How does the argument develop across both sides of this daf?
כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 53a or 53b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 52a and the next one is on Gittin 55a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 53a–53b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין נ״ג ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין נ״ב ע״א, והבאה היא על גיטין נ״ה ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 53a–53b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
Pouring or mixing?מנסך או מערב?
Rav says “pours” means an actual libation to idolatry; Shmuel says mixing forbidden libation wine into another’s wine. Shmuel does not explain it as actual pouring, since one who pours for idolatry incurs a capital penalty, and the greater penalty exempts from payment.
איתמר: מנסך, רב אמר מנסך ממש, ושמואל אמר מערב. מאן דאמר מערב, מאי טעמא לא אמר מנסך? אמר לך: מנסך קם ליה בדרבה מיניה, שחייב מיתה ופטור מן התשלומין.
Rav answers with Rabbi Yirmiya: the man acquires the wine when he lifts it, becoming liable for it, and incurs the capital penalty only later, at the moment of pouring. The two liabilities do not coincide, so payment is owed.
ואידך? כדרבי ירמיה, דאמר רבי ירמיה: משעת הגבהה הוא דקנה; מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך. שני החיובים אינם חלים בבת אחת, ולכן התשלום קיים.
Rav does not explain it as mixing, since that is the same as “mixing teruma,” already listed. Shmuel answers: those are fines, and one does not learn one fine from another. Each case must be stated on its own.
ולמאן דאמר מנסך, מאי טעמא לא אמר מערב? אמר לך: מערב היינו מדמע. ואידך? קנסא הוא, ומקנסא לא ילפינן.
Why three cases?מדוע שלושה מקרים?
For one who does learn fine from fine, why all three? Defiling alone might be because it ruins teruma completely, or because defiling ordinary produce in the Land is forbidden; mixing alone might be because it is common; defiling and mixing, because no greater penalty attaches.
ולמאן דיליף קנסא מקנסא, כל הני למה לי? צריכא: דאי תנא מטמא, משום דקא מפסיד לה לגמרי, או משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל; ואי אשמעינן מדמע, משום דשכיח; ואי אשמעינן מטמא ומדמע, משום דלא קים ליה בדרבה מיניה.
But pouring, where the greater penalty might apply, one might think is exempt; so it teaches us, following Rabbi Yirmiya. Each case adds a consideration the others lack.
אבל מנסך, דקים ליה בדרבה מיניה, אימא לא; קא משמע לן, כדרבי ירמיה. כל מקרה מוסיף שיקול שאין באחרים.
The father of Rabbi Avin taught: at first they said defiling and pouring; later they added mixing. Here too each is needed: defiling lacks a greater penalty, pouring ruins completely, and both involve great loss, while mixing involves only a small loss.
ולהא דתני אבוה דרבי אבין: בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך, חזרו לומר אף המדמע; צריכא: מטמא, דלא קים ליה בדרבה מיניה; מנסך, דקא מפסיד ליה לגמרי; ואי אשמעינן הני תרתי, משום דהפסד מרובה, אבל מדמע דהפסד מועט, אימא לא.
Ḥizkiya and Rabbi Yoḥananחזקיה ורבי יוחנן
Ḥizkiya says: by Torah law both unwitting and deliberate are liable, since invisible damage is called damage. Why did they exempt the unwitting? So that he will inform the owner, who would otherwise use the damaged food unawares.
אמר חזקיה: דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב; מאי טעמא? היזק שאינו ניכר שמיה היזק. ומה טעם אמרו בשוגג פטור? כדי שיודיעו.
If so, exempt the deliberate too! The answer: one who intends to damage will not inform anyway. The exemption is an incentive that works only for someone acting in good faith.
אי הכי, אפילו במזיד נמי! השתא לאוזוקי קא מכוין, אודועי לא מודע ליה. הפטור הוא תמריץ שפועל רק על מי שפועל בתום לב.
Rabbi Yoḥanan says: by Torah law both are exempt, since invisible damage is not called damage. Why is the deliberate liable? So that people will not go about defiling others’ pure food, saying “I am exempt.”
ורבי יוחנן אמר: דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור; מאי טעמא? היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. ומה טעם אמרו במזיד חייב? שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני.
