← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 56גיטין דף 56 12 December 2030ט״ז כסלו תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 56 — Kamtza and Bar Kamtza: How Jerusalem Fell and What Was Savedקמצא ובר קמצא: כיצד נפלה ירושלים ומה ניצל

Gittin 56 — from the guest thrown out of a feast, through the blemished calf and the humility of Rabbi Zekharya, the siege and the famine, to Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s request for Yavne and the punishment of Titusגיטין נ״ו — מן האורח שגורש מן הסעודה, דרך העגל בעל המום וענוותנותו של רבי זכריה, המצור והרעב, אל בקשת רבן יוחנן בן זכאי ״תן לי יבנה״ ואל עונשו של טיטוס

7 min read6 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Avraham Qorah Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבAvraham Qorah Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada reads the details of the story as signs from Heaven. Bar Kamtza assumed the Sages saw and approved, though they did not see him take the man by the hand. The Caesar sent a calf, recalling that every reckoning carries part of the sin of the golden calf, and the blemish fell on the lips, pointing to evil speech, the sin of the Second Temple, which weighs like the three gravest sins and therefore brought three years of siege and hunger. Rabbi Zekharya’s “humility” was that he would not decide by his own view but sent the matter to the Sanhedrin, and meanwhile the calf left the Temple court and the chance was lost. Nero’s arrows fell on Jerusalem against nature; because he honored a verse and withdrew from destroying the light of the world, Rabbi Meir, who “lit up” the eyes of the Sages, came from him. Rabbi Tzadok fasted forty years, a year for each day of the journey across the Land, as with the spies.

הבן יהוידע קורא את פרטי המעשה כסימנים מן השמים. בר קמצא סבר שהחכמים ראו והסכימו, אף שלא ראו שנטלו בידו והוציאו. הקיסר שלח עגל, לרמוז ש״אין לך כל פקידה שאין בה מעון העגל״, והמום נפל בניב שפתים, רמז ללשון הרע, חטא הבית השני, השקול כנגד שלוש עבירות חמורות, ולכן צר עליה שלוש שנים ברעב. ענוותנותו של רבי זכריה הייתה שלא רצה להורות על פי סברתו אלא על פי הסנהדרין, ובינתיים יצא העגל מן העזרה ואבדה ההזדמנות. חיצי נירון נפלו בירושלים שלא כדרך הטבע; ומשום שכיבד פסוק של תורה וחדל מלהחריב את אורו של עולם, יצא ממנו רבי מאיר, שהאיר עיני חכמים. רבי צדוק ישב ארבעים שנה בתענית, יום לשנה כנגד מהלך ארבעים יום של ארץ ישראל, כבמרגלים.

On the barrel of honey with a serpent coiled around it, Ben Yehoyada explains that honey is unfit for the altar, hinting that the people had become unfit for the Sanctuary, and the zealots are a serpent bringing death to all of Jerusalem. Rabban Yoḥanan ben Zakkai surely knew the answer, “take tongs and kill the serpent,” but kept silent out of respect for a ruler whose hour had come. The gnat is called a slight creature, with an entrance and no exit, hinting that Titus, unlike Nebuzaradan, would never repent; it pecked at his brain because he killed the Sages, the “brain” of Israel. Ben Yehoyada on Gittin 56a, Gittin 56b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

על חבית של דבש ודרקון כרוך עליה מבאר הבן יהוידע שהדבש פסול להקרבה, לרמוז שישראל נפסלו לגבוה ואין ה׳ חפץ שיבואו לבית מקדשו, והבריונים הם דרקון, עושים מעשה נחש שהביא מיתה, ומביאים מיתה לכל יושבי ירושלים. רבן יוחנן בן זכאי ודאי ידע את התשובה ״שקלינן צבתא וקטלינן לדרקון״, אלא ששתק מפני כבוד המלכות שראה ששעתו עומדת לו. היתוש נקרא בריה קלה, ״מעלנא אית לה ומפקנא לית לה״, לרמוז שטיטוס, שלא כנבוזראדן, לא יחזור בו לעולם; וניקר במוחו משום שהרג את חכמי ישראל, שהם כמוח. Ben Yehoyada on Gittin 56a, Gittin 56b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

The feast and the insultהסעודה והביזיון

A man whose friend was Kamtza and enemy Bar Kamtza made a feast and sent his servant to bring Kamtza; he brought Bar Kamtza. The host found him sitting and said: you are my enemy, get up and leave. Bar Kamtza offered to pay for what he ate, then for half the feast, then for all of it; the host refused, took him by the hand and threw him out.

ההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא; אזל אייתי ליה בר קמצא. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, קום פוק. אמר ליה: יהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא; פלגא דסעודתיך; כולה סעודתיך. אמר ליה: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה.

Bar Kamtza said: since the Rabbis sat there and did not protest, they must have approved. I will go and inform against them to the king. He told the Caesar: the Jews have rebelled against you. Send them an offering and see whether they offer it.

אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו; איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי. אמר ליה: מי יימר? אמר ליה: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה.

The Caesar sent a choice calf with him. On the way Bar Kamtza made a blemish on its upper lip, or on the eyelids, a place that is a blemish for us but not for them. The silence of the Sages is what turned a private feud into a public catastrophe.

אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. שתיקת החכמים היא שהפכה סכסוך פרטי לאסון ציבורי.

The humility of Rabbi Zekharyaענוותנותו של רבי זכריה

The Rabbis thought to offer it for the sake of peace with the government. Rabbi Zekharya ben Avkolas said: people will say blemished animals are offered on the altar.

סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח.

They thought to kill Bar Kamtza so that he would not go and report. Rabbi Zekharya said: people will say one who blemishes consecrated animals is put to death. Fear of a wrong precedent paralyzed every option.

סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. החשש מתקדים מוטעה שיתק כל אפשרות.

Rabbi Yoḥanan said: the humility of Rabbi Zekharya ben Avkolas destroyed our House, burned our Sanctuary and exiled us from our land. A virtue applied at the wrong moment can become a disaster.

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו. מידה טובה שהופעלה בשעה הלא נכונה עלולה להפוך לאסון.

Nero, Vespasian and the zealotsנירון, אספסיינוס והבריונים

The Caesar sent Nero against them. He shot an arrow east, west and to all four directions, and each fell in Jerusalem. He asked a child for his verse; the child said, “I will lay My vengeance on Edom by the hand of My people Israel.” Nero said: God wants to destroy His House and wipe His hands on that man. He fled, converted, and Rabbi Meir descended from him.

שדר עלוייהו לנירון קיסר. כי קאתי שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים; למערב, אתא נפל בירושלים; לארבע רוחות השמים, אתא נפל בירושלים. אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקיך; אמר ליה: ״ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל״. אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא. ערק ואזל ואיגייר, ונפק מיניה רבי מאיר.

He sent Vespasian, who besieged the city three years. Three wealthy men lived there: Nakdimon ben Guryon, Ben Kalba Savua and Ben Tzitzit Hakeset. They offered to supply wheat and barley, wine, salt and oil, and wood, enough to sustain the city for twenty-one years.

שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר, אתא צר עלה תלת שני. הוו בה הנהו תלתא עתירי: נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. חד אמר: אנא זיינא להו בחיטי ושערי; וחד: בדחמרא ובדמלחא ומשחא; וחד: בדציבי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא.

There were zealots in the city. The Rabbis said: let us go out and make peace with the Romans. The zealots would not let them; they said: let us go out and fight. The Rabbis said: it will not succeed. The zealots burned the stores of wheat and barley, and there was famine.

הוו בהו הנהו בריוני. אמרו להו רבנן: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו; לא שבקינהו. אמרו להו: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו; אמרו להו רבנן: לא מסתייעא מילתא. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי, והוה כפנא.

The famine in Jerusalemהרעב בירושלים

Marta bat Baitos, the wealthiest woman in Jerusalem, sent her agent for fine flour; it was sold out; then white flour, coarse flour, barley flour, each sold out by the time he went. She took off her shoes and went out herself to find something; dung stuck to her foot and she died.

מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא. שדרתה לשלוחה: זיל אייתי לי סמידא; אדאזל איזדבן. חיורתא, גושקרא, קימחא דשערי, כולהו איזדבן. הוה שליפא מסאנא, אמרה: איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל. איתיב לה פרתא בכרעא ומתה.

