכָא תַּרְגִּימוּ: שֵׁידָא וְשֵׁידְתִין. שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין – לְמַאי אִיבְּעִי לֵיהּ? דִּכְתִיב: ״וְהַבַּיִת בְּהִבָּנוֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וְגוֹ׳״ – אָמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: הֵיכִי אֶעֱבֵיד? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִיכָּא שָׁמִירָא דְּאַיְיתִי מֹשֶׁה לְאַבְנֵי אֵפוֹד. אֲמַר לְהוּ: הֵיכָא אִישְׁתְּכַח? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַיְיתִי שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין כַּבְשִׁינְהוּ אַהֲדָדֵי, אֶפְשָׁר דְּיָדְעִי וּמְגַלּוּ לָךְ. אַיְיתִי שֵׁידָה וְשֵׁידְתִין כַּבְשִׁינְהוּ אַהֲדָדֵי, אָמְרִי: אֲנַן לָא יָדְעִינַן, דִּילְמָא אַשְׁמְדַאי – מַלְכָּא דְשֵׁידֵי, יָדַע. אֲמַר לְהוּ: הֵיכָא אִיתֵיהּ? אָמְרִי לֵיהּ: אִיתֵיהּ בְּטוּרָא פְּלָן. כַּרְיָא לֵיהּ בֵּירָא, וּמַלְיָא לֵיהּ מַיָּא, וּמִיכַּסְּיָא בְּטִינָּרָא, וַחֲתִימָה בְּגוּשְׁפַּנְקֵיהּ; וְכֹל יוֹמָא סָלֵיק לִרְקִיעָא וְגָמַר מְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא, וְנָחֵית לְאַרְעָא וְגָמַר מְתִיבְתָּא דְאַרְעָא; וְאָתֵי סָיֵיר לֵיהּ לְגוּשְׁפַּנְקֵיהּ וּמְגַלֵּי לֵיהּ וְשָׁתֵי, וּמְכַסֵּי לֵיהּ וְחָתֵים לֵיהּ וְאָזֵיל. שַׁדְּרֵיהּ לִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, יְהַב לֵיהּ שׁוּשִׁילְתָּא דַּחֲקִיק עֲלַהּ שֵׁם, וְעִזְקְתָא דַּחֲקִיק עֲלַהּ שֵׁם, וּגְבָבֵי דְעַמְרָא, וְזִיקֵי דְחַמְרָא. אֲזַל, כְּרָא בֵּירָא מִתַּתַּאי, וּשְׁפִינְהוּ לְמַיָּא, וְסַתְמִינְהוּ בִּגְבָבֵי דְעַמְרָא; וּכְרָא בֵּירָא מֵעִילַּאי, (וְשַׁפְכִינְהוּ) [וְשַׁפְכֵיהּ] לְחַמְרָא; וְטַמִּינְהוּ. סְלֵיק יְתֵיב בְּאִילָנָא כִּי אֲתָא סַיְירֵיהּ לְגוּשְׁפַּנְקָא, גַּלְּיֵיהּ, אַשְׁכְּחֵיהּ חַמְרָא. אֲמַר: כְּתִיב: ״לֵץ הַיַּיִן הוֹמֶה שֵׁכָר, וְכׇל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם״, וּכְתִיב: ״זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב״. לָא אִישְׁתִּי. כִּי צָחֵי, לָא סַגִּיא לֵיהּ; אִישְׁתִּי, רְוָא וּגְנָא. נְחֵית, אֲתָא, שְׁדָא בֵּיהּ שׁוּשִׁילְתָּא, סְתָמֵיהּ. כִּי אִתְּעַר, הֲוָה קָא מִיפַּרְזַל; אֲמַר לֵיהּ: שְׁמָא דְמָרָךְ עֲלָךְ! שְׁמָא דְּמָרָךְ עֲלָךְ! כִּי נָקֵיט לֵיהּ וְאָתֵי, מְטָא דִּיקְלָא – חַף בֵּיהּ, שַׁדְיֵיהּ; מְטָא לְבֵיתָא – שַׁדְיֵיהּ; מְטָא גַּבֵּי כּוּבָּא דְּהָהִיא אַרְמַלְתָּא, נְפַקָא

