When a healthy man says only “write a get for my wife,” what later evidence can show that he also meant for it to be delivered?
כשאדם בריא אומר רק ״כתבו גט לאשתי״, מה עשוי להתברר ממעשיו לאחר מכן על כוונתו שגם ימסרו לה את הגט?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 66a or 66b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 62a and the next one is on Gittin 67a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 66a–66b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין ס״ו ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין ס״ב ע״א, והבאה היא על גיטין ס״ז ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 66a–66b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
A get like a giftגיטו כמתנתו
Rabbi Zeira said: Rabbi Avina packed his basket and went to Rav Huna his teacher, who said: a dying man’s get is like his gift; just as his gift is void if he recovers, so is his get. Rabbi Avina hoped to receive Geniva’s four hundred zuz.
אמר רבי זירא: דרא רבי אבינא לסילתיה ואזל לגבי דרב הונא רביה, דאמר רב הונא: גיטו כמתנתו; מה מתנתו אם עמד חוזר, אף גיטו אם עמד חוזר.
And just as his get, though he did not specify, is valid since he said “write” though not “give,” so his gift, since he said “give,” is valid though no formal acquisition was made. Rabbi Abba objected: will a get be valid after death, as a gift is?
ומה גיטו, אף על גב דלא פריש, כיון דאמר ״כתבו״ אף על גב דלא אמר ״תנו״; אף מתנתו, כיון דאמר ״תנו״, אף על גב דלא קנו מיניה. מתקיף לה רבי אבא: אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה, אף גט ישנו לאחר מיתה? הכי השתא?
The Gemara revises Rabbi Abba’s difficulty, considering acquisition for a partial gift and a mitzva because of death, and concludes: he objected that Geniva did not say “wine” or “the value of wine” but “from the wine,” and the other says “from the wine” strengthens the gift; so they sent from the Land.
אלא רבי אבא הכי קא קשיא ליה: חמרא לא קאמר, דמי חמרא לא קאמר; ״מחמרא״ קאמר. ואידך? ״מחמרא״, כדי לייפות את כחו. שלחו מתם: מחמרא, כדי לייפות את כחו.
A voice from the pitקול מן הבור
The mishnah: one thrown into a pit who said “whoever hears my voice, write a get for my wife,” they write and give. Should we fear a demon? Rav Yehuda: when they saw the form of a man. Demons also take that form! They saw his shadow; demons have shadows too! A shadow of a shadow.
מתני׳: מי שהיה מושלך לבור ואמר ״כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו״, הרי אלו יכתבו ויתנו. גמ׳: וליחוש שמא שד הוא? אמר רב יהודה: כשראו לו דמות אדם. אינהו נמי אידמויי אידמו! דחזו ליה בבואה. אינהו נמי אית להו בבואה! דחזו ליה בבואה דבבואה.
Rabbi Ḥanina said: Yonatan my son taught me that demons have a shadow but not a shadow of a shadow. The Gemara uses the knowledge of its time to set a practical test for identification.
ודלמא אינהו נמי אית להו? אמר רבי חנינא: לימדני יונתן בני: בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו. הגמרא משתמשת בידיעות זמנה כדי לקבוע מבחן מעשי לזיהוי.
Perhaps it is a rival wife wishing to free her of the marriage? The school of Rabbi Yishmael taught: in time of danger one writes and gives even without recognizing. The need to save a woman from being bound outweighs remote doubts.
ודלמא צרה היא? תנא דבי רבי ישמעאל: בשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין. הצורך להציל אישה מעגינות גובר על ספקות רחוקים.
The healthy man who fellהבריא שנפל
The mishnah: a healthy man who said “write a get for my wife” wanted to tease her. A healthy man said so, went up to the roof, fell and died; Rabban Shimon ben Gamliel said: if he fell by himself it is a get; if the wind pushed him, it is not.
מתני׳: הבריא שאמר ״כתבו גט לאשתי״, רצה לשחק בה. מעשה בבריא אחד שאמר ״כתבו גט לאשתי״, ועלה לראש הגג ונפל ומת. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו נפל, הרי זה גט; אם הרוח דחתו, אינו גט.
Does the story contradict the rule? The text is missing words: if his end proves his beginning, it is a get. One who threw himself down showed that he was serious when he spoke.
מעשה לסתור? חסורי מיחסרא והכי קתני: אם הוכיח סופו על תחילתו, הרי זה גט. ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת. מי שהפיל את עצמו הראה שהתכוון ברצינות כשדיבר.
The rule protects the wife from a husband’s joke and the husband from a casual remark, while allowing later conduct to reveal the true intention.
