← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 6גיטין דף 6 23 October 2030כ״ו תשרי תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 6 — Where Witnesses Can Be Found: Babylonia, Markets, and the Authority of Rabbi Evyatarהיכן העדים מצויים: בבל, שווקים, וסמכותו של רבי אביתר

Gittin 6 — from the sound of the scribe’s pen to the map of Babylonia, and from there to the concubine of Giv’ah and the danger of excessive fear in a homeגיטין ו׳ — מקול הקולמוס של הסופר אל מפת בבל, ומשם אל פילגש בגבעה ואל סכנת האימה היתרה בבית

7 min read6 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Meir Ben Chetrit Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבMeir Ben Chetrit Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada first questions a proof attributed to earlier commentators: Rabbeinu Simḥa doubted whether ruling lines, sirtut, must be scored with iron so that they remain, and some said the doubt is resolved here, since otherwise how did they know Rabbi Evyatar wrote without lines? Ben Yehoyada rejects the proof: the writing itself may have been visibly crooked. On the word count, he argues that Rabbi Evyatar wrote only three words, “and they gave the boy for a harlot,” and that Rabbi Yitzḥak must emend the baraita to “two may be written, three may not,” because three words can already form a complete verse, such as “May the Lord bless you and keep you.”

בן יהוידע דן תחילה בראיה המיוחסת למפרשים: רבינו שמחה נסתפק אם השרטוט צריך להיות בברזל כדי שיתקיים, ויש אומרים שהספק נפשט כאן, שאם לא כן מהיכן נודע שרבי אביתר כתב בלא שרטוט? בן יהוידע דוחה את הראיה: אפשר שנודע להם מפני שראו את הכתב מעוקם. ובעניין מספר התיבות הוא טוען שרבי אביתר כתב רק שלוש תיבות, ״ויתנו הילד בזונה״, ושרבי יצחק מוכרח להגיה בברייתא ״שתים כותבין, שלוש אין כותבין״, מפני ששלוש תיבות כבר יכולות להיות פסוק שלם, כמו ״יברכך ה׳ וישמרך״.

On the concubine of Giv’ah he asks how God could “agree” with Rabbi Evyatar, when Elijah says the man was angered over the hair. His answer: at first the husband judged the fly charitably, assuming it fell in after the bowl was served; once he found a hair that had clearly been there from the start, he concluded she did not check, and his anger fell back on the fly after all. He adds a hint: the final letters of “va-tizneh alav pilagsho” equal the numerical value of zevuv, fly. On excessive fear he gives concrete scenarios: a frightened wife who saw a snake by an uncovered cup of milk dares not warn her husband, and he drinks and dies. Rabba bar bar Ḥana’s three Friday questions he reads as a call to speak gently, noting that their initials form no’am, pleasantness. Ben Yehoyada on Gittin 6a, Gittin 6b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בעניין פילגש בגבעה הוא שואל כיצד ״הסכים מריה״ עם רבי אביתר, כשאליהו אומר שהקפיד על הנימא. תשובתו: בתחילה לימד הבעל זכות על הזבוב, שמא נפל אחרי שהוגשה הקערה; כשמצא נימא שהייתה שם מעיקרא, הבין שאינה בודקת, וחזר וכעס על הזבוב עצמו. הוא מוסיף רמז: סופי התיבות ״ותזנה עליו פילגשו״ עולים כמניין ״זבוב״. על האימה היתרה הוא מביא תרחישים מוחשיים: אישה מפוחדת שראתה נחש ליד כלי חלב מגולה אינה מעזה להזהיר את בעלה, והוא שותה ומת. ואת שלושת הדברים של רבה בר בר חנה הוא קורא כקריאה לדבר בנחת, וראשי התיבות נר, עירוב, מעשר יוצרים ״נעם״. Ben Yehoyada on Gittin 6a, Gittin 6b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

How present must the agent be?עד כמה השליח צריך להיות נוכח?

