← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 58גיטין דף 58 14 December 2030י״ח כסלו תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 58 — The Children of Beitar, the Carpenter’s Apprentice and the Laws of Confiscated Landילדי ביתר, שוליא דנגרי ודיני קרקע שנגזלה

Gittin 58 — from the slain of Beitar and the captive children of Israel, through the apprentice whose betrayal sealed the decree, to the laws of buying from the sikarikon and the owners’ quarterגיטין נ״ח — מהרוגי ביתר ומילדי ישראל השבויים, דרך השוליא שבגידתו חתמה את גזר הדין, אל דיני הלוקח מן הסיקריקון ורביע הבעלים

6 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Chai Uzan Talmid Chacham
Rabbi portraitדיוקן רבChai Uzan Talmid Chacham
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada reads the measures of Beitar as measure for measure: forty se’ahs of tefillin corresponded to the Tablets, which weighed forty se’ahs, for they had slighted the honor of the Torah. The four hundred synagogues, each with four hundred teachers and four hundred children, were built to nullify Esau’s four hundred men, the forces of the other side. Rabbi Yehoshua was sure the child would be a teacher in Israel because, by completing the verse “is it not the Lord, against whom we sinned,” he accepted his suffering as atonement and justified the judgment. Tzafnat’s cry “if You had no pity on us, why not on the holiness of Your mighty Name” refers to the Name through which miracles are done, beyond nature. Ben Yehoyada on Gittin 58a · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

הבן יהוידע קורא את מידות ביתר כמידה כנגד מידה: ארבעים סאה קציצי תפילין כנגד הלוחות שמשקלם ארבעים סאה, משום שזלזלו בכבוד התורה. ארבע מאות בתי הכנסת, בכל אחד ארבע מאות מלמדים ולפני כל אחד ארבע מאות תינוקות, נעשו לבטל את ״ארבע מאות איש עמו״ של עשו, כוחות הקליפה. רבי יהושע היה בטוח שהתינוק יורה הוראה בישראל משום שבהשלמת הפסוק ״הלא ה׳ זו חטאנו לו״ קיבל את יסוריו לכפרה והצדיק עליו את הדין. זעקת צפנת ״אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגבור למה לא תחוס״ מכוונת לשם שעל ידו נעשים הנסים, שלמעלה מן הטבע. Ben Yehoyada on Gittin 58a · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

The slain of Beitarהרוגי ביתר

Forty se’ahs of tefillin cases were found on the heads of the slain of Beitar; Rabbi Yannai son of Rabbi Yishmael says three chests of forty se’ahs. They do not disagree: one counts head tefillin, the other arm tefillin. Rabbi Assi said four kav of brains were found on one stone.

ארבעים סאה קציצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר. רבי ינאי ברבי ישמעאל אמר: שלש קופות של ארבעים ארבעים סאה. ולא פליגי: הא דרישא, הא דדרעא. אמר רבי אסי: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת.

“The precious sons of Zion, comparable to fine gold”: not that they were covered in gold, but that their beauty put fine gold to shame. Roman nobles once used a seal-impression for their beds; later they tied Jewish children to their bed legs.

״בני ציון היקרים המסולאים בפז״: מאי מסולאים בפז? שהיו מגנין את הפז ביופיין. מעיקרא חשיבי דרומאי הוו נקטי בליונא דגושפנקא; מכאן ואילך מייתו בני ישראל ואסרי בכרעי דפורייהו.

One asked: where is this written? “Every sickness and every plague not written in the book of this Torah.” He said: how far am I from such a place? A mil and a half. If I reach there, I will not need you. The exchange shows despair turned into bitter irony.

אמר ליה חד לחבריה: הא היכא כתיבא? אמר ליה: ״גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת״. אמר: כמה מרחיקנא מדוכתא פלן? אמר ליה: פוסתא ופלגא. אמר ליה: אי מטאי לגביה, לא איצטריכי לך. השיחה מראה ייאוש שהפך לאירוניה מרה.

The children of Beitar and the captive boyילדי ביתר והתינוק השבוי

Rabban Shimon ben Gamliel expounds “my eye affects my soul, because of all the daughters of my city”: Beitar had four hundred synagogues, each with four hundred teachers, each with four hundred children. When the enemy entered they stabbed him with their pointers; when he prevailed he wrapped them in their scrolls and burned them.

אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל: ״עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי״: ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, ובכל אחת ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ארבע מאות תינוקות. וכשהיה אויב נכנס, היו דוקרין אותן בחוטריהן; וכשגבר, כרכום בספריהם והציתום באש.

Rabbi Yehoshua ben Ḥananya came to Rome and was told of a beautiful boy in prison. At the door he said: “Who gave Jacob to plunder and Israel to robbers?” The boy answered: “Was it not the Lord, against whom we sinned, and they would not walk in His ways.”

מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי; אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי. עמד על פתח בית האסורים ואמר: ״מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים?״ ענה אותו תינוק: ״הלא ה׳ זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך״.

He said: I am sure he will be a teacher in Israel; I swear I will not leave until I ransom him at any price. He ransomed him for a great sum, and soon the boy taught in Israel: he was Rabbi Yishmael ben Elisha. A child’s acceptance of judgment marked him as a future leader.

אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל; העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל; ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע.

Rabbi Yishmael’s children and Tzafnatילדי רבי ישמעאל וצפנת

Rabbi Yishmael ben Elisha’s son and daughter were captured by two masters, who decided to marry them to each other and share the offspring. In the room each sat in a corner: “I, a priest of high priests, marry a maidservant?” “I, a priestess of high priests, marry a slave?” They wept all night.

מעשה בבנו ובבתו של רבי ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים. אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות. הכניסום לחדר; זה ישב בקרן זוית זה וזו בקרן זוית זה. זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ובכו כל הלילה.

At dawn they recognized each other, fell on each other and wept until their souls departed. Over them Jeremiah lamented: “For these I weep, my eye runs with water.” Resh Lakish tells of Tzafnat bat Peniel, daughter of a High Priest, abused all night by a captor and dressed in seven garments for sale.

כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן. ועליהן קונן ירמיה: ״על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים״. אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה, בתו של כהן גדול, שנתעלל בה שבאי כל הלילה; למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה.

A very ugly man demanded to see her beauty; the captor stripped six garments, and she tore the seventh and rolled in ashes, crying: Master of the world, if You had no pity on us, why do You not have pity on the holiness of Your mighty Name? Jeremiah lamented: “the destroyer comes upon us,” upon Me and upon you, as it were.

בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר; הפשיטה ששה חלוקים, ושביעי קרעתה ונתפלשה באפר. אמרה: רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגבור למה לא תחוס? ועליה קונן ירמיה: ״כי פתאום יבא השודד עלינו״; עליך לא נאמר אלא עלינו, כביכול עלי ועליך בא שודד.

The apprentice who sealed the decreeהשוליא שחתם את גזר הדין

“They oppress a man and his house”: a carpenter’s apprentice desired his master’s wife. When the master needed a loan, the apprentice said: send your wife to me and I will lend to her. He kept her three days, then told the master he had sent her right back and heard youths had abused her on the way.

״ועשקו גבר וביתו״: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך רבו ללוות; אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלונה. שהה עמה שלשה ימים; אמר לו: אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.

He advised: divorce her. The master said: her ketubba is large. The apprentice lent him the money; he divorced her, and the apprentice married her. When the loan came due and the master could not pay, he said: come and work off your debt.

אמר לו: אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו: כתובתה מרובה. אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו: בא ועשה עמי בחובך.

They sat eating and drinking while he stood serving them, his tears falling into their cups. At that hour the decree of destruction was sealed; some say for two wicks in one lamp. The story ends the cycle of destruction with a private injustice committed under the cover of law.

והיו הם יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נתחתם גזר דין; ואמרי לה על שתי פתילות בנר אחד. המעשה חותם את מחזור החורבן בעוול פרטי שנעשה בחסות החוק.

Buying from the sikarikonהלוקח מן הסיקריקון

Rav says the rule that buying from the owner after the sikarikon is void applies when the owner only said “go, take possession”; with a deed he acquires. Shmuel says even with a deed he does not acquire, until he writes a guarantee. A baraita of Rabbi Shimon ben Elazar supports Shmuel, but Rav reads “guarantee” as a deed.

