← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 60גיטין דף 60 16 December 2030כ׳ כסלו תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 60 — Written and Oral Torah, and Who Waters Firstתורה שבכתב ושבעל פה, ומי משקה ראשון

Gittin 60 — from the order of the remaining readers, through reading from single books and writing scrolls for children, the Torah given scroll by scroll and the covenant made for the Oral Torah, to the eiruv and the order of watering from a riverגיטין ס׳ — מסדר שאר הקוראים, דרך קריאה מחומשים וכתיבת מגילה לתינוק, התורה שניתנה מגילה מגילה והברית שנכרתה על תורה שבעל פה, אל העירוב ואל סדר ההשקיה מן הנהר

5 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Chaim Franco Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבChaim Franco Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

On “these you may write, but you may not write halakhot,” Ben Yehoyada notes that the Oral Torah was later written down because wisdom of the heart diminished, and reads “whoever is wise will keep these”: one who is truly wise keeps the teaching of “these” and does not need to set it aside. On “the Holy One made a covenant with Israel only for the sake of the oral teachings,” he explains that the Oral Torah is called “faithfulness,” as in “I will betroth you to Me in faithfulness,” because it depends on faith in what is not explicit in the written text. So “did you deal faithfully” on the day of judgment refers to give and take in the Oral Torah, and fits the teaching that one is first judged on Torah. Ben Yehoyada on Gittin 60a, Gittin 60b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

על ״אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות״ מעיר הבן יהוידע שאחר כך נכתבה תורה שבעל פה משום שנתמעטה חכמת הלב, וקורא ״מי חכם וישמר אלה״: מי שהוא חכם באמת שומר את דרשת ״אלה״ ואינו נצרך לעבור עליה. על ״לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה״ הוא מבאר שתורה שבעל פה מכונה ״אמונה״, ״וארשתיך לי באמונה״, משום שהיא תלויה באמונה שאינה כתובה להדיא בתורה שבכתב. לכן ״נשאת ונתת באמונה״ ביום הדין מכוון למשא ומתן בתורה שבעל פה, ומתיישב עם ״תחילת דינו של אדם על דברי תורה״. Ben Yehoyada on Gittin 60a, Gittin 60b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

After the priest and Leviteאחר הכהן והלוי

The Galileans asked Rabbi Ḥelbo: after the priest and Levite, who reads? He did not know, and asked Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, who said: Torah scholars appointed as community leaders, then scholars fit to be appointed, then sons of scholars whose fathers were leaders, then heads of synagogues and everyone.

שלחו ליה בני גלילא לרבי חלבו: אחריהן מי קוראין? לא הוה בידיה; אתא ושייליה לרבי יצחק נפחא. אמר ליה: אחריהן קוראין תלמידי חכמים הממונין פרנסים על הצבור, ואחריהן תלמידי חכמים הראויין למנותם, ואחריהן בני תלמידי חכמים שאבותיהן ממונים, ואחריהן ראשי כנסיות וכל אדם.

The order combines learning and public service: a scholar who also bears responsibility for the community comes first. Lineage counts too, but after personal merit.

הסדר משלב לימוד ושירות ציבורי: תלמיד חכם הנושא גם באחריות לציבור קודם. גם הייחוס נחשב, אך אחר הזכות האישית.

The Galileans also asked whether one may read from single books of the Torah, ḥumashim, in public. Again Rabbi Ḥelbo and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa did not know, and the study hall resolved it from Rabbi Yoḥanan: a Torah scroll missing one sheet may not be read from.

שלחו ליה בני גליל לרבי חלבו: מהו לקרות בחומשים בבית הכנסת בציבור? לא הוה בידיה; שייליה לרבי יצחק נפחא, לא הוה בידיה; שאל בי מדרשא, ופשטוה מהא דאמר רבי יוחנן: ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו.

Single books and haftara scrollsחומשים וספרי הפטרה

The proof is rejected: there the scroll is deficient in its own terms; here a ḥumash is complete as itself. Rabba and Rav Yosef both say one does not read from ḥumashim in the synagogue, because of the honor of the community.

ולא היא: התם מחסר במילתיה, הכא לא מחסר במילתיה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין קוראין בחומשין בבית הכנסת, משום כבוד צבור.

Rabba and Rav Yosef also say a haftara scroll may not be read on Shabbat, since it was not fit to be written; Mar bar Rav Ashi adds it may not even be moved. The Gemara rejects this: it may be moved and read from.

ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: האי ספר אפטרתא אסור למקרי ביה בשבת, דלא ניתן ליכתב. מר בר רב אשי אמר: לטלטולי נמי אסור. ולא היא: שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה.

Rabbi Yoḥanan and Resh Lakish studied from a book of aggada on Shabbat, though it was not meant to be written. Since there is no other way, “it is a time to act for the Lord; they have voided Your Torah”: writing was permitted to preserve the tradition.

דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, והא לא ניתן ליכתב? אלא כיון דלא אפשר, ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״. הכתיבה הותרה כדי לשמור על המסורת.

A scroll for a childמגילה לתינוק

Abaye asked Rabba: may one write a section of the Torah for a child to learn from? Whether the Torah was given scroll by scroll or sealed whole, either way the question can be argued. Rabba said: one may not, because one does not write it.

בעא מיניה אביי מרבה: מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה? תיבעי למאן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה, ותיבעי למאן דאמר תורה חתומה ניתנה. אמר ליה: אין כותבין, לפי שאין כותבין.

Abaye objected: Queen Helena made a golden tablet with the section of the suspected wife. Resh Lakish said in Rabbi Yannai’s name: only the initials, in the order of the alphabet. He objected again: the scribe copies from the tablet; the answer, the tablet had it intermittently.

איתיביה: אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה. אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: באלף בית. איתיביה: כשהוא כותב, רואה בטבלא וכותב מה שכתוב בטבלא; אם שכב, אם לא שכב. הכא במאי עסקינן? בסירוגין.

It is a Tannaitic dispute: one may not write a scroll for a child to learn from, but if he intends to complete it, it is permitted. Rabbi Yehuda says: from Genesis up to the generation of the flood, and in Leviticus up to “on the eighth day.”

כתנאי: אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלים מותר. רבי יהודה אומר: בבראשית עד דור המבול, בתורת כהנים עד ״ויהי ביום השמיני״.

Given scroll by scroll or sealedמגילה מגילה או חתומה

Rabbi Yoḥanan in Rabbi Bena’a’s name: the Torah was given scroll by scroll, as “in the scroll of the book it is written of me.” Resh Lakish: it was given sealed, as “take this book of the Torah.” Each answers the other’s verse: “take” refers to after it was joined; “scroll” because the whole Torah is called a scroll.

אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה: תורה מגילה מגילה ניתנה, שנאמר ״במגילת ספר כתוב עלי״. ריש לקיש אומר: תורה חתומה ניתנה, שנאמר ״לקוח את ספר התורה הזאת״. ההוא לבתר דאידבק; ההוא דכל התורה כולה איקרי מגילה.

Or, as Rabbi Levi said, eight sections were given on the day the Tabernacle was erected: the priests, the Levites, the impure, sending away the impure, after the death, those who drank wine, the lamps, and the red heifer. Some sections came before their place in the final text.

אי נמי כדרבי לוי, דאמר: שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן: פרשת כהנים, ופרשת לוים, ופרשת טמאים, ופרשת שילוח טמאים, ופרשת אחרי מות, ופרשת שתויי יין, ופרשת נרות, ופרשת פרה אדומה.

The dispute concerns how revelation unfolded in time: in stages, joined later into one book, or as a complete work. Both agree the final Torah is a single sealed scroll.

המחלוקת עוסקת באופן שבו התגלות התפרשה בזמן: בשלבים שחוברו אחר כך לספר אחד, או כיצירה שלמה. שניהם מסכימים שהתורה הסופית היא מגילה אחת חתומה.

Written and oralשבכתב ושבעל פה

Rabbi Elazar says most of the Torah is written and a minority oral: “I write for him the bulk of My Torah.” Rabbi Yoḥanan says most is oral: “for by the mouth of these words.” Each reads the other’s verse differently: the first as a question, “shall I write the bulk of My Torah? It would be considered foreign”; the second because the oral teachings are harder to master.

אמר רבי אלעזר: תורה רוב בכתב ומיעוט על פה, שנאמר ״אכתוב לו רובי תורתי״. ורבי יוחנן אמר: רוב על פה ומיעוט בכתב, שנאמר ״כי על פי הדברים האלה״. ההוא אתמוהי קא מתמה: ״אכתוב לו רובי תורתי? הלא כמו זר נחשבו״; וההוא משום דתקיפי למיגמרינהו.

Rabbi Yehuda bar Naḥmani, Resh Lakish’s speaker, expounded: “write for yourself these words” and “by the mouth of these words”: written words you may not say by heart, oral words you may not write. The school of Rabbi Yishmael: “these” you write, not halakhot.

דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: כתיב ״כתוב לך את הדברים האלה״, וכתיב ״כי על פי הדברים האלה״; הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: ״אלה״ אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות.

Rabbi Yoḥanan said: the Holy One made a covenant with Israel only for the sake of the oral teachings, as it says “for by the mouth of these words I have made a covenant with you and with Israel.” The living tradition, not only the text, is the bond.

אמר רבי יוחנן: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר ״כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״. המסורת החיה, ולא רק הטקסט, היא הברית.

The eiruv and the riverהעירוב והנהר

The eiruv is placed in its usual house for the ways of peace. Not for honor, since a shofar moved from Rav Yehuda’s house to Rabba’s, Rav Yosef’s, Abaye’s and Rava’s; rather because of suspicion, lest people think it was not made.

מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום; מאי טעמא? אילימא משום כבוד, והא ההוא שיפורא דהוה מעיקרא בי רב יהודה, ולבסוף בי רבה, בי רב יוסף, בי אביי, בי רבא. אלא משום חשדא.

River users: Rav says those downstream drink first; Shmuel says those upstream. In ordinary flow all agree; they dispute damming to irrigate: Shmuel’s upstream say “we are closer,” Rav’s downstream say “let the river flow its course.” Rav Huna bar Taḥalifa: since no ruling was stated, whoever is stronger prevails.

איתמר: בני נהרא, רב אמר תתאי שתו מיא ברישא, ושמואל אמר עילאי שתו מיא ברישא. כי פליגי במיסכר ואשקויי: שמואל, דאמרי אנן מקרבינן טפי; רב, דאמרי נהרא כפשטיה ליזיל. אמר רב הונא בר תחליפא: השתא דלא איתמר הלכתא, כל דאלים גבר.

Rav Shimi bar Ashi asked Abaye to teach him; he set the night for study, offering to water Abaye’s field by day. He told each side the other waters first, and meanwhile dammed and watered; Abaye said “you did me a double wrong” and did not taste that year’s fruit. The residents of Bei Ḥarmakh dug at the river’s head; Abaye let them dig a little more, but when fruit dried, told them to leave. The mishnah on traps continues on daf 61.

