← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 55גיטין דף 55 11 December 2030ט״ו כסלו תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 55 — For the Sake of Penitents: The Stolen Beam, the Stolen Offering and the Sikarikonמפני תקנת השבים: המריש הגזול, החטאת הגזולה והסיקריקון

Gittin 55 — from Rabbi Yoḥanan ben Gudgada’s testimonies, through the stolen beam built into a palace and the stolen sin-offering, to the laws of land bought from the sikarikon and the opening of the story of Kamtza and Bar Kamtzaגיטין נ״ה — מעדויות רבי יוחנן בן גודגדא, דרך המריש הגזול שנבנה בבירה והחטאת הגזולה, אל דיני הלוקח מן הסיקריקון ואל פתיחת מעשה קמצא ובר קמצא

6 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Avraham Fuzailov Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבAvraham Fuzailov Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada asks why Beit Hillel say “for the sake of penitents” rather than “for the proper ordering of society.” When a person sins, the other side takes a spark of holiness from his soul and builds a great structure upon it. With the husks God acts like Beit Shammai, demolishing the whole palace to retrieve the spark; but with the penitent He acts like Beit Hillel and asks only “the value of the beam”: fasts corresponding to what he damaged, while God Himself breaks down the structure and frees the sparks. Hillel is kindness, the right hand, and Shammai strength, the left; this is why the ruling is specifically the enactment of those who return.

הבן יהוידע שואל מדוע בית הלל אומרים ״משום תקנת השבין״ ולא ״מפני תיקון העולם״. כאשר אדם חוטא, הסטרא אחרא לוקחת חלק קדושה מנפשו ובונה עליו בנין גדול. עם הקליפות הקדוש ברוך הוא מתנהג כבית שמאי, לקעקע כל הבירה כדי ליטול את ניצוץ הקדושה; אבל עם השב בתשובה הוא מתנהג כבית הלל, ואינו מבקש ממנו אלא ״דמי מריש״: תעניות כנגד מה שפגם, והקדוש ברוך הוא עצמו מקעקע את בירת הקליפה ומוציא את הניצוצות. הלל הוא חסד, הימין, ושמאי גבורה, השמאל; ולכן ההלכה היא דווקא תקנתם של השבים.

On “because of Kamtza and Bar Kamtza Jerusalem was destroyed,” Ben Yehoyada answers why Kamtza, who did nothing, is named. Whoever can protest and does not shares in the result: Kamtza, the host’s friend, was sitting there and could have stopped the humiliation, or, if they were father and son, should have made peace beforehand. He adds that the destruction came because the servant did not listen carefully to the small difference between “Kamtza” and “Bar Kamtza,” teaching that both speaker and listener must attend to every word. Ben Yehoyada on Gittin 55a, Gittin 55b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

על ״אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים״ מבאר הבן יהוידע מדוע נזכר קמצא, שלא עשה דבר. כל מי שבידו למחות ולא מיחה, הדבר נקרא על שמו: קמצא, אהובו של בעל הבית, ישב שם והיה בידו למנוע את הביזיון, ואם היו אב ובנו, היה חייב לעשות שלום ביניהם מעיקרא. עוד הוא מוסיף שהחורבן נסתבב משום שהשומע לא דקדק בהפרש הקטן שבין ״קמצא״ ל״בר קמצא״, ללמדנו שהמדבר והשומע צריכים לתת לב לכל תיבה. Ben Yehoyada on Gittin 55a, Gittin 55b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

Rabbi Yoḥanan ben Gudgada’s testimonyעדות רבי יוחנן בן גודגדא

The scribe before Rabbi Abbahu differs from Rabbi Ami’s case: there he might have erred like Rabbi Yirmiya, thinking he loses only the fee for the names; here, since he loses his whole fee and still admits it, he is presumed truthful.

ומאי שנא מדרבי אמי? התם איכא למימר טעי בדרבי ירמיה; הכא, כיון דקא מפסיד כוליה אגריה ואתא ואמר, אימור קושטא קאמר.

The mishnah: Rabbi Yoḥanan ben Gudgada testified about a deaf-mute whose father married her off, that she leaves with a get; about a minor Israelite married to a priest, that she eats teruma and he inherits her; about a stolen beam built into a palace, that the owner receives its value, for the sake of penitents; and about a stolen sin-offering not publicly known, that it atones, for the sake of the altar.