הכלל מגן על האישה מפני הלצת הבעל ועל הבעל מפני אמירה של מה בכך, ובה בעת מאפשר להתנהגות מאוחרת לגלות את הכוונה האמיתית.
A father and son in the synagogueאב ובן בבית הכנסת
A man entered a synagogue and found the children’s teacher and his son sitting, and another man with them. He said: two of you write a get for my wife. Then he died. Did he intend the teacher and his son, or the son together with the other man?
ההוא גברא דעל לבי כנישתא, אשכח מקרי ינוקא ובריה דיתבי, ויתיב איניש אחרינא גבייהו. אמר להו: בי תרי מינייכו נכתבו גיטא לדביתהו. לסוף שכיב.
The question is whether people appoint a son as agent together with his father. If not, the son and the stranger are the only possible pair. Rav Naḥman said: they do not; Rav Pappi said: they do.
מי משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא, או לא? רב נחמן אמר: לא משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא. ורב פפי אמר: משוו.
Rava ruled: people do appoint a son as agent alongside his father. Every pair among the three is valid, so the get may be written.
אמר רבא: הילכתא משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא. כל זוג מבין השלושה כשר, ולכן מותר לכתוב את הגט.
Two, three and tenשנים, שלשה ועשרה
The mishnah: if he said to two “give a get to my wife,” or to three “write a get and give it,” they write and give. If he said to three “give a get to my wife,” they tell others to write, since he made them a court, says Rabbi Meir. Rabbi Ḥanina of Ono brought this from prison.
מתני׳: אמר לשנים ״תנו גט לאשתי״, או לשלשה ״כתבו גט ותנו לאשתי״, הרי אלו יכתבו ויתנו. אמר לשלשה ״תנו גט לאשתי״, הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין, דברי רבי מאיר. וזו הלכה העלה רבי חנינא איש אונו מבית האסורין.
Rabbi Yosei said: we said to the messenger, we too received that even if he said to the Great Court in Jerusalem “give a get to my wife,” they must learn, write and give it themselves. Words cannot be passed to an agent.
אמר רבי יוסי: נומינו לשליח: אף אנו מקובלין, שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים ״תנו גט לאשתי״, שילמדו ויכתבו ויתנו. מילי לא מימסרן לשליח.
If he said to ten “write and give a get,” one writes and two sign; “all of you write,” one writes and all sign, so if one died the get is void. The husband’s exact words define who must take part.
אמר לעשרה ״כתבו ותנו גט לאשתי״, אחד כותב ושנים חותמין. ״כולכם כתובו״, אחד כותב וכולם חותמין; לפיכך אם מת אחד מהן, הרי זה גט בטל. לשון הבעל המדויק קובעת מי חייב להשתתף.
“Write”: the document or their signatures?״כתובו״: הגט או חתימתם?
Rav’s school asked Shmuel: he told two “write and give,” and they told a scribe, who wrote, and they signed. Shmuel answered: she leaves her husband, and the matter needs study. It is not about passing on words, since Shmuel rules like Rabbi Yosei.
שלחו מבי רב לשמואל: אמר לשנים ״כתבו ותנו גט לאשתי״, ואמרו לסופר וכתב, וחתמו הן, מהו? שלח להו: תצא, והדבר צריך תלמוד. אילימא משום מילי? והאמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, דאמר מילי לא מימסרן לשליח.
Rather, Shmuel was unsure whether “write” means their signatures or the text of the get. From the mishnah’s end, the Great Court in Jerusalem, it seems to be the text, since every court knows how to sign; but a new court might not.
אלא לשמואל הא קא מיבעיא ליה: ״כתובו״, כתב ידן או כתב הגט? פשיטא דכתב הגט, דקתני סיפא ״לבית דין הגדול שבירושלים״; מי איכא בי דינא דלא ידעי מחתם? אין, איכא בי דינא חדתא.
If “write” means signatures, then their having the scribe write the text is like saying “tell him,” which Rabbi Yosei may concede. But a mishnah validates a get written by a scribe and signed by one witness, and Rav Ḥisda attributes it to Rabbi Yosei; the analysis continues on daf 67.
ואי סבירא לן דכתובו כתב ידן, כתב הגט נעשה כאומר ״אמרו״, ומודה רבי יוסי באומר אמרו. ומי מודה? והתנן: כתב סופר ועד, כשר, ואמר רב חסדא: מתניתין רבי יוסי היא. ההמשך בדף ס״ז.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- How does Rav Huna compare a dying man’s get to his gift?כיצד רב הונא משווה את גיטו של שכיב מרע למתנתו?
- What test does the Gemara give to rule out a demon in the pit?איזה מבחן נותנת הגמרא כדי לשלול שד בבור?
