How does the argument develop across both sides of this daf?
כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada asks why Rav Huna and Rav Ḥisda did not rise for Geniva for the sake of peace, as others honored him. He suggests they meant to leave before he arrived, so their not rising would go unnoticed, or that he was riding, and one would rise out of doubt while the other said that for a man of strife we need not be stringent. Geniva called them “kings” to excuse his own dispute with Mar Ukva, since kings are accustomed to fight one another. The greeting to a king is doubled, one for the king himself and one for the public that depends on him, and so too for a Torah scholar. Ben Yehoyada on Gittin 62a · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
הבן יהוידע שואל מדוע רב הונא ורב חסדא לא קמו מפני גניבא מפני דרכי שלום, כפי שכיבדוהו אחרים. הוא מציע שהתכוונו לקום וללכת קודם שיגיע אליהם, כך שלא ניכר הדבר, או שהיה רוכב, ואחד אמר לקום מספק, וחבירו אמר שבבעל מחלוקת אין חוששים לחומרא. גניבא קראם ״מלכים״ כדי לרמוז התנצלות על מחלוקתו עם מר עוקבא, שדרך המלכים להילחם זה בזה. שלום למלך כופלים, אחד לו עצמו ואחד לציבור התלוי בו, וכך גם לתלמיד חכם. Ben Yehoyada on Gittin 62a · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
Helping an am ha’aretz earn a livingסיוע לעם הארץ לפרנסה
Why not fear exchange with the friend’s wife? Now that she steals, will she not exchange? Rav Yosef: there too she reasons, “the ox eats from its threshing.” Rabbi Yosei ben Meshullam testified: one does not prepare an am ha’aretz’s ḥalla in purity, but one prepares his ordinary dough in purity and sets aside a ḥalla-portion in a basket, and when he takes both, there is no concern.
נותנת לה ואוכלת; השתא מיגנב גנבא, חלופי לא מיחלפא? אמר רב יוסף: התם נמי מוריא ואמרה ״תורא מדישיה קאכיל״. העיד רבי יוסי בן המשולם: אין עושין חלת עם הארץ בטהרה, אבל עושין עיסת חוליו בטהרה, ונוטל הימנה כדי חלה ומניחה בכפישא, וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן ואינו חושש.
Likewise with olives: one presses his ordinary olives in purity and sets aside teruma in a ḥaver’s vessel. Rabbi Yoḥanan explains the reason: for the livelihood of the kneader and the presser, so that observant workers can earn their living.
ואין עושין תרומת זיתיו בטהרה, אבל עושין זיתים חוליו בטהרה, ונוטל הימנה כדי תרומה ומניחה בכליו של חבר. וטעמא מאי? אמר רבי יוחנן: משום כדי חייו דגבל ומשום כדי חייו דבדד.
Both were needed: the kneader earns little, so one might be lenient only for him; the presser’s work is rare, so one might be lenient only for him. Each leniency answers a different economic reality.
וצריכא: דאי אשמועינן גבל, משום דלא נפיש אגריה; אבל בדד דנפיש אגריה, אימא לא. ואי אשמועינן בדד, משום דלא שכיח ליה; אבל גבל דשכיח ליה, אימא לא. כל קולא עונה למציאות כלכלית אחרת.
Touching ḥalla and terumaנגיעה בחלה ובתרומה
Should we fear he will touch the ḥalla portion? We tell him: see, if you touch it, it returns to untithed status. Should we fear he does not care? Now that he intends to fix his food, he cares.
וליחוש דילמא נגע בה? דאמרינן ליה: חזי, אי נגעת בה הדרא לטיבלא. וליחוש דילמא לא איכפת ליה? השתא לתקוני קא מיכוין, מיכפת לא איכפת ליה?
For teruma of olives, what sign does he have? It is placed in a vessel of dung, stone or earth, which does not receive impurity. If so, why a ḥaver’s vessel? It means an am ha’aretz’s vessels fit for a ḥaver to use.
הכא מאי היכרא אית ליה? דמנח ליה בכלי גללים, בכלי אבנים, בכלי אדמה. אי הכי, מאי איריא דחבר? הכי נמי קאמר: בכלים של עם הארץ הראויין להשתמש בהן חבר.
The arrangement lets the ḥaver keep his own standard while working for one who does not. The separation is in the vessel and the instruction, not in refusing the work.
ההסדר מאפשר לחבר לשמור על רמתו שלו בשעה שהוא עובד בשביל מי שאינו שומר. ההבדלה היא בכלי ובהוראה, לא בסירוב לעבודה.
