← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 54גיטין דף 54 10 December 2030י״ד כסלו תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 54 — Fines, Good Intentions and a Person’s Word About His Own Actsקנסות, כוונות טובות ונאמנות אדם על מעשיו

Gittin 54 — from why the Sabbatical year is treated more strictly than Shabbat, through fines that are not imposed on someone trying to do right, to the trust given to one who says he spoiled purity, sacrifices or a Torah scrollגיטין נ״ד — מן הטעם שהשביעית חמורה מן השבת, דרך קנסות שאין מטילים על מי שמתכוון לתקן, אל הנאמנות של מי שאומר שקלקל טהרות, קרבנות או ספר תורה

5 min read4 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Amram Buskila Talmid Chacham
Rabbi portraitדיוקן רבAmram Buskila Talmid Chacham
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 54a or 54b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 52a and the next one is on Gittin 55a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 54a–54b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין נ״ד ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין נ״ב ע״א, והבאה היא על גיטין נ״ה ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 54a–54b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

The Sabbatical year and Shabbatשביעית ושבת

Rabbi Meir explains why a tree planted in the Sabbatical year is uprooted even if unwitting, while one planted on Shabbat unwittingly may stay: Israel counts the years of the Sabbatical cycle but does not count Shabbatot. A tree’s age reveals the year of planting, not the day.

מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות. גיל העץ מגלה את שנת הנטיעה, לא את היום.

Another reason: Israel was suspected regarding the Sabbatical year, not regarding Shabbat. Why both? One might say Shabbat too is counted, when the thirtieth day before Rosh Hashana falls on Shabbat, since planting that day determines the tree’s year.

דבר אחר: נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות. מאי דבר אחר? וכי תימא שבת נמי, זימנין דמיקלע יום שלשים בשבת, דאי נטע ההוא יומא סלקא ליה שתא; תא שמע דבר אחר.

Rabbi Yehuda’s contradiction is resolved: in his place the Sabbatical year was strict. A man insulted another: “convert son of a convert!” He replied: “at least I do not eat Sabbatical produce like you.” Local practice shaped where a fine was needed.

דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא: באתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית; דההוא דאמר ליה לחבריה ״דייר בר דיירתא״, אמר ליה: ״אנא לא אכלי פירי דשביעית כוותך״.

Payment for impure terumaתשלומי תרומה טמאה

Rabbi Meir supposedly does not fine for rabbinic matters. A baraita: one who ate teruma and paid with impure ordinary produce; Sumakhos says in Rabbi Meir’s name that unwitting, the payment counts; deliberate, it does not. The Sages say both count, but he pays again with pure produce.

תא שמע: אכל תרומה טהורה, משלם חולין טהורים; שילם חולין טמאים, מהו? סומכוס אומר משום רבי מאיר: בשוגג תשלומיו תשלומין, במזיד אין תשלומיו תשלומין. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה תשלומיו תשלומין, וחוזר ומשלם חולין טהורים.

Rav Aḥa son of Rav Ika says the dispute is whether the unwitting is fined because of the deliberate: Rabbi Meir does not fine, the Sages do. The Gemara rejects the proof: there the man intends to pay, and shall we rise and fine him?

אמר רב אחא בריה דרב איקא: הכא בקנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו. הכי השתא? התם גברא לשלומי קא מיכוין, אנן ניקום וליקנסיה?

The principle that emerges: one does not fine a person whose act aimed at fulfilling an obligation. A fine targets someone who sought advantage, not someone who tried to make amends and erred.

העיקרון העולה: אין קונסים אדם שמעשהו נועד לקיים חובה. הקנס מכוון למי שביקש יתרון, לא למי שניסה לתקן וטעה.

More cases of good intentמקרים נוספים של כוונה טובה

Impure blood sprinkled on the altar unwittingly is accepted, deliberately not; Rabbi Meir answers: he intended to atone, and shall we fine him? One who tithes on Shabbat unwittingly may eat; he intended to make the food fit.

תא שמע: דם שנטמא וזרקו, בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה. הכי השתא? התם גברא לכפורי קא מיכוין. תא שמע: המעשר בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל. התם גברא לתקוני קא מיכוין.

One who immerses vessels on Shabbat unwittingly may use them, deliberately not; he intended to purify them. In each case Rabbi Meir’s position is preserved by the intention to perform a mitzva.

תא שמע: המטביל כלים בשבת, בשוגג ישתמש בהן, במזיד לא ישתמש. הכי השתא? התם גברא לטהורי מאני קא מיכוין.

Rabbi Yehuda is challenged for fining in a rabbinic matter: teruma figs that fell and were broken, unwitting or deliberate, are not nullified, say Rabbi Meir and Rabbi Yehuda. There the reason is that people would contrive to nullify teruma on purpose.

ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה בדרבנן: נפלו ונתפצעו, אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו, דברי רבי מאיר ורבי יהודה. התם היינו טעמא דרבי יהודה, משום דאתי לאיערומי.

One sapling and the priests’ mishnahנטיעה אחת ומשנת הכהנים

Rabbi Yosei’s contradiction: saplings of orla or mixed vineyard that were mixed with others; if one picked them, they are nullified in two hundred and one, provided he did not intend to; Rabbi Yosei says even intentionally. Is he not fining?

ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי: נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אחרות, הרי זה לא ילקט; ואם ליקט, יעלו באחד ומאתים, ובלבד שלא יתכוין ללקט. רבי יוסי אומר: אף המתכוין ללקט יעלו.

Rava answers, as does Rabin in Rabbi Yoḥanan’s name: there is a presumption that no one forbids his whole vineyard for one sapling. No one will plant forbidden saplings in order to nullify them, so there is nothing to fear.

אמר רבא: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת. וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת.

The mishnah: priests who deliberately rendered a sacrifice piggul are liable. Piggul invalidates the offering through an improper intention, a damage no one can see; here the Rabbis impose liability on the deliberate act.

מתני׳: הכהנים שפגלו במקדש, מזידין חייבין. הפיגול פוסל את הקרבן במחשבה פסולה, נזק שאין רואים אותו; כאן חכמים מטילים חיוב על המזיד.

Believing a person about his own workנאמנות אדם על מלאכתו

A baraita: if he worked with another on pure foods and said “the pure foods I made with you became impure,” or on sacrifices and said “they became piggul,” he is believed; but “on such a day they became impure,” he is not. Abaye says: whatever is in his power, he is believed. Rava says: the latter case is when he met him earlier and said nothing.

תנו רבנן: היה עושה עמו בטהרות ואמר לו ״טהרות שעשיתי עמך נטמאו״, נאמן; ״ביום פלוני נטמאו״, אינו נאמן. אמר אביי: כל שבידו נאמן. רבא אמר: כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי, ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה.

Someone said “the pure foods I made with you on such a day became impure.” Rabbi Ami said: by strict law he is not believed. Rabbi Assi said before him: Rabbi Yoḥanan said in Rabbi Yosei’s name, “what can I do, the Torah believed him.”

ההוא דאמר ליה לחבריה: ״טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו״, אתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה: שורת הדין אינו נאמן. אמר לפניו רבי אסי: רבי, אתה אומר כן? הכי אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מה אעשה שהתורה האמינתו.

Where did the Torah believe him? Rabbi Yitzḥak bar Bisna: the High Priest on Yom Kippur is believed when he says the offering is piggul, though no one may be in the tent with him. Perhaps they heard him intend piggul? Then without trust he would not be believed either, since he might have said it later. Perhaps they saw through a wicket? That remains a difficulty.

היכן האמינתו? אמר רבי יצחק בר ביסנא: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, דכי אמר פגול מהימן, והכתיב ״וכל אדם לא יהיה באהל מועד״. ודלמא דשמעניה דפגיל? אי לאו דמהימן, אף על גב דשמעניה נמי לא מהימן, דדלמא לבתר הכי קאמר. ודלמא דחזיניה בפישפש? קשיא.

The scribe’s admissionהודאת הסופר

A scribe came before Rabbi Ami: “the Torah scroll I wrote for so-and-so, I did not write its divine names for their sake.” Where is the scroll? With the buyer. Rabbi Ami said: you are believed to lose your fee, but not to ruin the Torah scroll.

ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה: ״ספר תורה שכתבתי לפלוני, אזכרות שלו לא כתבתים לשמן״. אמר ליה: ספר תורה ביד מי? ביד לוקח. אמר ליה: נאמן אתה להפסיד שכרך, ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה.

Rabbi Yirmiya asked: he loses the fee for the names, but the whole fee? Yes, since a scroll whose names were not written for their sake is worth nothing. Let him pass a quill over them and sanctify them! Even Rabbi Yehuda, who permits it for one name, does not for a whole scroll, since it would look patched.

אמר ליה רבי ירמיה: נהי דהפסיד שכר אזכרות, שכר דספר תורה כוליה מי הפסיד? אמר ליה: אין, שכל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום. וליעבר עלייהו קולמוס? אפילו תימא רבי יהודה, עד כאן לא קאמר אלא בחדא אזכרה, אבל דכולי ספר תורה לא, משום דמיחזי כמנומר.

Another came before Rabbi Abbahu: “I did not process the parchment for its sake.” The scroll was with the buyer. Rabbi Abbahu said: since you are believed to lose your fee, you are believed to ruin the Torah scroll. Rabbi Abbahu applies the logic of migo where Rabbi Ami would not.

ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו, אמר ליה: ״ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילין שלו לא עיבדתים לשמן״. ביד לוקח. אמר לו: מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך, אתה נאמן להפסיד ספר תורה. רבי אבהו מפעיל כאן היגיון של ״מתוך״ שרבי אמי אינו מפעיל.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why is the Sabbatical year treated more strictly than Shabbat in planting?מדוע השביעית חמורה מן השבת בנטיעה?
  2. Why do the Rabbis not fine someone who intended to pay, atone or purify?מדוע חכמים אינם קונסים מי שהתכוון לשלם, לכפר או לטהר?
  3. What presumption resolves the contradiction in Rabbi Yosei?איזו חזקה מיישבת את הסתירה ברבי יוסי?
  4. How do Rabbi Ami and Rabbi Abbahu differ on a scribe’s admission?כיצד רבי אמי ורבי אבהו נבדלים בהודאת הסופר?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 54aגיטין נ״ד א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וְאֵין מוֹנִין לְשַׁבָּתוֹת. דָּבָר אַחֵר: נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַשְּׁבִיעִית, וְלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הַשַּׁבָּתוֹת. מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? הָכִי קָאָמַר: וְכִי תֵּימָא שַׁבָּת נָמֵי, זִימְנִין דְּמִיקְּלַע יוֹם שְׁלֹשִׁים – בְּשַׁבָּת, דְּאִי נָטַע הַהוּא יוֹמָא הוּא דְּסָלְקָא לֵיהּ שַׁתָּא, וְאִי לָא – לָא סָלְקָא לֵיהּ שַׁתָּא, תָּא שְׁמַע דָּבָר אַחֵר: נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַשְּׁבִיעִית, וְלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הַשַּׁבָּתוֹת. דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא – בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה חֲמִירָא לְהוּ שְׁבִיעִית. דְּהָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לַחֲבֵירוֹ: דַּיָּיר בַּר דַּיָּירְתָּא! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לָא אָכְלִי פֵּירֵי דִשְׁבִיעִית כְּווֹתָךְ. תָּא שְׁמַע: אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה – מְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין. שִׁילֵּם חוּלִּין טְמֵאִים, מַהוּ? אָמַר סוֹמְכוֹס מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּשׁוֹגֵג – תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, בְּמֵזִיד – אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, וְחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִים. וְהָוֵינַן בַּהּ: בְּמֵזִיד – אַמַּאי אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין? תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה – דְּאָכֵיל מִינֵּיהּ מִידֵּי דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ, וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ מִידֵּי דַּחֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ! וְאָמַר רָבָא, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה – מְשַׁלֵּם כָּל דְּהוּ. אָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה – מְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִים. שִׁילֵּם חוּלִּין טְמֵאִין, מַהוּ? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּשׁוֹגֵג – תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, בְּמֵזִיד – אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, וְחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין. וְאָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ (דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: לֹא קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קָנְסוּ)! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – גַּבְרָא לְשַׁלּוֹמֵי קָא מִיכַּוֵּין, אֲנַן נֵיקוּם וְלִיקְנְסֵיהּ?! תָּא שְׁמַע: דָּם שֶׁנִּטְמָא, וּזְרָקוֹ; בְּשׁוֹגֵג – הוּרְצָה, בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה. אָמַר לָךְ רַבִּי מֵאִיר: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – גַּבְרָא לְכַפּוֹרֵי קָא מְכַוֵּין, אֲנַן נֵיקוּם וְנִקְנְסֵיהּ?! תָּא שְׁמַע: הַמְעַשֵּׂר בַּשַּׁבָּת; בְּשׁוֹגֵג – יֹאכַל, בְּמֵזִיד – לֹא יֹאכַל. הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – גַּבְרָא לְתַקּוֹנֵי קָא מִיכַּוֵּין, אֲנַן לֵיקוּם וְלִיקְנְסֵיהּ?! תָּא שְׁמַע: הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בַּשַּׁבָּת; בְּשׁוֹגֵג – יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, בְּמֵזִיד – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – גַּבְרָא לְטַהוֹרֵי מָאנֵי קָא מִיכַּוֵּין, אֲנַן לֵיקוּם וְלִיקְנְסֵיהּ?! וְרָמֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה – בִּדְרַבָּנַן, דְּתַנְיָא:

