How does the argument develop across both sides of this daf?
כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 43a or 43b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 38b and the next one is on Gittin 45a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 43a–43b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין מ״ג ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין ל״ח ע״ב, והבאה היא על גיטין מ״ה ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 43a–43b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
A slave sold for a future fineעבד שנמכר לקנס עתידי
The question continues: for Rabbi Meir, perhaps the owner of the ox will admit and be exempt, so the fine may never come. For the Rabbis, who do not allow selling what has not come into existence, like a palm’s fruit that is not yet there, here the ox and the slave already exist; what then?
השאלה נמשכת: לרבי מאיר, דלמא מודה ומיפטר, ושמא הקנס לא יבוא כלל. ולרבנן, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל דהשתא ליתנהו, אבל הכא הא קאי שור והא קאי עבד; מאי?
Rabbi Abba brings a baraita on “and one born in his house”: the verse teaches that a slave eats teruma even if he is worth nothing, and the acquired slave likewise. If a slave sold for his fine were truly sold, is there any slave who cannot be sold for a fine, and so worth nothing?
אמר רבי אבא: תא שמע ״ויליד בית״: מה יליד בית אף על פי שאינו שוה כלום אוכל, אף קנין כספו אף על פי שאינו שוה כלום אוכל. ואי סלקא דעתך עבד שמכרו רבו לקנס מכור, מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא?
Yes, there is: a slave who is mortally ill, treifa, since one who kills him owes no fine. But he is still fit to stand before his master, as a disfigured or boil-stricken slave has some value; the question remains open.
אין, איכא עבד טרפה. והא חזי למיקם קמיה, כמנוול ומוכה שחין! השאלה נשארת בלא הכרעה ברורה.
A half-free man betroths a free womanמי שחציו בן חורין שקידש בת חורין
What if a half-free man betrothed a free woman? If an Israelite who says “be betrothed to half of me” betroths, that is because he is fit for her entirely; this one is not. And if one who betroths half a woman fails, that is because he left part of his acquisition; this one leaves nothing. What is the law?
איבעיא להו: מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין, מהו? אם תמצא לומר בן ישראל שאמר ״התקדשי לחציי״ מקודשת, דחזיא לכוליה; הא לא חזיא לכוליה. ואם תמצא לומר המקדש חצי אשה אינה מקודשת, דשייר בקנינו; הא עבד לא שייר בקנינו. מאי?
A proof: one who kills a half-free person pays half the ransom to his heirs. If his betrothal were void, where would he have heirs? Rav Ada bar Ahava answers: the ox made him treifa, and “his heirs” means himself.
תא שמע: המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין, נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. ואי אמרת קידושיו לאו קידושין, יורשין מנא ליה? אמר רב אדא בר אהבה: כשעשאו טרפה, ומאי יורשיו? נפשיה.
Rava finds two objections: the baraita says “his heirs,” and ransom, according to Resh Lakish, is paid only after death. Rather, Rava says, he is fit to have heirs but has none. The question again stays unresolved.
אמר רבא: שתי תשובות בדבר; חדא, דיורשיו קתני; ועוד, כופר הוא, ואמר ריש לקיש כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה. אלא אמר רבא: ראוי ליטול ואין לו.
The teacher who stumbledהחכם שנכשל
Rava rules: just as one who betroths half a woman fails, so a woman who is half maidservant and half free cannot be betrothed. Rabbah bar Rav Huna taught the same publicly; Rav Ḥisda objected: are they alike? There he left part of his acquisition; here he did not.
אמר רבא: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה, אין קידושיה קידושין. דרש רבה בר רב הונא כן; אמר ליה רב חסדא: מי דמי? התם שייר בקנינו, הכא לא שייר בקנינו.
Rabbah bar Rav Huna set up a speaker again and expounded: “And let this stumbling be under your hand”; a person does not stand on words of Torah unless he has stumbled in them. Although one who betroths half a woman fails, a half-free woman’s betrothal is valid.
הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש: ״והמכשלה הזאת תחת ידך״, אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן. אף על פי שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת, חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה, קידושיה קידושין.