Greeting gentilesשאילת שלום לגוים
One may “strengthen the hands” of gentiles in the Sabbatical year. But Rav Dimi bar Sheshna said in Rav’s name: one does not hoe with a gentile in the Sabbatical year. The mishnah means only verbal encouragement: Rav Yehuda said “be strong,” Rav Sheshet “well done.”
מחזיקין ידי גוים בשביעית? והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב: אין עודרין עם הגוי בשביעית, ואין כופלין שלום לגוי. לא צריכא, למימרא להו אחזוקו בעלמא; כי הא דרב יהודה אמר להו ״אחזוקו״, רב ששת אמר להו ״אשרתא״.
One does not double a greeting to a gentile. Rav Ḥisda would greet them first; Rav Kahana would say “peace to the master,” meaning his own teacher. Courtesy was shown without the extra honor of a doubled greeting.
ואין כופלין שלום לגוי. רב חסדא מקדים ויהיב להו שלמא; רב כהנא אמר להו ״שלמא למר״. האדיבות ניתנה בלי הכבוד היתר של שלום כפול.
“One inquires after their welfare”: is that not obvious, if one encourages them? Rav Yeiva: it refers to their festival. A baraita: one should not enter a gentile’s house on his festival to greet him; if he meets him in the market, he greets him softly and soberly.
ושואלין בשלומן: השתא אחזוקי מחזקינן, שואלין בשלומן מיבעיא? אמר רב ייבא: לא נצרכא אלא ליום חגם. דתניא: לא יכנס אדם לביתו של גוי ביום חגו ויתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו בשפה רפה ובכובד ראש.
Peace upon you, kingsשלמא עלייכו מלכי
Rav Huna and Rav Ḥisda sat; Geniva passed. One said: let us rise, he is a learned man. The other said: shall we rise before a man of strife? Meanwhile he came and said: “peace upon you, kings; peace upon you, kings.”
רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא. אמר ליה חד לחבריה: ניקום מקמיה, דבר אוריין הוא. אמר לו: ומקמי פלגאה ניקום? אדהכי אתא איהו לגבייהו, אמר להו: שלמא עלייכו מלכי, שלמא עלייכו מלכי.
They asked: how do you know the Rabbis are called kings? “Through me kings reign.” And that one doubles a greeting to kings? Rav Yehuda in Rav’s name: “a spirit clothed Amasai: peace, peace to you.”
אמרו ליה: מנא לך דרבנן איקרו מלכים? אמר להו: דכתיב ״בי מלכים ימלוכו״. ומנא לך דכפלינן שלמא למלכי? דאמר רב יהודה אמר רב: שנאמר ״ורוח לבשה את עמשי... שלום שלום לך״.
They offered him food; he said: Rav Yehuda said in Rav’s name, one may not taste anything before feeding his animal, as “I will give grass in your field for your cattle,” and then “you will eat and be satisfied.” The chapter Hanizakin ends here.
אמרי ליה: ליטעום מר מידי. אמר להו: הכי אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״ והדר ״ואכלת ושבעת״. הדרן עלך הניזקין.
An agent to receive or to deliverשליח לקבלה ושליח להולכה
The mishnah: if the husband says “receive this get for my wife” or “deliver this get to my wife,” he may retract. If the wife said “receive my get for me,” he may not retract once the agent receives it. If the husband said “I do not want you to receive it for her, but deliver it,” he may retract.
מתני׳: האומר ״התקבל גט זה לאשתי״ או ״הולך גט זה לאשתי״, אם רצה לחזור יחזור. האשה שאמרה ״התקבל לי גיטי״, אם רצה לחזור לא יחזור. לפיכך אם אמר לו הבעל ״אי איפשי שתקבל לה, אלא הולך ותן לה״, אם רצה לחזור יחזור.
Rabban Shimon ben Gamliel says: even if she said “take my get for me,” he may not retract. Rav Aḥa son of Rav Avya inferred: had she appointed him to receive, he could not retract; so “deliver” works like “acquire.” Rav Ashi rejects: “receive for my wife” was needed, since a husband cannot appoint an agent to receive.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף האומרת ״טול לי גיטי״, אם רצה לחזור לא יחזור. אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: שמע מינה הולך כזכי דמי. לא; ״התקבל גט לאשתי״ איצטריכא ליה, דסלקא דעתך אמינא הואיל ובעל לאו בר שויה שליח לקבלה הוא, לא להוי גיטא.
