How does the argument develop across both sides of this daf?
כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 63a or 63b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 62a and the next one is on Gittin 67a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 63a–63b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין ס״ג ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין ס״ב ע״א, והבאה היא על גיטין ס״ז ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 63a–63b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
Whose words does the agent rely on?על דברי מי סומך השליח?
Rav Ashi objects to Rav Naḥman: it would make sense if stated in reverse: she said “receive my get,” and the agent reported “bring my get,” and the husband said “here, as she said”; then, once the get reaches the agent’s hand she is divorced, showing reliance on her words.
אמר רב אשי: הכי השתא? בשלמא אי איתמר איפכא: ״התקבל לי גיטי״, ואשתך אמרה ״הבא לי גיטי״, והוא אמר ״הילך כמה שאמרה״, ואמר רב נחמן: כיון שהגיע גט לידו מגורשת; אלמא אדיבורא דידה הוא דקא סמיך.
But in the stated case, when the get reaches her hand she should be divorced either way. Rather, the reason is that the agent uprooted his own mission entirely: he said “I am an agent to receive, not to deliver.”
אי נמי לידה, אדיבורא דידיה קא סמיך! אלא הכא משום דעקריה שליח לשליחותיה לגמרי, הוא דאמר: שליח לקבלה הוינא, להולכה לא הוינא.
The agent’s own declaration defined his role, and it failed: a husband cannot make an agent to receive. Having refused the role of delivery, he left no valid agency at all.
הצהרת השליח עצמו הגדירה את תפקידו, והיא נכשלה: בעל אינו יכול למנות שליח לקבלה. משסירב לתפקיד ההולכה, לא נשארה שליחות כשרה כלל.
“Since he intends to divorce her”״כיון שנתן עיניו לגרשה״
Rav Huna bar Ḥiya argues from the mishnah: “receive this get for my wife” works if he does not retract, though a husband cannot appoint an agent to receive; we say: since he intends to divorce her, he means “let her be divorced in any way possible.” Here too.
אמר רב הונא בר חייא: תא שמע: ״התקבל גט זה לאשתי״, רצה לחזור יחזור; הא לא רצה הוי גט. ואמאי? הא בעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא! אלא אמרינן: כיון שנתן עיניו לגרשה, מימר אמר תיגרש כל היכי דמגרשה. הכא נמי.
The answer: there a person knows there is no agency to receive, and resolves to give it as delivery; here the agent erred. Rava argues from a minor who said “receive my get for me,” divorced when it reaches her hand: the same answer, a person knows a minor cannot appoint an agent.
הכי השתא? התם אדם יודע שאין שליחות לקבלה, וגמר ונתן לשם הולכה; הכא טעי. אמר רבא: תא שמע: קטנה שאמרה ״התקבל לי גיטי״, אינו גט עד שיגיע גט לידה. הכי השתא? התם אדם יודע שאין שליחות לקטן, וגמר ונתן לה לשום הולכה דידיה; הכא טעי.
The distinction rests on knowledge: when the husband knows the formula he used cannot work as stated, we read his intent as the form that can work; when everyone was mistaken, there is no such intent to read.
ההבחנה נשענת על ידיעה: כאשר הבעל יודע שהלשון שבחר אינה יכולה לפעול כמות שהיא, קוראים את כוונתו בצורה שיכולה לפעול; כאשר כולם טעו, אין כוונה כזו לקרוא.
Rabbi Natan and Rebbi on “here”רבי נתן ורבי ב״הילך״
A baraita: she said “receive my get,” and the husband said “deliver and give it to her,” “acquire for her,” or “receive for her”: he may not retract. Rabbi Natan says: “deliver and give” he may retract; “acquire” or “receive” he may not.
תנו רבנן: ״התקבל לי גיטי״, ואשתך אמרה ״התקבל לי גיטי״, והוא אומר ״הולך ותן לה״, ״זכי לה״ ו״התקבל לה״, רצה לחזור לא יחזור. רבי נתן אומר: ״הולך ותן לה״, רצה לחזור יחזור; ״זכי לה״ ו״התקבל לה״, לא יחזור.
Rebbi says in all he may not retract, unless he said “I do not want you to receive for her, but deliver and give.” Rebbi is the first Tanna; he either adds “I do not want,” or the baraita teaches that the first Tanna is Rebbi.
רבי אומר: בכולן אם רצה לחזור לא יחזור, אבל אם אמר לו ״אי איפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה״, רצה לחזור יחזור. רבי היינו תנא קמא? איבעית אימא אי איפשי אתא לאשמועינן, ואיבעית אימא הא קא משמע לן: מאן תנא קמא? רבי.