רב שימי בר אשי אתא לקמיה דאביי; אמר ליה: אנא משקינא ליה למר מיא ביממא, ולותבן מר בליליא. אזל לעילאי, אמר להו: תתאי שתו מיא ברישא; לתתאי: עילאי ברישא; אדהכי סכר ואשקי. אמר ליה: כבי תרי עבדת לי, ולא טעמינהו אביי לפירי דההיא שתא. הנהו בני בי חרמך דכרו ברישא דשנוותא; אמר להו: כרו בהדייהו טפי פורתא; קא יבשי פירין? זילו סליקו נפשייכו. ההמשך בדף ס״א.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why may one not read publicly from a ḥumash, though it is complete in itself?מדוע אין קוראים בציבור מחומש, אף שהוא שלם בעצמו?
  2. How does “it is a time to act for the Lord” justify writing aggada?כיצד ״עת לעשות לה׳״ מצדיק את כתיבת האגדה?
  3. What is the difference between the Torah given scroll by scroll and sealed?מה ההבדל בין תורה שניתנה מגילה מגילה לבין תורה שניתנה חתומה?
  4. Why did Abaye refuse to eat the fruit watered by Rav Shimi bar Ashi?מדוע סירב אביי לאכול את הפירות שהשקה רב שימי בר אשי?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 60aגיטין ס׳ א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
מִי קוֹרְאִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתָא וְשַׁיְילֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, אָמַר לֵיהּ: אַחֲרֵיהֶן קוֹרְאִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְמוּנִּין פַּרְנָסִים עַל הַצִּבּוּר, וְאַחֲרֵיהֶן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָרְאוּיִין לְמַנּוֹתָם פַּרְנָסִים עַל הַצִּיבּוּר, וְאַחֲרֵיהֶן בְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁאֲבוֹתֵיהֶן מְמוּנִּים פַּרְנָסִים עַל הַצִּבּוּר, וְאַחֲרֵיהֶן רָאשֵׁי כְנֵסִיּוֹת וְכׇל אָדָם. שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי גָלִיל לְרַבִּי חֶלְבּוֹ: מַהוּ לִקְרוֹת בְּחוּמָּשִׁים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּצִיבּוּר? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתָא שַׁיְילֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתָא שְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא, וּפַשְׁטוּהָ מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁחָסַר יְרִיעָה אַחַת – אֵין קוֹרִין בּוֹ. וְלָא הִיא, הָתָם מְחַסַּר בְּמִילְּתֵיהּ, הָכָא לָא מְחַסַּר בְּמִילְּתֵיהּ. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵין קוֹרְאִין בְּחוּמָּשִׁין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר. וְרַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי סֵפֶר אַפְטָרָתָא – אָסוּר לְמִקְרֵי בֵּיהּ בְּשַׁבָּת. מַאי טַעְמָא? דְּלֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: לְטַלְטוֹלֵי נָמֵי אָסוּר. מַאי טַעְמָא? דְּהָא לָא חֲזֵי לְמִיקְרֵי בֵּיהּ. וְלָא הִיא, שְׁרֵי לְטַלְטוֹלֵי וּשְׁרֵי לְמִיקְרֵי בֵּיהּ – דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מְעַיְּינִי בְּסִפְרָא דְאַגַּדְתָּא בְּשַׁבְּתָא; וְהָא לֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב, אֶלָּא כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר, ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר, ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: מַהוּ לִכְתּוֹב מְגִילָּה לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ? תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר: תּוֹרָה מְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה; תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר: תּוֹרָה חֲתוּמָה נִיתְּנָה. תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר תּוֹרָה מְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה – כֵּיוָן דִּמְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה, כּוֹתְבִין; אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּאִידְּבַק – אִידְּבַק. תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר תּוֹרָה חֲתוּמָה נִיתְּנָה – כֵּיוָן דַּחֲתוּמָה נִיתְּנָה, אֵין כּוֹתְבִין; אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר – כָּתְבִינַן? אֲמַר לֵיהּ: אֵין כּוֹתְבִין. וּמָה טַעַם? לְפִי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין. אֵיתִיבֵיהּ: אַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ! אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: בְּאָלֶף בֵּית. אֵיתִיבֵיהּ: כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב, רוֹאֶה וְכוֹתֵב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא! אֵימָא: ״כְּמָה שֶׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא״. אֵיתִיבֵיהּ: כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב, רוֹאֶה בַּטַּבְלָא וְכוֹתֵב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא. מָה הוּא כָּתוּב בַּטַּבְלָא? ״אִם שָׁכַב״, ״אִם לֹא שָׁכַב״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּסֵירוּגִין. כְּתַנָּאֵי: אֵין כּוֹתְבִין מְגִילָּה לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ, וְאִם דַּעְתּוֹ לְהַשְׁלִים – מוּתָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּבְרֵאשִׁית – עַד דּוֹר הַמַּבּוּל. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים – עַד ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בְּנָאָה: תּוֹרָה – מְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: תּוֹרָה – חֲתוּמָה נִיתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָקוֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת״. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב ״לָקוֹחַ״! הָהוּא לְבָתַר דְּאִידְּבַק. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב ״בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי״! הַהוּא, דְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ אִיקְּרִי מְגִילָּה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רוֹאֶה, וָאוֹמַר אֲנִי רוֹאֶה מְגִילָּה עָפָה״. אִי נָמֵי, לְכִדְרַבִּי לֵוִי – דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁמֹנֶה פָּרָשִׁיּוֹת נֶאֶמְרוּ בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם בּוֹ הַמִּשְׁכָּן, אֵלּוּ הֵן: פָּרָשַׁת כֹּהֲנִים, וּפָרָשַׁת לְוִיִּם, וּפָרָשַׁת טְמֵאִים, וּפָרָשַׁת שִׁילּוּחַ טְמֵאִים, וּפָרָשַׁת ״אַחֲרֵי מוֹת״,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 60bגיטין ס׳ ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וּפָרָשַׁת שְׁתוּיֵי יַיִן, וּפָרָשַׁת נֵרוֹת, וּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדוּמָּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תּוֹרָה – רוֹב בִּכְתָב וּמִיעוּט עַל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶכְתּוֹב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רוֹב עַל פֶּה וּמִיעוּט בִּכְתָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״אֶכְתּוֹב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי״! הָהוּא, אַתְמוֹהֵי קָא מַתְמַהּ: אֶכְתּוֹב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי?! הֲלֹא ״כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ״! וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״! הַהוּא – מִשּׁוּם דְּתַקִּיפִי לְמִיגְמְרִינְהוּ. דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָנִי, מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּתִיב: ״כְּתוֹב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״, וּכְתִיב: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ – הָא כֵּיצַד? דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן עַל פֶּה, דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן בִּכְתָב, דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. תָּנָא: ״אֵלֶּה״ – אֵלֶּה אַתָּה כּוֹתֵב, וְאִי אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל״. מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם כָּבוֹד, וְהָא הָהוּא שִׁיפּוּרָא, דַּהֲוָה מֵעִיקָּרָא בֵּי רַב יְהוּדָה, וּלְבַסּוֹף בֵּי רַבָּה, וּלְבַסּוֹף בֵּי רַב יוֹסֵף, וּלְבַסּוֹף בֵּי אַבָּיֵי, וּלְבַסּוֹף בֵּי רָבָא! אֶלָּא מִשּׁוּם חֲשָׁדָא. בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה וְכוּ׳: אִיתְּמַר: בְּנֵי נַהֲרָא; רַב אָמַר: תַּתָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא, וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: עִילָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא. בִּדְמֵיזַל – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי. כִּי פְלִיגִי – בְּמִיסְכַּר וְאַשְׁקוֹיֵי; שְׁמוּאֵל אָמַר: עִילָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא, דְּאָמְרִי: אֲנַן מְקָרְבִינַן טְפֵי. וְרַב אָמַר: תַּתָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא, דְּאָמְרִי: נַהֲרָא כִּפְשָׁטֵיהּ לֵיזִיל. תְּנַן: בּוֹר הַקָּרוֹב לָאַמָּה, מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל אַלִּיבָּא דְּרַב: בְּאַמָּה הַמִּתְהַלֶּכֶת עַל פִּי בוֹרוֹ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אָמְרִי לֵיהּ: סְכַר מִיסְכָּר, וְאַשְׁקִי בְּהִינְדָּזָא; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב הוּנָא בַּר תַּחְלִיפָא: הַשְׁתָּא דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּמָר וְלָא כְּמָר, כֹּל דְּאַלִּים גָּבַר. רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: לוֹתְבַן מָר בְּעִידָּנָא! אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי עִידָּנָא לְדִידִי. וְלוֹתְבַן מָר בְּלֵילְיָא! אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי מַיָּא לְאַשְׁקוֹיֵי. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מַשְׁקֵינָא לֵיהּ לְמָר מַיָּא בִּימָמָא, וְלוֹתְבַן מָר בְּלֵילְיָא! אֲמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי. אֲזַל לְעִילָּאֵי, אֲמַר לְהוּ: תַּתָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא. אֲזַל לְתַתָּאֵי, אֲמַר לְהוּ: עִילָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא. אַדְּהָכִי סְכַר מִיסְכָּר וְאַשְׁקִי. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: כְּבֵי תְרֵי עֲבַדְתְּ לִי! וְלָא טַעְמִינְהוּ אַבָּיֵי לְפֵירֵי דְּהַהִיא שַׁתָּא. הָנְהוּ בְּנֵי בֵּי חַרְמָךְ, דַּאֲזוּל כְּרוֹ בְּרֵישָׁא דְשַׁנְווֹתָא, וְאַהְדְּרוּהּ וְשַׁדְיוּהּ בְּשִׁילְהֵי נַהֲרָא. אֲתוֹ עִילָּאֵי לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: קָא מַתְקֵיל לְנַהֲרִין! אֲמַר לְהוּ: כְּרוֹ בַּהֲדַיְיהוּ טְפֵי פּוּרְתָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: קָא יָבְשִׁי פֵּירִין. אֲמַר לְהוּ: זִילוּ סַלִּיקוּ נַפְשַׁיְיכוּ מֵהָתָם. מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, יֵשׁ בָּהֶן וְכוּ׳: בְּאוּזְלֵי וְאוֹהָרֵי

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.