← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 5גיטין דף 5 22 October 2030כ״ה תשרי תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 5 — When the Agent Cannot Speak: Later Generations, Decrees, and the Formula of the Sagesכשהשליח אינו יכול לומר: דורות אחרונים, גזירות, ומטבע שטבעו חכמים

Gittin 5 — from the agent who became deaf, through the woman and the husband as bearers, to the number of people before whom the get is givenגיטין ה׳ — מן השליח שנתחרש, דרך האישה והבעל כמביאים, אל מספר האנשים שבפניהם הגט ניתן

6 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Machluf Elbaz Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבMachluf Elbaz Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 5a or 5b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the next one is on Gittin 6a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 5a–5b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין ה׳ ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; והבאה היא על גיטין ו׳ ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 5a–5b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

The agent who became deafהשליח שנתחרש

The Gemara asks what the mishnah means by an agent who “cannot say.” If he is a deaf-mute, he cannot be an agent at all, since everyone is fit to bring a get except a deaf-mute, an imbecile, and a minor. Rav Yosef answers: he gave it to her while hearing and speaking, but became deaf before he managed to make the declaration.

הגמרא שואלת מה פירוש ״אינו יכול לומר״. אילימא חרש, חרש בר איתויי גיטא הוא? והתנן: הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן. אמר רב יוסף: כגון שנתנו לה כשהוא פקח, ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש.

That case suits Rava: the problem is confirmation, and the signatures can be confirmed in another way. It is difficult for Rabbah: if the concern is lishmah, confirming signatures does not solve it. The Gemara answers: we deal with a time after they learned. In later generations people know lishmah, so Rabbah’s original concern has lapsed.

המקרה מתאים לרבא: הבעיה היא קיום, ואת החתימות אפשר לקיים בדרך אחרת. לרבה קשיא: אם החשש הוא לשמה, קיום החתימות אינו פותר אותו. הגמרא משיבה: הכא במאי עסקינן, לאחר שלמדו. בדורות האחרונים בקיאים בלשמה, ולכן החשש המקורי של רבה פקע.

If so, even an agent who can speak should not need to declare. The answer is a decree: lest the matter revert to its corrupt state. Then why not apply the decree to one who cannot speak? A hearing agent who became deaf is rare, and the Sages did not decree concerning rare situations. The declaration survives as a preventive rule, applied to the ordinary case.

אי הכי, גם יכול לא יצטרך! גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו. אי הכי, אינו יכול נמי! פקח ונתחרש מילתא דלא שכיחא, ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. האמירה שורדת ככלל מונע, החל על המקרה השכיח.

The woman and the husband as bearersהאישה והבעל כמביאים

The Gemara challenges the rule about rare cases. A woman bringing her own get is also rare, yet the mishnah requires her to make the declaration. The answer is that this prevents a distinction within the institution of agency: whoever carries the get, the same procedure applies. Uniformity of procedure outweighs the rarity of the case.

הגמרא מקשה על הכלל של מילתא דלא שכיחא. הרי אשה דלא שכיחא, ותנן: האשה עצמה מביאה גיטה, ובלבד שצריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם. התשובה: שלא תחלוק בשליחות. מי שלא יישא את הגט, אותה פרוצדורה חלה. אחידות הנוהל גוברת על נדירות המקרה.

If uniformity is the principle, the husband who brings his own get should also declare. Yet a baraita teaches that a husband who brought his own get need not say “before me it was written and signed.” The husband’s exemption seems to break the uniform procedure.

אם האחידות היא העיקרון, גם הבעל שמביא את גיטו צריך לומר. אלמה תניא: הוא עצמו שהביא גיטו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. פטור הבעל נראה כשובר את הנוהל האחיד.

The answer goes to the purpose of the decree. The Sages required the declaration lest the husband later come, protest, and invalidate the get. When the husband himself holds the get in his hand, will he then protest against it? The rule’s own rationale removes the husband from its scope, without creating an arbitrary exception.

התשובה פונה לתכלית הגזירה. טעמא מאי אמרו רבנן צריך לומר? דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה. השתא מינקט נקיט ליה בידיה, וערעורי קא מערער עליה? טעם הדין עצמו מוציא את הבעל מתחומו, בלי ליצור חריג שרירותי.