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 54bגיטין נ״ד ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
נָפְלוּ וְנִתְפַּצְּעוּ; אֶחָד שׁוֹגֵג, וְאֶחָד מֵזִיד – לֹא יַעֲלוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּשׁוֹגֵג – יַעֲלוּ, בְּמֵזִיד – לֹא יַעֲלוּ. וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא חַד בִּתְרֵי בָּטֵל, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר, וְקָא קָנֵיס רַבִּי יְהוּדָה! הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, מִשּׁוּם דְּאָתֵי לְאִיעָרוֹמֵי. וְרָמֵי דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי – דִּתְנַן: נְטִיעָה שֶׁל עׇרְלָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנִּתְעָרְבוּ בִּנְטִיעוֹת אֲחֵרוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יְלַקֵּט. וְאִם לִיקֵּט – יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לְלַקֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף הַמִּתְכַּוֵּין לְלַקֵּט – יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם! הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רָבָא: חֲזָקָה אֵין אָדָם אוֹסֵר אֶת כַּרְמוֹ בִּנְטִיעָה אַחַת. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲזָקָה אֵין אָדָם אוֹסֵר אֶת כַּרְמוֹ בִּנְטִיעָה אַחַת. מַתְנִי׳ הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ בַּמִּקְדָּשׁ, מְזִידִין – חַיָּיבִין. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בִּטְהָרוֹת, וְאָמַר לוֹ: טְהָרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ, נִטְמְאוּ; הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בִּזְבָחִים, וְאָמַר לוֹ: זְבָחִים שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ, נִתְפַּגְּלוּ – נֶאֱמָן. אֲבָל אָמַר לוֹ: טְהָרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נִטְמְאוּ, וּזְבָחִים שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נִתְפַּגְּלוּ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. מַאי שְׁנָא רֵישָׁא, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל שֶׁבְּיָדוֹ – נֶאֱמָן. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן דְּאַשְׁכְּחֵיהּ וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי, וּלְבָתַר הָכִי אַשְׁכְּחֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ. הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: טְהָרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי – נִטְמְאוּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לֵיהּ: שׁוּרַת הַדִּין אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי אַסִּי: רַבִּי, אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהַתּוֹרָה הֶאֱמִינַתּוּ. הֵיכָן הֶאֱמִינַתּוּ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא: כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹכִיחַ, דְּכִי אָמַר פִּגּוּל – מְהֵימַן; וּמְנָא יָדְעִינַן? וְהָכְתִיב: ״וְכׇל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד״! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דִּמְהֵימַן? וְדִלְמָא דִּשְׁמַעְנֵיהּ דְּפַגֵּיל! אִי לָאו דִּמְהֵימַן, אַף עַל גַּב דִּשְׁמַעְנֵיהּ נָמֵי לָא מְהֵימַן, דְּדִלְמָא לְבָתַר הָכִי קָאָמַר. וְדִלְמָא דַּחֲזֵינֵיהּ בְּפִישְׁפָּשׁ? קַשְׁיָא. הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לֵיהּ: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי לִפְלוֹנִי, אַזְכָּרוֹת שֶׁלּוֹ לֹא כְּתַבְתִּים לִשְׁמָן. אֲמַר לֵיהּ: סֵפֶר תּוֹרָה בְּיַד מִי? אֲמַר לֵיהּ: בְּיַד לוֹקֵחַ. אֲמַר לֵיהּ: נֶאֱמָן אַתָּה לְהַפְסִיד שְׂכָרְךָ, וְאִי אַתָּה נֶאֱמָן לְהַפְסִיד סֵפֶר תּוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: נְהִי דְּהִפְסִיד שְׂכַר אַזְכָּרוֹת, שְׂכַר דְּסֵפֶר תּוֹרָה כּוּלֵּיהּ מִי הִפְסִיד?! אֲמַר לֵיהּ: אִין, שֶׁכׇּל סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאֵין אַזְכָּרוֹת שֶׁלּוֹ כְּתוּבוֹת לִשְׁמָן – אֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם. וְלִיעַבַּר עֲלַיְיהוּ קוּלְמוֹס, וְלִיקַדְּשֵׁיהּ! כְּמַאן – נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּתְנַן: הֲרֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם; וְנִתְכַּוֵּון לִכְתּוֹב ״יְהוּדָה״, וְטָעָה וְלֹא הֵטִיל בּוֹ דָּלֶת; מַעֲבִיר עָלָיו קוּלְמוֹס, וּמְקַדְּשׁוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַשֵּׁם מִן הַמּוּבְחָר. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בַּחֲדָא אַזְכָּרָה, אֲבָל דְּכוּלֵּי סֵפֶר תּוֹרָה – לָא, מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּמְנוּמָּר. הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אֲמַר לֵיהּ: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי לִפְלוֹנִי, גְּוִילִין שֶׁלּוֹ לֹא עִיבַּדְתִּים לִשְׁמָן. אֲמַר לֵיהּ: סֵפֶר תּוֹרָה בְּיַד מִי? אֲמַר לֵיהּ: בְּיַד לוֹקֵחַ. אָמַר לוֹ: מִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה נֶאֱמָן לְהַפְסִיד שְׂכָרְךָ, אַתָּה נֶאֱמָן לְהַפְסִיד סֵפֶר תּוֹרָה.

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.