← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 45גיטין דף 45 01 December 2030ה׳ כסלו תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 45 — Captives, Fugitives and Holy Books: Limits Set for the Good of Societyשבויים, בורחים וספרי קודש: גבולות מפני תיקון העולם

Gittin 45 — from the fugitive slave who reaches the Land, through the limits on ransoming captives and the escape of Rav Ilish, to holy books bought from gentiles and the husband who divorces for a bad reputationגיטין מ״ה — מעבד שברח לארץ, דרך הגבולות על פדיון שבויים ובריחת רב עיליש, אל ספרי קודש הנקנים מגוים ואל המגרש את אשתו משום שם רע

6 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Yitzhak Nawi Talmid Chacham
Rabbi portraitדיוקן רבYitzhak Nawi Talmid Chacham
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada reads Rav Ilish’s surprise at Rav Naḥman’s daughters through the verse “one man in a thousand I found, but a woman among all these I did not find”: it refers to the righteous for whom nature is overturned, like those who stood in fire unharmed, and he thought the daughters who stirred a boiling pot with bare hands were such women. Once he saw them still doing it after their corruption, he concluded it was sorcery from the start. He explains why the raven called first, though Rav Ilish would not trust it: a righteous person’s evil angel too is forced to proclaim good, darkness precedes light as the shell precedes the fruit, and guilt is brought about through the guilty and merit through the meritorious: the raven’s call led the other captive to flee to his death, while Rav Ilish was saved through the dove, the image of the community of Israel. The doubled “Ilish, flee!” is the doubling of a righteous person’s name, a call to run both before and after the river, and a sign that the escape was for him alone. Ben Yehoyada on Gittin 45a · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

הבן יהוידע מפרש את תמיהת רב עיליש על בנות רב נחמן לפי הכתוב ״אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי״: הוא נאמר על צדיקים שנעשה להם דבר הפך הטבע, כמו העומדים באש ולא נכוו, וסבר שבנות רב נחמן, שבחשו קדרה בידיהן, הן כאלה. כשראה שעדיין הן עושות כן אחר שהחמיצו, הוכרח לומר שמתחילה מעשה כשפים היה. הוא מבאר מדוע קרא העורב תחילה אף שרב עיליש לא סמך עליו: אצל צדיק גם המלאך שמצד הרע מכריז טוב בעל כרחו, החושך קודם לאור כקליפה הקודמת לפרי, ומגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי: כרוז העורב גרם לאותו גברא לברוח ולהיהרג, ורב עיליש ניצל על ידי היונה, שכנסת ישראל נמשלה לה. כפל ״עיליש ברח״ הוא כפל שמו של צדיק בדרך חיבה, רמז לרוץ לפני מעבר המים ואחריו, וסימן שהבריחה נועדה לו לבדו. Ben Yehoyada on Gittin 45a · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

Who is fined: buyer or seller?מי נקנס: הלוקח או המוכר?

Rav Anan did not know the baraita that settled Shmuel’s two rulings. Even from Shmuel’s words alone, “not sold” might mean the money is a gift, as with one who betroths his sister, where Shmuel holds the money is a gift.

ורב ענן ברייתא לא שמיע ליה. ואי מדשמואל, ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין? דילמא אינה מכורה ומעות מתנה נינהו, מידי דהוה אמקדש את אחותו, ששמואל אמר מעות מתנה.

Abaye asks Rav Yosef: why fine the buyer, who loses the slave, rather than the seller? Rav Yosef answers: it is not the mouse that steals but the hole. Abaye retorts: without the mouse, how would the hole get anything?

אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי חזית דקנסינן ללוקח? נקנסיה למוכר! אמר ליה: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. אמר ליה: אי לאו עכברא, חורא מנא ליה?

The Gemara concludes: it is reasonable to fine where the prohibited item is found. The slave in the buyer’s hands outside the Land is the ongoing wrong, so the fine falls where the slave is.

מסתברא, היכא דאיכא איסורא, התם קנסינן. העבד ביד הלוקח בחוץ לארץ הוא העוולה המתמשכת, ולכן הקנס חל במקום שבו נמצא העבד.

The slave who fled to the Landהעבד שברח לארץ

A slave fled from abroad to the Land; his master followed him. Rabbi Ami said: let the slave write you a note for his value, and you write him a writ of freedom; if not, I will take him from you, following Rabbi Aḥai son of Rabbi Yoshiya.

ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ, אזל מריה אבתריה. אתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה: נכתוב לך שטרא אדמיה, וכתוב ליה גיטא דחירותא; ואי לא, מפקנא ליה מינך, מדרבי אחי ברבי יאשיה.

Rabbi Yoshiya reads “you shall not deliver a slave to his master” as one sold outside the Land; his son reads it as a slave who fled from outside to the Land, since the verse says “who escapes to you.” Rebbi reads it as one who bought a slave in order to free him, who wrote him: “when I buy you, you are acquired to yourself from now.”

רבי יאשיה אמר: במוכר עבדו לחוצה לארץ הכתוב מדבר. רבי אחי ברבי יאשיה אמר: בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ, שנאמר ״אשר ינצל אליך״. רבי אומר: בלוקח עבד על מנת לשחררו, וכגון דכתב ליה ״לכשאקחך, הרי עצמך קנוי לך מעכשיו״.

Rav Ḥisda’s slave fled to the Kutim; they answered his request with this verse, and he replied with the law of lost property and the reading of Rabbi Aḥai, which fit the verses as they understood them. When Abaye’s donkey strayed there, they asked for a sign; he said its belly is white, and they returned it only because he was Naḥmani, since all donkeys have white bellies.

רב חסדא ערק ליה עבדא לבי כותאי; שלחו ליה ״לא תסגיר עבד אל אדוניו״; שלח להו ״וכן תעשה לכל אבידת אחיך״, וכדרבי אחי ברבי יאשיה, משום דמשמע להו קראי. אביי אירכס ליה חמרא בי כותאי; שלח סימנא, דחיוורא כריסיה; שלחו ליה: אי לאו דנחמני את, לא הוה משדרנא ליה ניהלך; אטו כולי חמרי לאו כריסייהו חיוורין נינהו?

Ransoming captivesפדיון שבויים

The mishnah: captives are not ransomed for more than their value, for the proper ordering of society, and captives are not helped to escape, for the proper ordering of society; Rabban Shimon ben Gamliel says: for the benefit of the captives.

מתני׳: אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם; ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת השבויין.

Is the reason the burden on the community, or so that captors will not be encouraged to seize more? Levi bar Darga ransomed his daughter for thirteen thousand gold dinars. Abaye answers: who says he acted with the Sages’ consent? The question remains open.

איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם, משום דוחקא דצבורא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי? תא שמע: לוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד?

On escape: the Rabbis fear the captors will treat all captives harshly; Rabban Shimon ben Gamliel speaks of the captives’ own welfare. The difference is a case where there is only one captive.

ואין מבריחין: מאי בינייהו? איכא בינייהו דליכא אלא חד. לחכמים חוששים לכלל העולם, לרבן שמעון בן גמליאל לשבויים שיחמירו עליהם; כשיש רק שבוי אחד, אין לשבויים אחרים מה להפסיד.

Rav Ilish’s escapeבריחת רב עיליש

Rav Naḥman’s daughters stirred a boiling pot with their hands. Rav Ilish was troubled: “one man in a thousand I found, but a woman among all these I did not find,” yet here are Rav Naḥman’s daughters! Something happened; they were taken captive, and he with them.

בנתיה דרב נחמן בחשן קדרא בידייהו. קשיא ליה לרב עיליש: כתיב ״אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי״, הא איכא בנתיה דרב נחמן! גרמא להו מילתא ואשתביין, ואשתבאי איהו נמי בהדייהו.

A man who understood the speech of birds sat with him. A raven called: “Ilish, flee!”; Rav Ilish said a raven is a liar. A dove called the same, and he said: the community of Israel is likened to a dove; a miracle is being done for me. First he went to see whether Rav Naḥman’s daughters had kept their faith, to bring them back.

יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי. אתא עורבא, אמר: עיליש ברח, עיליש ברח. אמר: עורבא שקרא הוא. אתא יונה, אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא; שמע מינה מתרחיש לי ניסא. אמר: איזיל אחזי בנתיה דרב נחמן, אי קיימן בהימנותייהו אהדרינהו.