Two bearers and a baraita that leans toward leniencyשני מביאים וברייתא הנוטה לקולא

Shmuel asked Rav Huna: if two people brought a get from abroad, must they say “before us it was written and signed”? He answered that they need not: if they said “before us he divorced her,” would they not be believed? Two people bring a full testimony of their own. This suits Rava, but challenges Rabbah, whose concern about lishmah is not solved by two bearers.

שמואל שאל את רב הונא: שניים שהביאו גט ממדינת הים, צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם? אמר ליה: אין צריכין; ומה אילו יאמרו ״בפנינו גרשה״, מי לא מהימני? לרבא ניחא, לרבה קשיא, שהרי חשש לשמה אינו נפתר בשני מביאים.

The same chain of answers returns. After they learned; if so, one should also be exempt; a decree lest it revert; if so, two as well; two people bringing a get is rare; but a woman is rare too; so as not to distinguish in agency; then the husband; he will not protest. The repetition shows how one framework can absorb several challenges.

אותה שרשרת תשובות חוזרת. לאחר שלמדו; אי הכי חד נמי; גזירה שמא יחזור; אי הכי בי תרי נמי; בי תרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא; והא אשה; שלא תחלוק בשליחות; ובעל; לא מערער. החזרה מראה כיצד מסגרת אחת יכולה לספוג כמה קושיות.

A baraita says: if he gave it without the declaration, it is valid if confirmed through its signatories, and otherwise invalid. The declaration was required not to be strict with her but to be lenient. The Gemara reads this as a case where she has already remarried. Since the husband does not protest, the court will not raise a protest on its own.

תא שמע: המביא גט ונתנו לה ולא אמר, אם נתקיים בחותמיו כשר, ואם לאו פסול; הוי, לא הוצרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם להחמיר עליה אלא להקל עליה. הגמרא מעמידה זאת בכגון שניסת. טעמא דילמא אתי בעל ומערער; השתא בעל לא קא מערער, אנן ניקום ונערער עלה?

Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Leviרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי

The two reasons are now found in an earlier pair: Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi, one saying lishmah and the other the unavailability of witnesses. The Gemara tries to determine who held which. The dispute of Rabbah and Rava thus turns out to continue a disagreement of the Land of Israel’s Amoraim.

שני הטעמים נמצאים עתה אצל זוג מוקדם יותר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר לפי שאין בקיאין לשמה וחד אמר לפי שאין עדים מצויין. הגמרא מנסה לברר מי אמר מה. מחלוקת רבה ורבא מתבררת כהמשך של מחלוקת אמוראי ארץ ישראל.

Rabbi Shimon bar Abba brought a get to Rabbi Yehoshua ben Levi and asked whether he must make the declaration. He was told he need not: it was said only for the earlier generations, who were not expert in lishmah; later generations are. That seems to prove that Rabbi Yehoshua ben Levi held the lishmah reason.

רבי שמעון בר אבא הביא גט לפני רבי יהושע בן לוי ושאל אם צריך לומר. אמר ליה: לא צריכת; לא אמרו אלא בדורות הראשונים שאין בקיאין לשמה, אבל בדורות האחרונים דבקיאין, לא. מכאן נראה שרבי יהושע בן לוי אמר לפי שאין בקיאין לשמה.

The Gemara rejects the proof. Rabbah himself accepts Rava’s reason, and we also said there is a decree lest it revert. So why exempt him? Rather, another person was with Rabbi Shimon bar Abba, making two bearers, and that person was not mentioned out of respect for Rabbi Shimon. The story is reread to fit the established framework.

הגמרא דוחה את הראיה. ותסברא? הא רבה אית ליה דרבא, ועוד הא אמרינן שמא יחזור דבר לקלקולו! אלא איניש אחרינא הוה בהדיה, והא דלא חשיב ליה משום כבודו דרבי שמעון. הסיפור נקרא מחדש כך שיתאים למסגרת המבוססת.

Before how many is the get given?בפני כמה נותנו לה?