The daf opens with Rav Ashi’s lenient threshold: it is enough that the agent heard the sound of the pen and the sound of the parchment. He need not watch every stroke. The declaration “before me it was written” is satisfied by a presence that allows him to know that this get was written now, for this woman.

הדף נפתח ברף המקל של רב אשי: אפילו קל קולמוסא וקל מגילתא. השליח אינו צריך לראות כל משיכת קולמוס. האמירה ״בפני נכתב״ מתקיימת בנוכחות שמאפשרת לו לדעת שהגט הזה נכתב עכשיו, לשם אישה זו.

A baraita supports him: even if the agent was in the house and the scribe in the attic, or the reverse, and even if he went in and out all day, it is valid. Since in the first case he could not see, he must have known through sound. The baraita confirms that hearing can replace seeing in the agent’s testimony.

ברייתא מסייעת לו: אפילו הוא בבית וסופר בעלייה, הוא בעלייה וסופר בבית, אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו, כשר. מאחר שבמקרה הראשון לא ראה, ודאי ידע על ידי שמיעה. הברייתא מאשרת ששמיעה יכולה לבוא במקום ראייה בעדות השליח.

The Gemara asks who is “going in and out.” If the agent, it is obvious after the house-and-attic case; if the scribe, why would that disqualify? It is needed where the scribe went out to the market and returned: one might think someone else met him and told him to write a different get. The baraita teaches that this possibility is ignored.

הגמרא שואלת מי הוא ״נכנס ויוצא״. אם השליח, פשיטא אחרי מקרה הבית והעלייה; אם הסופר, משום דנכנס ויוצא נפסליניה? לא צריכא, דנפק לשוקא ואתא: מהו דתימא איניש אחרינא אשכחיה ואמר ליה לכתוב גט אחר; קא משמע לן שאין חוששין לכך.

Is Babylonia like the Land of Israel?האם בבל כארץ ישראל?

Rav holds that Babylonia is like Eretz Yisrael for gittin; Shmuel holds it is like abroad. The Gemara again refuses to tie this to the two reasons, since Rabbah accepts Rava’s. Everyone requires available witnesses. Rav reasons that because of the yeshivot, people meet and witnesses are found; Shmuel replies that the yeshivot are busy with their learning.

רב אמר: בבל כארץ ישראל לגיטין; ושמואל אמר: כחוצה לארץ. הגמרא שוב מסרבת לתלות זאת בשני הטעמים, הא רבה אית ליה דרבא. כולי עלמא בעינן לקיימו. רב סבר: כיוון דאיכא מתיבתא, מישכח שכיחי; ושמואל סבר: מתיבתא בגירסייהו טרידי.

Rabbi Abba reports in the name of Rav Huna: we made ourselves in Babylonia like Eretz Yisrael for gittin from the time Rav came to Babylonia. The status of a land for this purpose depends on its institutions. The arrival of one great teacher changes the legal map of a whole region.

אמר רבי אבא אמר רב הונא: עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לגיטין, מכי אתא רב לבבל. מעמדה של ארץ לעניין זה תלוי במוסדותיה. בואו של רב גדול אחד משנה את המפה ההלכתית של אזור שלם.

Rabbi Yirmeya objects from the mishnah’s map: from Akko northward counts as abroad, and Babylonia lies to the north, as the verse says, “from the north the evil shall break forth.” Even Rabbi Meir, who treats Akko as the Land, does so only because it is close. Rabbi Yirmeya objected and answered himself: except Babylonia. The exception is grounded not in geography but in the presence of Torah institutions.

רבי ירמיה מקשה ממפת המשנה: מעכו לצפון ועכו כצפון, והא בבל לצפונה דארץ ישראל קיימא, דכתיב ״מצפון תפתח הרעה״. ואפילו רבי מאיר לא אמר אלא בעכו דמקרבא. הוא מותיב לה והוא מפרק לה: לבר מבבל. החריג מבוסס לא על גאוגרפיה אלא על נוכחות מוסדות התורה.