He heard them say in the privy: “these are our husbands, Nehardeans are husbands; let them tell their captors to take us far away, so no one will come to ransom us.” He fled with the other man; a miracle was done for him at the ferry, while the other was found and killed. When the daughters returned, still stirring the pot, he said: it was sorcery.

שמעינהו דקאמרן: ״הני גוברין, ונהרדעי גוברין; לימא להו לשבוייהו דלירחקינהו מהכא, דלא ליתו אינשי וליפרקינן״. קם ערק, הוא וההוא גברא. לדידיה איתרחיש ליה ניסא, עבר במברא; וההוא גברא אשכחוה וקטלוה. כי הדרן ואתן, אמר: בכשפים הוו קא בחשן קדרא.

Holy books from gentilesספרי קודש מגוים

The mishnah: one does not buy Torah scrolls, tefillin and mezuzot from gentiles for more than their value. Rav Budya infers that at their value one buys them, so a Torah scroll found with a gentile may be read; Rav Ashi answers: perhaps it is bought only to be stored away. Rav Naḥman rules: written by a heretic, burned; by a gentile, stored away; found with a heretic, stored away; with a gentile, disputed.

מתני׳: אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הגוים יותר על כדי דמיהן. אמר ליה רב בודיא לרב אשי: הא בכדי דמיהן לוקחין; שמע מינה ספר תורה שנמצא ביד גוי קורין בו? דילמא לגנוז. אמר רב נחמן: נקטינן: ספר תורה שכתבו מין ישרף, כתבו גוי יגנז, נמצא ביד מין יגנז, נמצא ביד גוי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו.

Three baraitot on a scroll written by a gentile: burned, for Rabbi Eliezer, who assumes a gentile’s intent is for idolatry; stored away, since “bind them and write them” excludes whoever does not bind tefillin; read, according to Rabban Shimon ben Gamliel, who permitted buying from a scribe in Sidon, since he requires the hide to be processed for the purpose, but not the writing.

ספר תורה שכתבו גוי: תני חדא ישרף, כרבי אליעזר דאמר סתם מחשבת גוי לעבודה זרה; ותניא אידך יגנז, ״וקשרתם וכתבתם״, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה; ותניא אידך קורין בו, ומעשה בגוי אחד בצידן שהיה כותב ספרים והתיר רבן שמעון בן גמליאל ליקח ממנו, דעיבוד לשמן בעי, כתיבה לשמן לא בעי.

One may pay somewhat more than their value, up to a tarpeik, a sela. An Arab woman brought Abaye a bag of tefillin; he offered her a measure of dates, and in anger she threw them into the river. Abaye said: I should not have belittled them so much before her.

תנו רבנן: מעלין בדמיהן עד כדי טרפעיק; אמר רב ששת: איסתירא. ההיא טייעתא דאייתי חייתא דתפילי לקמיה דאביי; אמר לה: יהבת לי ריש ריש בתמרי? אימליא זיהרא, שקלא שדתינהו בנהרא. אמר: לא אבעי לי לזלזולינהו באפה כולי האי.

Divorced for a bad name or a vowמגרש משום שם רע או משום נדר

A new mishnah: one who divorces his wife because of a bad reputation may not take her back; because of a vow, he may not take her back. Rabbi Yehuda says: a vow known to many, not; one not known to many, he may.

מתני׳: המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר; משום נדר לא יחזיר. רבי יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים יחזיר.

Rabbi Meir says: a vow that requires a Sage’s investigation, not; one that does not, he may. Rabbi Elazar says: they forbade one only because of the other. Rabbi Yosei son of Rabbi Yehuda tells of a man in Sidon who vowed to divorce his wife and did; the Sages let him take her back, for the proper ordering of society.

רבי מאיר אומר: כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר, ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר. אמר רבי אלעזר: לא אסרו זה אלא מפני זה. אמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו ״קונם אם איני מגרשיך״, וגרשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה, מפני תיקון העולם.