מתני׳: העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט; ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה, ואם מתה בעלה יורשה; ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול את דמיו, מפני תקנת השבים; ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת, מפני תיקון המזבח.

Rava derives: if he said to witnesses “see this get I give her,” then said to her “take this note of debt,” she is divorced, since her awareness is not needed. It needed teaching, lest we think he cancelled it; had he meant to, he would have told the witnesses; he spoke so out of embarrassment.

אמר רבא: מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא: אמר לעדים ״ראו גט זה שאני נותן לה״, וחזר ואמר לה ״כנסי שטר חוב זה״, הרי זו מגורשת; לא בעינן דעתה. מהו דתימא בטולי בטליה? אם איתא דבטליה, לעדים הוה אמר להו; והאי דקאמר הכי, משום כיסופא.

The deaf-mute and terumaהחרשת והתרומה

Why does the minor eat teruma but not the deaf-mute? A decree, lest a deaf-mute priest feed a deaf-mute wife, whose marriage has no Torah standing. But let her eat: a minor priest may eat carcasses and is not stopped!

ועל קטנה בת ישראל; ואילו חרשת לא אכלה, מאי טעמא? גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת. וליכול? קטן אוכל נבלות הוא!

Rather, a decree lest a deaf-mute priest feed a hearing wife, whose marriage is only rabbinic. So let her eat rabbinic teruma! A decree lest she come to eat Torah teruma.

גזרה שמא יאכיל חרש בפקחת. ולאכול בתרומה דרבנן? גזירה שמא אתי לאכולי בתרומה דאורייתא.

The chain of decrees shows how the Rabbis guarded the Torah’s teruma from those whose status rests only on rabbinic marriage, while still giving the minor married to a priest the full privileges of her husband’s house.

שרשרת הגזירות מראה כיצד חכמים שמרו על תרומה דאורייתא מפני מי שמעמדה נשען על נישואין מדרבנן בלבד, ובה בעת נתנו לקטנה הנשואה לכהן את מלוא זכויות בית בעלה.

The stolen beamהמריש הגזול

A baraita: one who stole a beam and built it into a palace: Beit Shammai say he demolishes the whole palace and returns the beam to its owner; Beit Hillel say the owner receives only the value of the beam, for the sake of penitents.

תנו רבנן: גזל מריש ובנאו בבירה, בית שמאי אומרים: מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו. ובית הלל אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד, משום תקנת השבין.

The concern is that a thief who wants to repent would refuse if repentance meant destroying his home. By reducing the cost of return, Beit Hillel make repentance a practical option.

החשש הוא שגנב הרוצה לשוב יימנע מכך אם התשובה תחייב להרוס את ביתו. בהקטנת מחיר החזרה, בית הלל הופכים את התשובה לאפשרות מעשית.

The owner loses nothing of value, since he is paid for the beam; what he gives up is the specific object. Beit Shammai insist on returning the stolen thing itself, as the verse says “he shall return the stolen object.”

הבעלים אינו מפסיד ערך, שהרי מקבל את דמי המריש; מה שהוא מוותר עליו הוא החפץ המסוים. בית שמאי עומדים על השבת הגזלה עצמה, ככתוב ״והשיב את הגזלה״.

The stolen sin-offeringהחטאת הגזולה

Ulla says: by Torah law, whether known or not, it does not atone, since despair alone does not transfer ownership. Why did they say it atones if not known? So that the priests will not be distressed at having eaten an invalid offering. The Rabbis said: we learned “for the sake of the altar”! Ulla: if the priests are distressed, the altar will be idle.

אמר עולא: דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת, מאי טעמא? יאוש כדי לא קני. ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת? שלא יהו כהנים עצבין. אמרי ליה רבנן: והאנן מפני תיקון המזבח תנן! אמר להם: כיון דכהנים עצבין, נמצא מזבח בטל.

Rav Yehuda says: by Torah law both atone, since despair alone does transfer ownership. Why did they say a known one does not? So that people will not say the altar eats stolen goods. Why mention a sin-offering and not a burnt-offering? Not only a burnt-offering, wholly burned, but even a sin-offering, mostly eaten by priests.

ורב יהודה אמר: דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת; יאוש כדי קני. ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת? שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. מאי איריא חטאת? לא מיבעיא עולה דכליל היא, אלא אפילו חטאת, דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח.

The mishnah says the unknown atones “for the sake of the altar,” which suits Ulla; for Rav Yehuda the reverse is needed. He reads it: the unknown atones, the known does not, for the sake of the altar. Each reading attaches the reason to the clause that fits its Torah-law premise.

