How does the argument develop across both sides of this daf?
כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada explains why Resh Lakish, who left only a kav of saffron when he died, applied to himself the verse “and they leave their wealth to others.” It was not, God forbid, a sign of a grudging eye; on the contrary, it showed his good eye. He was content with his lot, and the little he had seemed much to him, so much that a kav of saffron deserved to be called “their wealth.” Ben Yehoyada on Gittin 47a · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
הבן יהוידע מבאר מדוע ריש לקיש, שהניח בשעת מותו רק קב של מוריקא, קרא על עצמו ״ועזבו לאחרים חילם״. לא משום צרות עין חס ושלום אמר כך, אלא אדרבה, הראה בזה עין טובה שהייתה לו: הוא היה שמח בחלקו, והמעט שלו נראה בעיניו מרובה, עד שקב של מוריקא היה ראוי לומר עליו ״חילם״. Ben Yehoyada on Gittin 47a · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
Sold to the Ludaeiנמכר ללודאי
A man sold himself to the Ludaei, a people who killed those they bought. Rabbi Ami ruled: redeem him. If the mishnah redeems the children of one who sold himself, because of the risk of their corruption, all the more here, where there is danger to life.
ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי, אתא לקמיה דרבי אמי; אמר ליה: פירקן. תנן: המוכר עצמו ואת בניו לגוים, אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים משום קלקולא; וכל שכן הכא, דאיכא קטלא.
The Rabbis told Rabbi Ami: this man is an apostate, seen eating carcasses and unslaughtered meat. He answered: perhaps he eats them for appetite, not to rebel. They said: sometimes permitted and forbidden food are both before him, and he leaves the permitted and eats the forbidden.
אמרו ליה רבנן לרבי אמי: האי ישראל מומר הוא, דקא חזו ליה דקאכיל נבילות וטריפות. אמר להו: אימא לתיאבון הוא דקאכיל. אמרו ליה: והא זמנין דאיכא היתירא ואיסורא קמיה, ושביק היתירא ואכיל איסורא!
Rabbi Ami said to him: go, they will not let me redeem you. The obligation to ransom yields once a person has shown that he rejects the Torah out of defiance.
אמר ליה: זיל, לא קא שבקי לי דאפרקינך. חובת הפדיון נסוגה כאשר האדם הראה שהוא דוחה את התורה להכעיס.
Resh Lakish and the Ludaeiריש לקיש והלודאי
Resh Lakish sold himself to the Ludaei. He took with him a bag with a ball of lead, knowing that on the last day they do whatever the victim asks, so that his blood would be forgiven them.
ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי. שקל בהדיה חייתא וגלגלתא, אמר: גמירי דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדי ליה, כי היכי דליחול אדמיה.
On the last day they asked what he wanted. He said: I want to bind you and seat you, and strike each of you once and a half with my bag. Each one he struck died; the last grinned at him, and Resh Lakish said: you laugh at me? I still owe you half a blow; and he killed them all.
יומא בתרא אמרו ליה: מאי ניחא לך? אמר להו: בעינא אקמטינכו ואותבינכו, וכל חד מינייכו אמחיה חייתא ופלגא. קמטינהו ואותבינהו; כל חד כד מחייה חד חייתא נפק נשמתיה. חרקיניה לשיניה; אמר ליה: אחוכי קא מחייכת בי? אכתי פש לך גבי פלגא דחייתא! קטלינהו כולהו.
He came home and sat eating and drinking. His daughter asked: don’t you want a cushion to recline on? He said: my daughter, my belly is my cushion. When he died he left a kav of saffron, and recited of himself “and they leave their wealth to others.”
נפק ואתא, יתיב קאכיל ושתי. אמרה ליה ברתיה: לא בעית מידי למזגא עליה? אמר לה: בתי, כריסי כרי. כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא, קרא אנפשיה: ״ועזבו לאחרים חילם״.
A gentile’s ownership of the Landקניין גוי בארץ ישראל
The mishnah: one who sells his field to a gentile, if a Jew later buys it back, he brings bikkurim from it, for the proper ordering of society. The Gemara asks what a gentile’s ownership does to the land’s sanctity.
מתני׳: המוכר את שדהו לגוי, לוקח ומביא ממנו ביכורים, מפני תיקון העולם. הגמרא שואלת מה עושה בעלות הגוי לקדושת הארץ.
Rabbah says a gentile’s purchase does not remove the land from tithes, since “the land is Mine,” the sanctity of the land is Mine; but he does acquire it to dig pits, ditches and caves, since “the earth He gave to human beings.”
אמר רבה: אף על פי שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר ״כי לי הארץ״, לי קדושת הארץ; אבל יש קנין לגוי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר ״והארץ נתן לבני אדם״.