Further inferences are deflected: perhaps the case is “here, take it.” The distinction matters because once a valid receiving agent takes the get, the wife is divorced, and the husband can no longer withdraw.
תא שמע: ״לפיכך אם אמר לו הבעל אי איפשי שתקבל לה״, טעמא דאמר אי איפשי, הא לא אמר, לא יחזור; שמע מינה הולך כזכי דמי? דילמא בהילך. ההבחנה חשובה, שכן משעה ששליח קבלה כשר קיבל את הגט, האישה מגורשת והבעל אינו יכול לחזור בו.
Who may serve as which agent?מי כשר לאיזו שליחות?
Clearly a man may deliver, since a husband delivers, and a woman may receive, since a wife receives. What of a man to receive and a woman to deliver? A man may receive, since a father receives the get of his minor daughter.
פשיטא, איש הוי שליח להולכה, שכן בעל מוליך גט אשתו; ואשה הויא שליח לקבלה, שכן אשה מקבלת גיטה. איש לקבלה ואשה להולכה מאי? פשוט מינה: איש הוי שליח לקבלה, שכן אב מקבל גט לבתו קטנה.
For a woman to deliver, Rav Mari cites: even women who are not believed to say her husband died are believed to bring her get, which is delivery. Rav Ashi infers the same from the end: the wife herself may bring her get, if she says “it was written and signed before me.”
אשה להולכה מאי? אמר רב מרי: תא שמע: אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה, נאמנות להביא את גיטה; והתם הולכה היא. אמר רב אשי: מסיפא נמי שמע מינה: האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם.
It was stated: she said “bring me my get,” and he said “here it is, as she said.” Rav Naḥman in Rav’s name: even if it reached her hand, she is not divorced, so he relies on his own words; Rav Ashi questions this, continued on daf 63.
איתמר: ״הבא לי גיטי״, ואשתך אמרה ״התקבל לי גיטי״, והוא אמר ״הילך כמה שאמרה״. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת. אמר רב אשי: הכי השתא? ההמשך בדף ס״ג.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why did the Rabbis allow a ḥaver to knead and press for an am ha’aretz?מדוע התירו חכמים לחבר ללוש ולבדוד בשביל עם הארץ?
- Why does one greet gentiles but not double the greeting?מדוע שואלים בשלום גוים אך אין כופלים להם שלום?
- What lesson does Geniva draw from “I will give grass for your cattle”?איזה לקח מוציא גניבא מ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״?
- Why can the husband retract from an agent to deliver but not from the wife’s agent to receive?מדוע הבעל יכול לחזור בו משליח להולכה ולא משליח לקבלה של האישה?
The source sheetדף המקורות
נוֹתֶנֶת לָהּ וְאוֹכֶלֶת. הַשְׁתָּא מִיגְנָב גָּנְבָא, חַלּוֹפֵי לָא מְיחַלְּפָא?!
אָמַר רַב יוֹסֵף: הָתָם נָמֵי, מוֹרְיָא וְאָמְרָה: תּוֹרָא מִדִּישֵׁיהּ קָאָכֵיל.
הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן אָחִיו, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַסָּמָא: אֵין עוֹשִׂין חַלַּת עַם הָאָרֶץ בְּטׇהֳרָה, אֲבָל עוֹשִׂין עִיסַּת חוּלָּיו בְּטָהֳרָה; וְנוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי חַלָּה, וּמַנִּיחָהּ בִּכְפִישָׁא אוֹ בְּאַנְחוּתָא; וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל, נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
וְאֵין עוֹשִׂין תְּרוּמַת זֵיתָיו בְּטׇהֳרָה, אֲבָל עוֹשִׂין זֵיתֵי חוּלָּיו בְּטָהֳרָה; וְנוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי תְּרוּמָה, וּמַנִּיחָהּ בְּכִלְיוֹ שֶׁל חָבֵר; וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל – נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּגַבָּל, וּמִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּבַדָּד.
וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן גַּבָּל – מִשּׁוּם דְּלָא נְפִישׁ אַגְרֵיהּ, אֲבָל בַּדָּד – דִּנְפִישׁ אַגְרֵיהּ, אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן בַּדָּד – מִשּׁוּם דְּלָא שְׁכִיחַ לֵיהּ, אֲבָל גַּבָּל – דִּשְׁכִיחַ לֵיהּ, אֵימָא לָא; צְרִיכָא.