Rabbi Yoḥanan and Rabbi Ḥanina dispute whether the get is given before two or three. A story settles who held what: Ravin bar Rav Ḥisda brought a get to Rabbi Yoḥanan, who told him: go give it to her before two and tell them “before me it was written and signed.” Rabbi Yoḥanan holds two.

רבי יוחנן ורבי חנינא חולקים אם הגט ניתן בפני שניים או בפני שלושה. מעשה מכריע: רבין בר רב חסדא הביא גט לפני רבי יוחנן, ואמר ליה: זיל הב לה באפי תרי, ואימא להו בפני נכתב ובפני נחתם. תסתיים, רבי יוחנן אמר בפני שניים.

Is the number tied to the reasons, two for lishmah and three for confirmation, which needs a court? That fails, since Rabbi Yoḥanan holds the witnesses reason yet requires only two, and Rabbah accepts Rava anyway. A second attempt ties it to whether the agent can become a witness and a witness a judge, but in rabbinic matters a witness may become a judge.

האם המספר קשור לטעמים, שניים ללשמה ושלושה לקיום הצריך בית דין? זה נכשל, שהרי רבי יוחנן אמר אין עדים מצויין ובכל זאת בפני שניים, ועוד הא רבה אית ליה דרבא. ניסיון שני תולה זאת בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין, אבל קיימא לן בדרבנן דעד נעשה דיין.

The final explanation is practical. One view holds that since a woman is fit to bring a get, sometimes a woman brings it and people would rely on her as one of the three; so three are needed besides her. The other view holds that people know she is a woman and will not count her. The dispute concerns how the public perceives the procedure.

ההסבר הסופי מעשי. מר סבר: כיוון דאשה כשרה להביא את הגט, זמנין דמייתא ליה איתתא וסמכי עלה. ואידך: אשה מידע ידעי ולא סמכי עלה. המחלוקת נוגעת לאופן שבו הציבור תופס את הנוהל.

The authority of the formula and its limitsסמכות הנוסח וגבולותיה

A baraita supports Rabbi Yoḥanan: if he gave it without declaring, Rabbi Meir says she must leave and the child is a mamzer; the Sages say the child is not a mamzer, and he should take it back and give it again before two with the declaration. Rabbi Meir’s severity is explained by his principle: whoever deviates from the formula coined by the Sages in gittin, she must leave and the child is a mamzer.

ברייתא מסייעת לרבי יוחנן: נתנו לה ולא אמר, יוציא והולד ממזר, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים אין הולד ממזר; כיצד יעשה? יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שניים ויאמר. חומרת רבי מאיר מוסברת בשיטתו: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, יוציא והולד ממזר.

Bar Hadya wished to bring a get. Rabbi Aḥi, who was appointed over gittin, told him he must stand over every single letter. Rabbi Ami and Rabbi Asi told him he need not. If one were to act stringently, one would cast aspersion on all earlier gittin. An excessive stringency can itself damage the system it seeks to protect.

בר הדיא בעי לאתויי גיטא. רבי אחי, דהוה ממונה אגיטי, אמר ליה: צריך אתה לעמוד על כל אות ואות. רבי אמי ורבי אסי אמרו ליה: לא צריכת. וכי תימא אעביד לחומרא, נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים. חומרה מופרזת עלולה לפגוע במערכת שהיא באה להגן עליה.

Rabba bar bar Ḥana brought a get, half of which was written before him and half not. Rabbi Elazar told him: even if only one line was written lishmah before him, he need not be present for more. The amud closes as Rav Ashi begins a further point, carried into daf 6. The practical rulings define the minimum that the declaration actually requires.