Rabbi Elazar says the reverse: a gentile’s ownership does remove it from tithes, as “your grain” excludes a gentile’s grain; but he cannot dig in it, as “the earth is the Lord’s.” The dispute turns on whether “your grain” means grain grown on your land or grain you smoothed in the pile.
ורבי אלעזר אומר: אף על פי שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר ״דגנך״ ולא דגן גוי; אבל אין לו קנין לחפור בה, שנאמר ״לה׳ הארץ״. במאי קמיפלגי? מר סבר ״דגנך״ ולא דגן גוי, ומר סבר דיגונך ולא דיגון גוי.
Testing the viewsבחינת השיטות
Rabbah brings a proof: gleanings, forgotten sheaves and corner of a gentile are subject to tithes unless he renounced them. If these are a gentile’s gathered by a Jew, the gentile’s land is still liable. The Gemara rejects it: they may be a Jew’s gathered by a gentile; the Jew renounced them for Jews, not for gentiles.
אמר רבה: מנא אמינא לה? דתנן: הלקט והשכחה והפאה של גוי חייבין במעשר, אלא אם כן הפקיר. לאו דגוי וליקטינהו ישראל? לא, לעולם דישראל וליקטינהו גוי; נהי דמפקרי אדעתא דישראל, אדעתא דגוי מי מפקרי?
For Rabbi Elazar: a Jew who bought a field from a gentile before a third of the grain ripened and sold it back after, it is liable since it already became liable; implying otherwise not. The Gemara answers: this speaks of Syria, conquered by an individual, which is not a full conquest.
תא שמע: ישראל שלקח שדה מגוי עד שלא הביאה שליש, וחזר ומכרה לו משהביאה שליש, חייבת במעשר, שכבר נתחייבה. נתחייבה אין, לא נתחייבה לא. הכא במאי עסקינן? בסוריא, וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש.
Another proof: a Jew and a gentile who bought a field in partnership: Rebbi says the produce is mixed untithed and ordinary; Rabban Shimon ben Gamliel says the gentile’s part is exempt. They dispute retroactive clarification, but all agree a gentile’s ownership exempts; again the Gemara answers: in Syria.
תא שמע: ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות: טבל וחולין מעורבין זה בזה, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: של גוי פטור ושל ישראל חייב. עד כאן לא פליגי אלא ביש ברירה; אבל דכולי עלמא יש קנין לגוי להפקיע? הכא נמי בסוריא.
Two enactments on bikkurimשתי תקנות בביכורים
Rav Ḥiya bar Avin argues from the mishnah: “for the proper ordering of society” implies that by Torah law the buyer would not bring bikkurim, which fits Rabbi Elazar, who holds the gentile’s purchase ended the land’s obligation.
אמר רב חייא בר אבין: תא שמע: המוכר שדהו לגוי, לוקח ומביא ביכורים מפני תיקון העולם. מפני תיקון העולם אין, מדאורייתא לא; כרבי אלעזר.
Rav Ashi answers: there were two enactments. Originally they brought bikkurim by Torah law. Seeing that people sold land to gentiles freely, thinking it remained holy, the Rabbis enacted that the buyer would not bring them, so that selling would seem to cost the land its sanctity.
אמר רב אשי: שתי תקנות הוו. מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא; כיון דחזו דקא מקרי ומזבני, דסברי בקדושתייהו קיימן, תקינו להו דלא ליתו.
Then, seeing that a poor man who must sell would sell to anyone, and the land stayed in gentile hands, since Jews would not buy it back, they enacted again that the Jewish buyer does bring bikkurim. The second enactment encouraged redeeming the land.
כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבן, וקא משתקען ביד גוים, הדר תקינו להו דליתו. התקנה השנייה עודדה לגאול את הקרקע מיד הגוים.
A field sold for its produceהמוכר שדהו לפירות
One who sold his field for its produce: Rabbi Yoḥanan says the buyer brings bikkurim and recites the declaration, since owning the produce is like owning the field; Resh Lakish says he brings but does not recite, since it is not.
איתמר: המוכר שדהו לפירות, רבי יוחנן אמר: מביא וקורא; ריש לקיש אמר: מביא ואינו קורא. רבי יוחנן: קנין פירות כקנין הגוף דמי; ריש לקיש: קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.
Rabbi Yoḥanan cites “and to your household”: a man brings his wife’s bikkurim and recites. Resh Lakish answers that there the verse specifically says so. In another version Resh Lakish raised the verse, and Rabbi Yoḥanan replied that his own reason comes from there.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: ״ולביתך״, מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא. אמר ליה: שאני התם דכתיב ״ולביתך״. ואיכא דאמרי: איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן, ואמר ליה: טעמא דידי נמי מהכא קאמינא.