Piggul and the red heiferפיגול ופרה אדומה
A challenge: priests who rendered an offering piggul in the Temple deliberately are liable, and a baraita adds “for the proper ordering of society.” If invisible damage is damage, it should say the unwitting are exempt for that reason. The answer: it means the deliberate are liable, and the unwitting exempt for the proper ordering of society.
תנן: הכהנים שפגלו במקדש, מזידים חייבין, ותני עלה: מפני תיקון העולם. ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק, ״שוגגין פטורין מפני תיקון העולם״ מיבעי ליה! הכי נמי קאמר: מזידין חייבין, הא שוגגין פטורין מפני תיקון העולם.
Rabbi Elazar objects: one who works with the purification water or the red heifer is exempt by human law and liable by heavenly law. If invisible damage is damage, he should be liable by human law. He himself answers: a heifer brought into the stall to nurse and thresh, or water used as counterweights.
מתיב רבי אלעזר: העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק, בדיני אדם נמי ליחייב! הוא מותיב לה והוא מפרק לה: פרה שהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש; מי חטאת ששקל בהן משקלות.
But Rava said water used as counterweights remains valid! The distinction: with the water itself it is valid, against it as a counterweight it is not; or, both against it, and the difference is whether he diverted his attention. The challenge is set aside.
והאמר רבא: מי חטאת ששקל בהן משקלות כשרה! לא קשיא: הא בגופן, הא בכנגדן. אלא אידי ואידי בכנגדן, ולא קשיא: הא דאסח דעתיה, הא דלא אסח דעתיה.
Rav Pappa’s refutationתיובתת רב פפא
Rav Pappa objects: one who stole a coin that was then invalidated, teruma that became impure, or leaven over which Pesaḥ passed, may say to the owner “here is yours before you.”
מתיב רב פפא: גזל מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, אומר לו ״הרי שלך לפניך״.
If invisible damage were damage, this thief would have to pay full value. The teruma that became impure looks unchanged, yet he returns it as is. This is a refutation of Ḥizkiya; it stands.
ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק, האי גזלן הוא, ממונא מעליא בעי שלומי! תיובתא דחזקיה; תיובתא.
The refutation shows that legal liability follows the physical state of the object: what looks the same can be returned, even if its worth has been destroyed. The Rabbis’ fines fill the gap Torah law leaves.
התיובתא מראה שהאחריות המשפטית הולכת אחר מצבו הגשמי של החפץ: מה שנראה כמות שהיה ניתן להשבה, אף אם ערכו נהרס. קנסות חכמים ממלאים את הפער שהתורה משאירה.
Fining the unwittingקנס על השוגג
Shall we say it is a Tannaitic dispute? Rabbi Meir says unwitting and deliberate are liable; Rabbi Yehuda says unwitting exempt. Rav Naḥman bar Yitzḥak says all agree invisible damage is not damage; they dispute whether to fine the unwitting because of the deliberate.
לימא כתנאי: המטמא והמדמע והמנסך, אחד שוגג ואחד מזיד חייב, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג פטור. אמר רב נחמן בר יצחק: דכולי עלמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי.
A contradiction: on one who cooks on Shabbat, Rabbi Meir says the unwitting may eat it, and Rabbi Yehuda says the deliberate never. The resolution: Rabbi Meir fines for rabbinic matters but not Torah ones, except pouring because of the gravity of idolatry; Rabbi Yehuda fines for Torah matters, but for pouring people keep away from idolatry anyway.
ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר: המבשל בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה: במזיד לא יאכל עולמית. דרבי מאיר: כי קניס בדרבנן, בדאורייתא לא קניס; ומנסך משום חומרא דעבודה זרה. דרבי יהודה: כי לא קניס בדרבנן, בדאורייתא קניס; ומנסך, משום חומרא דעבודה זרה מיבדל בדילי מיניה.
Another contradiction from planting on Shabbat and in the Sabbatical year. Rabbi Meir explains: in the Sabbatical year, unwitting or deliberate, it is uprooted, since Israel counts the years of the Sabbatical cycle and a tree’s age would reveal the sin. The discussion continues on daf 54.