תנן: לא נודעה מכפרת מפני תיקון המזבח; בשלמא לעולא ניחא; אלא לרב יהודה איפכא מיבעי ליה! הכי נמי קאמר: לא נודעה מכפרת, נודעה אינה מכפרת, מפני תיקון המזבח.

Karet by their wordsכרת מדבריהם

Rava objects to Rav Yehuda: one who stole, consecrated, then slaughtered and sold pays double but not fourfold or fivefold, and if he slaughtered outside the Temple he incurs karet. If despair does not transfer ownership, why karet? Rav Shizvi said: karet by their words. They laughed.

מתיב רבא: גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר, משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה; ותני עלה: בחוץ, כי האי גוונא ענוש כרת. ואי אמרת יאוש כדי לא קני, כרת מאי עבידתיה? אמר רב שיזבי: כרת מדבריהם. אחיכו עליה.

Rava said: a great man said something; do not laugh. Karet that comes to him by their words: the Rabbis kept the animal in the thief’s possession, so that his consecration takes effect and he becomes liable. Rava then asked: from the time of the theft or of the consecration, which affects its wool and offspring?

אמר להו רבא: גברא רבה אמר מילתא, לא תחוכו עלה: כרת שעל ידי דבריהן באתה לו; אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה. אמר רבא: מיבעיא לי: משעת גניבה או משעת הקדישה? למאי נפקא מינה? לגיזותיה וולדותיה.

Rava concluded: from the time of consecration, so that the sinner does not profit. The rabbinic transfer of ownership serves to make the thief responsible, not to reward him.

הדר אמר רבא: מסתברא משעת הקדישה, שלא יהא חוטא נשכר. העברת הבעלות מדרבנן נועדה להטיל אחריות על הגנב, לא לתגמל אותו.

The sikarikonהסיקריקון

The mishnah: there was no law of sikarikon in Judea during the war’s killings; after them there was. If one bought from the sikarikon and then from the owner, the sale is void; from the owner and then the sikarikon, valid. Likewise from the husband and then the wife, void; from the wife and then the husband, valid. That was the first mishnah.

מתני׳: לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה; מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון. כיצד? לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית, מקחו בטל; מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון, מקחו קיים. לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, מקחו בטל; מן האשה וחזר ולקח מן האיש, מקחו קיים. זו משנה ראשונה.

A later court said one who buys from the sikarikon gives the owners a quarter, when they cannot buy it back; if they can, they come first. Rebbi convened a court and voted: if it stayed twelve months with the sikarikon, whoever buys first acquires, giving the owners a quarter.

בית דין של אחריהם אמרו: הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביע; אימתי? בזמן שאין בידן ליקח, אבל יש בידן ליקח, הן קודמין לכל אדם. רבי הושיב בית דין ונמנו: שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש, כל הקודם ליקח זכה, אבל נותן לבעלים רביע.

Rav Yehuda explains with Rabbi Assi’s three decrees: first, kill whoever has not killed; then, whoever kills pays four zuz; last, kill whoever kills. Under the first two, an owner surrendered his land to save his life and truly transferred it; under the last, he thought “let him take it, tomorrow I will sue.” Rabbi Yoḥanan then opens the story of Kamtza and Bar Kamtza, continued on daf 56.

