← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 51גיטין דף 51 07 December 2030י״א כסלו תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 51 — Fixed, Written and Public: Claims Against Buyers and the Finder’s Oathקצוב, כתוב וידוע: תביעות כלפי לוקחים ושבועת המוצא

Gittin 51 — from whether an obligation must be fixed or written to reach sold property, through the daughters’ dowry and the wife’s daughter, to the finder’s oath and Rabbah’s reason for the oath of partial admissionגיטין נ״א — מן השאלה אם חיוב צריך להיות קצוב או כתוב כדי להגיע לנכסים משועבדים, דרך פרנסת הבנות ובת אשתו, אל שבועת המוצא ואל טעם רבה בשבועת מודה במקצת

4 min read4 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Zecharya Damari Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבZecharya Damari Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 51a or 51b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 47a and the next one is on Gittin 52a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 51a–51b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין נ״א ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין מ״ז ע״א, והבאה היא על גיטין נ״ב ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 51a–51b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

Fixed or written?קצוב או כתוב?

For Rabbi Ḥanina, must the obligation be both fixed and written, or does fixed suffice even unwritten? A case: a man died leaving two daughters and a son; the first daughter took a tenth of the estate for her dowry, and before the second collected, the son died.

איבעיא להו: לרבי חנינא, קצובין וכתובין בעי, או דלמא קצובין ואף על פי שאינן כתובין? תא שמע: מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים, ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן.

Rabbi Yoḥanan said the second waived her share. Rabbi Ḥanina said: greater than this they said: one collects from sold property for a dowry, though not for food; and you say she waived? The dowry is fixed but not written, yet collected.

אמר רבי יוחנן: שניה ויתרה. אמר לו רבי חנינא: גדולה מזו אמרו: מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, ואת אמרת שניה ויתרה? והא פרנסה דמיקץ קייצא, מיכתב לא כתיבא, וקא מוציאה.

The Gemara deflects: a dowry is different, since it is publicly known, it is as if written. Publicity gives buyers the same warning as a document would.

שאני פרנסה, כיון דאית לה קלא, כמאן דכתיבא דמי. הפרסום נותן ללוקחים אותה אזהרה שהיה נותן שטר.

The wife’s daughterבת אשתו

Rav Huna bar Manoaḥ objects: if they died, their own daughters are fed from free property, but she, the wife’s daughter whom he undertook to feed, is fed from sold property, since she is like a creditor. Her food is not fixed, yet collected.

מתיב רב הונא בר מנוח: מתו, בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין, והיא נזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב.

The answer: they made a formal acquisition from him. Then for the daughters too! The Gemara tries several distinctions: the daughter was not present at the acquisition, or he divorced and remarried; finally, his own daughter eats by the court’s stipulation, so an acquisition adds nothing for her.

הכא במאי עסקינן? בשקנו מידו. אי הכי, בנות נמי? בשקנו לזו ולא קנו לזו. מאי פסקא? בתו דלא הואי בשעת קנין? מי לא עסקינן דגרשה ואהדרה? אלא בתו דבתנאי בית דין קאכלה, לא מהני לה קנין.

Does she lose by it? Rather, his daughter eats by the court’s stipulation, and we suspect he may have handed her bundles of money, so she receives less protection. The wife’s daughter has a contractual claim with its own strength.

וכי מיגרע גרעה? אלא בתו, כיון דבתנאי בית דין קאכלה, אימר צררי אתפסה. בת אשתו יש לה תביעה חוזית בכוחה שלה.

Improvements and a Tannaitic disputeשבח וחלוקת תנאים

Rabbi Natan said: when does improvement not reach buyers? When the second’s purchase preceded the first’s improvement; but if the improvement came first, he collects from sold property. So the issue is priority, not writing.

תא שמע: אמר רבי נתן: אימתי? בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון; אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של שני, גובה מנכסים משועבדים. אלמא משום דלא קדים הוא.

It is a Tannaitic dispute: a baraita says one does not collect for produce, improvement, or wife’s and daughters’ support from sold property for the proper ordering of society, because they are not written. Rabbi Yosei says: what improvement of society is there? They are not fixed.