- What does “if his end proves his beginning” mean in the case of the man who fell?מה פירוש ״אם הוכיח סופו על תחילתו״ במקרה הנופל מן הגג?
- Why does Rabbi Yosei say even the Great Court must write the get itself?מדוע רבי יוסי אומר שאפילו בית דין הגדול צריך לכתוב את הגט בעצמו?
The source sheetדף המקורות
דְּרָא רַבִּי אֲבִינָא לְסִילְּתֵיהּ, וַאֲזַל לְגַבֵּי דְּרַב הוּנָא רַבֵּיהּ – דְּאָמַר רַב הוּנָא: גִּיטּוֹ כְּמַתְּנָתוֹ, מַה מַתְּנָתוֹ, אִם עָמַד – חוֹזֵר, אַף גִּיטּוֹ, אִם עָמַד – חוֹזֵר.
וּמָה גִּיטּוֹ, אַף עַל גַּב דְּלָא פָּרֵישׁ, כֵּיוָן דְּאָמַר ״כִּתְבוּ״ – אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר ״תְּנוּ״; אַף מַתְּנָתוֹ, כֵּיוָן דְּאָמַר ״תְּנוּ״ – אַף עַל גַּב דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ.
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא: אִי – מָה מַתָּנָה יֶשְׁנָהּ לְאַחַר מִיתָה, אַף גֵּט יֶשְׁנוֹ לְאַחַר מִיתָה?! הָכִי הַשְׁתָּא?! בִּשְׁלָמָא מַתָּנָה – אִיתַהּ לְאַחַר מִיתָה, אֶלָּא גֵּט – לְאַחַר מִיתָה מִי אִיכָּא?!
אֶלָּא רַבִּי אַבָּא, הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת הִיא, וּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת בָּעֲיָא קִנְיָן! מִכְּלָל דְּרַב הוּנָא סָבַר לָא בָּעֲיָא קִנְיָן?! וְהָא קַיְימָא לַן דְּבָעֲיָא קִנְיָן! שָׁאנֵי הָכָא דְּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה הוּא.
מִכְּלָל דְּרַבִּי אַבָּא סָבַר: מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה בָּעֲיָא קִנְיָן?! וְהָא קַיְימָא לַן דְּלָא בָּעֵי קִנְיָן!
אֶלָּא רַבִּי אַבָּא, הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: ״חַמְרָא״ – לָא קָאָמַר, ״דְּמֵי חַמְרָא״ – לָא קָאָמַר, ״מֵחַמְרָא״ קָאָמַר! וְאִידַּךְ, ״מֵחַמְרָא״ – כְּדֵי לְיַיפּוֹת אֶת כֹּחוֹ. שְׁלַחוּ מִתָּם: ״מֵחַמְרָא״ – כְּדֵי לְיַיפּוֹת אֶת כֹּחוֹ.
מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיָה מוּשְׁלָךְ לְבוֹר, וְאָמַר: כׇּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ יִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.
גְּמָ׳ וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא שֵׁד הוּא! אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּשֶׁרָאוּ לוֹ דְּמוּת אָדָם.
אִינְהוּ נָמֵי אִידְּמוֹיֵי אִידְּמוֹ! דַּחֲזוֹ לֵיהּ בָּבוּאָה. אִינְהוּ נָמֵי אִית לְהוּ בָּבוּאָה! דַּחֲזוֹ לֵיהּ בָּבוּאָה דְבָבוּאָה. וְדִלְמָא אִינְהוּ נָמֵי אִית לְהוּ? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לִימְּדַנִי יוֹנָתָן בְּנִי: בָּבוּאָה אִית לְהוּ, בָּבוּאָה דְבָבוּאָה לֵית לְהוּ.
וְדִלְמָא צָרָה הִיא! תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין.
מַתְנִי׳ הַבָּרִיא שֶׁאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – רָצָה לְשַׂחֶק בָּהּ.
מַעֲשֶׂה בְּבָרִיא אֶחָד שֶׁאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגָּג וְנָפַל וָמֵת; אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם מֵעַצְמוֹ נָפַל, הֲרֵי זֶה גֵּט, אִם הָרוּחַ דָּחַתּוּ – אֵינוֹ גֵּט.
גְּמָ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?!
חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: אִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִילָּתוֹ – הֲרֵי זֶה גֵּט; וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּבָרִיא שֶׁאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגָּג וְנָפַל וָמֵת, וְאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם מֵעַצְמוֹ נָפַל – הֲרֵי זֶה גֵּט, אִם הָרוּחַ דָּחַתּוּ – אֵינוֹ גֵּט.