Rabban Yoḥanan ben Zakkai applied to her the verse “the tender and delicate woman, who would not set the sole of her foot on the ground.” Some say she ate Rabbi Tzadok’s dried figs and became ill. Rabbi Tzadok fasted forty years so that Jerusalem would not be destroyed; he was so thin that food could be seen passing through him.

קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי: ״הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה״. איכא דאמרי גרוגרות דרבי צדוק אכלה ואיתניסא ומתה. דרבי צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים; כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי.

When she was dying she brought out all her gold and silver and threw it into the street, saying: what do I need this for? This is the verse “they shall cast their silver in the streets.” Wealth cannot buy what has ceased to exist.

כי הוה קא ניחא נפשה, אפיקתה לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא; אמרה: האי למאי מיבעי לי? והיינו דכתיב ״כספם בחוצות ישליכו״. העושר אינו יכול לקנות את מה שחדל להתקיים.

Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s escapeיציאת רבן יוחנן בן זכאי

Abba Sikra, head of the zealots and nephew of Rabban Yoḥanan ben Zakkai, came secretly. He said: I cannot stop them, they would kill me. Rabban Yoḥanan said: find a way for me to get out. He advised: feign illness, then death, let only your students carry you, so no one feels that a living body is lighter than a dead one.

אבא סקרא ריש בריוני דירושלים, בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה. שלח ליה: תא בצינעא לגבאי. אמר ליה: מאי איעביד, דאי אמינא להו מידי קטלו לי. אמר ליה: חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק. אמר ליה: נקוט נפשך בקצירי, וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא, דלא לרגשן בך דקליל את.

Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua carried him out. At the gate the zealots wanted to stab or push him; Abba Sikra said: they will say they stabbed or pushed their master. Before Vespasian he said “peace upon you, king.” Vespasian said: you deserve death twice, for I am not king, and if I am, why did you not come before? He answered: you are king, since “Lebanon shall fall by a mighty one”; the zealots did not let us come.

נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר. כי מטו לפיתחא בעו למדקריה; אמר להו: יאמרו רבן דקרו. כי מטא להתם אמר: שלמא עלך מלכא. אמר ליה: מיחייבת תרי קטלא. אמר ליה: איברא מלכא את, דכתיב ״והלבנון באדיר יפול״; ובריוני דאית בן לא שבקינן.

Vespasian asked: if a barrel of honey had a serpent coiled around it, would one not break the barrel because of the serpent? He was silent. Word came that Vespasian had been made emperor. He asked for a request, and Rabban Yoḥanan said: give me Yavne and its Sages, the dynasty of Rabban Gamliel, and physicians to heal Rabbi Tzadok. Rav Yosef read on him “He turns sages backward”; he should have asked to spare Jerusalem. But he thought: perhaps he will not grant that much, and not even a little will be saved.

אמר ליה: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון? אישתיק. אמר ליה: בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה: תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק. קרי עליה רב יוסף: ״משיב חכמים אחור״; איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר: דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי.

Titus and the gnatטיטוס והיתוש

Vespasian sent Titus, who blasphemed: he entered the Holy of Holies with a harlot, spread out a Torah scroll and sinned on it, and slashed the curtain with a sword; blood seeped out, and he thought he had killed God. Abba Ḥanan read: “who is like You, mighty, Lord,” who hears the blasphemy of that wicked man and is silent.

אזל שדריה לטיטוס. תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו. אבא חנן אומר: ״מי כמוך חסין יה״, מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק.

He loaded the Temple vessels on a ship to boast in his city. A storm rose; he said: their God’s power is only in water; let Him come up on dry land and fight me. A voice said: wicked one, I have a slight creature in My world, the gnat. On land a gnat entered his nose and pecked at his brain for seven years; a blacksmith’s hammering quieted it for thirty days, then it grew used to the noise.

נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני, והביא כל כלים שבמקדש והושיבן בספינה. עמד עליו נחשול שבים; אמר: כמדומה אני שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים. יצתה בת קול: רשע בן רשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים. שמע קל ארזפתא, אישתיק; עד תלתין יומין; מכאן ואילך כיון דדש דש.