תנאי היא, דתניא: אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון אשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם, לפי שאין כתובין. אמר רבי יוסי: וכי מה תיקון העולם יש בזו? והלא אין קצובין.

Ulla’s reason, “not written,” matches the anonymous Tanna; Rabbi Ḥanina’s, “not fixed,” matches Rabbi Yosei. For Rabbi Yosei the rule is a matter of strict law, not of social enactment.

טעמו של עולא, ״שאין כתובין״, כתנא קמא; טעמו של רבי חנינא, ״שאין קצובין״, כרבי יוסי. לרבי יוסי הדין הוא מן הדין, ולא תקנה חברתית.

Purses and oxenכיסים ושוורים

Rabbi Yitzḥak says: “you found two tied purses of mine,” and the other says “I found only one”: he takes an oath. “Two tied oxen,” and he says “only one”: he does not. Why? Oxen can pull away from each other; purses cannot.

אמר רבי יצחק: ״שני כיסין קשורין מצאת לי״, והלה אומר ״לא מצאתי אלא אחד״, נשבע. ״שני שוורים קשורין מצאת לי״, והלה אומר ״לא היה אלא אחד״, אינו נשבע. מאי טעמא? שוורין מנתחי מהדדי, כיסין לא מנתחי מהדדי.

“You found two tied oxen of mine,” and he says “I found them and returned one of them to you”: he takes an oath, since he admits part of the claim. The logic of partial admission applies even to a finder.

״שני שוורים קשורין מצאת לי״, והלה אומר ״מצאתי והחזרתי לך אחד מהן״, הרי זה נשבע. היגיון ההודאה במקצת חל אף על מוצא.

But does Rabbi Yitzḥak not hold the mishnah, “the finder does not take an oath, for the proper ordering of society”? Without that enactment, people would stop returning lost objects for fear of being bound by oaths.

ורבי יצחק לית ליה ״המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם״? בלי התקנה, היו בני אדם נמנעים מהשבת אבידה מחשש שבועה.

Rabbi Eliezer ben Yaakovרבי אליעזר בן יעקב

Rabbi Yitzḥak follows Rabbi Eliezer ben Yaakov: sometimes a person swears on his own claim. “Your father had a maneh with me, and I repaid a peras”: he swears, though only he raised the debt. The Sages say he is like one returning a lost object and is exempt.

הוא דאמר כרבי אליעזר בן יעקב, דתניא: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו; כיצד? ״מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס״, הרי זה נשבע. וחכמים אומרים: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור.

Does Rabbi Eliezer ben Yaakov not exempt one who returns a lost object? Rav says the claimant is a minor. But one does not swear on a minor’s claim! “Minor” means an adult who is like a minor about his father’s affairs.

ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור? אמר רב: בטוענו קטן. קטן מידי מששא אית ביה? והתנן: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. מאי קטן? גדול; ואמאי קרי ליה קטן? דלגבי מילי דאביו קטן הוא.

If so, the “own claim” is really another’s claim with his own admission, like every partial admission. The Gemara looks for the real point of dispute elsewhere, in the psychology of the debtor.

אי הכי, טענת עצמו? טענת אחרים והודאת עצמו היא! כולהו טענתא נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו. אלא בדרבה קמיפלגי.

Rabbah: one does not brazenly denyרבה: אין אדם מעיז

Rabbah said: why did the Torah impose an oath on one who admits part? Because a person does not brazenly deny to his creditor’s face. He would like to deny all, but cannot; he would like to admit all, but is putting him off until he has money.

דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. בכוליה בעי למכפריה, ולא כפריה משום דאינו מעיז; בכוליה בעי לאודויי, ואישתמוטי הוא דקא משתמיט, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה.

The Torah imposed the oath so that he will admit the whole. The oath is a tool to bring out the truth that the debtor is avoiding, not a punishment.

ואמר רחמנא: רמי שבועה עילויה, כי היכי דלודי ליה בכוליה. השבועה היא כלי להוצאת האמת שהלווה נמנע ממנה, ולא עונש.