Rav Sheshet holds like Rava, and answers the objection from the “designated maidservant,” described as half maidservant betrothed to a Hebrew slave: go to Rabbi Yishmael, who calls a full Canaanite maidservant “betrothed,” which can only mean “designated.” So too here.
אמר רב ששת כרבא. ואם לחשך אדם לומר: שפחה חרופה זו שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי, אלמא בת איתרוסי היא; אמור לו: כלך אצל רבי ישמעאל, שאומר בשפחה כנענית המאורסה לעבד עברי; אלא מאי מאורסת? מיוחדת; הכא נמי מיוחדת.
Two betrothals and yibbumשני קידושין ויבום
Rav Ḥisda rules: a half-free woman betrothed to Reuven, then freed and betrothed to Shimon, and both die, does yibbum with Levi. She is not “the wife of two dead men,” since only one betrothal can be valid: if Reuven’s was, Shimon’s was not, and vice versa.
אמר רב חסדא: חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן, ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון, ומתו שניהם, מתייבמת ללוי; ואין אני קורא בה אשת שני מתים. מה נפשך: אי קידושי ראובן קידושין, קידושי שמעון לאו קידושין, ואי להפך, להפך.
In the same case Rav Yosef bar Ḥama says in Rav Naḥman’s name that the first betrothal lapsed when she was freed; Rabbi Zeira says in his name that the first betrothal was completed. Rabbi Zeira argues from “they shall not be put to death because she was not freed”: had she been freed, the death penalty would apply.
איתמר: רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן: פקעו קידושי ראשון; רבי זירא אמר רב נחמן: גמרו קידושי ראשון. אמר רבי זירא: כוותיה דידי מסתברא, דכתיב ״לא יומתו כי לא חופשה״, הא חופשה, יומתו.
Abaye rejects the proof: for the school of Rabbi Yishmael, who reads the verse as a Canaanite maidservant, would freeing her alone make it a capital offense? Rather, it means she was freed and then betrothed again; so too here.
אמר ליה אביי: ולתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי, הכי נמי דכי חופשה יומתו? אלא מאי אית לך למימר, שחופשה וחזרה ונתקדשה; הכא נמי שחופשה וחזרה ונתקדשה.
A half-free woman freed by compulsionשפחה למחצה ששוחררה בכפייה
Rav Huna bar Ketina reports in Rabbi Yitzḥak’s name an incident: a woman who was half maidservant and half free, and they compelled her master to free her. Whose view is this?
אמר רב הונא בר קטינא אמר רבי יצחק: מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה ועשאה בת חורין. כמאן?
The Gemara proposes Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who says the command “be fruitful and multiply” was said to both man and woman, as the verse says “God blessed them and said to them.” Then a woman too has a claim that her status must not prevent her from building a family.
כרבי יוחנן בן ברוקה, דאמר: על שניהם הוא אומר ״ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ״. לפי זה גם לאישה טענה שמעמדה לא ימנע ממנה להקים משפחה.
Rav Naḥman bar Yitzḥak rejects this: no, people treated her as ownerless and acted promiscuously with her. The compulsion came from moral necessity, not from a woman’s obligation to procreate.
אמר רב נחמן בר יצחק: לא, מנהג הפקר נהגו בה. הכפייה באה מחמת צורך מוסרי, ולא מחיוב האישה בפריה ורביה.
The slave sold to gentilesהמוכר עבדו לגוים
A new mishnah: one who sells his slave to gentiles or outside the Land goes free. A baraita adds that he needs a writ from his first master. Rabban Shimon ben Gamliel says: only if he did not write him an “ono”; if he did, that is his release. Rav Sheshet explains: he wrote, “When you flee from him, I have no claim on you.”
מתני׳: המוכר עבדו לגוים או לחוצה לארץ, יצא בן חורין. תנו רבנן: יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים, שלא כתב עליו אונו; אבל כתב עליו אונו, זהו שחרורו. מאי אונו? אמר רב ששת: ״לכשתברח ממנו, אין לי עסק בך״.
If he borrowed from a gentile against the slave, once the gentile performed his “nimus” on him, he goes free. Rav Huna bar Yehuda explains “nimus” as the gentile’s custom of taking possession. Rav Sheshet objects from tithes: a field a gentile mortgaged to a Jew, even after nimus, is exempt from tithes.