Another challenge: if he was on the way with his wife’s bikkurim and heard she had died, he brings and recites. Only because she died? It was needed lest we decree like Rabbi Yosei bar Ḥanina, who says if the messenger died on the way, the owner brings without reciting, since taking and bringing must be done by one person.
איתיביה: היה בא בדרך וביכורי אשתו בידו, ושמע שמתה, מביא וקורא. מתה אין, לא מתה לא? איצטריך, סלקא דעתך אמינא ליגזור משום דרבי יוסי בר חנינא, דאמר: בצרן ושגרן ביד שליח ומת השליח בדרך, מביא ואינו קורא, שנאמר ״ולקחת והבאת״, עד שתהא לקיחה והבאה באחד.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why did Rabbi Ami first agree to redeem the man and then refuse?מדוע רבי אמי הסכים תחילה לפדות את האיש ואחר כך סירב?
- How do Rabbah and Rabbi Elazar each divide a gentile’s ownership of land in Israel?כיצד רבה ורבי אלעזר מחלקים כל אחד את קניין הגוי בארץ ישראל?
- What was the purpose of each of the two enactments about bikkurim?מה הייתה מטרת כל אחת משתי התקנות בעניין ביכורים?
- How does the question “is owning produce like owning the field” decide whether one recites the declaration?כיצד השאלה ״קנין פירות כקנין הגוף״ מכריעה אם קוראים את מקרא ביכורים?
The source sheetדף המקורות
פִּירְקַן! אֲמַר לֵיהּ: תְּנַן: הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לַגּוֹיִם – אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים – מִשּׁוּם קִלְקוּלָא, וְכׇל שֶׁכֵּן הָכָא דְּאִיכָּא קְטָלָא.
אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי אַמֵּי: הַאי יִשְׂרָאֵל מוּמָר הוּא, דְּקָא חָזוּ לֵיהּ דְּקָאָכֵיל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת! אֲמַר לְהוּ: אֵימָא לְתֵיאָבוֹן הוּא דְּקָאָכֵיל.
אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָא זִמְנִין דְּאִיכָּא הֶיתֵּירָא וְאִיסּוּרָא קַמֵּיהּ, וְשָׁבֵיק הֶיתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא! אֲמַר לֵיהּ: זִיל, לָא קָא שָׁבְקִי לִי דְּאֶפְרְקִינָּךְ.
רֵישׁ לָקִישׁ זַבֵּין נַפְשֵׁיהּ לְלוּדָאֵי, שְׁקַל בַּהֲדֵיהּ חַיְיתָא וְגֻלְגֻּלְתָּא, אֲמַר: גְּמִירִי דְּיוֹמָא בָּתְרָא כֹּל דְּבָעֵי מִינַּיְיהוּ עָבְדִי לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלֵיחוּל אַדְּמֵיהּ.
יוֹמָא בָּתְרָא אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי נִיחָא לָךְ? אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אֶקְמְטִינְכוּ וְאוֹתְבִינְכוּ, וְכֹל חַד מִינַּיְיכוּ אֶמְחְיֵהּ חַיְיתָא וּפַלְגָא. קַמְטִינְהוּ וְאוֹתְבִינְהוּ, כֹּל חַד מִינַּיְיהוּ כַּד מַחְיֵיהּ חַד חַיְיתָא נְפַק נִשְׁמְתֵיהּ. חַרְקִינֵּיהּ לְשִׁינֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַחוֹכֵי קָא מְחַיְּיכַתְּ בִּי? אַכַּתִּי פָּשׁ לָךְ גַּבַּי פַּלְגָא דְּחַיְיתָא. קַטְלִינְהוּ כּוּלְּהוּ.
נְפַק וַאֲתָא, יָתֵיב קָאָכֵיל וְשָׁתֵי. אֲמַרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיה: לָא בָּעֵית מִידֵּי לְמִזְגֵּא עֲלֵיהּ? אֲמַר לַהּ: בִּתִּי, כְּרֵיסִי כָּרִי. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ שְׁבַק קַבָּא דְמוֹרִיקָא, קְרָא אַנַּפְשֵׁיהּ: ״וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם״.
מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ לְגוֹי – לוֹקֵחַ וּמֵבִיא מִמֶּנּוּ בִּכּוּרִים, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.
גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִידֵּי מַעֲשֵׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִי הָאָרֶץ״ – לִי קְדוּשַּׁת הָאָרֶץ; אֲבָל יֵשׁ קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִידֵי מַעֲשֵׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דְּגָנְךָ״ – וְלֹא דְּגַן גּוֹי; אֲבָל אֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַחְפּוֹר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ״.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: ״דְּגָנְךָ״ – וְלֹא דְּגַן גּוֹי, וּמָר סָבַר: דִּיגּוּנְךָ, וְלֹא דִּיגּוּן גּוֹי.
