How does the argument develop across both sides of this daf?
כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 44a or 44b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 38b and the next one is on Gittin 45a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 44a–44b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין מ״ד ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין ל״ח ע״ב, והבאה היא על גיטין מ״ה ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 44a–44b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
Taken by forceנלקח באונס
A further answer to the contradiction about “nimus”: the case is one where he borrowed on condition that the gentile could seize the slave as a pledge, but the gentile did not yet seize him. A baraita: if a gentile took the slave for his debt, or an extortioner took him, he does not go free.
ואיבעית אימא: בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו. תנו רבנן: גבאו בחובו, או שלקחו סיקריקון, לא יצא לחירות.
A contradiction: if the king’s officials seized a man’s threshing floor, for his debt he must tithe, for confiscation he is exempt. So seizure for debt counts as a sale. The Gemara answers: there he benefits, since his debt is paid; the slave law rests on a fine for an intentional act.
ורמינהי: הרי שאנסו בית המלך גורנו, אם בחובו חייב לעשר, אם באנפרות פטור מלעשר. שאני התם דקא משתרשי ליה; בעבד הקנס על מעשה מכוון.
Rav says one who sells his slave to a gentile parhang, an extortionist official, causes him to go free. What should he have done? He should have appeased the official and did not. The fine falls on anyone who could have kept the slave and chose not to.
אמר רב: המוכר עבדו לפרהנג גוי, יצא לחירות. מאי הוה ליה למעבד? הוה ליה לפייס ולא פייס. הקנס חל על מי שיכול היה לשמור על העבד ובחר שלא.
Rabbi Yirmiya’s questionsשאלות רבי ירמיה
Rabbi Yirmiya asks: if he sold him for thirty days, what then? From Rav’s parhang case no proof follows, since there the slave will not come back. The question is whether a temporary sale also cuts the slave off from mitzvot.
בעי רבי ירמיה: מכרו לשלשים יום, מהו? תא שמע דאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג גוי יצא לחירות; התם בפרהנג גוי, שאינה חוזרת. השאלה היא אם מכירה זמנית אף היא מנתקת את העבד מן המצוות.
And if he sold him excluding his labor, excluding mitzvot, excluding Shabbatot and festivals, what then? The sale leaves the slave in Jewish practice in part; does the fine still apply? These remain open.
מכרו חוץ ממלאכתו מהו? חוץ מן המצוות מהו? חוץ משבתות וימים טובים מהו? המכירה משאירה את העבד בחלקו בתוך חיי המצוות; האם הקנס עדיין חל? השאלות נשארות פתוחות.
Sold to a resident alien, to an apostate Jew, or to a Kuti? One point is resolved: a resident alien is like a gentile. On a Kuti and an apostate Jew, some say like a gentile and some like a Jew.
לגר תושב, לישראל מומר, לכותי, מהו? פשוט מיהא חדא: גר תושב הרי הוא כגוי. כותי וישראל מומר, אמרי לה כגוי ואמרי לה כישראל.
The slave who joined the troopsעבד שהפיל עצמו לגייסות
Rabbi Ami was asked: a slave who threw himself to a troop of soldiers, and his master can retrieve him neither by Jewish nor by gentile law, may the master take his value? Rabbi Yirmiya sent Rabbi Zerika to check his baraitot.
בעו מיניה מרבי אמי: עבד שהפיל עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, מהו שיטול את דמיו? אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא: פוק עיין במכילתיך.
He found: one who sells his house to a gentile, the money is forbidden; but if a gentile seized a Jew’s house and the owner cannot retrieve it, he may take its value and register it in their courts, since it is like rescuing it from them. The Gemara doubts the comparison: one does not sell a house lightly, since he needs it; a slave, whom he can do without, he might sell.
נפק דק ואשכח: המוכר ביתו לגוי, דמיו אסורין; וגוי שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכול להוציאו, מותר ליטול את דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם. ודילמא הני מילי בית, דלא סגי ליה בלא בית, לא אתי לזבוניה; אבל עבדא דסגי ליה בלא עבדא, אתי לזבוניה?
Rabbi Ami sent through Ami bar Natan: Torah goes out to all Israel; a slave who threw himself to the troops, whom his master cannot retrieve, the master may take his value and register it in gentile courts, since it is like rescuing from them.
שלח להו רבי אמי ביד אמי בר נתן: תורה יוצאה לכל ישראל: עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו, מותר ליטול את דמיו וכותב ומעלה בערכאות של גוים, מפני שהוא כמציל מידם.