תנו רבנן: לוה עליו מן הגוי, כיון שעשה לו גוי נמוסו, יצא לחירות. מאי נמוסו? אמר רב הונא בר יהודה: נשקי. מתיב רב ששת: גוי שמשכן שדהו לישראל, אף על פי שעשה לו נמוסו, פטורה מן המעשר.
Rav Sheshet therefore explains “nimus” as the due date. The two rulings are reconciled: they speak before the date, and one concerns the body, the other the produce. The fine imposed on the master protects the slave from leaving Jewish life.
אלא אמר רב ששת: זמן. קשיא זמן אזמן? לא קשיא: אידי ואידי דלא מטא זמניה, הא לגופא והא לפירא. הקנס שהוטל על האדון מגן על העבד מפני יציאה מחיי התורה.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why can the question of a slave sold for a future fine be asked even according to the Rabbis?מדוע אפשר לשאול את שאלת עבד שנמכר לקנס עתידי גם לשיטת רבנן?
- What does Rabbah bar Rav Huna’s public retraction teach about learning Torah?מה מלמדת חזרתו הפומבית של רבה בר רב הונא על לימוד תורה?
- How does Rav Ḥisda know the half-free woman is not “the wife of two dead men”?כיצד יודע רב חסדא שהשפחה למחצה אינה ״אשת שני מתים״?
- Why does Rav Naḥman bar Yitzḥak explain the compulsion differently from the proposed view?מדוע רב נחמן בר יצחק מסביר את הכפייה אחרת מן ההצעה?
The source sheetדף המקורות
דִּלְמָא מוֹדֶה וּמִיפְּטַר.
וְתִבְּעֵי לְרַבָּנַן – עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם – אֶלָּא כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל, דְּהַשְׁתָּא מִיהָא לֵיתַנְהוּ; אֲבָל הָכָא – הָא קָאֵי שׁוֹר וְהָא קָאֵי עֶבֶד. מַאי?
אָמַר רַבִּי אַבָּא, תָּא שְׁמַע: ״וִילִיד בַּיִת״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם קִנְיַן כֶּסֶף – אוֹכֵל, יְלִיד בַּיִת – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
אִילּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה קִנְיַן כֶּסֶף, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אוֹכֵל; אַף יְלִיד בַּיִת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אוֹכֵל; וּמִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְלִיד בַּיִת״ – מִכׇּל מָקוֹם.
וַעֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר: יְלִיד בַּיִת, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אוֹכֵל; קִנְיַן כֶּסֶף, יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אוֹכֵל, אֵין בּוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף – אֵינוֹ אוֹכֵל; תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ״ – מָה יְלִיד בַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם – אוֹכֵל; אַף קִנְיַן כַּסְפּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם – אוֹכֵל.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ, עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ לִקְנָס – מָכוּר; מִי אִיכָּא עַבְדָּא דְּלָא מִזְדַּבַּן לִקְנָסָא?! אִין, אִיכָּא עֶבֶד טְרֵפָה.
וְהָא חֲזֵי לְמֵיקַם קַמֵּיהּ! בִּמְנֻוּוֹל וּמוּכֵּה שְׁחִין.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, שֶׁקִּידֵּשׁ בַּת חוֹרִין, מַהוּ? אִם תִּמְצָא לוֹמַר: ״בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְבַת יִשְׂרָאֵל: ׳הִתְקַדְּשִׁי לְחֶצְיִי׳ – מְקוּדֶּשֶׁת״ – דְּחַזְיָא לְכוּלֵּיהּ; הָא – לָא חַזְיָא לְכוּלֵּיהּ.
וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: ״בֶּן יִשְׂרָאֵל הַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת״ – דְּשִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ; וְהָא עֶבֶד – לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ. מַאי?
תָּא שְׁמַע: הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ, וַחֲצִי כוֹפֶר לְיוֹרְשָׁיו. וְאִי אָמְרַתְּ קִידּוּשָׁיו לָאו קִידּוּשִׁין, יוֹרְשִׁין מְנָא לֵיהּ?
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: כְּשֶׁעֲשָׂאוֹ טְרֵפָה; וּמַאי ״יוֹרְשָׁיו״ – נַפְשֵׁיהּ.