Boundaries and markets within Babyloniaגבולות ושווקים בתוך בבל

How far does Babylonia extend? Rav Pappa says the boundaries for gittin are disputed exactly as the boundaries for lineage are. Rav Yosef says that for lineage there is a dispute, but for gittin all agree it reaches the second bridge, arva tinyana de-gishra. Two different legal concerns can draw two different maps of one land.

עד היכן היא בבל? רב פפא אמר: כמחלוקת ליוחסין כך מחלוקת לגיטין. רב יוסף אמר: מחלוקת ליוחסין, אבל לגיטין דברי הכל עד ארבא תניינא דגישרא. שני עניינים הלכתיים שונים יכולים לשרטט שתי מפות שונות של אותה ארץ.

Rav Ḥisda required the declaration from Ktesiphon to Bei Ardeshir, but not in the opposite direction. This is not about lishmah; everyone requires confirmation. People of Bei Ardeshir go to the market in Ktesiphon and know the signatures there, but the people of Ktesiphon, busy with their own market, do not know the signatures of Bei Ardeshir. Knowledge of signatures flows along trade routes in one direction.

רב חסדא מצריך מאקטיספון לבי ארדשיר, ומבי ארדשיר לאקטיספון לא מצריך. אין זה עניין של לשמה; כולי עלמא בעינן לקיימו. הני, כיוון דאזלי לשוקא להתם, ידעי בחתימות ידא דהנך; והנך בשוקייהו טרידי. הידיעה על החתימות זורמת בדרכי המסחר בכיוון אחד.

The standards then tighten: Rabbah bar Avuha required the declaration from one street to another, Rav Sheshet from one neighborhood to another, and Rava even within the same neighborhood. Since Rava holds the witnesses reason, why so strict? The people of Meḥoza are different, since they keep moving. The rule adapts to the mobility of a particular population.

הדרישות מחמירות: רבה בר אבוה מצריך מערסא לערסא, רב ששת משכונה לשכונה, ורבא אפילו באותה שכונה. והא רבא הוא דאמר אין עדים מצויין לקיימו! שאני בני מחוזא דניידי. הדין מתאים את עצמו לניידותה של אוכלוסייה מסוימת.

A declaration that is not needed but still helpsאמירה שאינה נצרכת אך מועילה

Rav Ḥanin relates that Rav Kahana brought a get, either from Sura to Nehardea or the reverse, and asked Rav whether he must declare. Rav said he need not, but if he did, it would help. What does it help? If the husband later protests, the court will pay him no attention. The declaration, even when not required, strengthens the get against a challenge.

רב חנין מספר: רב כהנא הביא גט, ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא אי מנהרדעא לסורא, ושאל את רב. אמר ליה: לא צריכת, ואי עבדת אהנית. מאי אהנית? דאי אתי בעל מערער, לא משגחינן ביה. האמירה, גם כשאינה חובה, מחזקת את הגט מול ערעור.

A baraita tells of a man who brought a get before Rabbi Yishmael, who asked where he came from. From Kefar Sisai, he said. Rabbi Yishmael told him to make the declaration, so that she would not need witnesses. After he left, Rabbi Il’ai pointed out that Kefar Sisai is an enclave within the Land, closer to Tzippori than Akko, which Rabbi Meir already counts as the Land.

ברייתא מספרת על אדם שהביא גט לפני רבי ישמעאל, ששאל אותו: בני, מהיכן אתה? אמר: מכפר סיסאי. אמר לו: צריך אתה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, שלא תיזקק לעדים. לאחר שיצא, אמר רבי אלעאי: והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי יותר מעכו, ורבי מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין.

Rabbi Yishmael answered: be silent, my son, be silent; since the matter went out permitted, let it go. The Gemara notes that Rabbi Yishmael himself said “so that she will not need witnesses,” which agrees with Rav’s “it helps”; Rabbi Il’ai’s protest arose because they had not finished reporting the words before him. A sage protects a ruling already issued, especially when it causes no harm.