הָהוּא גַּבְרָא דְּעָל לְבֵי כְנִישְׁתָּא, אַשְׁכַּח מַקְרֵי יָנוֹקָא וּבְרֵיהּ דְּיָתְבִי, וְיָתֵיב אִינִישׁ אַחֲרִינָא גַּבַּיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: בֵּי תְרֵי מִינַּיְיכוּ נִכְתְּבוּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ. לְסוֹף שְׁכֵיב מַקְרֵי יָנוֹקָא, מִי מְשַׁוּוּ אִינָשֵׁי בְּרָא שְׁלִיחָא בִּמְקוֹם אַבָּא, אוֹ לָא?
רַב נַחְמָן אָמַר: לָא מְשַׁוּוּ אִינָשֵׁי בְּרָא שְׁלִיחָא בִּמְקוֹם אַבָּא; וְרַב פַּפֵּי אָמַר: מְשַׁוּוּ אִינָשֵׁי בְּרָא שְׁלִיחָא בִּמְקוֹם אַבָּא. אָמַר רָבָא, הִילְכְתָא: מְשַׁוּוּ אִינָשֵׁי בְּרָא שְׁלִיחָא בִּמְקוֹם אַבָּא.
מַתְנִי׳ אָמַר לִשְׁנַיִם: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
אוֹ לִשְׁלֹשָׁה: ״כִּתְבוּ גֵּט, וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי״, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. אָמַר לִשְׁלֹשָׁה: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין: מְקוּבָּל אֲנִי בְּאוֹמֵר לִשְׁלֹשָׁה: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – שֶׁיֹּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין,
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ: אַף אָנוּ מְקוּבָּלִין, שֶׁאֲפִילּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.
אָמַר לַעֲשָׂרָה: ״כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – אֶחָד כּוֹתֵב, וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין. ״כּוּלְּכֶם כְּתוֹבוּ״ – אֶחָד כּוֹתֵב, וְכוּלָּם חוֹתְמִין; לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: שְׁלַחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב לִשְׁמוּאֵל: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ; אָמַר לִשְׁנַיִם: ״כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, וְאָמְרוּ לְסוֹפֵר וְכָתַב, וְחָתְמוּ הֵן, מַהוּ? שְׁלַח לְהוּ: תֵּצֵא, וְהַדָּבָר צָרִיךְ תַּלְמוּד.
מַאי ״הַדָּבָר צָרִיךְ תַּלְמוּד״? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ מִילֵּי; וּמְסַפְּקָא לֵיהּ מִילֵּי – אִי מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ, אִי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ;
וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ!
אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל – הָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: הַאי ״כְּתוֹבוּ״ – אִי כְּתַב יָדָן, אִי כְּתַב הַגֵּט?
וְתִיפְשׁוֹט לֵיהּ מִמַּתְנִיתִין: אָמַר לִשְׁנַיִם: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, אוֹ לִשְׁלֹשָׁה: ״כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.
הִיא גּוּפָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, ״כְּתוֹבוּ״ – כְּתַב יָדָן הוּא, אוֹ כְּתַב הַגֵּט הוּא? פְּשִׁיטָא דִּכְתַב הַגֵּט הוּא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ: אַף אָנוּ מְקוּבָּלִין, שֶׁאֲפִילּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לָהּ.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כְּתַב הַגֵּט הוּא, שַׁפִּיר; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כְּתַב יָדָן הוּא, מִי אִיכָּא בֵּי דִינָא דְּלָא יָדְעִי מִחְתָּם חֲתִימַת יְדַיְיהוּ?! אִין, אִיכָּא בֵּי דִינָא חַדְתָּא.
וְאִי סְבִירָא לַן דְּהַאי ״כְּתוֹבוּ״ – כְּתַב יָדָן הוּא; הָא כְּתַב הַגֵּט – כָּשֵׁר?! וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל, אָמַר רַבִּי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ!
אָמְרִי: אִי סְבִירִי לַן דִּ״כְתוֹבוּ״ – כְּתַב יָדָן הוּא; כְּתַב הַגֵּט – נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר: ״אִמְרוּ״, וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר ״אִמְרוּ״. וּמִי מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר: ״אִמְרוּ״?! וְהָתְנַן: ״כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד – כָּשֵׁר״, וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: ״חָתַם סוֹפֵר״ שָׁנִינוּ;
וְאָמַר רַב חִסְדָּא: מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר: מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר ״אִמְרוּ״, נָפֵיק מִינַּהּ חוּרְבָּה – דְּזִימְנִין דְּאָמַר לְהוּ לִשְׁנַיִם:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