ורמי: הנוטע בשבת בשוגג יקיים, במזיד יעקר; ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקר, דברי רבי מאיר. אלא התם כדקתני טעמא: מפני שישראל מונין לשביעית. ההמשך בדף נ״ד.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does Shmuel reject the meaning “actual libation”?מדוע שמואל דוחה את הפירוש ״מנסך ממש״?
- How do Ḥizkiya and Rabbi Yoḥanan each explain the enactment for unwitting and deliberate acts?כיצד חזקיה ורבי יוחנן מסבירים כל אחד את התקנה בשוגג ובמזיד?
- What does Rav Pappa’s case of the stolen coin prove?מה מוכיח מקרה המטבע הגזול של רב פפא?
- How does Rav Naḥman bar Yitzḥak recast the dispute of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda?כיצד רב נחמן בר יצחק מעצב מחדש את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה?
The source sheetדף המקורות
הַיְינוּ ״מְדַמֵּעַ״.
וְאִידָּךְ – קְנָסָא הוּא, וּמִקְּנָסָא לָא יָלְפִינַן.
וּלְמַאן דְּיָלֵיף קְנָסָא מִקְּנָסָא – כֹּל הָנֵי לְמָה לִי?
צְרִיכָא; דְּאִי תְּנָא מְטַמֵּא; אִי תְּרוּמָה – הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּקָא מַפְסֵיד לַהּ לִגְמָרֵי, וְאִי מְטַמֵּא חוּלִּין – מִשּׁוּם דְּאָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מְדַמֵּעַ – אֵימָא לָא.
וְאִי אַשְׁמְעִינַן מְדַמֵּעַ – מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחַ, אֲבָל מְטַמֵּא, דְּלָא שְׁכִיחַ – אֵימָא לָא.
וְאִי אַשְׁמְעִינַן מְטַמֵּא וּמְדַמֵּעַ – מִשּׁוּם דְּלָא קִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ,
אֲבָל מְנַסֵּךְ, דְּקִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ – אֵימָא לָא; קָא מַשְׁמַע לַן – כִּדְרַבִּי יִרְמְיָה.
וּלְהָא דְּתָנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים הַמְטַמֵּא וְהַמְנַסֵּךְ, חָזְרוּ לוֹמַר אַף הַמְדַמֵּעַ, כֹּל הָנֵי לְמָה לִי?
צְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן מְטַמֵּא – מִשּׁוּם דְּלָא קִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ; אֲבָל מְנַסֵּךְ, דְּקִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ – אֵימָא לָא;
וְאִי אַשְׁמְעִינַן מְנַסֵּךְ – מִשּׁוּם דְּקָא מַפְסֵיד לֵיהּ לִגְמָרֵי; אֲבָל מְטַמֵּא, דְּלָא מַפְסֵיד לֵיהּ לִגְמָרֵי – אֵימָא לָא;
וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי – מִשּׁוּם דְּהֶפְסֵד מְרוּבֶּה; אֲבָל מְדַמֵּעַ, דְּהֶפְסֵד מוּעָט – אֵימָא לָא; צְרִיכָא.
אָמַר חִזְקִיָּה: דְּבַר תּוֹרָה – אֶחָד שׁוֹגֵג, וְאֶחָד מֵזִיד – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק.
וּמַה טַּעַם אָמְרוּ בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר – כְּדֵי שֶׁיּוֹדִיעוֹ.
אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּמֵזִיד נָמֵי! הַשְׁתָּא לְאוֹזוֹקֵי קָא מְכַוֵּין, אוֹדוֹעֵי לָא מוֹדַע לֵיהּ?!
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דְּבַר תּוֹרָה – אֶחָד שׁוֹגֵג, וְאֶחָד מֵזִיד – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר – לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק. וּמַה טַּעַם אָמְרוּ בְּמֵזִיד חַיָּיב – שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וּמְטַמֵּא טׇהֳרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאוֹמֵר ״פָּטוּר אֲנִי״.
תְּנַן: הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ בַּמִּקְדָּשׁ, מְזִידִים – חַיָּיבִין; וְתָנֵי עֲלַהּ: מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.