אָמַר מָר: נוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי חַלָּה, וּמַנִּיחָהּ בִּכְפִישָׁא אוֹ בְּאַנְחוּתָא; וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל, נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא נָגַע בָּהּ! דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: חֲזִי, אִי נָגְעַתְּ בַּהּ הָדְרָא לְטִיבְלָא.
וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא לָא אִיכְפַּת לֵיהּ! הַשְׁתָּא לְתַקּוֹנֵי קָא מִיכַּוֵּין, מִיכְפָּת לָא אִיכְפַּת לֵיהּ?!
אָמַר מָר: נוֹטֵל הֵימֶנָּה כְּדֵי תְרוּמָה, וּמַנִּיחָהּ בְּכִלְיוֹ שֶׁל חָבֵר; וּכְשֶׁבָּא עַם הָאָרֶץ לִיטּוֹל, נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא נָגַע בַּהּ! בִּשְׁלָמָא הָתָם, אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא; הָכָא, מַאי הֶיכֵּרָא אִית לֵיהּ? דְּמַנַּח לֵיהּ בִּכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, בִּכְלֵי אֲדָמָה.
אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא דְּחָבֵר? אֲפִילּוּ דְּעַם הָאָרֶץ נָמֵי! הָכִי נָמֵי קָאָמַר: בְּכֵלִים שֶׁל עַם הָאָרֶץ, הָרְאוּיִין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חָבֵר.
מַחְזִיקִין יְדֵי גּוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית: מַחְזִיקִין?! וְהָאָמַר רַב דִּימִי בַּר שִׁישְׁנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין עוֹדְרִין עִם הַגּוֹי בַּשְּׁבִיעִית, וְאֵין כּוֹפְלִין ״שָׁלוֹם״ לְגוֹי! לָא צְרִיכָא, לְמֵימְרָא לְהוּ ״אַחְזוּקוּ״ בְּעָלְמָא – כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה אֲמַר לְהוּ ״אַחְזוּקוּ״; רַב שֵׁשֶׁת אָמַר לְהוּ ״אַשַּׁרְתָּא״.
וְאֵין כּוֹפְלִין ״שָׁלוֹם״ לְגוֹי: רַב חִסְדָּא מַקְדֵּים וְיָהֵיב לְהוּ שְׁלָמָא. רַב כָּהֲנָא אֲמַר לְהוּ ״שְׁלָמָא לְמָר״.
וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן. הַשְׁתָּא אַחְזוֹקֵי מַחְזְקִינַן, שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן מִיבַּעְיָא?! אָמַר רַב יֵיבָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְיוֹם אֵידָם – דְּתַנְיָא: לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְבֵיתוֹ שֶׁל גּוֹי בְּיוֹם אֵידוֹ, וְיִתֵּן לוֹ ״שָׁלוֹם״. מְצָאוֹ בַּשּׁוּק – נוֹתֵן לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכוֹבֶד רֹאשׁ.
רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא הֲווֹ יָתְבִי. חָלֵיף וְאָזֵיל גְּנִיבָא, אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּם מִקַּמֵּיהּ, דְּבַר אוֹרְיָין הוּא. אָמַר לוֹ: וּמִקַּמֵּי פָּלְגָאָה נֵיקוּם?! אַדְּהָכִי אֲתָא אִיהוּ לְגַבַּיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: שְׁלָמָא עֲלַיְיכוּ מַלְכֵי, שְׁלָמָא עֲלַיְיכוּ מַלְכֵי! אֲמַרוּ לֵיהּ: מְנָא לָךְ דְּרַבָּנַן אִיקְּרוּ מְלָכִים? אֲמַר לְהוּ: דִּכְתִיב: ״בִּי מְלָכִים יִמְלוֹכוּ וְגוֹ׳״.
אֲמַרוּ לֵיהּ: וּמְנָא לָךְ דְּכָפְלִינַן ״שְׁלָמָא״ לְמַלְכֵי? אֲמַר לְהוּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁכּוֹפְלִין ״שָׁלוֹם״ לְמֶלֶךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים וְגוֹ׳״.
אָמְרִי לֵיהּ: לִיטְעוֹם מָר מִידֵּי. אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם עַד שֶׁיִּתֵּן מַאֲכָל לִבְהֶמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ״, וַהֲדַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַנִּיזָּקִיןWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
הָאוֹמֵר ״הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״, אוֹ ״הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – יַחְזוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר.