אמר לו: שתוק בני, שתוק; הואיל ויצא הדבר בהיתר, יצא. הגמרא מעירה שגם הוא אמר ״שלא תיזקק לעדים״, כדברי רב ״אהנית״; ומחאת רבי אלעאי נבעה מכך שלא סיימוה קמיה. חכם מגן על הוראה שכבר יצאה, בייחוד כשאין בה נזק.

The authority of Rabbi Evyatarסמכותו של רבי אביתר

Rabbi Evyatar sent to Rav Ḥisda that gittin brought from Babylonia to the Land need no declaration, because many people travel up and down and witnesses are available. Rav Yosef questioned his reliability: Rabbi Evyatar once wrote to Rav Yehuda a verse, “and they gave the boy for a harlot and sold the girl for wine,” without ruling lines, though Rabbi Yitzḥak taught that two words may be written without lines, three may not; a baraita says three may, four may not.

רבי אביתר שלח לרב חסדא: גיטין הבאים משם לכאן אין צריך לומר, כיוון דאיכא רבים דסלקי ונחתי, מישכח שכיחי. רב יוסף הטיל ספק באמינותו: מאן לימא לן דרבי אביתר בר סמכא הוא? הרי כתב לרב יהודה פסוק, ״ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין״, בלא שרטוט, ורבי יצחק אמר: שתים כותבין, שלוש אין כותבין; ובמתניתא תנא: שלוש כותבין, ארבע אין כותבין.

Abaye defends him. Is everyone who does not know Rabbi Yitzḥak’s teaching not a great man? If it were a matter of reasoning, one could criticize; this is received tradition, gemara, which he had simply not heard. Ignorance of a single transmitted rule does not undermine a scholar’s judgment.

אביי מגן עליו: אטו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא רבה הוא? בשלמא מילתא דתליא בסברא, לחיי; הא גמרא היא, וגמרא לא שמיע ליה. אי ידיעה של כלל מסור אחד אינה פוגעת בשיקול דעתו של חכם.

Moreover, Rabbi Evyatar is the one with whom his Master agreed. On “and his concubine strayed from him,” Rabbi Evyatar said the husband found a fly, and Rabbi Yonatan said he found a hair. Elijah told Rabbi Evyatar that God was studying this very passage and saying: “Evyatar My son says so, Yonatan My son says so.” Asked whether there is doubt before Heaven, Elijah said: both are the words of the living God; he found a fly and did not mind, he found a hair and minded.

ועוד, רבי אביתר הוא דאסכים מריה על ידיה. ״ותזנה עליו פילגשו״: רבי אביתר אמר זבוב מצא לה, רבי יונתן אמר נימא מצא לה. אליהו אמר לרבי אביתר שהקב״ה עסוק בפילגש בגבעה ואומר: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? אלו ואלו דברי אלהים חיים: זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד.

Fear in the home and the words of the Sabbath eveאימה בבית ודברי ערב שבת

Rav Yehuda explains: the fly was in the bowl and the hair in an intimate place, a fly being repulsive and a hair dangerous. Another version: both were in the bowl, the fly an accident and the hair negligence. Either way, the episode becomes an example of how a household’s failures were met with anger rather than understanding.

רב יהודה אומר: זבוב בקערה ונימא באותו מקום; זבוב מאיסותא, ונימא סכנתא. איכא דאמרי: אידי ואידי בקערה; זבוב אונסא, ונימא פשיעותא. בכל אופן, המעשה נעשה דוגמה לכשלים ביתיים שנענו בכעס ולא בהבנה.

Rav Ḥisda draws the lesson: a person should never impose excessive fear in his home, for the husband of the concubine did so and caused the fall of many tens of thousands in Israel. Rav Yehuda in the name of Rav adds that excessive fear ultimately leads to three sins: forbidden relations, bloodshed, and desecration of Shabbat. The legal discussion of agents has opened into a warning about domestic power.