A hundred times his valueעד מאה בדמיו
Rabbi Yehoshua ben Levi says one who sells his slave to a gentile is fined up to a hundred times his value, to redeem him. Is that precise? Resh Lakish says one who sells a large animal to a gentile is fined up to ten times its value; but a slave may be different, since each day he is removed from mitzvot.
אמר רבי יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי, קונסים אותו עד מאה בדמיו. דוקא או לאו דוקא? תא שמע דאמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי, קונסים אותו עד עשרה בדמיה. ודלמא שאני עבד, דכל יומא ויומא מפקע ליה ממצוות.
Another version reverses the numbers: ten for the slave, a hundred for the animal. A slave is different, since he does not come back to sell again; the animal may be sold repeatedly.
ואיכא דאמרי: אמר רבי יהושע בן לוי: עד עשרה בדמיו; ואמר ריש לקיש: בהמה גסה, עד מאה בדמיה. שאני עבד, דלא הדר ליה; בהמה דהדרא ליה, לקנסיה טפי.
Rather, the Gemara concludes, a sale of a slave to a gentile is uncommon, and for something uncommon the Rabbis did not impose an extra decree. The size of the fine reflects how often the wrong recurs.
אלא עבד מילתא דלא שכיחא, ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. גודל הקנס משקף עד כמה העוולה חוזרת ונשנית.
Is the son fined?האם קונסים את הבן?
Rabbi Yirmiya asked Rabbi Assi: if he sold his slave and died, is his son fined after him? One who slits the ear of a firstborn and dies, his son is fined, since that is a Torah prohibition; one who timed his work for the festival week and died, his son is not, since he did no prohibition. Here: was the fine on him, and he is gone, or on his money, which remains?
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אסי: מכר עבדו ומת, מהו שיקנסו את בנו אחריו? אם תמצי לומר צרם אוזן בכור ומת קנסו בנו אחריו, משום דאיסורא דאורייתא; ואם תמצי לומר כוון מלאכתו במועד ומת לא קנסו בנו, משום דלא עבד איסורא; הכא מאי? לדידיה קנסו רבנן, והא ליתיה? או לממוניה קנסו, והא איתיה?
Rabbi Assi answers from a mishnah: a field cleared of thorns in the Sabbatical year may be sown after it; if improved or manured, it may not. Rabbi Yosei bar Ḥanina adds: if he improved it and died, his son may sow it. So the Rabbis fined him, not his son.
אמר ליה: תניתוה: שדה שנתקווצה בשביעית תזרע למוצאי שביעית; נטייבה או נדיירה, לא תזרע. ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: נקטינן, הטיבה ומת, בנו זורעה. אלמא לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו.
Abaye adds a parallel: one who defiled another’s pure food and died, his son is not fined. Invisible damage is not legally damage; the liability is a rabbinic fine, imposed on the person and not on the heir.
אמר אביי: נקטינן, טימא טהרות של חבירו ומת, לא קנסו רבנן בנו אחריו. מאי טעמא? היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, וקנסא דרבנן הוא; לדידיה קנסוהו, לבריה לא.
Sold outside the Landנמכר לחוצה לארץ
A baraita: one who sells his slave outside the Land goes free and needs a writ from his second master. Rabban Shimon ben Gamliel says: sold to an Antiochene in Antioch, he goes free; to an Antiochene in the Land, not. Another baraita says one living in Lod does not free him: there he has a house in the Land, here only lodging.
תנו רבנן: המוכר עבדו לחוצה לארץ, יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני. רבן שמעון בן גמליאל אומר: פעמים יצא ופעמים לא יצא: לאנטוכי שבאנטוכיא יצא. והא תניא: לאנטוכי השרוי בלוד לא יצא? לא קשיא: הא דאית ליה ביתא בארץ ישראל, הא דאית ליה אושפיזא.
Rabbi Yirmiya asks about a Babylonian who married in the Land and his wife brought him slaves, intending to return: are they like hers or like his? The question applies to both views on whose law governs her property, and is left as teiku. Rabbi Yoḥanan taught that a slave who followed his master to Syria and was sold there goes free, if the master intended to return.
בעי רבי ירמיה: בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור, מהו? תיבעי למאן דאמר הדין עמה ולמאן דאמר הדין עמו; תיקו. אמר רבי אבהו: שנה לי רבי יוחנן: עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם, יצא לחירות; כאן שדעת רבו לחזור, כאן שאין דעת רבו לחזור.
Rav Anan heard two rulings from Shmuel, one on this slave and one on a field sold in the Jubilee year itself: in one the sale is undone, in the other not, and he forgot which. Rav Yosef resolves: since the slave needs a writ from his second master, that sale stands; the field is not sold, and the money is returned.
אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי: חדא הך, ואידך המוכר שדהו בשנת היובל; בחדא הדרי זביני ובחדא לא, ולא ידענא הי. אמר רב יוסף: מדתני ״וצריך גט שחרור מרבו שני״, שמע מינה קנייה רבו שני ולא הדרי זביני; והתם אינה מכורה, ומעות חוזרין.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why does Rav hold the master responsible when an extortioner takes the slave?מדוע רב מטיל אחריות על האדון כאשר פרהנג לוקח את העבד?
- Why may the master take payment for a slave who joined the troops?מדוע מותר לאדון ליטול דמים על עבד שהפיל עצמו לגייסות?
- What explains the different fines for a slave and a large animal?מה מסביר את הקנסות השונים לעבד ולבהמה גסה?
- Why is the son not fined for his father’s sale?מדוע אין קונסים את הבן על מכירת אביו?
The source sheetדף המקורות
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: בְּשֶׁלָּוָה עַל מְנָת לְמַשְׁכְּנוֹ, וְלֹא מִשְׁכְּנוֹ.
תָּנוּ רַבָּנַן: גְּבָאוֹ בְּחוֹבוֹ אוֹ שֶׁלְּקָחוֹ סִיקָרִיקוֹן, לֹא יָצָא לְחֵירוּת. וּבְחוֹבוֹ לֹא?!
וּרְמִינְהִי: הֲרֵי שֶׁאָנְסוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ גּוֹרְנוֹ, אִם בְּחוֹבוֹ – חַיָּיב לְעַשֵּׂר, אִם בָּאַנְפָּרוֹת – פָּטוּר מִלְּעַשֵּׂר!
שָׁאנֵי הָתָם, דְּקָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי – יָצָא לְחֵירוּת! הָתָם, הֲוָה לֵיהּ לְפַיֵּיס וְלֹא פִּיֵּיס.
גּוּפָא – אָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי – יָצָא לְחֵירוּת. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? הֲוָה לֵיהּ לְפַיֵּיס, וְלֹא פִּיֵּיס.
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מְכָרוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְפַרְהַנְגְּ גּוֹי – יָצָא לְחֵירוּת! הָתָם בְּפַרְהַנְגְּ גּוֹי שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת.
מְכָרוֹ חוּץ מִמְּלַאכְתּוֹ, מַהוּ? חוּץ מִן הַמִּצְוֹת, מַהוּ? חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, מַהוּ? לְגֵר תּוֹשָׁב, לְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, מַהוּ? לְכוּתִי, מַהוּ? פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא: גֵּר תּוֹשָׁב הֲרֵי הוּא כְּגוֹי. כּוּתִי וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד – אָמְרִי לַהּ כְּגוֹי, וְאָמְרִי לַהּ כְּיִשְׂרָאֵל.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַמֵּי: עֶבֶד שֶׁהִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָיסוֹת, וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ – לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מַהוּ שֶׁיִּטּוֹל אֶת דָּמָיו?
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זְרִיקָא: פּוֹק עַיֵּין בִּמְכִילָתָיךְ. נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר בֵּיתוֹ לְגוֹי – דָּמָיו אֲסוּרִין. וְגוֹי שֶׁאָנַס בֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאֵין בְּעָלָיו יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ – לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מוּתָּר לִיטּוֹל אֶת דָּמָיו, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן – מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם.
וְדִילְמָא הָנֵי מִילֵּי בַּיִת – דְּכֵיוָן דְּלָא סַגִּי לֵיהּ בְּלֹא בַּיִת, לָא אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ; אֲבָל עַבְדָּא – דְּסַגִּי לֵיהּ בְּלָא עַבְדָּא, אָתֵי לְזַבּוֹנֵיהּ – אוֹ לָא.
שְׁלַח לְהוּ רַבִּי אַמֵּי: ״מִינַּי אַמֵּי בַּר נָתָן, תּוֹרָה יוֹצְאָה לְכׇל יִשְׂרָאֵל: עֶבֶד שֶׁהִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָיסוֹת, וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ – לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מוּתָּר לִיטּוֹל אֶת דָּמָיו, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם – מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – קוֹנְסִים אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמָיו.
דַּוְקָא, אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי – קוֹנְסִים אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ!
וְדִלְמָא שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּכֹל יוֹמָא וְיוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת.
וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי – קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו. דַּוְקָא אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי – קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמֶיהָ!
שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּלָא הָדַר לֵיהּ.