לקח מן הסיקריקון: אמר רב: לא שנו אלא דאמר לו ״לך חזק וקני״, אבל בשטר קנה. ושמואל אמר: אף בשטר נמי לא קנה, עד שיכתוב לו אחריות. תניא כוותיה דשמואל: רבי שמעון בן אלעזר אומר: עד שתכתוב לו אחריות. אמר לך רב: מאי אחריות? נמי שטר.

A baraita: one who bought from the sikarikon, used it three years before the owners and sold to another, the owners have no claim on the second buyer. Rav Sheshet explains: though the buyer does not claim the owner sold to him, we claim it on behalf of an heir or a buyer.

תנו רבנן: לקח מן הסיקריקון ואכלה שלש שנים בפני בעלים וחזר ומכרה לאחר, אין לבעלים על לוקח שני כלום. אמר רב ששת: לעולם דלא קא טעין ליה, וכגון זה טוענין ליורש וטוענין ללוקח.

One who seizes land for debt or tax, anparot, is not sikarikon; yet the sikarikon itself must hold it twelve months. Rav Yosef says there is no law of anparot in Babylonia: since there are courts and the owner did not go to them, he waived.

תנו רבנן: הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון; וסיקריקון עצמה צריכה שתשהה שנים עשר חדש. אמר רב יוסף: אין דין אנפרות בבבל; מאי טעמא? כיון דאיכא בי דוואר ולא אזיל קביל, אימא אחולי אחיל.

Prepaid tax and the owners’ quarterמס ששולם מראש ורביע הבעלים

Gidal bar Re’ilai took land for its tax from the people of Baga and paid three years in advance. The earlier owners returned and said: you ate the first year you paid; now we pay and we eat. Rav Papa wanted to give him a writ to collect from them.

גידל בר רעילאי קביל ארעא בטסקא מבני באגא, אקדים ויהיב זוזי דתלת שנין. לסוף אתא מרוותא קמאי, אמרו ליה: שתא קמייתא דיהבת אכלת, השתא אנן יהבינן אנן אכלינן. אתו לקמיה דרב פפא; סבר מיכתב ליה טירפא אבני באגא.

Rav Huna son of Rav Yehoshua objected: then you make it sikarikon. Rather, he placed his money on the horn of a deer: he took a risk with no secure return. The later court ruled the buyer from the sikarikon gives the owners a quarter.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע: אם כן עשית סיקריקון. אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הניח מעותיו על קרן הצבי. בית דין של אחריהן אמרו: הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע.

Rav says a quarter of the land or a quarter in money; Shmuel says a quarter of the land, a third in money, since one buys from the sikarikon at a quarter or a fifth below value. A baraita says the owners choose land or money; Rav Ashi limits it to after the money reached the buyer’s hand; the discussion continues on daf 59.