אָמַר רָבָא, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא – דְּ״יוֹרְשָׁיו״ קָתָנֵי; וְעוֹד – כּוֹפֶר הוּא, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כּוֹפֶר אֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: רָאוּי לִיטּוֹל, וְאֵין לוֹ.
אָמַר רָבָא: כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, כָּךְ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה – אֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין.
דָּרֵשׁ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, כָּךְ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מִי דָּמֵי? הָתָם שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ, הָכָא לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ!
הֲדַר אוֹקֵים רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמוֹרָא עֲלֵיהּ, וּדְרַשׁ: ״וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶיךָ״ – אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁל בָּהֶן; אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, אֲבָל חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה – קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין. מַאי טַעְמָא? הָתָם שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ, הָכָא לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנוֹ.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, כָּךְ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה – אֵין קִידּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה – זוֹ שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי; אַלְמָא בַּת אִיתְּרוֹסֵי הִיא! אֱמוֹר לוֹ: כְּלָךְ אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהוּא אוֹמֵר – בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי.
וְשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית בַּת אִיתְּרוֹסֵי הִיא?! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר, מַאי ״מְאוֹרֶסֶת״ – מְיוּחֶדֶת; הָכָא נָמֵי, מַאי ״מְאוֹרֶסֶת״ – מְיוּחֶדֶת.
אָמַר רַב חִסְדָּא: חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִרְאוּבֵן, וְנִשְׁתַּחְרְרָה, וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְשִׁמְעוֹן, וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם – מִתְיַיבֶּמֶת לְלֵוִי,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים; מָה נַפְשָׁךְ, אִי קִדּוּשֵׁי דִּרְאוּבֵן קִדּוּשִׁין – קִדּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן לָאו קִדּוּשִׁין, וְאִי קִדּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן קִדּוּשִׁין – קִדּוּשֵׁי דִּרְאוּבֵן לָאו קִדּוּשִׁין.
אִיתְּמַר: חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִרְאוּבֵן, וְנִשְׁתַּחְרְרָה, וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְשִׁמְעוֹן, רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַב נַחְמָן: פָּקְעוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן; רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב נַחְמָן: גָּמְרוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּווֹתֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, דִּכְתִיב: ״לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חוּפָּשָׁה״ – הָא חוּפָּשָׁה, יוּמְתוּ!
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּלְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי; הָכִי נָמֵי דְּכִי חוּפָּשָׁה – יוּמְתוּ?! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – שֶׁחוּפְּשָׁה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה, הָכָא נָמֵי – שֶׁחוּפְּשָׁה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה.
אָמַר רַב הוּנָא בַּר קַטִּינָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, וְכָפוּ אֶת רַבָּהּ וַעֲשָׂאָהּ בַּת חוֹרִין. כְּמַאן? כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, דְּאָמַר: עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר וְגוֹ׳ פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ וְגוֹ׳״
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא, מִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ.
מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא בֶּן חוֹרִין.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ, אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ – זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ.
מַאי ״אוֹנוֹ״? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי: לִכְשֶׁתִּבְרַח מִמֶּנּוּ, אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ.
תָּנוּ רַבָּנַן: לָוָה עָלָיו מִן הַגּוֹי, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה לוֹ גּוֹי נִמוּסוֹ – יָצָא לְחֵירוּת. מַאי נִמוּסוֹ? אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה: נַשְׁקִי.
מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: הָאֲרִיסִין, וְהַחֲכִירוֹת, וַאֲרִיסֵי בָּתֵּי אָבוֹת, וְגוֹי שֶׁמִּשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ לְיִשְׂרָאֵל; אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה לוֹ נִמוּסוֹ – פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ נַשְׁקִי, שָׂדֶה בַּת נַשְׁקִי הִיא? אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זְמַן.
קַשְׁיָא זְמַן אַזְּמַן! לָא קַשְׁיָא: הָא דִּמְטָא זִמְנֵיהּ, הָא דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ.
אֶלָּא גַּבֵּי עֶבֶד, דִּמְטָא זִמְנֵיהּ צְרִיכָא לְמֵימַר?! אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא: הָא לְגוּפָא, וְהָא לְפֵירָא.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