רבה בר בר חנה הביא גט שחציו נכתב בפניו וחציו לא. אמר ליה רבי אלעזר: אפילו לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה, שוב אינו צריך. העמוד נחתם כשרב אשי פותח דבר נוסף, הנמשך לדף ו׳. ההכרעות המעשיות מגדירות את המינימום שהאמירה דורשת באמת.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. How does “after they learned” change the status of the declaration for Rabbah?כיצד ״לאחר שלמדו״ משנה את מעמד האמירה לרבה?
  2. Why is the husband exempt while the woman who brings her own get is not?מדוע הבעל פטור ואילו האישה המביאה את גיטה אינה פטורה?
  3. What does the explanation about a woman bearer reveal about procedure and public perception?מה מלמד ההסבר על אישה מביאה על נוהל ועל תפיסת הציבור?
  4. How do Rabbi Meir’s view and the warning about aspersion on earlier gittin pull in opposite directions?כיצד שיטת רבי מאיר והאזהרה מפני לעז על גיטין הראשונים מושכות לכיוונים מנוגדים?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 5aגיטין ה׳ א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
אִילֵימָא חֵרֵשׁ, חֵרֵשׁ בַּר אֵיתוֹיֵי גִיטָּא הוּא?! וְהָתְנַן: הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן! וְאָמַר רַב יוֹסֵף: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ, וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ עַד שֶׁנִּתְחָרֵשׁ. לְרָבָא נִיחָא, לְרַבָּה קַשְׁיָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – לְאַחַר שֶׁלָּמְדוּ. אִי הָכִי, יָכוֹל נָמֵי! גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְזוֹר דָּבָר לְקִלְקוּלוֹ. אִי הָכִי, אֵינוֹ יָכוֹל נָמֵי! פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא, וּמִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גְּזוּר בַּהּ רַבָּנַן. וְהָא אִשָּׁה, דְּלָא שְׁכִיחָא, וּתְנַן: הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה גִּיטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁצְּרִיכָה לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״? שֶׁלֹּא תַּחְלוֹק בִּשְׁלִיחוּת. אִי הָכִי, בַּעַל נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: הוּא עַצְמוֹ שֶׁהֵבִיא גִּיטּוֹ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״? טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, דִּילְמָא אָתֵי בַּעַל מְעַרְעַר וּפָסֵיל לֵיהּ; הַשְׁתָּא מִינְקָט נָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ, וְעַרְעוֹרֵי קָא מְעַרְעַר עֲלֵיהּ?! תָּא שְׁמַע, דִּבְעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא: שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, צְרִיכִין שֶׁיֹּאמְרוּ ״בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם״ אוֹ אֵין צְרִיכִין? אֲמַר לֵיהּ: אֵין צְרִיכִין. וּמָה אִילּוּ יֹאמְרוּ ״בְּפָנֵינוּ גֵּרְשָׁהּ״, מִי לָא מְהֵימְנִי?! לְרָבָא נִיחָא, לְרַבָּה קַשְׁיָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – לְאַחַר שֶׁלָּמְדוּ. אִי הָכִי, חַד נָמֵי! גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְזוֹר דָּבָר לְקִלְקוּלוֹ. אִי הָכִי, בֵּי תְרֵי נָמֵי! בֵּי תְרֵי דְּמַיְיתוּ גִּיטָּא, מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא; וּמִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גְּזוּר בָּהּ רַבָּנַן. וְהָא אִשָּׁה, דְּלָא שְׁכִיחָא, וּתְנַן: הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה גִּיטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁהִיא עַצְמָהּ צְרִיכָה לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״! שֶׁלֹּא תַּחְלוֹק בִּשְׁלִיחוּת. אִי הָכִי, בַּעַל נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: הוּא עַצְמוֹ שֶׁהֵבִיא גִּיטּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״? טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ – דִּילְמָא אָתֵי בַּעַל מְעַרְעַר וּפָסֵיל לֵיהּ; הַשְׁתָּא מִינְקָט נָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ, וְעַרְעוֹרֵי קָא מְעַרְעַר עֲלֵיהּ?! תָּא שְׁמַע: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וּנְתָנוֹ לָהּ וְלֹא אָמַר לָהּ ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אִם נִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. הֱוֵי לֹא הוּצְרְכוּ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ לְהַחֲמִיר עָלֶיהָ, אֶלָּא לְהָקֵל עָלֶיהָ. לְרָבָא נִיחָא, לְרַבָּה קַשְׁיָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – לְאַחַר שֶׁלָּמְדוּ. וְהָאָמְרַתְּ: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְזוֹר הַדָּבָר לְקִלְקוּלוֹ! כְּשֶׁנִּיסַת. אִי הָכִי, הֱוֵי לָא הוּצְרְכוּ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ לְהַחְמִיר עָלֶיהָ אֶלָּא לְהָקֵל עָלֶיהָ?! מִשּׁוּם דְּנִיסַּת הוּא! הָכִי קָאָמַר: וְכִי תֵּימָא לְהַחֲמִיר עֲלַהּ וְלַפְּקַהּ, הֱוֵי לֹא הוּצְרְכוּ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ לְהַחְמִיר עָלֶיהָ אֶלָּא לְהָקֵל עָלֶיהָ,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 5bגיטין ה׳ ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