לְפִיכָךְ, אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל: ״אִי אֶיפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״, אִם רָצָה לַחְזוֹר, יַחְזוֹר.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הָאוֹמֶרֶת: ״טוֹל לִי גִּיטִּי״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר.
גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: טַעְמָא דְּלָא שַׁוֵּיתֵיהּ אִיהִי שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה, הָא שַׁוֵּיתֵיהּ אִיהִי שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה, רָצָה לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר. שְׁמַע מִינַּהּ – ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״ דָּמֵי!
לָא; לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״ דָּמֵי, וְ״הִתְקַבֵּל גֵּט לְאִשְׁתִּי״ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ –
דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּבַעַל לָאו בַּר שַׁוּוֹיֵי שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה הוּא, אַף עַל גַּב דִּמְטָא גִּיטָּא לִידֵהּ – לָא לֶהֱוֵי גִּיטָּא; קָא מַשְׁמַע לַן, דְּ״הִתְקַבֵּל וְהוֹלֵךְ״ קָאָמַר.
תְּנַן, הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר. מַאי, לָאו לָא שְׁנָא אַקַּבָּלָה, לָא שְׁנָא אַהוֹלָכָה?
לָא, אַקַּבָּלָה.
תָּא שְׁמַע: לְפִיכָךְ, אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל: ״אִי אֶיפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – יַחְזוֹר. טַעְמָא דְּאָמַר ״אִי אֶיפְשִׁי״; הָא לָא אָמַר ״אִי אֶיפְשִׁי״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר; שְׁמַע מִינַּהּ – ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״ דָּמֵי!
דִּילְמָא בְּ״הֵילָךְ״.
פְּשִׁיטָא – אִישׁ הָוֵי שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה, שֶׁכֵּן בַּעַל מוֹלִיךְ גֵּט אִשְׁתּוֹ; וְאִשָּׁה הָוְיָא שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה, שֶׁכֵּן אִשָּׁה מְקַבֶּלֶת גִּיטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ. אִישׁ – לְקַבָּלָה, וְהָאִשָּׁה – לְהוֹלָכָה, מַאי?
תָּא שְׁמַע, הָאוֹמֵר: ״הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״, אוֹ ״הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – יַחְזוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר. מַאי, לָאו בְּחַד שָׁלִיחַ – וּשְׁמַע מִינַּהּ כָּשֵׁר לְקַבָּלָה כָּשֵׁר לְהוֹלָכָה? לָא, בִּשְׁנֵי שְׁלוּחִין.
תָּא שְׁמַע: לְפִיכָךְ, אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל: ״אִי אֶיפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ״, אִם רָצָה לַחְזוֹר – יַחְזוֹר. וְהָא הָכָא, דְּחַד שָׁלִיחַ הוּא, וּשְׁמַע מִינַּהּ כָּשֵׁר לְקַבָּלָה כָּשֵׁר לְהוֹלָכָה!
פְּשׁוֹט מִינַּהּ אִישׁ הָוֵי שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה – שֶׁכֵּן אָב מְקַבֵּל גֵּט לְבִתּוֹ קְטַנָּה; אִשָּׁה לְהוֹלָכָה – תִּיבְּעֵי לָךְ, מַאי? אָמַר רַב מָרִי, תָּא שְׁמַע: אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵין נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר מֵת בַּעְלָהּ, נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּיטָּהּ – וְהָתָם הוֹלָכָה הִיא.
אָמַר רַב אָשֵׁי: מִסֵּיפָא נָמֵי שְׁמַע מִינַּהּ – דְּקָתָנֵי סֵיפָא: הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה אֶת גִּיטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״; וְאוֹקֵימְנָא בְּהוֹלָכָה; שְׁמַע מִינַּהּ.
אִיתְּמַר: ״הָבֵא לִי גִּיטִּי״, וְ״אִשְׁתְּךָ אָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״, וְהוּא אָמַר: ״הֵילָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה״;
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: אֲפִילּוּ הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. שְׁמַע מִינַּהּ אַדִּיבּוּרָא דִידֵיהּ קָא סָמֵיךְ – דְּאִי אַדִּיבּוּרָא דִידַהּ קָא סָמֵיךְ, מִכִּי מָטֵי גִּיטָּא לִידַהּ מִיהָא תִּיגָּרַשׁ!
אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכִי הַשְׁתָּא?!William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