אמר רב: רביע בקרקע או רביע במעות; ושמואל אמר: רביע בקרקע שהן שליש במעות. מר סבר נכי רביע זבין, ומר סבר נכי חומשא זבין. מיתיבי: ויד בעלים על העליונה, רצו בקרקע, רצו במעות. אמר רב אשי: כי תניא ההיא לאחר שבאו מעות לידו. ההמשך בדף נ״ט.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. How does Rabbi Yehoshua recognize a future teacher in the captive boy?כיצד מזהה רבי יהושע מורה עתידי בתינוק השבוי?
  2. Why does the story of the carpenter’s apprentice seal the decree of destruction?מדוע מעשה שוליא דנגרי חותם את גזר דין החורבן?
  3. How do Rav and Shmuel differ on buying from the owner after the sikarikon?כיצד רב ושמואל נבדלים בלוקח מן הבעלים אחר הסיקריקון?
  4. Why is there no law of anparot in Babylonia, according to Rav Yosef?מדוע אין דין אנפרות בבבל לפי רב יוסף?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 58aגיטין נ״ח א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
קְצוּצֵי תְפִילִּין נִמְצְאוּ בְּרָאשֵׁי הֲרוּגֵי בֵיתֵּר. רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל אַרְבָּעִים אַרְבָּעִים סְאָה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אַרְבָּעִים קוּפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ סְאִין. וְלָא פְּלִיגִי: הָא דְּרֵישָׁא, הָא דִּדְרָעָא. אָמַר רַבִּי אַסִּי: אַרְבָּעָה קַבִּין מוֹחַ נִמְצְאוּ עַל אֶבֶן אַחַת. עוּלָּא אָמַר: תִּשְׁעַת קַבִּין. אָמַר רַב כָּהֲנָא וְאִיתֵּימָא שֵׁילָא בַּר מָרִי: מַאי קְרָאָה? ״בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה, אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ וְגוֹ׳, אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עוֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע״. ״בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסוּלָּאִים בַּפָּז״ – מַאי ״מְסוּלָּאִים בַּפָּז״? אִילֵּימָא דַּהֲווֹ מְחַפִּי בְּפִיזָּא, וְהָאָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: תַּרְתֵּי מַתְקָלֵי אִיסְתֵּירֵי פִּיזָּא נְחוּת בְּעָלְמָא – חֲדָא בְּרוֹמִי, וַחֲדָא בְּכוּלֵּי עָלְמָא! אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְגַנִּין אֶת הַפָּז בְּיוֹפְיָין. מֵעִיקָּרָא, חֲשִׁיבִי דְרוֹמָאֵי הֲווֹ נָקְטִי בִּלְיוֹנָא דְגוּשְׁפַּנְקָא, וּמְשַׁמְּשִׁי עַרְסַיְיהוּ; מִכָּאן וְאֵילָךְ, מַיְיתוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסְרִי בְּכַרְעֵי דְּפוּרַיְיהוּ, וּמְשַׁמְּשִׁי. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: הָא, הֵיכָא כְּתִיבָא? אֲמַר לֵיהּ: ״גַּם כׇּל חֳלִי וְכׇל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת״. אֲמַר: כַּמָּה מְרַחַיקְנָא מִדּוּכְתָּא פְּלָן? אֲמַר לֵיהּ: אִינְּגֵד פּוּסְתָּא וּפַלְגָא. אֲמַר לֵיהּ: אִי מְטַאי לְגַבֵּיהּ לָא אִיצְטְרִיכִי לָךְ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַאי דִּכְתִיב: ״עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי״? אַרְבַּע מֵאוֹת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת הָיוּ בִּכְרַךְ בֵּיתֵּר, וּבְכׇל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ אַרְבַּע מֵאוֹת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ לְפָנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, וּכְשֶׁהָיָה אוֹיֵב נִכְנָס לְשָׁם הָיוּ דּוֹקְרִין אוֹתָן בְּחוֹטְרֵיהֶן. וּכְשֶׁגָּבַר אוֹיֵב וּלְכָדוּם, כְּרָכוּם בְּסִפְרֵיהֶם וְהִצִּיתוּם בָּאֵשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי, אָמְרוּ לוֹ: תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית הָאֲסוּרִים, אָמַר: ״מִי נָתַן לִמְשִׁיסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים״? עָנָה אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר: ״הֲלֹא ה׳ זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ״. אָמַר: מוּבְטְחַנִי בּוֹ שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל, הָעֲבוֹדָה! שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶּנּוּ בְּכׇל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו. אָמְרוּ: לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ בְּמָמוֹן הַרְבֵּה, וְלֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִין עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. וּמַנּוּ? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בִּבְנוֹ וּבְבִתּוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע שֶׁנִּשְׁבּוּ לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים. לְיָמִים נִזְדַּוְּוגוּ שְׁנֵיהֶם בִּמְקוֹם אֶחָד, זֶה אוֹמֵר: יֵשׁ לִי עֶבֶד שֶׁאֵין כְּיוֹפְיוֹ בְּכׇל הָעוֹלָם, וְזֶה אוֹמֵר: יֵשׁ לִי שִׁפְחָה שֶׁאֵין בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ כְּיוֹפְיָהּ. אָמְרוּ: בּוֹא וְנַשִּׂיאֵם זֶה לָזֶה, וּנְחַלֵּק בַּוְּולָדוֹת. הִכְנִיסוּם לְחֶדֶר. זֶה יָשַׁב בְּקֶרֶן זָוִית זֶה, וְזוֹ יָשְׁבָה בְּקֶרֶן זָוִית זֶה, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי, כֹּהֵן בֶּן כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, אֶשָּׂא שִׁפְחָה?! וְזֹאת אוֹמֶרֶת: אֲנִי, כֹּהֶנֶת בַּת כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, אֶנָּשֵׂא לְעֶבֶד?! וּבָכוּ כׇּל הַלַּיְלָה. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, הִכִּירוּ זֶה אֶת זֶה, וְנָפְלוּ זֶה עַל זֶה וְגָעוּ בִּבְכִיָּה עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָן. וַעֲלֵיהֶן קוֹנֵן יִרְמְיָה: ״עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מַּיִם״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, וְצָפְנַת בַּת פְּנִיאֵל שְׁמָהּ; ״צָפְנַת״ – שֶׁהַכֹּל צוֹפִין בְּיוֹפְיָהּ, ״בַּת פְּנִיאֵל״ – בִּתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁשִּׁימֵּשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים; שֶׁנִּתְעַלֵּל בָּהּ שַׁבַּאי כׇּל הַלַּיְלָה. לְמָחָר הִלְבִּישָׁהּ שִׁבְעָה חֲלוּקִים, וְהוֹצִיאָהּ לְמוֹכְרָהּ. בָּא אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכוֹעָר בְּיוֹתֵר, אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי אֶת יוֹפְיָהּ. אָמַר לוֹ: רֵיקָא! אִם אַתָּה רוֹצֶה לִיקַּח – קַח, שֶׁאֵין כְּיוֹפְיָהּ בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן. הִפְשִׁיטָהּ שִׁשָּׁה חֲלוּקִים, וּשְׁבִיעִי קְרָעַתּוּ וְנִתְפַּלְּשָׁה בָּאֵפֶר, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם עָלֵינוּ לֹא חַסְתָּ, עַל קְדוּשַּׁת שִׁמְךָ (הַגִּבּוֹר) [הַגָּדוֹל] לָמָּה לֹא תָּחוּס. וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָה: ״בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר, אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים, כִּי פִתְאוֹם יָבֹא הַשּׁוֹדֵד עָלֵינוּ״ – ״עָלַיִךְ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״עָלֵינוּ״; כִּבְיָכוֹל, עָלַי וְעָלַיִךְ בָּא שׁוֹדֵד. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב: ״וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ״? מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאֵשֶׁת רַבּוֹ, וּשְׁוַלְיָא דְנַגָּרֵי הֲוָה. פַּעַם אַחַת הוּצְרַךְ (רַבּוֹ) לִלְוֹת, אָמַר לוֹ: שַׁגֵּר אִשְׁתְּךָ אֶצְלִי וְאַלְוֶנָּה. שִׁיגֵּר אִשְׁתּוֹ אֶצְלוֹ, שָׁהָה עִמָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים. קָדַם וּבָא אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ: אִשְׁתִּי שֶׁשִּׁיגַּרְתִּי לְךָ הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: אֲנִי פְּטַרְתִּיהָ לְאַלְתַּר, וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהַתִּינוֹקוֹת נִתְעַלְּלוּ בָּהּ בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה? אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי, גָּרְשָׁהּ. אָמַר לוֹ: כְּתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. אָמַר לוֹ: אֲנִי אַלְוְוךָ וְתֵן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ. עָמַד זֶה וְגֵרְשָׁהּ, הָלַךְ הוּא וּנְשָׂאָהּ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לְפוֹרְעוֹ, אָמַר לוֹ: בֹּא וַעֲשֵׂה עִמִּי בְּחוֹבְךָ. וְהָיוּ הֵם יוֹשְׁבִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִין, וְהוּא הָיָה עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶן, וְהָיוּ דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינָיו וְנוֹפְלוֹת בְּכוֹסֵיהֶן. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַתֵּם גְּזַר דִּין. וְאָמְרִי לַהּ: עַל שְׁתֵּי פְתִילוֹת בְּנֵר אֶחָד. לָקַח מִן הַסִּיקָרִיקוֹן וְכוּ׳: אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לוֹ: ״לֵךְ, חֲזֵק וּקְנִי״, אֲבָל בִּשְׁטָר – קָנָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַף בִּשְׁטָר נָמֵי לֹא קָנָה, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב לוֹ אַחְרָיוּת.

