← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 42גיטין דף 42 28 November 2030ב׳ כסלו תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 42 — Freed in Part: Gifts to Slaves, Damages, and the Unfinished Releaseמשוחרר למחצה: מתנה לעבדים, נזקים ושחרור שלא נגמר

Gittin 42 — from Ravina’s answer and the gift of property to two slaves, through the ox that gores a half-free person, to the slave who still lacks his writ of emancipationגיטין מ״ב — מתשובת רבינא ומתנת נכסים לשני עבדים, דרך שור שנגח מי שחציו בן חורין, אל העבד שעדיין מעוכב גט שחרור

5 min read4 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Yeshaya Yitzhari Talmid Chacham
Rabbi portraitדיוקן רבYeshaya Yitzhari Talmid Chacham
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 42a or 42b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 38b and the next one is on Gittin 45a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 42a–42b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין מ״ב ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין ל״ח ע״ב, והבאה היא על גיטין מ״ה ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 42a–42b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

Ravina’s answer and Rabbah’s limitתשובת רבינא וגבול דברי רבה

Ravina answers for Rav Yosef that the mishnah speaks of a slave owned by two partners, where one partner freed his share, and there all agree. The mishnah of the half-free person thus does not force Rav Yosef to say it follows Rebbi alone.

רבינא משיב לשיטת רב יוסף שהמשנה עוסקת בעבד של שני שותפין, שאחד מהם שחרר את חלקו, ובזה דברי הכל. משנת מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינה מחייבת אפוא את רב יוסף לומר שהיא כרבי בלבד.

Rabbah limits the dispute: it concerns one who freed half and kept half. But if he freed half and sold or gave away the other half, since the slave has entirely left the master’s hands, all agree he acquires his freedom in that half.

אמר רבה: מחלוקת בששחרר חציו והניח חציו; אבל שחרר חציו ומכר חציו או נתן במתנה חציו, כיון דקנפיק מיניה כוליה, דברי הכל קנה.

The logic is that the Sages object to a partial release by the same master, as with a wife who cannot be partly divorced; once nothing of the slave remains with the master, the act is no longer partial from his side.

ההיגיון הוא שחכמים מתנגדים לשחרור חלקי מאותו אדון, כמו אישה שאינה מתגרשת לחצאין; משעה שלא נשאר מן העבד כלום אצל האדון, המעשה אינו חלקי מצדו.

Abaye’s challenge: property to two slavesקושיית אביי: נכסים לשני עבדים

Abaye challenges: do they not disagree even about the whole? One baraita says one who writes his property to two slaves, they acquire and free each other; another says “all my property is given to so-and-so and so-and-so my slaves,” even themselves they do not acquire. Is that not Rebbi versus the Rabbis?

אמר ליה אביי: ובכולו לא פליגי? והתניא חדא: הכותב נכסיו לשני עבדיו, קנו ומשחררין זה את זה. ותניא אידך: האומר ״כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי״, אף עצמם לא קנו. מאי לאו הא רבי והא רבנן?

No; both follow the Rabbis: one is where he gave all, the other where he said “half to each.” The Gemara presses: the second baraita’s end explicitly mentions “half and half,” implying its beginning speaks of the whole; it answers that the end explains the beginning, and the opposite inference could also be argued.

לא; אידי ואידי רבנן, הא דאמר כולו, הא דאמר חצי חצי. והא מדקתני סיפא ״ואם אמר חצי חצי לא קנו״, מכלל דרישא דאמר כולו? פרושי קא מפרש: אף עצמן לא קנו כיצד, כגון דאמר חצי חצי.

Further resolutions are offered: one document versus two documents, or both at once versus one after the other. The last is rejected, since the first slave could acquire himself and then his fellow; the Gemara returns to the first answer.

ואיבעית אימא: כאן בשטר אחד, כאן בשני שטרות. ואיבעית אימא: כאן בבת אחת, כאן בזה אחר זה; ונדחה, שהרי הראשון יקנה עצמו ויקנה את חבירו. אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא.

Rav Ashi: “my slaves”רב אשי: ״עבדיי״

Rav Ashi says it is different there because he called them “my slaves,” showing he did not mean to free them. Rafram objects: perhaps he meant “my slaves who were formerly,” a description of their past status.

רב אשי אמר: שאני התם דקא קרי להו ״עבדיי״, כלומר לא התכוון לשחררם. אמר ליה רפרם לרב אשי: ודלמא ״עבדיי שהיו כבר״?

Rafram cites the mishnah: one who writes all his property to his slave goes free; if he kept back any land, he does not. Rabbi Shimon says he is always free unless he said “all my property is given to so-and-so my slave, except one ten-thousandth.”