Is “here,” hilakh, like “acquire” for Rabbi Natan? Proofs from the mishnah are deflected as “deliver” according to Rebbi. Then a baraita: “deliver this get” he may retract, “here is this get” he may not; it follows Rabbi Natan, so “here” is like “acquire.”
איבעיא להו: הילך לרבי נתן כזכי דמי או לאו? תא שמע מן המשנה; מאי לאו בהילך ורבי נתן? לא, בהולך ורבי. תא שמע: ״הולך גט זה לאשתי״ רצה לחזור יחזור; ״הילך גט זה לאשתי״ רצה לחזור לא יחזור. מאן שמעת ליה דאמר בהולך יחזור? רבי נתן; שמע מינה הילך כזכי דמי.
Agent of both, and ḥalitzaשלוחו ושלוחה, וחליצה
She said “receive my get,” and he said “deliver and give it to her.” Rav said: the agent becomes his agent and hers, and if the husband dies before delivery she must undergo ḥalitza. Rav is uncertain whether “deliver” is like “acquire.”
איתמר: ״התקבל לי גיטי״, והוא אומר ״הולך ותן לה״. אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: נעשה שלוחו ושלוחה, וחולצת. למימרא דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי דמי.
But Rav ruled about “deliver a maneh to so-and-so whom I owe”: he is responsible for it and may not retract, as if “deliver” were “acquire.” The answer: there a monetary doubt is resolved leniently, here a doubt of prohibition stringently.
והא אתמר: ״הולך מנה לפלוני שאני חייב לו״, אמר רב: חייב באחריותו, ואם בא לחזור אינו חוזר! התם ספק ממונא לקולא, הכא ספק איסורא לחומרא.
The same doubt yields different rulings according to what is at stake. In marriage law, an uncertain divorce must be treated as possibly invalid, so yibbum is avoided only through ḥalitza.
אותו ספק מוביל לפסקים שונים לפי מה שמונח על הכף. בדיני אישות, גירושין בספק מחייבים לחשוש שמא אינם תקפים, ולכן נפטרת מיבום רק בחליצה.
The wife’s agent from the husband’s agentשליח האישה מיד שליח הבעל
Rav says a wife may not appoint an agent to receive her get from her husband’s agent; Rabbi Ḥanina says she may. Rav’s reason: the husband’s honor, or concern for her courtyard acquired later; the difference is where she appointed her agent first.
אמר רב: אין האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה. ורבי חנינא אמר: עושה. מאי טעמא דרב? איבעית אימא משום בזיון דבעל; איבעית אימא משום חצרה הבא לאחר מיכן. מאי בינייהו? דקדמה איהי ושויה שליח מעיקרא.
A messenger found a wife kneading and said “here is your get”; she said “let it be in your hand.” Rav Naḥman: were Rabbi Ḥanina’s view established, I would act on it. Rava: even so, the agency has not returned to the husband. Rabbi Ami agreed; Rabbi Ḥiya bar Abba said: since all are in doubt, so are we; it is a matter of marriage, and she does ḥalitza.
ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו; אשכחה דקא לישא. אמר לה: הילך גיטך. אמרה ליה: ליהוי בידך. אמר רב נחמן: אם איתא לדרבי חנינא עבדי בה עובדא. אמר ליה רבא: הא לא חזרה שליחות אצל הבעל. שלחו לרבי אמי: לא חזרה שליחות. רבי חייא בר אבא: כי היכי דמספקא להו, מספקא לן; הוי דבר שבערוה, וחולצת.
In such a case Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta required both a get and ḥalitza: a get while the husband lives, ḥalitza after his death. The double requirement closes every possibility of error.
הוה עובדא, ואצרכה רב יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצה: גט מחיים, וחליצה לאחר מיתה. הדרישה הכפולה סוגרת כל אפשרות של טעות.
Witnesses who fulfilled their missionעדים שעשו שליחותן
A woman called Nafata; the witnesses wrote Tafata. Rav Yitzḥak bar Shmuel said in Rav’s name: the witnesses fulfilled their mission and may not write another. Rabba objected: did he tell them to write a potsherd? Rather, only if they wrote a valid get and it was lost. Rav Naḥman: one may write and give even a hundred times.