Rav Yosef bar Manyumi says in Rav Naḥman’s name: the rule applies when he said to her “because of a bad reputation I am divorcing you.” The stated reason binds him: if it later proves false, he cannot claim the divorce was mistaken. The discussion continues on daf 46.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: והוא שאמר לה ״משום שם רע אני מוציאך״. הטעם המפורש מחייב אותו: אם יתברר כשקר, אינו יכול לטעון שהגט היה בטעות. הדיון נמשך בדף מ״ו.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why does the Gemara finally fine the buyer and not the seller?מדוע הגמרא קונסת בסוף את הלוקח ולא את המוכר?
  2. What are the two possible reasons for not ransoming captives above their value?מהם שני הטעמים האפשריים שלא לפדות שבויים יותר על כדי דמיהן?
  3. What did Rav Ilish learn from the two birds and from the daughters’ words?מה למד רב עיליש משתי הציפורים ומדברי הבנות?
  4. Why may a holy book be bought from a gentile at its value but not above it?מדוע מותר לקנות ספר קודש מגוי בכדי דמיו אך לא יותר?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 45aגיטין מ״ה א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וְרַב עָנָן – בָּרַיְיתָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ; וְאִי מִדִּשְׁמוּאֵל – מִמַּאי דְּאֵינָהּ מְכוּרָה וּמָעוֹת חוֹזְרִין, דִּילְמָא אֵינָהּ מְכוּרָה וּמָעוֹת מַתָּנָה נִינְהוּ – מִידֵּי דְּהָוֵה אַמְּקַדֵּשׁ אֶת אֲחוֹתוֹ, דְּאִיתְּמַר: הַמְקַדֵּשׁ אֶת אֲחוֹתוֹ, רַב אָמַר: מָעוֹת – חוֹזְרִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי חָזֵית דְּקָנְסִינַן לְלוֹקֵחַ? נִקְנְסֵיהּ לְמוֹכֵר! אֲמַר לֵיהּ: לָאו עַכְבְּרָא גַּנָּב אֶלָּא חוֹרָא גַּנָּב. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו עַכְבְּרָא, חוֹרָא מְנָא לֵיהּ? מִסְתַּבְּרָא, הֵיכָא דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא הָתָם קָנְסִינַן. הָהוּא עַבְדָּא דַּעֲרַק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אֲזַל מָרֵיהּ אַבָּתְרֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לֵיהּ: נִכְתּוֹב לָךְ שְׁטָרָא אַדְּמֵיהּ, וּכְתוֹב לֵיהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא. וְאִי לָא, מַפְקַעְנָא לֵיהּ מִינָּךְ מִדְּרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה. דְּתַנְיָא: ״לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אוֹתְךָ לִי״ – יָכוֹל בְּגוֹי שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדוֹנָיו״, מַאי תַּקָּנָתוֹ? ״עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ וְגוֹ׳״. וְקַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה: הַאי ״מֵעִם אֲדוֹנָיו״?! ״מֵעִם אָבִיו״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: בְּמוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְקַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה: הַאי ״אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ״?! ״אֲשֶׁר יִנָּצֵל מֵעִמְּךָ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה: בְּעֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו״ – רַבִּי אוֹמֵר: בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד עַל מְנָת לְשַׁחְרְרוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הֵיכִי דָּמֵי? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי: ״לִכְשֶׁאֶקָּחֲךָ, הֲרֵי עַצְמְךָ קָנוּי לְךָ מֵעַכְשָׁיו״. רַב חִסְדָּא עֲרַק לֵיהּ עַבְדָּא לְבֵי כוּתָאֵי, שְׁלַח לְהוּ: [אַ]הְדְּרוּהּ נִיהֲלִי. שְׁלַחוּ לֵיהּ: ״לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו״. שְׁלַח לְהוּ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמוֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכׇל אֲבֵידַת אָחִיךָ״. שְׁלַחוּ לֵיהּ: וְהָכְתִיב: ״לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו״, שְׁלַח לְהוּ: הַהוּא, בְּעֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, וְכִדְרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה. וּמַאי שְׁנָא דִּשְׁלַח לְהוּ כִּדְרַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה? מִשּׁוּם דְּמַשְׁמַע לְהוּ קְרָאֵי. אַבָּיֵי אִירְכַס לֵיהּ חֲמָרָא בֵּי כוּתָאֵי, שְׁלַח לְהוּ: שַׁדְּרוּהּ לִי. שְׁלַחוּ לֵיהּ: שְׁלַח סִימָנָא. שְׁלַח לְהוּ: דְּחִיוּוֹרָא כְּרֵיסֵיהּ. שְׁלַחוּ לֵיהּ: אִי לָאו דְּנַחְמָנִי אַתְּ, לָא הֲוָה מְשַׁדַּרְנָא לֵיהּ נִיהֲלָךְ; אַטּוּ כּוּלֵּי חֲמָרֵי לָאו כְּרֵיסַיְיהוּ חִיוָּורֵי נִינְהוּ?! מַתְנִי׳ אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יָתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשְּׁבוּיִין. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי ״מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם״ – מִשּׁוּם דּוּחְקָא דְצִבּוּרָא הוּא, אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם דְּלָא לִגְרְבוּ וְלַיְיתוֹ טְפֵי? תָּא שְׁמַע: דְּלֵוִי בַּר דַּרְגָּא פַּרְקַהּ לִבְרַתֵּיהּ בִּתְלֵיסַר אַלְפֵי דִּינְרֵי זָהָב. אָמַר אַבָּיֵי: וּמַאן לֵימָא לַן דְּבִרְצוֹן חֲכָמִים עֲבַד? דִּילְמָא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים עֲבַד. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִפְּנֵי תַּקָּנַת שְׁבוּיִין: מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּלֵיכָּא אֶלָּא חַד. בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בָּחֲשָׁן קִדְרָא בִּידַיְיהוּ. קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַב עִילִישׁ, כְּתִיב: ״אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכׇל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי״, הָא אִיכָּא בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן! גְּרַמָא לְהוּ מִילְּתָא וְאִשְׁתַּבְיָין, וְאִישְׁתְּבִאי אִיהוּ נָמֵי בַּהֲדַיְיהוּ. יוֹמָא חַד הֲוָה יָתֵיב גַּבֵּיהּ הָהוּא גַּבְרָא, דַּהֲוָה יָדַע בְּלִישָּׁנָא דְצִיפּוֹרֵי. אֲתָא עוֹרְבָא וְקָא קָרֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָאָמַר? אֲמַר לֵיהּ: ״עִילִישׁ בְּרַח, עִילִישׁ בְּרַח״. אָמַר: עוֹרְבָא שַׁקָּרָא הוּא וְלָא סָמֵיכְנָא עֲלֵיהּ. אַדְּהָכִי אֲתָא יוֹנָה וְקָא קָרְיָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָאָמְרָה? אֲמַר לֵיהּ: ״עִילִישׁ בְּרַח, עִילִישׁ בְּרַח״. אָמַר: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּיוֹנָה מְתִילָא, שְׁמַע מִינַּהּ מִתְרְחִישׁ לִי נִיסָּא. אָמַר: אֵיזִיל אֶחְזֵי בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, אִי קָיְימָן בְּהֵימָנוּתַיְיהוּ – אַהְדְּרִינְהוּ. אֲמַר: נְשֵׁי, כׇּל מִילֵּי דְּאִית לְהוּ סָדְרָן לַהֲדָדֵי בְּבֵית הַכִּסֵּא. שַׁמְעִינְהוּ דְּקָאָמְרָן: עָדֵי גּוּבְרִין וּנְהַרְדָּעֵי גּוּבְרִין, לֵימָא לְהוּ לְשָׁבוֹיַיְהוּ דְּלִירַחֲקִינְהוּ מֵהָכָא, דְּלָא לֵיתוֹ אִינָשִׁין וְלִישְׁמְעִי וְלִיפְרְקִינַן. קָם, עֲרַק, אֲתָא אִיהוּ וְהָהוּא גַּבְרָא. לְדִידֵיהּ אִיתְרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא עֲבַר בְּמַבָּרָא, וְהָהוּא גַּבְרָא אַשְׁכְּחוּהּ וְקַטְלוּהּ. כִּי הָדְרָן וְאָתָן, אֲמַר: הֲווֹ קָא בָחֲשָׁן קִידְרָא בִּכְשָׁפִים. מַתְנִי׳ וְאֵין לוֹקְחִין סְפָרִים, תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 45bגיטין מ״ה ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רַב בּוּדְיָא לְרַב אָשֵׁי: יָתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן הוּא דְּאֵין לוֹקְחִין, הָא בִּכְדֵי דְמֵיהֶן – לוֹקְחִין; שְׁמַע מִינַּהּ סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצָא בְּיַד גּוֹי – קוֹרִין בּוֹ? דִּילְמָא לִגְנוֹז. אָמַר רַב נַחְמָן, נָקְטִינַן: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ מִין – יִשָּׂרֵף, כְּתָבוֹ גּוֹי – יִגָּנֵז. נִמְצָא בְּיַד מִין – יִגָּנֵז. נִמְצָא בְּיַד גּוֹי – אָמְרִי לַהּ יִגָּנֵז, וְאָמְרִי לַהּ קוֹרִין בּוֹ. סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ גּוֹי – תָּנֵי חֲדָא: יִשָּׂרֵף, וְתַנְיָא אִידַּךְ: יִגָּנֵז, וְתַנְיָא אִידַּךְ: קוֹרִין בּוֹ! לָא קַשְׁיָא, הָא דְּתַנְיָא ״יִשָּׂרֵף״ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: סְתָם מַחְשֶׁבֶת גּוֹי לַעֲבוֹדָה זָרָה. וְהָא דְּתַנְיָא ״יִגָּנֵז״ – הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתָנֵי רַב הַמְנוּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִפַּשְׁרוּנְיָא: סֵפֶר תּוֹרָה, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן מִין, וּמָסוֹר, גּוֹי, וְעֶבֶד, אִשָּׁה, וְקָטָן, וְכוּתִי, וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד – פְּסוּלִין; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּקְשַׁרְתָּם״–״וּכְתַבְתָּם״ – כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּקְשִׁירָה יֶשְׁנוֹ בִּכְתִיבָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בִּקְשִׁירָה אֵינוֹ בִּכְתִיבָה. וְהָא דְּתַנְיָא ״קוֹרִין בּוֹ״ – הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: לוֹקְחִין סְפָרִים מִן הַגּוֹיִם בְּכׇל מָקוֹם, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ כְּתוּבִין כְּהִלְכָתָן. וּמַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד בְּצַיְדָּן שֶׁהָיָה כּוֹתֵב סְפָרִים, וְהִתִּיר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לִיקַּח מִמֶּנּוּ. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – עִיבּוּד לִשְׁמָן בָּעֵי, כְּתִיבָה לִשְׁמָן לָא בָּעֵי?! דְּתַנְיָא: צִיפָּן זָהָב אוֹ שֶׁטָּלָה עֲלֵיהֶן עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה – פְּסוּלוֹת. עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה – כְּשֵׁרוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עִיבְּדָן לִשְׁמָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה – פְּסוּלוֹת, עַד שֶׁיְּעַבְּדֵן לִשְׁמָן. אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: בְּגֵר שֶׁחָזַר לְסוֹרוֹ. לְסוֹרוֹ?! כׇּל שֶׁכֵּן דְּהָוֵי לֵיהּ מִין! אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁחוֹזֵר לְסוֹרוֹ מִשּׁוּם יִרְאָה. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲלִין בִּדְמֵיהֶן, עַד כְּדֵי טַרְפָּעִיק. מַאי טַרְפָּעִיק? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אִיסְתֵּירָא. הָהִיא טַיַּיעְתָּא דְּאַיְיתַי חַיְיתָא דִתְפִילֵּי לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי. אֲמַר לַהּ: יָהֲבַתְּ לִי רֵישׁ רֵישׁ בְּתַמְרֵי? אִימַּלְיָא זִיהֲרָא, שְׁקַלָא שְׁדָתִינְהוּ בְּנַהֲרָא. אֲמַר: לָא אִבְּעַי לִי לְזַלְזוֹלִינְהוּ בְּאַפַּהּ כּוּלֵּי הַאי. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע – לֹא יַחְזִיר. מִשּׁוּם נֶדֶר – לֹא יַחְזִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ רַבִּים – לֹא יַחְזִיר, וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים – יַחְזִיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם – לֹא יַחְזִיר, וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם – יַחְזִיר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא אָסְרוּ זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּצַיְדָּן, בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: ״קֻוֽנָּם אִם אֵינִי מְגָרְשִׁיךְ״, וְגֵרְשָׁהּ, וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחְזִירֶנָּה, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. גְּמָ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: וְהוּא שֶׁאָמַר לָהּ: ״מִשּׁוּם שֵׁם רַע אֲנִי מוֹצִיאֵךְ״;

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.