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 68bגיטין ס״ח ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
אִיחַנַּנָא לֵיהּ. כְּפָא לְקוֹמְתֵיהּ מִינֵּיהּ, אִיתְּבַר בֵּיהּ גַּרְמָא. אֲמַר, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבׇּר גָּרֶם״. חֲזָא סַמְיָא דַּהֲוָה קָא טָעֵי בְּאוֹרְחָא, אַסְּקֵיהּ לְאוֹרְחֵיהּ. חֲזָא רַוְיָא דַּהֲוָה קָא טָעֵי בְּאוֹרְחָא, אַסְּקֵיהּ לְאוֹרְחֵיהּ. חֲזָא חֶדְוְותָא דַּהֲווֹ קָמְחַדִּי לַהּ, בְּכָה. שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָאָמַר לְאוּשְׁכָּפָא: עָבֵיד לִי מְסָאנֵי לְשַׁב שְׁנֵי, אַחֵיךְ. חֲזָא הָהוּא קַסָּמָא דַּהֲוָה קָסֵים, אַחֵיךְ. כִּי מְטָא לְהָתָם, לָא עַיְּילוּהּ לְגַבֵּיהּ דִּשְׁלֹמֹה עַד תְּלָתָא יוֹמֵי. יוֹמָא קַמָּא אֲמַר לְהוּ: אַמַּאי לָא קָא בָעֵי לִי מַלְכָּא לְגַבֵּיהּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַנְסֵיהּ מִישְׁתְּיָא. שְׁקַל לְבֵינְתָּא אוֹתֵיב אַחֲבִרְתַּהּ. אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁלֹמֹה. אָמַר לְהוּ, הָכִי אָמַר לְכוּ: הֲדוּר אַשְׁקְיוּהּ. לִמְחַר אֲמַר לְהוּ: וְאַמַּאי לָא קָא בָּעֵי לִי מַלְכָּא לְגַבֵּיהּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַנְסֵיהּ מֵיכְלָא. שְׁקַל לְבֵינְתָּא מֵחֲבִרְתַּהּ, אוֹתְבַהּ אַאַרְעָא. אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁלֹמֹה. אֲמַר לְהוּ, הָכִי אָמַר לְכוּ: נְגִידוּ מִינֵּיהּ מֵיכְלֵיהּ. לְסוֹף תְּלָתָא יוֹמֵי עֲיַיל לְקַמֵּיהּ. שְׁקַל קַנְיָא, וּמְשַׁח אַרְבְּעָה גַּרְמִידֵי, וּשְׁדָא קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִכְּדִי כִּי מָיֵית הָהוּא גַּבְרָא, לֵית לֵיהּ בְּהָדֵין עָלְמָא אֶלָּא אַרְבָּעָה גַּרְמִידֵי; הַשְׁתָּא כְּבַשְׁתֵּיהּ לְכוּלֵּי עָלְמָא, וְלָא שְׂבַעְתְּ עַד דִּכְבַשְׁתְּ נָמֵי לְדִידִי?! אֲמַר לֵיהּ: לָא קָא בָעֵינָא מִינָּךְ מִידֵּי; בָּעֵינָא דְּאֶיבְנְיֵיהּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְקָא מִיבְּעֵי לִי שָׁמִירָא. אֲמַר לֵיהּ: לְדִידִי לָא מְסִיר לִי, לְשָׂרָא דְיַמָּא מָסֵיר לֵיהּ; וְלָא יָהֵיב לֵיהּ אֶלָּא לְתַרְנְגוֹלָא בָּרָא, דִּמְהֵימַן לֵיהּ אַשְּׁבוּעֲתֵיהּ. וּמַאי עָבֵד בֵּיהּ? מַמְטֵי לֵיהּ לְטוּרֵי דְּלֵית בְּהוּ יִשּׁוּב, וּמַנַּח לֵהּ אַשִּׁינָּא דְטוּרָא, וּפָקַע טוּרָא; וּמְנַקֵּיט מַיְיתִי בִּיזְרָנֵי מֵאִילָנֵי, וְשָׁדֵי הָתָם, וְהָוֵי יִשּׁוּב. וְהַיְינוּ דִּמְתַרְגְּמִינַן: ״נַגָּר טוּרָא״. בְּדַקוּ קִינָּא