ההיא דהוו קרו לה נפאתה, כתוב סהדי תפאתה. אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: עשו עדים שליחותן. מתקיף לה רבה: מי קאמר להו כתובו חספא? אלא ודאי אי כתוב גיטא מעליא ואבד, עשו שליחותן. מתקיף לה רב נחמן: מי קאמר להו כתבו ואנחוה בכיסייכו? אלא כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים.
Rava asked Rav Naḥman: if he told them “write and give it to an agent,” did they withdraw from the mission, or did he only spare them trouble? Ravina asked: may that agent deliver it? It remains teiku.
בעא מיניה רבא מרב נחמן: כתבו ותנו לשליח, מהו? סלוקי סליק להו, או דילמא לטירחא דידהו חייש? אמר ליה רבינא לרב אשי: ויוליך לה מהו? תיקו.
Rabban Shimon ben Gamliel’s “take my get” is explained: “take for me,” “carry for me,” and “let it be for me in your hand” are all expressions of receiving. A new mishnah: a woman who said “receive my get” needs two pairs of witnesses, one to her appointment and one to the receipt and tearing; the discussion continues on daf 64.
תנו רבנן: ״טול לי״, ״שא לי״, ״ויהא לי בידך״, כולן לשון קבלה הן. מתני׳: האשה שאמרה ״התקבל לי גיטי״ צריכה שתי כיתי עדים: שנים שאומרים בפנינו אמרה, ושנים שאומרים בפנינו קבל וקרע. ההמשך בדף ס״ד.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does the agent’s declaration “I am an agent to receive” defeat the divorce?מדוע הצהרת השליח ״שליח לקבלה הוינא״ מבטלת את הגירושין?
- When do we say “since he intends to divorce her, let her be divorced in any way”?מתי אומרים ״כיון שנתן עיניו לגרשה, תיגרש כל היכי דמגרשה״?
- Why does the same doubt lead to leniency in money and stringency in marriage?מדוע אותו ספק מוביל לקולא בממון ולחומרא באישות?
- Why did Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta require both a get and ḥalitza?מדוע רב יצחק בר שמואל בר מרתא הצריך גט וחליצה?
The source sheetדף המקורות
בִּשְׁלָמָא אִי אִיתְּמַר אִיפְּכָא: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְ״אִשְׁתְּךָ אָמְרָה הָבֵא לִי גִּיטִּי״, וְהוּא אֹמֵר: ״הֵילָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה״; וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדוֹ מְגוֹרֶשֶׁת – אַלְמָא אַדִּיבּוּרָא דִידַהּ הוּא דְּקָא סָמֵיךְ;
אִי נָמֵי ״לְיָדָהּ״ – אַדִּיבּוּרָא דִידֵיהּ קָא סָמֵיךְ. אֶלָּא הָכָא – מִשּׁוּם דְּעַקְרַיהּ שָׁלִיחַ לִשְׁלִיחוּתֵיהּ לִגְמָרֵי הוּא; דְּאָמַר: שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה הָוֵינָא, לְהוֹלָכָה לָא הָוֵינָא.
אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא: תָּא שְׁמַע, הָאוֹמֵר: ״הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ אוֹ ״הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״, רָצָה לַחְזוֹר – יַחְזוֹר. טַעְמָא דְּרָצָה, הָא לֹא רָצָה – הָוֵי גֵּט;
וְאַמַּאי? הָא בַּעַל לָאו בַּר שַׁוּוֹיֵי שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה הוּא! אֶלָּא אָמְרִינַן: כֵּיוָן שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרְשָׁהּ, מֵימָר אָמַר: תִּיגָּרַשׁ כֹּל הֵיכִי דְּמִגָּרְשָׁה; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרְשָׁהּ, מֵימָר אָמַר: תִּיגָּרַשׁ כֹּל הֵיכִי דְּמִגָּרְשָׁה!
הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שְׁלִיחוּת לְקַבָּלָה, וְגָמַר וְנָתַן לְשֵׁם הוֹלָכָה; הָכָא – טָעֵי.
אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״ – אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. כִּי מָטֵי גִּיטָּא לִידַהּ – מִיהָא מִגָּרְשָׁה, וְאַמַּאי? וְהָא לָאו שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה שַׁוְּיֵיהּ! אֶלָּא אָמְרִינַן: כֵּיוָן שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרְשָׁהּ, מֵימָר אָמַר: תִּיגָּרַשׁ כֹּל הֵיכִי דְּמִגָּרְשָׁה; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרְשָׁהּ, מֵימָר אָמַר: תִּיגָּרַשׁ כֹּל הֵיכִי דְּמִגָּרְשָׁה!
הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שְׁלִיחוּת לְקָטָן, וְגָמַר וְנָתַן לָהּ לְשׁוּם הוֹלָכָה דִּידֵיהּ; הָכָא – טָעֵי.
תָּא שְׁמַע: ״הָבֵא לִי גִּיטִּי״, וְ״אִשְׁתְּךָ אָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״; ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְ״אִשְׁתְּךָ אָמְרָה הָבֵא לִי גִּיטִּי״, וְהוּא אֹמֵר: ״הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״, ״זְכֵי לָהּ״, וְ״הִתְקַבֵּל לָהּ״ – רָצָה לַחְזוֹר, יַחְזוֹר; מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ – מְגוֹרֶשֶׁת.
מַאי, לָאו קַבָּלָה – אַקַּבָּלָה, וְהוֹלָכָה – אַהוֹלָכָה?
לָא; קַבָּלָה – אַהוֹלָכָה, וְהוֹלָכָה – אַקַּבָּלָה.
אִי קַבָּלָה אַהוֹלָכָה – מִכִּי מָטֵי גִּיטָּא לִידֵיהּ, לְאַלְתַּר לֶיהֱוֵי גִּיטָּא! שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ, דְּאַדִּיבּוּרָא דִידֵיהּ קָא סָמֵיךְ!
הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם קָאָמַר לֵיהּ: ״הֵילָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה״, הָכָא מִי קָאָמַר לֵיהּ: ״הֵילָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה״?!
תָּנוּ רַבָּנַן: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְ״אִשְׁתְּךָ אָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״הוֹלֵךְ״, וְ״תֵן לָהּ״, ״זְכֵי לָהּ״, וְ״הִתְקַבֵּל לָהּ״ – רָצָה לַחְזוֹר, לֹא יַחְזוֹר. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״ – רָצָה לַחְזוֹר, יַחְזוֹר; ״זְכֵי לָהּ״ וְ״הִתְקַבֵּל לָהּ״ – רָצָה לַחְזוֹר, לֹא יַחְזוֹר.
רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוּלָּן – אִם רָצָה לַחְזוֹר, לֹא יַחְזוֹר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: ״אִי אֶיפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״, רָצָה לַחְזוֹר – יַחְזוֹר.
רַבִּי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיבָּעֵית אֵימָא: ״אִי אֶיפְשִׁי״ אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן; וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא קָא מַשְׁמַע לַן, מַאן תַּנָּא קַמָּא – רַבִּי.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״הֵילָךְ״ – לְרַבִּי נָתָן, כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי, אוֹ לָאו כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי?
תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר ״הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ אוֹ ״הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״, רָצָה לַחְזוֹר – יַחְזוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, רָצָה לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
מַאי, לָאו בְּ״הֵילָךְ״ – וְרַבִּי נָתָן? לָא; בְּ״הוֹלֵךְ״ – וְרַבִּי.
תָּא שְׁמַע: לְפִיכָךְ, אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל: ״אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״, רָצָה לַחְזוֹר – יַחְזוֹר. טַעְמָא דְּאָמַר: ״אִי אֶפְשִׁי״; הָא לָא אָמַר: ״אִי אֶפְשִׁי״, רָצָה לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר;
מַאי, לָאו בְּ״הֵילָךְ״ – וְרַבִּי נָתָן? לָא; בְּ״הוֹלֵךְ״ – וְרַבִּי.
תָּא שְׁמַע: ״הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ – רָצָה לַחְזוֹר, יַחְזוֹר. ״הֵילָךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ – רָצָה לַחְזוֹר, לֹא יַחְזוֹר. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר בְּ״הוֹלֵךְ״ – רָצָה לַחְזוֹר, יַחְזוֹר – רַבִּי נָתָן; וְקָאָמַר בְּ״הֵילָךְ״ – רָצָה לַחְזוֹר, לֹא יַחְזוֹר; שְׁמַע מִינַּהּ – ״הֵילָךְ״ כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי; שְׁמַע מִינַּהּ.
אִתְּמַר: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְ״אִשְׁתְּךָ אָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״ – אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: נַעֲשָׂה שְׁלוּחוֹ וּשְׁלוּחָהּ – וְחוֹלֶצֶת.
לְמֵימְרָא דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ לְרַב אִי ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי, אִי לָאו כִּ״זְכֵי״ דָּמֵי?! וְהָא אִתְּמַר: ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ״, אָמַר רַב: חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, וְאִם בָּא לַחְזוֹר – אֵינוֹ חוֹזֵר!