מי לא תנן: הכותב כל נכסיו לעבדו, יצא לחירות; שייר קרקע כל שהוא, לא יצא לחירות. רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר ״כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן״.

There too he is called “my slave,” yet without the reservation he goes free; so “my slave” means “who was formerly.” The same must hold in the baraita, and Rav Ashi’s explanation falls.

טעמא דאמר ״חוץ מאחד מרבוא״, הא לא אמר הכי קנה, אף על גב דקרי ליה עבד. אלא ״עבדי שהיה כבר״; הכא נמי ״עבדיי שהיו כבר״, ותירוץ רב אשי נדחה.

The ox and the half-free personהשור ומי שחציו בן חורין

If an ox gored the half-free person, on the master’s day the payment goes to the master, on his own day to himself. The Gemara objects: then on the master’s day let him marry a maidservant and on his own day a free woman! It answers that in matters of prohibition we do not divide by days.

נגחו שור: יום של רבו לרבו, יום של עצמו לעצמו. אלא מעתה, יום של רבו ישא שפחה, יום של עצמו ישא בת חורין? איסורא לא קאמרינן.

A baraita: if an ox killed a half-free person, the owner gives half the fine to the master and half the ransom to his heirs, not by days. The answer: there the principal itself is destroyed, so the division by days cannot apply; days divide only damage that leaves the person intact.

תא שמע: המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין, נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. שאני הכא דקא כליא קרנא; החלוקה לימים שייכת רק לנזק שאינו מכלה את הגוף.

When is the principal not destroyed? If the hand was struck and withered but will recover. That fits Abaye, who says the injurer pays for both “great” and “small” loss of work; for Rava, who says he pays only daily idleness, an ox pays only damage. The Gemara answers: a person struck him, or the ruling is an independent statement Rava does not accept.

היכי דמי דלא כליא קרנא? כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור. הניחא לאביי, דאמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה; אלא לרבא, דאמר אינו נותן אלא שבתו שבכל יום, האי שור הוא ושור אינו משלם אלא נזק? איבעית אימא כשהכהו אדם, ואיבעית אימא מימרא היא ולרבא לא סבירא ליה.

Lacking the writ: the fineמעוכב גט שחרור: הקנס

Is there a fine for killing a slave who still lacks his writ of emancipation? The verse says “he shall give thirty shekels to his master.” Perhaps this one is no longer a master, since the slave’s freedom is already due; or perhaps, since the writ is still lacking, he is still called master.

איבעיא להו: מעוכב גט שחרור, יש לו קנס או אין לו קנס? ״כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו״ אמר רחמנא, והאי לאו אדון הוא; או דלמא כיון דמחוסר גט שחרור, אדון קרינא ביה?

The baraita of the half-free person, where half the fine goes to the master, is offered as proof that a status awaiting a writ still carries a fine. The Gemara deflects it: that baraita follows the first mishnah, before Beit Hillel retracted, and so proves nothing. A further proof from a slave whose tooth was knocked out is also deflected.

תא שמע: המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין, נותן חצי קנס לרבו; מאי לאו כמשנה אחרונה? לא, כמשנה ראשונה. תא שמע: הפיל את שינו וסימא את עינו, יוצא בשינו ונותן דמי עינו; ודחי: דלמא כמאן דאמר אינו צריך גט שחרור.

A digression: when a master knocks out a slave’s tooth or eye, does the slave need a writ? Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva say yes; Rabbi Meir and Rabbi Tarfon say no. Those who decided before the Sages said Rabbi Tarfon is right for tooth and eye, since the Torah granted it, and Rabbi Akiva for other limbs, since it is a derivation of the Sages.

תניא: בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור מרבו, דברי רבי ישמעאל; רבי מאיר אומר אינו צריך; רבי אליעזר אומר צריך; רבי טרפון אומר אינו צריך; רבי עקיבא אומר צריך. המכריעין אומרים: נראים דברי רבי טרפון בשן ועין, הואיל ותורה זכתה לו, ודברי רבי עקיבא בשאר אברים, הואיל ומדרש חכמים הוא.

Lacking the writ: teruma and a sold slaveמעוכב גט שחרור: תרומה ועבד שנמכר

A second question: may a slave who lacks a writ, owned by a kohen, eat teruma? The Torah permits teruma to “the acquisition of his money.” Is this one no longer that, or, since the writ is lacking, is he still so called?

איבעיא להו: מעוכב גט שחרור, אוכל בתרומה או אינו אוכל? ״קנין כספו״ אמר רחמנא, והאי לאו קנין כספו הוא; או דלמא כיון דמחוסר גט שחרור, קנין כספו קרינא ביה?