אמר רב יהודה: לא דנו בה דין סיקריקון קאמר; דאמר רבי אסי: שלש גזירות גזרו: קמייתא, כל דלא קטיל ליקטלוהו; מציעתא, כל דקטיל לייתי ארבע זוזי; בתרייתא, כל דקטיל ליקטלוהו. קמייתא ומציעתא, אגב אונסיה גמר ומקני; בתרייתא, אמרי: האידנא לישקול, למחר תבענא ליה בדינא. ופותח רבי יוחנן במעשה קמצא ובר קמצא, הנמשך בדף נ״ו.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why does Rava conclude that the woman’s awareness is not needed for a get?מדוע רבא מסיק שאין צריך דעתה של האישה בגט?
  2. How does Beit Hillel’s ruling on the stolen beam make repentance possible?כיצד פסק בית הלל במריש הגזול מאפשר תשובה?
  3. How do Ulla and Rav Yehuda each explain the enactment about the stolen sin-offering?כיצד עולא ורב יהודה מסבירים כל אחד את התקנה בחטאת הגזולה?
  4. Why does the law of sikarikon depend on which Roman decree was in force?מדוע דין סיקריקון תלוי בגזירה הרומית שעמדה בתוקף?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 55aגיטין נ״ה א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַמֵּי? הָתָם, אִיכָּא לְמֵימַר טָעֵי בִּדְרַבִּי יִרְמְיָה. הָכָא, כֵּיוָן דְּקָא מַפְסֵיד כּוּלֵּיהּ אַגְרֵיהּ – וַאֲתָא וַאֲמַר, אֵימוֹר קוּשְׁטָא קָאָמַר. מַתְנִי׳ הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ, שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְּגֵט; וְעַל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן, שֶׁאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, וְאִם מֵתָה – בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ; וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בְּבִירָה, שֶׁיִּטּוֹל אֶת דָּמָיו, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים; וְעַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לְרַבִּים – שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: מֵעֵדוּתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא – אָמַר לְעֵדִים: רָאוּ גֵּט זֶה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ: כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. מִי לָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא לָא בָּעֵינַן דַּעְתַּהּ? הָכָא נָמֵי לָא בָּעֵינַן דַּעְתַּהּ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כֵּיוָן דְּאָמַר: ״כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה״, בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן, אִם אִיתָא דְּבַטְּלֵיהּ – לְעֵדִים הֲוָה אָמַר לְהוּ. וְהַאי דְּקָאָמַר הָכִי – מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא. וְעַל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל: וְאִילּוּ חֵרֶשֶׁת – לָא אָכְלָה. מַאי טַעְמָא? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַאֲכִיל חֵרֵשׁ בְּחֵרֶשֶׁת. וְלֹיכֵול – קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא! גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַאֲכִיל חֵרֵשׁ בְּפִיקַּחַת. וְלֹאכֵול בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן! גְּזֵירָה שֶׁמָּא אָתֵי לְאוֹכוֹלֵי בִּתְרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא. וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ: תָּנוּ רַבָּנַן: גָּזַל מָרִישׁ וּבְנָאוֹ בְּבִירָה – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַעְקֵעַ כׇּל הַבִּירָה כּוּלָּהּ וּמַחְזִיר מָרִישׁ לִבְעָלָיו; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא דְּמֵי מָרִישׁ בִּלְבַד, מִשּׁוּם תַּקָּנַת הַשָּׁבִין. וְעַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה כּוּ׳: אָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה, בֵּין נוֹדְעָה וּבֵין לֹא נוֹדְעָה – אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת; מַאי טַעְמָא? יֵאוּשׁ כְּדִי לָא קָנֵי; וּמָה טַעַם אָמְרוּ: לֹא נוֹדְעָה מְכַפֶּרֶת? שֶׁלֹּא יְהוּ כֹּהֲנִים עֲצֵבִין. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְעוּלָּא: וְהָאֲנַן – ״מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ״ תְּנַן? אָמַר לָהֶם: כֵּיוָן דְּכֹהֲנִים עֲצֵבִין, נִמְצָא מִזְבֵּחַ בָּטֵל. וְרַב יְהוּדָה אָמַר: דְּבַר תּוֹרָה, בֵּין נוֹדְעָה בֵּין לֹא נוֹדְעָה – מְכַפֶּרֶת; מַאי טַעְמָא? יֵאוּשׁ כְּדִי קָנֵי;