הָתָם – סְפֵק מָמוֹנָא לְקוּלָּא, הָכָא – סְפֵק אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא.
אָמַר רַב: אֵין הָאִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל לָהּ גִּיטָּהּ מִיַּד שְׁלִיחַ בַּעְלָהּ. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל לָהּ גִּיטָּהּ מִיַּד שְׁלִיחַ בַּעְלָהּ.
מַאי טַעְמָא דְּרַב? אִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן דְּבַעַל;
אִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם חֲצֵרָהּ הַבָּא לְאַחַר מִיכָּן.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּקְדַמָה אִיהִי, וְשַׁוִּיָּה שָׁלִיחַ מֵעִיקָּרָא.
הָהוּא גַּבְרָא דְּשַׁדַּר לַהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ, אֲזַל שְׁלִיחָא אַשְׁכְּחַהּ כִּי יָתְבָה וְקָא לָיְשָׁא, אֲמַר לַהּ: ״הֵילָךְ גִּיטָּךְ״, אֲמַרָה לֵיהּ: ״לֶיהֱוֵי בִּידָךְ״. אָמַר רַב נַחְמָן: אִם אִיתָא לִדְרַבִּי חֲנִינָא, עֲבַדִי בַּהּ עוֹבָדָא.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְאִם אִיתָא לִדְרַבִּי חֲנִינָא, עֲבַדְתְּ בַּהּ עוֹבָדָא?! הָא לֹא חָזְרָה שְׁלִיחוּת אֵצֶל הַבַּעַל!
שַׁלְחוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, שְׁלַח לְהוּ: לֹא חָזְרָה שְׁלִיחוּת אֵצֶל הַבַּעַל. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: נִתְיַישֵּׁב בַּדָּבָר.
הֲדוּר שַׁלְחוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר: כֹּל הָנֵי שָׁלְחוּ לַהּ וְאָזְלִי? כִּי הֵיכִי דִּמְסַפְּקָא לְהוּ לְדִידְהוּ, הָכִי נָמֵי מְסַפְּקָא לַן לְדִידַן;
הָוֵי דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה, וְדָבָר שֶׁבָּעֶרְוָה – חוֹלֶצֶת.
הֲוָה עוֹבָדָא, וְאַצְרְכַהּ רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא גֵּט וַחֲלִיצָה. תַּרְתֵּי?! גֵּט מֵחַיִּים, וַחֲלִיצָה לְאַחַר מִיתָה.
הָהִיא דַּהֲווֹ קָרוּ לַהּ ״נַפְאָתָה״, אֲזוּל סָהֲדֵי כְּתוּב ״תַּפְאָתָה״. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: עָשׂוּ עֵדִים שְׁלִיחוּתָן.
מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה: מִי קָאָמַר לְהוּ ״כְּתוּבוּ חַסְפָּא וְהַבוּ לַהּ״?! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: וַדַּאי, אִי כְּתוּב סָהֲדֵי גִּיטָּא מְעַלְּיָא, וַאֲבַד, עָשׂוּ עֵדִים שְׁלִיחוּתָן.
מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: מִי קָאָמַר לְהוּ ״כְּתֻבוּ וְאַנְּחוּהּ בְּכִיסַיְיכוּ״?! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים.
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: ״כִּתְבוּ, וּתְנוּ לְשָׁלִיחַ״, מַהוּ? סַלּוֹקֵי סַלֵּיק לְהוּ, אוֹ דִילְמָא לְטִירְחָא דִּידְהוּ חָיֵישׁ?
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: ״וְיוֹלִיךְ לָהּ״, מַהוּ? תֵּיקוּ.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הָאוֹמֶרֶת ״טוֹל לִי גִּיטִּי״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר. תָּנוּ רַבָּנַן: ״טוֹל לִי״, וְ״שָׂא לִי״, וִ״יהֵא לִי בְּיָדֶךָ״ – כּוּלָּן לְשׁוֹן קַבָּלָה הֵן.
מַתְנִי׳ הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, צְרִיכָה שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים – שְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים: ״בְּפָנֵינוּ אָמְרָה״, וּשְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים: ״בְּפָנֵינוּ קִבֵּל, וְקָרַע״; אֲפִילּוּ הֵן הָרִאשׁוֹנִים וְהֵן הָאַחֲרוֹנִים,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