When he died they opened his skull and found something like a sparrow, two sela in weight. He ordered his body burned and the ashes scattered over seven seas, so the God of the Jews would not find him. Onkelos, Titus’s nephew, wishing to convert, raised him by necromancy; Titus said Israel is most esteemed, but harass them and you will be a head. The account continues on daf 57.

תניא: אמר רבי פנחס בן ערובא: אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים. כי הוה קא מיית אמר: ליקליוה לההוא גברא, ולבדרי לקיטמיה אשב ימי. אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה בעי לאיגיורי; אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה: ישראל; זיל איגרי בהו והוית רישא. ההמשך בדף נ״ז.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why does the Gemara hold the silent Rabbis partly responsible for Bar Kamtza’s revenge?מדוע הגמרא מטילה על החכמים ששתקו אחריות חלקית לנקמת בר קמצא?
  2. How could humility, a virtue, destroy the Temple according to Rabbi Yoḥanan?כיצד ענווה, שהיא מידה טובה, יכלה להחריב את הבית לפי רבי יוחנן?
  3. What did the zealots’ burning of the stores change in the siege?מה שינתה שריפת האוצרות בידי הבריונים במצור?
  4. Was Rabban Yoḥanan ben Zakkai right to ask for Yavne and not for Jerusalem?האם צדק רבן יוחנן בן זכאי שביקש את יבנה ולא את ירושלים?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 56aגיטין נ״ו א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: יָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי פַּלְגָא דִּסְעוֹדְתָּיךְ! אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: יָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי כּוּלַּהּ סְעוֹדְתָּיךְ! אֲמַר לֵיהּ: לָא. נַקְטֵיהּ בִּידֵיהּ וְאוֹקְמֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ. אָמַר: הוֹאִיל וַהֲווֹ יָתְבִי רַבָּנַן וְלָא מַחוֹ בֵּיהּ, שְׁמַע מִינַּהּ קָא נִיחָא לְהוּ, אֵיזִיל אֵיכוֹל בְּהוּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא. אֲזַל אֲמַר לֵיהּ לְקֵיסָר: מְרַדוּ בָּךְ יְהוּדָאֵי! אֲמַר לֵיהּ: מִי יֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: שַׁדַּר לְהוּ קוּרְבָּנָא, חָזֵית אִי מַקְרְבִין לֵיהּ. אֲזַל שַׁדַּר בִּידֵיהּ עִגְלָא תִּלְתָּא. בַּהֲדֵי דְּקָאָתֵי שְׁדָא בֵּיהּ מוּמָא בְּנִיב שְׂפָתַיִם, וְאָמְרִי לַהּ בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן – דּוּכְתָּא דִּלְדִידַן הָוֵה מוּמָא, וּלְדִידְהוּ לָאו מוּמָא הוּא. סְבוּר רַבָּנַן לְקָרוֹבֵיהּ מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. אֲמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס: יֹאמְרוּ בַּעֲלֵי מוּמִין קְרֵיבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ! סְבוּר לְמִיקְטְלֵיהּ דְּלָא לֵיזִיל וְלֵימָא. אֲמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה: יֹאמְרוּ מֵטִיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים יֵהָרֵג! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס, הֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהִגְלְתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ. שַׁדַּר עִלָּוַיְיהוּ לְנֵירוֹן קֵיסָר. כִּי קָאָתֵי; שְׁדָא גִּירָא לְמִזְרָח – אֲתָא נְפַל בִּירוּשָׁלַיִם. לְמַעֲרָב – אֲתָא נְפַל בִּירוּשָׁלַיִם. לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם – אֲתָא נְפַל בִּירוּשָׁלַיִם. אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָיךְ. אֲמַר לֵיהּ: ״וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. אָמַר: קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לַחֲרוֹבֵי בֵּיתֵיהּ, וּבָעֵי לְכַפּוֹרֵי יְדֵיהּ בְּהָהוּא גַּבְרָא. עֲרַק וַאֲזַל וְאִיגַּיַּיר, וּנְפַק מִינֵּיהּ רַבִּי מֵאִיר. שַׁדְּרֵיהּ עִילָּוַיְיהוּ לְאַסְפַּסְיָינוּס קֵיסָר. אֲתָא, צָר עֲלַהּ תְּלָת שְׁנֵי. הֲווֹ בַּהּ הָנְהוּ תְּלָתָא עַתִּירֵי: נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן, וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, וּבֶן צִיצִית הַכֶּסֶת. נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן – שֶׁנָּקְדָה לוֹ חַמָּה בַּעֲבוּרוֹ. בֶּן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, שֶׁכׇּל הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ כְּשֶׁהוּא רָעֵב כְּכֶלֶב, יוֹצֵא כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ. בֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת – שֶׁהָיְתָה צִיצָתוֹ נִגְרֶרֶת עַל גַּבֵּי כְּסָתוֹת. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שֶׁהָיְתָה כִּסְתּוֹ מוּטֶּלֶת בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי. חַד אֲמַר לְהוּ: אֲנָא זָיֵינָּא לְהוּ בְּחִיטֵּי וּשְׂעָרֵי, וְחַד אֲמַר לְהוּ: בִּדְחַמְרָא וּבִדְמִלְחָא וּמִשְׁחָא, וְחַד אֲמַר לְהוּ: בִּדְצִיבֵי. וְשַׁבַּחוּ רַבָּנַן לִדְצִיבֵי, דְּרַב חִסְדָּא כֹּל אַקְלִידֵי הֲוָה מָסַר לְשַׁמָּעֵיהּ, בַּר מִדְּצִיבֵי. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: אֲכַלְבָּא דְחִיטֵּי בָּעֵי שִׁיתִּין אֲכַלְבֵּי דְצִיבֵי. הֲוָה לְהוּ לְמֵיזַן עֶשְׂרִים וְחַד שַׁתָּא. הֲווֹ בְּהוּ הָנְהוּ בִּרְיוֹנֵי, אֲמַרוּ לְהוּ רַבָּנַן: נִיפּוֹק וְנַעֲבֵיד שְׁלָמָא בַּהֲדַיְיהוּ. לָא שַׁבְקִינְהוּ. אֲמַרוּ לְהוּ: נִיפּוֹק וְנַעֲבֵיד קְרָבָא בַּהֲדַיְיהוּ, אֲמַרוּ לְהוּ רַבָּנַן: לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא. קָמוּ קְלֹנְהוּ לְהָנְהוּ אַמְבָּרֵי דְּחִיטֵּי וּשְׂעָרֵי, וַהֲוָה כַּפְנָא. מָרְתָּא בַּת בַּיְיתּוֹס עַתִּירְתָּא דִּירוּשָׁלַיִם הַוְיָא. שַׁדַּרְתֵּהּ לִשְׁלוּחַה,ּ וַאֲמַרָה לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי סְמִידָא. אַדַּאֲזַל אִיזְדַּבַּן. אֲתָא אֲמַר לַהּ: סְמִידָא לֵיכָּא, חִיוָּרְתָּא אִיכָּא. אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי. אַדַּאֲזַל אִיזְדַּבַּן. אֲתָא וַאֲמַר לַהּ: חִיוָּרְתָּא לֵיכָּא, גּוּשְׁקְרָא אִיכָּא. אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי. אַדַּאֲזַל אִזְדַּבַּן. אֲתָא וַאֲמַר לַהּ: גּוּשְׁקְרָא לֵיכָּא, קִימְחָא דִשְׂעָרֵי אִיכָּא. אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי. אַדַּאֲזַל אִיזְדַּבַּן. הֲוָה שְׁלִיפָא מְסָאנָא, אֲמַרָה: אִיפּוֹק וְאֶחְזֵי אִי מַשְׁכַּחְנָא מִידֵּי לְמֵיכַל. אִיתִיב לַהּ פַּרְתָּא בְּכַרְעַאּ, וּמִתָה. קָרֵי עֲלַהּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: ״הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנוּגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ״. אִיכָּא דְּאָמְרִי: גְּרוֹגֶרֶת