Rabbi Eliezer ben Yaakov holds one does not dare deny either to the creditor or to his son, so the admission is not like returning a lost object. The Sages hold one dares deny to the son, so one who does not is truly returning a lost object and is exempt.

רבי אליעזר בן יעקב סבר: לא שנא בו ולא שנא בבנו, אינו מעיז; הילכך לאו משיב אבידה הוא. ורבנן סברי: בו הוא דאינו מעיז, אבל בבנו מעיז; ומדלא מעיז, משיב אבידה הוא.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. How can publicity replace a written document in claims against buyers?כיצד פרסום יכול לבוא במקום שטר בתביעות כלפי לוקחים?
  2. Why is the wife’s daughter better protected than the man’s own daughter?מדוע בת אשתו מוגנת יותר מבתו של האיש?
  3. Why does Rabbi Yitzḥak distinguish between tied purses and tied oxen?מדוע רבי יצחק מבחין בין כיסים קשורים לשוורים קשורים?
  4. According to Rabbah, what does the oath of partial admission aim to achieve?לפי רבה, מה מבקשת להשיג שבועת מודה במקצת?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 51aגיטין נ״א א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
אוֹ דִּלְמָא קְצוּבִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן כְּתוּבִים? תָּא שְׁמַע, דְּאִיתְּמַר: מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבֵן, וְקָדְמָה הָרִאשׁוֹנָה וְנָטְלָה עִישּׂוּר נְכָסִים, וְלֹא הִסְפִּיקָה שְׁנִיָּה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הַבֵּן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנִיָּה וִיתְּרָה. וְאָמַר לוֹ רַבִּי חֲנִינָא, גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ: מוֹצִיאִין לְפַרְנָסָה וְאֵין מוֹצִיאִין לִמְזוֹנוֹת; וְאַתְּ אָמְרַתְּ שְׁנִיָּה וִיתְּרָה?! וְהָא פַּרְנָסָה – דְּמִיקָץ קַיְיצָא, מִיכְתָּב לָא כְּתִיבָא; וְקָא מוֹצִיאָה! שָׁאנֵי פַּרְנָסָה, כֵּיוָן דְּאִית לַהּ קָלָא, כְּמַאן דִּכְתִיבָא דָּמֵי. מֵתִיב רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ: מֵתוּ – בְּנוֹתֵיהֶן נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וְהִיא נִזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים – מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. אִי הָכִי, בָּנוֹת נָמֵי! בְּשֶׁקָּנוּ לָזוֹ, וְלֹא קָנוּ לָזוֹ. מַאי פַּסְקָא? בַּת אִשְׁתּוֹ, דַּהֲוַאי בִּשְׁעַת קִנְיָן – מַהֲנֵי לַהּ קִנְיָן; בִּתּוֹ, דְּלָא הֲוַאי בִּשְׁעַת קִנְיָן – לָא מַהֲנֵי לָהּ קִנְיַן. מִי לָא עָסְקִינַן דַּהֲווֹ תַּרְוַיְיהוּ בִּשְׁעַת קִנְיָן – וְהֵיכִי דָּמֵי, דְּגָרְשַׁהּ וְאַהְדְּרַהּ?! אֶלָּא בִּתּוֹ – דְּבִתְנַאי בֵּית דִּין קָאָכְלָה, לָא מַהֲנֵי לַהּ קִנְיַן; בַּת אִשְׁתּוֹ – דְּלָאו בִּתְנַאי בֵּית דִּין קָאָכְלָה, מַהֲנֵי לַהּ קִנְיָן. וְכִי מִיגְרָע גָּרְעָה?! אֶלָּא בִּתּוֹ – כֵּיוָן דְּבִתְנַאי בֵּית דִּין קָאָכְלָה, אֵימַר צְרָרֵי אַתְפְּסַהּ. תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי נָתָן: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁקָּדַם מִקָּחוֹ שֶׁל שֵׁנִי לְשִׁבְחוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן; אֲבָל קָדַם שִׁבְחוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן לְמִקָּחוֹ שֶׁל שֵׁנִי – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. אַלְמָא מִשּׁוּם דְּלָא קָדֵים הוּא! תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּירוֹת, וְלִשְׁבַח קַרְקָעוֹת, וְלִמְזוֹן אִשָּׁה וְהַבָּנוֹת – מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם; לְפִי שֶׁאֵין כְּתוּבִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי מָה תִּיקּוּן הָעוֹלָם יֵשׁ בָּזוֹ? וַהֲלֹא אֵין קְצוּבִין! וְהַמּוֹצֵא מְצִיאָה לֹא יִשָּׁבַע. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״שְׁנֵי כִּיסִין קְשׁוּרִין מָצָאתָ לִי״; וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא מָצָאתִי אֶלָּא אֶחָד״ – נִשְׁבָּע. ״שְׁנֵי שְׁוָורִים קְשׁוּרִין מָצָאתָ לִי״; וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא הָיָה אֶלָּא אֶחָד״ – אֵינוֹ נִשְׁבָּע. מַאי טַעְמָא? שְׁווֹרִין מִנַּתְחִי מֵהֲדָדֵי, כִּיסִין לָא מִנַּתְחִי מֵהֲדָדֵי. ״שְׁנֵי שְׁווֹרִין קְשׁוּרִין מָצָאתָ״; וְהַלָּה אוֹמֵר: ״מָצָאתִי וְהֶחְזַרְתִּי לָךְ אֶחָד מֵהֶן״ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע. וְרַבִּי יִצְחָק – לֵית לֵיהּ ״הַמּוֹצֵא מְצִיאָה לָא יִשָּׁבַע – מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם״?!