טַעְמָא מַאי – דִּילְמָא אָתֵי בַּעַל מְעַרְעַר וּפָסֵיל לֵיהּ; הַשְׁתָּא בַּעַל לָא קָא מְעַרְעַר, אֲנַן נֵיקוּם וּנְעַרְעַר עֲלַהּ?! בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְחַד אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ. תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא אַיְיתִי גִּיטָּא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וַאֲמַר לֵיהּ: צְרִיכְנָא לְמֵימַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, אֲבָל בְּדוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים דִּבְקִיאִין לִשְׁמָהּ – לֹא. תִּסְתַּיֵּים. וְתִסְבְּרָא?! וְהָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא! וְעוֹד, הָא אָמְרִינַן שֶׁמָּא יַחְזוֹר דָּבָר לְקִלְקוּלוֹ! אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא הֲוָה בַּהֲדֵיהּ, וְהָא דְּלָא חָשֵׁיב לֵיהּ – מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְרַבִּי שִׁמְעוֹן. אִיתְּמַר: בִּפְנֵי כַּמָּה נוֹתְנוֹ לָהּ? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא; חַד אָמַר: בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְחַד אָמַר: בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, דְּרָבִין בַּר רַב חִסְדָּא אַיְיתִי גִּיטָּא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וַאֲמַר לֵיהּ: זִיל הַב לָהּ בְּאַפֵּי תְּרֵי, וְאֵימָא לְהוּ ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״. תִּסְתַּיֵּים. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, קָסָבַר: לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ; וּמַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, קָסָבַר: לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ? וְתִסְבְּרָא?! הָא מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, וְהָכָא הֵיכִי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בִּפְנֵי שְׁנַיִם? וְעוֹד, הָא רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, וְהָכָא בְּשָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד וְעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין קָמִיפַּלְגִי: מַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, קָסָבַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד, וְעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין. וּמַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, קָסָבַר: שָׁלִיחַ נַעֲשֶׂה עֵד, וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין. וְהָא קַיְימָא לַן בִּדְרַבָּנַן דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין! אֶלָּא הָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: כֵּיוָן דְּאִשָּׁה כְּשֵׁירָה לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, זִמְנִין דְּמַיְיתָא לֵיהּ אִיתְּתָא וְסָמְכִי עֲלַהּ. וְאִידַּךְ: אִשָּׁה – מִידָּע יָדְעִי וְלָא סָמְכִי עֲלַהּ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וּנְתָנוֹ לָהּ וְלֹא אָמַר לָהּ ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ – יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְיֹאמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״. וְרַבִּי מֵאִיר, מִשּׁוּם דְּלֹא אָמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר? אִין, רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ. דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִיטִּין – יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר. בַּר הֶדְיָא בָּעֵי לְאֵתוֹיֵי גִּיטָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַחַי, דַּהֲוָה מְמוּנֶּה אַגִּיטֵּי, אֲמַר לֵיהּ: צָרִיךְ אַתָּה לַעֲמוֹד עַל כָּל אוֹת וָאוֹת. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, אָמְרִי לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ. וְכִי תֵּימָא אֶעֱבֵיד לְחוּמְרָא, נִמְצָא אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל גִּיטִּין הָרִאשׁוֹנִים. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אַיְיתִי גִּיטָּא, פַּלְגָא אִיכְּתַב קַמֵּיהּ וּפַלְגָא לָא אִיכְּתַב קַמֵּיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב בּוֹ אֶלָּא שִׁיטָה אַחַת לִשְׁמָהּ, שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. רַב אָשֵׁי אָמַר:

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.