דְּרַבִּי צָדוֹק אֲכַלָה, וְאִיתְּנִיסָא וּמִתָה. דְּרַבִּי צָדוֹק יְתֵיב אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּתַעֲנִיתָא דְּלָא לֵיחָרֵב יְרוּשָׁלַיִם, כִּי הֲוָה אָכֵיל מִידֵּי הֲוָה מִיתְחֲזֵי מֵאַבָּרַאי. וְכִי הֲוָה בָּרֵיא, מַיְיתִי לֵיהּ גְּרוֹגְרוֹת, מָיֵיץ מַיַּיְהוּ וְשָׁדֵי לְהוּ. כִּי הֲוָה קָא נִיחָא נַפְשַׁהּ, אַפִּיקְתֵּהּ לְכֹל דַּהֲבַהּ וְכַסְפַּהּ שְׁדֵיתֵיהּ בְּשׁוּקָא, אֲמַרָה: הַאי לְמַאי מִיבְּעֵי לִי! וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״כַּסְפָּם בְּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ״. אַבָּא סִקְרָא – רֵישׁ בִּרְיוֹנֵי דִּירוּשָׁלַיִם, בַּר אֲחָתֵיהּ דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה. שְׁלַח לֵיהּ: תָּא בְּצִינְעָא לְגַבַּאי. אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: עַד אֵימַת עָבְדִיתוּ הָכִי, וְקָטְלִיתוּ לֵיהּ לְעָלְמָא בְּכַפְנָא? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֶיעֱבֵיד, דְּאִי אָמֵינָא לְהוּ מִידֵּי קָטְלוּ לִי! אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי לִי תַּקַּנְתָּא לְדִידִי דְּאֶיפּוֹק, אֶפְשָׁר דְּהָוֵי הַצָּלָה פּוּרְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: נְקוֹט נַפְשָׁךְ בִּקְצִירֵי, וְלֵיתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא וְלִישַׁיְּילוּ בָּךְ, וְאַיְיתִי מִידֵּי סַרְיָא וְאַגְנִי גַּבָּךְ, וְלֵימְרוּ דְּנָח נַפְשָׁךְ. וְלִיעַיְּילוּ בָּךְ תַּלְמִידָךְ וְלָא לֵיעוּל בָּךְ אִינִישׁ אַחֲרִינָא, דְּלָא לַרְגְּשׁוּן בָּךְ דְּקַלִּיל אַתְּ, דְּאִינְהוּ יָדְעִי דְּחַיָּיא קַלִּיל מִמִּיתָא. עָבֵיד הָכִי. נִכְנַס בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִצַּד אֶחָד, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִצַּד אַחֵר. כִּי מְטוֹ לְפִיתְחָא, בְּעוֹ לְמִדְקְרֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ: רַבָּן דָּקְרוּ! בְּעוֹ לְמִדְחֲפֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ: רַבָּן דָּחֲפוּ! פְּתַחוּ לֵיהּ בָּבָא, נְפַק. כִּי מְטָא לְהָתָם, אֲמַר: שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא, שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ: מִיחַיְּיבַתְּ תְּרֵי (קְטָלָא) [קָטְלִי], חֲדָא דְּלָאו מַלְכָּא אֲנָא וְקָא קָרֵית לִי מַלְכָּא, וְתוּ אִי מַלְכָּא אֲנָא עַד הָאִידָּנָא אַמַּאי לָא אָתֵית לְגַבַּאי. אֲמַר לֵיהּ: דְּקָאָמְרַתְּ לָאו מַלְכָּא אֲנָא,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 56bגיטין נ״ו ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
אִיבְרָא מַלְכָּא אַתְּ; דְּאִי לָאו מַלְכָּא אַתְּ לָא מִימַּסְרָא יְרוּשָׁלַיִם בִּידָךְ, דִּכְתִיב: ״וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל״ – וְאֵין ״אַדִּיר״ אֶלָּא מֶלֶךְ, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וְגוֹ׳״; וְאֵין ״לְבָנוֹן״ אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״. וּדְקָאָמְרַתְּ: אִי מַלְכָּא אֲנָא, אַמַּאי לָא קָאָתֵית לְגַבַּאי עַד הָאִידָּנָא – בִּרְיוֹנֵי דְּאִית בַּן לָא שָׁבְקִינַן. אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ, לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן? אִישְׁתִּיק. קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא: ״מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל״, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימַר לֵיהּ: שָׁקְלִינַן צְבָתָא וְשָׁקְלִינַן לֵיהּ לִדְרָקוֹן וְקָטְלִינַן לֵיהּ, וְחָבִיתָא שָׁבְקִינַן לַהּ. אַדְּהָכִי, אֲתָא פְּרֵיסְתְּקָא עֲלֵיהּ מֵרוֹמִי, אֲמַר לֵיהּ: קוּם, דְּמִית לֵיהּ קֵיסָר, וְאָמְרִי הָנְהוּ חֲשִׁיבֵי דְּרוֹמִי לְאוֹתֹיבָךָ בְּרֵישָׁא. הֲוָה סָיֵים חַד (מסאני) [מְסָאנֵיהּ]. בְּעָא לְמִסְיְימֵהּ לְאַחֲרִינָא, לָא עָיֵיל. בְּעָא לְמִישְׁלְפֵיהּ לְאִידַּךְ, לָא נְפַק. אֲמַר: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּצְטַעַר, שְׁמוּעָה טוֹבָה אַתְיָא לָךְ, דִּכְתִיב: ״שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם״. אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵיתֵי אִינִישׁ דְּלָא מְיַתְּבָא דַּעְתָּךְ מִינֵּיהּ, וְלַחֲלֹיף קַמָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם״. עֲבַד הָכִי, עֲיַיל. אֲמַר לֵיהּ: וּמֵאַחַר דְּחָכְמִיתוּ כּוּלֵּי הַאי, עַד הָאִידָּנָא אַמַּאי לָא אָתֵיתוּ לְגַבַּאי? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא אֲמַרִי לָךְ?! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא נָמֵי אֲמַרִי לָךְ! אֲמַר לֵיהּ: מֵיזָל אָזֵילְנָא, וְאִינָשׁ אַחֲרִינָא מְשַׁדַּרְנָא; אֶלָּא בָּעֵי מִינַּאי מִידֵּי דְּאֶתֵּן לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ, וְשׁוּשִׁילְתָּא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָסְווֹתָא דְּמַסַּיִין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק. קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא: ״מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל״, אִיבְּעִי לְמֵימַר לֵיהּ: לִשְׁבְּקִינְהוּ הָדָא זִימְנָא. וְהוּא סָבַר: דִּלְמָא כּוּלֵּי הַאי לָא עָבֵיד, וְהַצָּלָה פּוּרְתָּא נָמֵי לָא הָוֵי. אָסְווֹתָא דְּמַסַּיִין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק – מַאי הִיא? יוֹמָא קַמָּא אַשְׁקְיוּהּ מַיָּא דְפָארֵי, לִמְחַר מַיָּא דְסִיפּוּקָא, לִמְחַר מַיָּא דְקִימְחָא, עַד דִּרְוַוח מְיעֵיהּ פּוּרְתָּא פּוּרְתָּא. אֲזַל שַׁדַּרֵיהּ לְטִיטוּס. ״וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ״ – זֶה טִיטוּס הָרָשָׁע שֶׁחֵירַף וְגִידֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה. מָה עָשָׂה? תָּפַשׂ זוֹנָה בְּיָדוֹ וְנִכְנַס לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵירָה. וְנָטַל סַיִיף וְגִידֵּר אֶת הַפָּרוֹכֶת, וְנַעֲשָׂה נֵס וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא, וּכְסָבוּר הָרַג אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁאֲגוּ צוֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶיךָ שָׂמוּ אוֹתוֹתָם אוֹתוֹת״. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר: ״מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ״ – מִי כָמוֹךָ חָסִין וְקָשֶׁה, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ נִיאוּצוֹ וְגִידּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וְשׁוֹתֵק. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״מִי כָּמֹכָה בָּאֵלִים ה׳״ – מִי כָּמוֹכָה בָּאִלְּמִים. מָה עָשָׂה? נָטַל אֶת הַפָּרוֹכֶת וַעֲשָׂאוֹ כְּמִין גַּרְגּוּתְנִי, וְהֵבִיא כׇּל כֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְהִנִּיחָן בָּהֶן, וְהוֹשִׁיבָן בִּסְפִינָה לֵילֵךְ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בְּעִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבוּרִים וָבָאוּ, וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ, וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ״ – אַל תִּיקְרֵי ״קְבוּרִים״ אֶלָּא ״קְבוּצִים״; אַל תִּיקְרֵי ״וְיִשְׁתַּכְּחוּ״ אֶלָּא ״וְיִשְׁתַּבְּחוּ״. אִיכָּא דְּאָמְרִי, קְבוּרִים מַמָּשׁ – דַּאֲפִילּוּ מִילֵּי דְּמִטַּמְּרָן, אִיגַּלְיָין לְהוֹן. עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטוֹבְעוֹ, אָמַר: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם; בָּא פַּרְעֹה – טְבָעוֹ בַּמַּיִם, בָּא סִיסְרָא – טְבָעוֹ בַּמַּיִם; אַף הוּא עוֹמֵד עָלַי לְטוֹבְעֵנִי בַּמַּיִם. אִם גִּבּוֹר הוּא, יַעֲלֶה לַיַּבָּשָׁה וְיַעֲשֶׂה עִמִּי מִלְחָמָה! יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע, בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ לִי בְּעוֹלָמִי, וְיַתּוּשׁ שְׁמָהּ. אַמַּאי קָרֵי לַהּ ״בְּרִיָּה קַלָּה״? דְּמַעֲלָנָא אִית לַהּ, וּמַפְּקָנָא לֵית לַהּ. עֲלֵה לַיַּבָּשָׁה וְתַעֲשֶׂה עִמָּהּ מִלְחָמָה. עָלָה לַיַּבָּשָׁה, בָּא יַתּוּשׁ וְנִכְנַס בְּחוֹטְמוֹ, וְנִקֵּר בְּמוֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים. יוֹמָא חַד הֲוָה קָא חָלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי נַפָּחָא, שְׁמַע קָל אַרְזַפְתָּא, אִישְׁתִּיק; אֲמַר: אִיכָּא תַּקַּנְתָּא. כֹּל יוֹמָא מַיְיתוּ נַפָּחָא וּמָחוּ קַמֵּיה. לְגוֹי – יָהֵיב לֵיהּ אַרְבַּע זוּזֵי, יִשְׂרָאֵל – אֲמַר לֵיהּ: מִיסָּתְיָיךְ דְּקָא חָזֵית בְּסָנְאָךְ. עַד תְּלָתִין יוֹמִין עֲבַד הָכִי; מִכָּאן וְאֵילָךְ, כֵּיוָן דְּדָשׁ, דָּשׁ. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן עֲרוּבָא: אֲנִי הָיִיתִי בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי, וּכְשֶׁמֵּת פָּצְעוּ אֶת מוֹחוֹ, וּמָצְאוּ בּוֹ כְּצִפּוֹר דְּרוֹר מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: כְּגוֹזָל בֶּן שָׁנָה – מִשְׁקַל שְׁנֵי לִיטְרִין. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן, פִּיו שֶׁל נְחוֹשֶׁת וְצִפּוֹרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל. כִּי הֲוָה קָא מָיֵית, אֲמַר לְהוּ: לִיקְלְיוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא וּבַדַּרוּ לְקִיטְמֵיהּ אַשַּׁב יַמִּי, דְּלָא לַשְׁכְּחֵיהּ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי וְלוֹקְמֵיהּ בְּדִינָא. אוּנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִיקוּס בַּר אֲחָתֵיהּ דְּטִיטוּס הֲוָה. בָּעֵי לְאִיגַּיּוֹרֵי, אֲזַל אַסְּקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאן חֲשִׁיב בְּהָהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. מַהוּ לְאִידַּבּוֹקֵי בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִילַּיְיהוּ נְפִישִׁין, וְלָא מָצֵית לְקַיּוֹמִינְהוּ. זִיל אִיגָּרִי בְּהוּ בְּהָהוּא עָלְמָא וְהָוֵית רֵישָׁא, דִּכְתִיב: ״הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ וְגוֹ׳״ – כׇּל הַמֵּיצַר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה רֹאשׁ. אֲמַר לֵיהּ: דִּינֵיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא בְּמַאי? אֲמַר לֵיהּ:

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.