וְאִי אָמְרַתְּ הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, הַאי ״שׁוֹגְגִין פְּטוּרִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
הָכִי נָמֵי קָאָמַר: מְזִידִין – חַיָּיבִין; הָא שׁוֹגְגִין – פְּטוּרִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.
מֵתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּמֵי חַטָּאת וּבְפָרַת חַטָּאת, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְאִי אָמְרַתְּ הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, בְּדִינֵי אָדָם נָמֵי לְחַיֵּיב!
הוּא מוֹתֵיב לַהּ – וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: פָּרָה – שֶׁהִכְנִיסָהּ לְרִבְקָה עַל מְנָת שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ; מֵי חַטָּאת – שֶׁשָּׁקַל בָּהֶן מִשְׁקָלוֹת.
וְהָאָמַר רָבָא: מֵי חַטָּאתWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
שֶׁשָּׁקַל בָּהֶן מִשְׁקָלוֹת, כְּשֵׁרָה! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּגוּפָן, הָא בִּכְנֶגְדָּן.
בְּגוּפָן – מַעֲשֶׂה קָא עָבֵיד בְּהוּ; וְאִי הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, בְּדִינֵי אָדָם נָמֵי לְחַיֵּיב! אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי בִּכְנֶגְדָּן; וְלָא קַשְׁיָא – הָא דְּאַסַּח דַּעְתֵּיהּ. הָא דְּלָא אַסַּח דַּעְתֵּיהּ.
מֵתִיב רַב פָּפָּא: גָּזַל מַטְבֵּעַ, וְנִפְסַל; תְּרוּמָה, וְנִטְמֵאת; חָמֵץ, וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח; אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״.
וְאִי אָמְרַתְּ הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, הַאי גַּזְלָן הוּא, מָמוֹנָא מְעַלְּיָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי! תְּיוּבְתָּא.
לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר, בְּמֵזִיד – חַיָּיב.
מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק; וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק?
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּכוּלֵּי עָלְמָא הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק; וְהָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד קָא מִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד; וּמָר סָבַר: לֹא קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד.
וְרָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר, וְרָמֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה – דְּתַנְיָא: הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת; בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית.
רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג, יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת – לַאֲחֵרִים, וְלֹא לוֹ; בְּמֵזִיד, לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית – לֹא לוֹ, וְלֹא לַאֲחֵרִים. קַשְׁיָא דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר, קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה!
דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר לָא קַשְׁיָא – כִּי קָנֵיס, בִּדְרַבָּנַן; בִּדְאוֹרָיְיתָא לָא קָנֵיס.
וְהָא מְנַסֵּךְ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, וְקָא קָנֵיס! מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, קָנֵס לֵיהּ.
דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא – כִּי לָא קָנֵיס, בִּדְרַבָּנַן; בִּדְאוֹרָיְיתָא – קָנֵיס. וְהָא מְנַסֵּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, וְלָא קָנֵיס! מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה. מִיבְדָּל בְּדִילִי מִינֵּיהּ.
וְרָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר בִּדְאוֹרָיְיתָא – דְּתַנְיָא: הַנּוֹטֵעַ בַּשַּׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יְקַיֵּים; בְּמֵזִיד – יַעֲקֹר; וּבַשְּׁבִיעִית – בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשְּׁבִיעִית – בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּים, בְּמֵזִיד יַעֲקֹר; וּבַשַּׁבָּת – בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, יַעֲקֹר.
וּלְטַעְמָיךְ, תִּקָּשֶׁה לָךְ הִיא גּוּפַהּ – מִכְּדֵי הָא דְּאוֹרָיְיתָא וְהָא דְּאוֹרָיְיתָא, מַאי שְׁנָא שַׁבָּת וּמַאי שְׁנָא שְׁבִיעִית?
אֶלָּא הָתָם, כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא – אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר בַּשַּׁבָּת – בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּים, בְּמֵזִיד יַעֲקֹר; וּבַשְּׁבִיעִית – בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקֹר? מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹנִין לַשְּׁבִיעִית,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