רב חסדא מסיק: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל. רב יהודה אמר רב מוסיף: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלוש עבירות: גילוי עריות, שפיכות דמים וחילול שבת. הדיון ההלכתי בשליחים נפתח לאזהרה על כוח בבית.

The amud closes with Rabba bar bar Ḥana: the Sages’ teaching that a person must say three things in his home on Friday toward dark, “Have you tithed? Have you made the eruv? Light the lamp!” must be said gently. The sentence continues on daf 7, but its direction is already clear: even necessary demands in a home must be spoken without fear.

העמוד נחתם בדברי רבה בר בר חנה: הא דאמרי רבנן שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר! צריך לאומרן בניחותא. המשפט נמשך בדף ז׳, אך כיוונו כבר ברור: גם דרישות הכרחיות בבית יש לומר בלי אימה.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. How does the Gemara turn “witnesses are not available” into a question about institutions, markets, and mobility?כיצד הגמרא הופכת את ״אין עדים מצויין״ לשאלה על מוסדות, שווקים וניידות?
  2. Why does Rabbi Yishmael refuse to revisit a ruling that has already gone out?מדוע רבי ישמעאל מסרב לחזור על הוראה שכבר יצאה?
  3. What distinction does Abaye draw between reasoning and received tradition in judging a scholar?איזו הבחנה עושה אביי בין סברא לגמרא בהערכת חכם?
  4. How does the aggada of the concubine of Giv’ah connect to the legal theme of trust and testimony?כיצד אגדת פילגש בגבעה מתחברת לנושא ההלכתי של אמון ועדות?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 6aגיטין ו׳ א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
אֲפִילּוּ קַן קוּלְמוֹסָא וְקַן מְגִילְּתָא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם – אֲפִילּוּ הוּא בַּבַּיִת וְסוֹפֵר בָּעֲלִיָּיה, הוּא בָּעֲלִיָּיה וְסוֹפֵר בַּבַּיִת – אֲפִילּוּ נִכְנָס וְיוֹצֵא כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, כָּשֵׁר. הוּא בַּבַּיִת וְסוֹפֵר בָּעֲלִיָּיה?! הָא לָא קָא חָזֵי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו כְּגוֹן דִּשְׁמַע קַן קוּלְמוֹסָא וְקַן מְגִילְּתָא. אָמַר מָר: אֲפִילּוּ נִכְנָס וְיוֹצֵא כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – כָּשֵׁר. מַאן? אִילֵימָא שָׁלִיחַ, הַשְׁתָּא הוּא בַּבַּיִת וְסוֹפֵר בָּעֲלִיָּיה, דְּלָא חָזֵי לֵיהּ – אָמְרַתְּ כָּשֵׁר, נִכְנָס וְיוֹצֵא מִיבַּעְיָא?! אֶלָּא סוֹפֵר? פְּשִׁיטָא! מִשּׁוּם דְּנִכְנָס וְיוֹצֵא נִפְסְלִינֵּיהּ?! לָא צְרִיכָא, דִּנְפַק לְשׁוּקָא וַאֲתָא; מַהוּ דְּתֵימָא, אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אִיתְּמַר: בָּבֶל; רַב אָמַר: כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּחוּצָה לָאָרֶץ. לֵימָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָנֵי גְּמִירִי; וּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, וְהָנֵי נָמֵי לָא שְׁכִיחִי. וְתִסְבְּרָא?! הָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן לְקַיְּימוֹ; רַב סָבַר: כֵּיוָן דְּאִיכָּא מְתִיבָתָא, מִישְׁכָּח שְׁכִיחִי; וּשְׁמוּאֵל סָבַר: מְתִיבָתָא בְּגִירְסַיְיהוּ טְרִידִי. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא: עָשִׂינוּ עַצְמֵינוּ בְּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין, מִכִּי אֲתָא רַב לְבָבֶל. מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵרְקָם לְמִזְרָח, וּרְקָם – כַּמִּזְרָח, מֵאַשְׁקְלוֹן לַדָּרוֹם, וְאַשְׁקְלוֹן – כַּדָּרוֹם, מֵעַכּוֹ לַצָּפוֹן, וְעַכּוֹ – כַּצָּפוֹן. וְהָא בָּבֶל לִצְפוֹנָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָיְימָא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה״, וּתְנַן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַכּוֹ – כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין; וַאֲפִילּוּ רַבִּי מֵאִיר לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּעַכּוֹ דִּמְקָרְבָא, אֲבָל בָּבֶל דִּמְרַחֲקָא, לָא! הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: לְבַר מִבָּבֶל. עַד הֵיכָן הִיא בָּבֶל? אָמַר רַב פָּפָּא: כְּמַחֲלוֹקֶת לְיוּחֲסִין, כָּךְ מַחֲלוֹקֶת לְגִיטִּין. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: מַחֲלוֹקֶת לְיוּחֲסִין, אֲבָל לְגִיטִּין דִּבְרֵי הַכֹּל עַד אַרְבָּא תִּנְיָינָא דְּגִישְׁרָא. רַב חִסְדָּא מַצְרֵיךְ מֵאַקְטֵיסְפוֹן לְבֵי אַרְדָּשִׁיר, וּמִבֵּי אַרְדָּשִׁיר לְאַקְטֵיסְפוֹן לָא מַצְרֵיךְ. לֵימָא קָסָבַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָנֵי גְּמִירִי? וְתִסְבְּרָא?! וְהָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא! אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן לְקַיְּימוֹ; וְהָנֵי, כֵּיוָן דְּאָזְלִי לְשׁוּקָא לְהָתָם – הָנָךְ יָדְעִי בַּחֲתִימוֹת יְדָא דְּהָנֵי, וְהָנֵי בִּדְהָנָךְ לָא יָדְעִי. מַאי טַעְמָא? בְּשׁוּקַיְיהוּ טְרִידִי. רַבָּה בַּר אֲבוּהּ מַצְרֵיךְ מֵעַרְסָא לְעַרְסָא, רַב שֵׁשֶׁת מַצְרֵיךְ מִשְּׁכוּנָה לִשְׁכוּנָה, וְרָבָא מַצְרֵיךְ בְּאוֹתָהּ שְׁכוּנָה. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ? שָׁאנֵי בְּנֵי מָחוֹזָא, דְּנָיְידִי. רַב חָנִין מִישְׁתַּעֵי: רַב כָּהֲנָא אַיְיתִי גִּיטָּא, וְלָא יָדַעְנָא אִי מִסּוּרָא לִנְהַרְדְּעָא, אִי מִנְּהַרְדְּעָא לְסוּרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: צְרִיכְנָא לְמֵימַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אוֹ לָא צְרִיכְנָא? אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 6bגיטין ו׳ ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וְאִי עֲבַדְתְּ – אַהְנֵית. מַאי ״אִי עֲבַדְתְּ אַהְנֵית״? דְּאִי אָתֵי בַּעַל מְעַרְעַר, לָא מַשְׁגְּחִינַן בֵּיהּ. כִּדְתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהֵבִיא גֵּט לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לוֹ: צָרִיךְ אֲנִי לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אוֹ אֵינִי צָרִיךְ? אָמַר לוֹ: בְּנִי, מֵהֵיכָן אַתָּה? אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִכְּפַר סִיסַאי אָנִי. אָמַר לוֹ: צָרִיךְ אַתָּה לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, שֶׁלֹּא תִּיזָּקֵק לְעֵדִים. לְאַחַר שֶׁיָּצָא, נִכְנַס לְפָנָיו רַבִּי אִלְעַאי, אָמַר לוֹ: רַבִּי, וַהֲלֹא כְּפַר סִיסַאי מוּבְלַעַת בִּתְחוּם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּקְרוֹבָה לְצִיפּוֹרִי יוֹתֵר מֵעַכּוֹ; וּתְנַן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַכּוֹ – כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין, וַאֲפִילּוּ רַבָּנַן לָא פְּלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בְּעַכּוֹ דִּמְרַחֲקָא, אֲבָל כְּפַר סִיסַאי דִּמְקָרְבָא – לָא! אָמַר לוֹ: שְׁתוֹק בְּנִי, שְׁתוֹק, הוֹאִיל וְיָצָא הַדָּבָר בְּהֶיתֵּר – יָצָא. הָא אִיהוּ נָמֵי, ״שֶׁלֹּא תִּיזָּקֵק לְעֵדִים״ קָאָמַר לֵיהּ! לָא סַיְּימוּהָ קַמֵּיהּ. שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אֶבְיָתָר לְרַב חִסְדָּא: גִּיטִּין הַבָּאִים מִשָּׁם לְכָאן, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״. לֵימָא קָסָבַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָנֵי גְּמִירִי? וְתִסְבְּרָא?! וְהָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן לְקַיְּימוֹ, וְכֵיוָן דְּאִיכָּא רַבִּים דְּסָלְקִי וְנָחֲתִי – מִישְׁכָּח שְׁכִיחִי. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאן לֵימָא לַן דְּרַבִּי אֶבְיָתָר בַּר סַמְכָא הוּא? וְעוֹד, הָא אִיהוּ דִּשְׁלַח לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה: בְּנֵי אָדָם הָעוֹלִין מִשָּׁם לְכָאן, הֵן קִיְּימוּ בְּעַצְמָן: ״וַיִּתְּנוּ (אֶת) הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ״, וּכְתַב לֵיהּ בְּלָא שִׂירְטוּט; וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁתַּיִם כּוֹתְבִין, שָׁלֹשׁ אֵין כּוֹתְבִין; בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: שָׁלֹשׁ כּוֹתְבִין, אַרְבַּע אֵין כּוֹתְבִין! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַטּוּ כֹּל דְּלָא יָדַע הָא דְּרַבִּי יִצְחָק, לָאו גַּבְרָא רַבָּה הוּא?! בִּשְׁלָמָא מִילְּתָא דְתַלְיָא בִּסְבָרָא – לְחַיֵּי; הָא – גְּמָרָא הִיא, וּגְמָרָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ. וְעוֹד, הָא רַבִּי אֶבְיָתָר הוּא דְּאַסְכֵּים מָרֵיהּ עַל יְדֵיהּ; דִּכְתִיב: ״וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ״, רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר: זְבוּב מָצָא לָהּ. רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר: נִימָא מָצָא לָהּ. וְאַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי אֶבְיָתָר לְאֵלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָא עָבֵיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אֲמַר לֵיהּ: עָסֵיק בְּפִילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. וּמַאי קָאָמַר? אֲמַר לֵיהּ: אֶבְיָתָר בְּנִי כָּךְ הוּא אוֹמֵר, יוֹנָתָן בְּנִי כָּךְ הוּא אוֹמֵר. אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם, וּמִי אִיכָּא סְפֵיקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא?! אֲמַר לֵיהּ: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן – זְבוּב מָצָא וְלֹא הִקְפִּיד, נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד. אָמַר רַב יְהוּדָה: זְבוּב בַּקְּעָרָה, וְנִימָא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם; זְבוּב – מְאִיסוּתָא, וְנִימָא – סַכַּנְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אִידֵּי וְאִידֵּי בַּקְּעָרָה; זְבוּב – אוּנְסָא, וְנִימָא – פְּשִׁיעוּתָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם אַל יָטִיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה הֵטִיל עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ אֵימָה יְתֵירָה, וְהִפִּילָה כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמֵּטִיל אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, סוֹף הוּא בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת: גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְחִילּוּל שַׁבָּת. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: הָא דְּאָמְרִי רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה: עִשַּׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר! צָרִיךְ

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.