אֶלָּא בְּהֵמָה טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּהָדְרָא לֵיהּ?! לִקְנְסֵיהּ טְפֵי חַד! אֶלָּא עֶבֶד מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא, וּמִלְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גָּזְרִי בַּהּ רַבָּנַן.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי אַסִּי: מָכַר עַבְדּוֹ וָמֵת, מַהוּ שֶׁיִּקְנְסוּ אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: ״צָרַם אוֹזֶן בְּכוֹר, וָמֵת – קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו״ – מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, אֲבָל הָכָא אִיסּוּרָא דְרַבָּנַן.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: ״כִּוֵּון מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, וָמֵת – לֹא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו״ – מִשּׁוּם דְּלָא עֲבַד אִיסּוּרָא, הָכָא מַאי? לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן – וְהָא לֵיתֵיהּ; אוֹ דִילְמָא לְמָמוֹנֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן – וְהָא אִיתֵיהּ?
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּוצָה בַּשְּׁבִיעִית, תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. נִטַּיְּיבָה אוֹ נִדַּיְּירָה – לֹא תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, נָקְטִינַן: הֱטִיבָהּ וָמֵת – בְּנוֹ זוֹרְעָהּ. אַלְמָא לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן.
אָמַר אַבָּיֵי, נָקְטִינַן: טִימֵּא טְהָרוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, וָמֵת – לָא קְנַסוּ רַבָּנַן בְּנוֹ אַחֲרָיו. מַאי טַעְמָא? הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, וּקְנָסָא דְּרַבָּנַן הִיא – לְדִידֵיהּ קַנְסוּהוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קָא קְנַסוּ רַבָּנַן.
אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ: תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פְּעָמִים יָצָא, וּפְעָמִים לֹא יָצָא. כֵּיצַד? אָמַר: ״פְּלוֹנִי עַבְדִּי מְכַרְתִּיהוּ לִפְלוֹנִי אַנְטוֹכִי״ – לֹא יָצָא. ״לְאַנְטוֹכִי שֶׁבְּאַנְטוֹכְיָא״ – יָצָא.
וְהָא תַּנְיָא: ״מְכַרְתִּיהוּ לְאַנְטוֹכִי״ – יָצָא, ״לְאַנְטוֹכִי הַשָּׁרוּי בְּלוֹד״ – לֹא יָצָא!
לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִית לֵיהּ בֵּיתָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָא דְּאִית לֵיהּ אוּשְׁפִּיזָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בֶּן בָּבֶל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וְדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, מַהוּ?
תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ, תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמּוֹ.
תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ – כֵּיוָן דְּהַדִּין עִמָּהּ, כְּדִידֵהּ דָּמוּ; אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דִּמְשַׁעְבְּדִי לֵיהּ לְפֵירָא, כְּדִידֵיהּ דָּמוּ?
וְתִיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמּוֹ – כֵּיוָן דְּהַדִּין עִמּוֹ, כְּדִידֵיהּ דָּמוּ; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא קָנֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ – כְּדִידֵהּ דָּמוּ? תֵּיקוּ.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, שָׁנָה לִי רַבִּי יוֹחָנָן: עֶבֶד שֶׁיָּצָא אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא, וּמְכָרוֹ שָׁם רַבּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת. וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ!
לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁדַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר, כָּאן שֶׁאֵין דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר.
וְהָתַנְיָא: יוֹצֵא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא – ״יוֹצֵא״?! לָא סַגִּי דְּלָא נָפֵיק?! וְהָתְנַן: וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין!
אֶלָּא יָצָא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא, וּמְכָרוֹ רַבּוֹ שָׁם; אִם דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר – כּוֹפִין אוֹתוֹ, וְאִם אֵין דַּעַת רַבּוֹ לַחְזוֹר – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ.
אָמַר רַב עָנָן, שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי: חֲדָא – הָךְ; וְאִידָּךְ – דְּאִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ; רַב אָמַר: מְכוּרָה, וְיוֹצְאָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ מְכוּרָה כׇּל עִיקָּר.
בַּחֲדָא – הָדְרִי זְבִינֵי, וּבַחֲדָא – לָא הָדְרִי זְבִינֵי; וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ.
אָמַר רַב יוֹסֵף: נִיחְזֵי אֲנַן, מִדְּתָנֵי בְּבָרַיְיתָא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי. שְׁמַע מִינַּהּ קַנְיֵיהּ רַבּוֹ שֵׁנִי, וְלָא הָדְרִי זְבִינֵי; וְכִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָתָם אֵינָהּ מְכוּרָה – וּמָעוֹת חוֹזְרִין.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