דְּתַרְנְגוֹלָא בָּרָא דְּאִית לֵיהּ בְּנֵי, וְחַפְּיוּהּ לְקִינֵּיהּ זוּגִּיתָא חִיוָּרְתִּי. כִּי אֲתָא, בָּעֵי לְמֵיעַל וְלָא מָצֵי. אֲזַל אַיְיתִי שָׁמִירָא, וְאוֹתְבֵיהּ עִלָּוֵיהּ. רְמָא בֵּיהּ קָלָא, שַׁדְיֵיהּ, שַׁקְלֵיהּ. אֲזַל חֲנַק נַפְשֵׁיהּ אַשְּׁבוּעֲתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ בְּנָיָהוּ: מַאי טַעְמָא כִּי חֲזִיתֵיהּ לְהָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה קָא טָעֵי בְּאוֹרְחָא, אַסֵּיקְתֵּיהּ לְאוֹרְחֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מַכְרְזִי עֲלֵיהּ בִּרְקִיעָא דְּצַדִּיק גָּמוּר הוּא, וּמַאן דַּעֲבַד לֵיהּ נִיחָא נַפְשֵׁיהּ, זָכֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי. וּמַאי טַעְמָא כִּי חֲזֵיתֵיהּ לְהָהוּא רַוְיָא דְּקָטָעֵי בְּאוֹרְחָא, אַסֵּיקְתֵּיהּ לְאוֹרְחֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מַכְרְזִי עֲלֵיהּ בִּרְקִיעָא דְּרָשָׁע גָּמוּר הוּא, וְעָבְדִי לֵיהּ נִיחָא נַפְשֵׁיהּ כִּי הֵיכִי דְּלֵיכְלֵיהּ לְעָלְמָא. מַאי טַעְמָא כִּי חֲזֵיתֵיהּ לְהָהוּא חֶדְוְותָא, בְּכֵית? אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵי מֵימָת גַּבְרָא בְּגוֹ תְּלָתִין יוֹמִין, וּבָעֲיָא מִינְטָר לְיָבָם קָטָן תְּלֵיסְרֵי שְׁנִין. מַאי טַעְמָא כִּי שְׁמַעְתֵּיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְאוּשְׁכָּפָא: ״עֲבֵיד לִי מְסָאנֵי לְשַׁב שְׁנִין״, אַחֵיכְתְּ? אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא, שִׁבְעָה יוֹמֵי לֵית לֵיהּ, מְסָאנֵי לְשַׁב שְׁנִין בָּעֵי?! מַאי טַעְמָא כִּי חֲזֵיתֵיהּ לְהָהוּא קַסָּמָא דַּהֲוָה קָסֵים, אַחֵיכְתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דַּהֲוָה יְתֵיב אַבֵּי גַזָּא דְּמַלְכָּא, לִקְסוֹם מַאי דְּאִיכָּא תּוּתֵיהּ! תַּרְחֵיהּ גַּבֵּיהּ עַד דְּבַנְיֵיהּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. יוֹמָא חַד הֲוָה קָאֵי לְחוֹדֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: כְּתִיב: ״כְּתוֹעֲפוֹת רְאֵם לוֹ״; וְאָמְרִינַן: ״כְּתוֹעֲפוֹת״ – אֵלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, ״רְאֵם״ – אֵלּוּ הַשֵּׁדִים. מַאי רְבוּתַיְיכוּ מִינַּן? אֲמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל שׁוּשִׁילְתָּא מִינַּאי, וְהַב לִי עִיזְקְתָךְ, וְאַחְוִי לָךְ רְבוּתַאי. שַׁקְלֵיהּ לְשׁוּשִׁילְתָּא מִינֵּיהּ, וְיָהֵיב לֵיהּ עִיזְקְתֵיהּ. בַּלְעֵיהּ, אוֹתְבֵיהּ לְחַד גַּפֵּיהּ בִּרְקִיעָא, וּלְחַד גַּפֵּיהּ בְּאַרְעָא, פַּתְקֵיהּ אַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי. עַל הַהִיא שַׁעְתָּא אֲמַר שְׁלֹמֹה: ״מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״. ״וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכׇּל עֲמָלִי״ – מַאי ״וְזֶה״? רַב וּשְׁמוּאֵל; חַד אָמַר: מַקְלוֹ; וְחַד אָמַר: גּוּנְדּוֹ. הָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, כֹּל הֵיכָא דִּמְטָא, אָמַר: ״אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָים״. כִּי מְטָא גַּבֵּי סַנְהֶדְרִין, אֲמַרוּ רַבָּנַן: מִכְּדִי שׁוֹטֶה – בַּחֲדָא מִילְּתָא לָא סְרִיךְ, מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ לִבְנָיָהוּ: קָא בָעֵי לָךְ מַלְכָּא לְגַבֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ: לָא. שְׁלַחוּ לְהוּ לְמַלְכְּווֹתָא: קָאָתֵי מַלְכָּא לְגַבַּיְיכוּ? שְׁלַחוּ לְהוּ: אִין, קָאָתֵי. שְׁלַחוּ לְהוּ: בִּידְקוּ בְּכַרְעֵיהּ. שְׁלַחוּ לְהוּ: בְּמוּקֵי קָאָתֵי; וְקָא תָבַע לְהוּ בְּנִידּוּתַיְיהוּ; וְקָא תָבַע לַהּ נָמֵי לְבַת שֶׁבַע אִימֵּיהּ. אַתְיוּהּ לִשְׁלֹמֹה, וְהַבוּ לֵיהּ עִזְקְתָא, וְשׁוּשִׁילְתָּא דַּחֲקִוק עָלֶיהָ שֵׁם. כִּי עָיֵיל, חַזְיֵיהּ, פְּרַח. וַאֲפִילּוּ הָכִי, הֲוָה לֵיהּ בִּיעֲתוּתָא מִינֵּיהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל, כּוּלָּם אֲחוּזֵי חֶרֶב מְלוּמְּדֵי מִלְחָמָה, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵיכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט, וְחַד אָמַר: מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט וּמֶלֶךְ. לִדְמָא דְּרֵישָׁא – לַיְתֵי שׁוּרְבִּינָא, וּבִינָא, וְאָסָא דָּרָא, וְזֵיתָא, וְחִילְפָא, וְחִילְפֵי דְיַמָּא, וְיַבְלָא; וְלִישְׁלוֹקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי; וְלִנְטוֹל תְּלָת מְאָה כָּסֵי אַהַאי גִּיסָא דְרֵישָׁא, וּתְלָת מְאָה כָּסֵי אַהַאי גִּיסָא דְרֵישָׁא. וְאִי לָא – לַיְתֵי וַרְדָּא חִיוָּרָא דְּקָאֵי בְּחַד דָּרָא, וְלִישְׁלְקֵיהּ, וְלִינְטוֹל שִׁיתִּין כָּסֵי אַהַאי גִּיסָא דְרֵישָׁא, וְשִׁיתִּין כָּסֵי אַהַאי גִּיסָא דְרֵישָׁא. לִצְלִיחְתָּא – לַיְתֵי תַּרְנְגוֹלָא בָּרָא; וְלִישְׁחֲטֵיהּ בְּזוּזָא חִיוָּרָא – אַהָהוּא גִּיסָא דְּכָיֵיב לֵיהּ, וְנִזְדְּהַר מִדְּמֵיהּ דְּלָא לְסַמִּינְהוּ לְעֵינֵיהּ; וְלִיתְלְיֵיהּ בְּסֵיפָא דְבָבָא – דְּכִי עָיֵיל חָיֵיף בֵּיהּ, וְכִי נָפֵיק חָיֵיף בֵּיהּ.

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.