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 55bגיטין נ״ה ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וּמָה טַעַם אָמְרוּ נוֹדְעָה אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת. בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי חַטָּאת. אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה – מַאי אִירְיָא חַטָּאת, אֲפִילּוּ עוֹלָה נָמֵי! לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר – לָא מִיבַּעְיָא עוֹלָה, דְּכָלִיל הִיא; אֶלָּא אֲפִילּוּ חַטָּאת נָמֵי, דְּחֵלֶב וָדָם הוּא דְּסָלֵיק לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְאִידַּךְ כֹּהֲנִים אָכְלִי לֵיהּ; אֲפִילּוּ הָכִי גְּזוּר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת. תְּנַן: עַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לְרַבִּים, שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת – מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ. בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא – נִיחָא, אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה – אִיפְּכָא מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי נָמֵי קָאָמַר: לָא נוֹדְעָה – מְכַפֶּרֶת, נוֹדְעָה – אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ. מֵתִיב רָבָא: גָּנַב וְהִקְדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְתָנֵי עֲלַהּ: בַּחוּץ כִּי הַאי גַוְונָא – עָנוּשׁ כָּרֵת. וְאִי אָמְרַתְּ יֵאוּשׁ כְּדִי לָא קָנֵי, כָּרֵת מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אָמַר רַב שֵׁיזְבִי: כָּרֵת מִדִּבְרֵיהֶם. אַחִיכוּ עֲלֵיהּ – כָּרֵת מִדִּבְרֵיהֶם מִי אִיכָּא?! אֲמַר לְהוּ רָבָא: גַּבְרָא רַבָּה אָמַר מִילְּתָא, לָא תְּחוּכוּ עֲלַהּ; כָּרֵת שֶׁעַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶן בָּאתָה לוֹ – אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן בִּרְשׁוּתֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלִיחַיַּיב עֲלַהּ. אָמַר רָבָא: הָא וַודַּאי קָא מִיבַּעְיָא לִי – כִּי אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן בִּרְשׁוּתֵיהּ, מִשְּׁעַת גְּנֵיבָה אוֹ מִשְּׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְגִיזּוֹתֶיהָ וּוַלְדוֹתֶיהָ. מַאי? הֲדַר אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא – מִשְּׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ, שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר. מַתְנִי׳ לֹא הָיָה סִיקָרִיקוֹן בִּיהוּדָה בַּהֲרוּגֵי מִלְחָמָה. מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵילָךְ, יֵשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן. כֵּיצַד? לָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן, וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת, מִקָּחוֹ בָּטֵל. מִבַּעַל הַבַּיִת, וְחָזַר וְלָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן – מִקָּחוֹ קַיָּים. לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה – מִקָּחוֹ בָּטֵל. מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ – מִקָּחוֹ קַיָּים. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ: הַלּוֹקֵחַ מִסִּיקָרִיקוֹן, נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ. אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִיקַּח, אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִיקַּח – הֵן קוֹדְמִין לְכׇל אָדָם. רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ, שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקָרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כׇּל הַקּוֹדֵם לִיקַּח – זָכָה; אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ. גְּמָ׳ הַשְׁתָּא בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה לֹא הָיָה בָּהּ סִיקָרִיקוֹן, מֵהֲרוּגֵי מִלְחָמָה וְאֵילָךְ, יֵשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן?! אָמַר רַב יְהוּדָה: ״לֹא דָּנוּ בָּהּ דִּין סִיקָרִיקוֹן״ קָאָמַר. דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי: שָׁלֹשׁ גְּזֵירוֹת גָּזְרוּ. גְּזֵרְתָּא קַמַּיְיתָא: כֹּל דְּלָא קָטֵיל – לִיקְטְלוּהּ. מְצִיעֲתָא: כֹּל דְּקָטֵיל – לַיְיתֵי אַרְבַּע זוּזֵי. בָּתְרָיְיתָא: כֹּל דְּקָטֵיל – לִיקְטְלוּהּ. הִלְכָּךְ, קַמַּיְיתָא וּמְצִיעֲתָא, כֵּיוָן דְּקָטְלִי – אַגַּב אוּנְסֵיהּ גָּמַר וּמַקְנֵי. בָּתְרָיְיתָא אָמְרִי: הָאִידָּנָא לִישְׁקוֹל, לִמְחַר תָּבַעְנָא לֵיהּ בְּדִינָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה״? אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם, אַתַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגוֹלְתָּא חֲרוּב טוּר מַלְכָּא, אַשָּׁקָא דְרִיסְפַּק חֲרוּב בֵּיתֵּר. אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם – דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּרָחֲמֵיהּ קַמְצָא, וּבְעֵל דְּבָבֵיהּ בַּר קַמְצָא. עֲבַד סְעוֹדְתָּא, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי קַמְצָא. אֲזַל אַיְיתִי לֵיהּ בַּר קַמְצָא. אֲתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה יָתֵיב. אֲמַר לֵיהּ: מִכְּדֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּעֵל דְּבָבֵאּ דְּהָהוּא גַּבְרָא הוּא, מַאי בָּעֵית הָכָא? קוּם פּוֹק! אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וַאֲתַאי, שִׁבְקַן וְיָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי מָה דְּאָכֵילְנָא וְשָׁתֵינָא.

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.