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 58bגיטין נ״ח ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לָקַח מִן הָאִשָּׁה, וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ – מִקָּחוֹ קַיָּים. מִן הָאִישׁ, וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה – מִקָּחוֹ בָּטֵל, עַד שֶׁתִּכְתּוֹב לוֹ אַחְרָיוּת. נֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב? אָמַר לְךָ רַב: מַאי ״אַחְרָיוּת״ – נָמֵי שְׁטָר. תָּנוּ רַבָּנַן: לָקַח מִן הַסִּיקָרִיקוֹן, וַאֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים בִּפְנֵי בְּעָלִים, וְחָזַר וּמְכָרָהּ לְאַחֵר – אֵין לַבְּעָלִים עַל לוֹקֵחַ שֵׁנִי כְּלוּם. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקָא טָעֵין וְאָמַר: ״מִינָּךְ זַבְנַהּ״ – אֲפִילּוּ רִאשׁוֹן נָמֵי! אִי דְּלָא קָא טָעֵין וְאָמַר: ״מִינָּךְ זַבְנַהּ״, אֲפִילּוּ שֵׁנִי נָמֵי לָא! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְעוֹלָם דְּלָא קָא טָעֵין לֵיהּ, וּכְגוֹן זֶה – טוֹעֲנִין לְיוֹרֵשׁ, וְטוֹעֲנִין לְלוֹקֵחַ. וְאִידַּךְ, אִי טָעֵין – אִין, וְאִי לָא טָעֵין – לָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּא מֵחֲמַת חוֹב וּמֵחֲמַת אַנְפָּרוּת – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם סִיקָרִיקוֹן, וְאַנְפָּרוּת עַצְמָהּ – צְרִיכָה שֶׁתִּשְׁהֶה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְהָאָמְרַתְּ אֵין בָּהּ מִשּׁוּם סִיקָרִיקוֹן! הָכִי קָאָמַר: סִיקָרִיקוֹן עַצְמָהּ – צְרִיכָה שֶׁתִּשְׁהֶה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אָמַר רַב יוֹסֵף, נָקְטִינַן: אֵין אַנְפָּרוּת בְּבָבֶל. וְהָא קָחָזֵינַן דְּאִיכָּא! אֶלָּא אֵימָא: אֵין דִּין אַנְפָּרוּת בְּבָבֶל. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִיכָּא בֵּי דַוּוֹאר וְלָא אָזֵיל קָבֵיל, אֵימָא אַחוֹלֵי אַחֵיל. גִּידּוּל בַּר רְעִילַאי קַבֵּיל אַרְעָא בְּטַסְקָא מִבְּנֵי בָאגָא. אַקְדֵּים וְיָהֵיב זוּזֵי דִּתְלָת שְׁנִין. לְסוֹף אֲתָא מָרְווֹתָא קַמָּאֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: שַׁתָּא קַמַּיְיתָא דִּיהַבְתְּ – אֲכַלְתְּ, הַשְׁתָּא אֲנַן יָהֲבִינַן – אֲנַן אָכְלִינַן. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, סָבַר מִיכְתַּב לֵיהּ טִירְפָא אַבְּנֵי בָאגָא. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: אִם כֵּן, עָשִׂיתָ סִיקָרִיקוֹן! אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הִנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ: הַלּוֹקֵחַ מִן הַסִּיקָרִיקוֹן נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ: אָמַר רַב: רְבִיעַ בְּקַרְקַע, אוֹ רְבִיעַ בְּמָעוֹת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: רְבִיעַ בְּקַרְקַע – שֶׁהֵן שְׁלִישׁ בְּמָעוֹת. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: נְכֵי רְבִיעַ זָבֵין, וּמָר סָבַר: נְכֵי חוּמְשָׁא זָבֵין. מֵיתִיבִי: זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ: הַלּוֹקֵחַ מִן הַסִּיקָרִיקוֹן, נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ, וְיַד בְּעָלִים עַל הָעֶלְיוֹנָה – רָצוּ בְּקַרְקַע נוֹטְלִין, רָצוּ בְּמָעוֹת נוֹטְלִין. אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִיקַּח, אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִיקַּח – הֵן קוֹדְמִין לְכׇל אָדָם. רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ, שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקָרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, כׇּל הַקּוֹדֵם לִיקַּח – זָכָה, אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ בְּקַרְקַע אוֹ רְבִיעַ בְּמָעוֹת! אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי תַּנְיָא הָהִיא, לְאַחַר שֶׁבָּאוּ מָעוֹת לְיָדוֹ. אָמַר רַב:

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.