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 51bגיטין נ״א ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
הוּא דְּאָמַר, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב – דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: פְּעָמִים שֶׁאָדָם נִשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ. כֵּיצַד? ״מָנֶה לְאָבִיךְ בְּיָדִי, וְהֶאֱכַלְתִּיו פְּרָס״ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע. וְזֶה הוּא שֶׁנִּשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה, וּפָטוּר. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב – לֵית לֵיהּ: ״מֵשִׁיב אֲבֵידָה – פָּטוּר״?! אָמַר רַב: בְּטוֹעֲנוֹ קָטָן. קָטָן, מִידֵּי מְשָׁשָׁא אִית בֵּיהּ?! וְהָתְנַן: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן! מַאי ״קָטָן״ – גָּדוֹל; וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״קָטָן״? דִּלְגַבֵּי מִילֵּי דְאָבִיו, קָטָן הוּא. אִי הָכִי, טַעֲנַת עַצְמוֹ?! טַעֲנַת אֲחֵרִים הוּא! טַעֲנַת אֲחֵרִים, וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ. כּוּלְּהוּ טַעֲנָתָא נָמֵי, טַעֲנַת אֲחֵרִים וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ נִינְהוּ! אֶלָּא בִּדְרַבָּה קָמִיפַּלְגִי – דְּאָמַר רַבָּה, מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה: מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה – יִשָּׁבַע? חֲזָקָה – אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ; וְהַאי, בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי לְמִכְפְּרֵיהּ לֵיהּ, וְהַאי דְּלָא כַּפְרֵיהּ – מִשּׁוּם דְּאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ; וּבְכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ, וְהַאי דְּלָא אוֹדִי לֵיהּ – אִישְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ – סָבַר: עַד דְּהָווּ לִי זוּזֵי וּפָרַעְנָא לֵיהּ; וְאָמַר רַחֲמָנָא: רְמִי שְׁבוּעָה עִילָּוֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: לָא שְׁנָא בּוֹ וְלָא שְׁנָא בִּבְנוֹ – אֵינוֹ מֵעֵיז, וְהִילְכָּךְ לָאו מֵשִׁיב אֲבֵידָה הוּא; וְרַבָּנַן סָבְרִי: בּוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מֵעֵיז, אֲבָל בִּבְנוֹ מֵעֵיז, וּמִדְּלֹא מֵעֵיז – מֵשִׁיב אֲבֵידָה הוּא.

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.