אָמַר רַבָּה: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן: הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל גּוֹי – חַיָּיבִין בְּמַעֲשֵׂר, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר.
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּיִשְׂרָאֵל וְלַיקְּטִינְהוּ גּוֹי – ״אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר״?! הָא מַפְקְרִי וְקָיְימִי! אֶלָּא לָאו דְּגוֹי – וְלַקְּטִינְהוּ יִשְׂרָאֵל;
טַעְמָא דְּהִפְקִיר, הָא לֹא הִפְקִיר – חַיָּיב!
לָא, לְעוֹלָם דְּיִשְׂרָאֵל וְלַקְּטִינְהוּ גּוֹי, וּדְקָא אָמְרַתְּ: הָא מַפְקְרִי וְקָיְימִי, נְהִי דְּמַפְקְרִי אַדַּעְתָּא דְיִשְׂרָאֵל, אַדַּעְתָּא דְגוֹי מִי מַפְקְרִי?!
תָּא שְׁמַע: יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח שָׂדֶה מִגּוֹי עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, וְחָזַר וּמְכָרָהּ לוֹ מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ – חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר, שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּיבָה. נִתְחַיְּיבָה – אִין, לֹא נִתְחַיְּיבָה – לָא!
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּסוּרְיָא, וְקָסָבַר: כִּיבּוּשׁ יָחִיד לָא שְׁמֵיהּ כִּיבּוּשׁ.
תָּא שְׁמַע: יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁלָּקְחוּ שָׂדֶה בְּשׁוּתָּפוּת –William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
טֶבֶל וְחוּלִּין מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל – חַיָּיב.
עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר ״יֵשׁ בְּרֵירָה״. וּמַר סָבַר ״אֵין בְּרֵירָה״; אֲבָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא – יֵשׁ קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר!
הָכָא נָמֵי בְּסוּרְיָא; וְקָסָבַר כִּיבּוּשׁ יָחִיד לָא שְׁמֵיהּ כִּיבּוּשׁ.
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין, תָּא שְׁמַע: הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְגוֹי – לוֹקֵחַ וּמֵבִיא בִּיכּוּרִים מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם – אִין, מִדְּאוֹרָיְיתָא – לָא!
אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁתֵּי תַּקָּנוֹת הֲווֹ – מֵעִיקָּרָא הֲווֹ מַיְיתִי מִדְּאוֹרָיְיתָא; כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָא מִקְּרִי וּמְזַבְּנִי, דְּסָבְרִי בִּקְדוּשְׁתַּיְיהוּ קָיְימָן, תַּקִּינוּ לְהוּ דְּלָא לַיְתוֹ;
כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּמַאן דְּלָא סַגִּי לֵיהּ – מְזַבֵּן, וְקָא מִשְׁתַּקְּעָן בְּיַד גּוֹיִם, הֲדַר תַּקִּינוּ לְהוּ דְּלַיְתוֹ.
אִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְפֵירוֹת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֵבִיא וְקוֹרֵא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵבִיא וְקוֹרֵא – קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא – קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: ״וּלְבֵיתְךָ״ – מְלַמֵּד, שֶׁאָדָם מֵבִיא בִּיכּוּרֵי אִשְׁתּוֹ, וְקוֹרֵא.
אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״וּלְבֵיתֶךָ״.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: ״וּלְבֵיתֶךָ״ – מְלַמֵּד, שֶׁאָדָם מֵבִיא בִּיכּוּרֵי אִשְׁתּוֹ וְקוֹרֵא – הָתָם הוּא דִכְתִיב ״וּלְבֵיתֶךָ״, אֲבָל בְּעָלְמָא – לָא! אֲמַר לֵיהּ: טַעְמָא דִּידִי נָמֵי מֵהָכָא קָאָמֵינָא.
אֵיתִיבֵיהּ: הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּבִיכּוּרֵי אִשְׁתּוֹ בְּיָדוֹ, וְשָׁמַע שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ – מֵבִיא וְקוֹרֵא. מֵתָה – אִין, לֹא מֵתָה – לָא!
הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא מֵתָה; וּמֵתָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ – סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לִיגְזוֹר מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא –
דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בְּצָרָן, וְשִׁגְּרָן בְּיַד שָׁלִיחַ, וּמֵת שָׁלִיחַ בַּדֶּרֶךְ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַחְתָּ״–״וְהֵבֵאתָ״ – עַד שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה וַהֲבָאָה בְּאֶחָד; קָא מַשְׁמַע לַן.
וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