Rav Mesharshiya’s case is cited: a kohen’s wife whose child was mixed with her maidservant’s child; both eat teruma, and when grown they free each other. The Gemara rejects the proof: there, if Elijah came and identified one as the slave, he would be fully “the acquisition of his money”; here he is not at all.

תא שמע דאמר רב משרשיא: כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה, הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד על הגורן; הגדילו, משחררין זה את זה. הכי השתא? התם אם יבוא אליהו ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא, קנין כספו קרינא ביה; הכא לאו קנין כספו הוא כלל.

The daf closes with a new question: a slave whom his master sold in advance to whoever would owe a fine for him, is he sold? The question is set for Rabbi Meir, who allows transferring a thing not yet in existence only when it is expected to come, like a palm’s fruit; but who says the ox will gore, or that the owner will pay? The discussion continues on daf 43.

איבעיא להו: עבד שמכרו רבו לקנס, מכור או אינו מכור? תיבעי לרבי מאיר: עד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו; אבל הכא מי יימר דמינגח, ואם תמצא לומר דמינגח, ממאי דמשלם? ההמשך בדף מ״ג.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why does Rabbah say the dispute disappears if the master sold the other half?מדוע רבה אומר שהמחלוקת נעלמת אם האדון מכר את החצי השני?
  2. How does Rafram refute Rav Ashi’s reading of “my slaves”?כיצד רפרם דוחה את פירוש רב אשי ל״עבדיי״?
  3. Why can damages to a half-free person be divided by days, but not prohibitions or death?מדוע אפשר לחלק לימים את נזקי מי שחציו בן חורין, אבל לא איסורים ולא מיתה?
  4. What makes the slave who lacks a writ a hard case for both fines and teruma?מה הופך את העבד המעוכב גט שחרור למקרה קשה הן לקנס והן לתרומה?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 42aגיטין מ״ב א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
בְּעֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין, וְדִבְרֵי הַכֹּל. אָמַר רַבָּה: מַחֲלוֹקֶת – בְּשֶׁשִּׁיחְרֵר חֶצְיוֹ וְהִנִּיחַ חֶצְיוֹ; אֲבָל שִׁיחְרֵר חֶצְיוֹ, וּמָכַר חֶצְיוֹ אוֹ נָתַן בְּמַתָּנָה חֶצְיוֹ, כֵּיוָן דְּקָנָפֵיק מִינֵּיהּ כּוּלֵּיהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל קָנָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּבְכוּלּוֹ – לָא פְּלִיגִי?! וְהָתָנֵי חֲדָא: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִשְׁנֵי עֲבָדָיו – קָנוּ וּמְשַׁחְרְרִין זֶה אֶת זֶה. וְתַנְיָא אִידַּךְ, הָאוֹמֵר: ״כׇּל נְכָסַי נְתוּנִין לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֲבָדַיי״ – אַף עַצְמָם לֹא קָנוּ. מַאי, לָאו הָא רַבִּי, וְהָא רַבָּנַן?! לָא, אִידִי וְאִידִי רַבָּנַן; הָא דְּאָמַר כּוּלּוֹ, הָא דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם אָמַר חֲצִי חֲצִי – לֹא קָנוּ, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּאָמַר כּוּלּוֹ! פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ – אַף עַצְמָן לֹא קָנוּ, כֵּיצַד? כְּגוֹן דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא דְּאָמַר כּוּלּוֹ – הַשְׁתָּא אָמַר כּוּלּוֹ לֹא קָנוּ, אָמַר חֲצִי חֲצִי מִיבַּעְיָא?! אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא – תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר: רֵישָׁא דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי, אֲבָל אָמַר כּוּלּוֹ קָנוּ; תְּנָא סֵיפָא דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּאָמַר כּוּלּוֹ – וַאֲפִילּוּ הָכִי לֹא קָנוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּשְׁטָר אֶחָד, כָּאן בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת. בִּשְׁטָר אֶחָד, מַאי אִירְיָא חֲצִי חֲצִי? אֲפִילּוּ אָמַר כּוּלּוֹ נָמֵי לֹא קָנוּ! הָכִי נָמֵי קָאָמַר: אַף עַצְמָן לֹא קָנוּ, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּשְׁטָר אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – קָנוּ; וְאִם אָמַר חֲצִי חֲצִי – אַף בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת נָמֵי לָא קָנוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא – כָּאן בְּבַת אַחַת, כָּאן בְּזֶה אַחַר זֶה. בִּשְׁלָמָא בָּתְרָא לָא קָנֵי, דְּהָא קָנֵי לֵיהּ קַמָּא; אֶלָּא קַמָּא, לִיקְנֵי נַפְשֵׁיהּ וְלִקְנְיֵיהּ לְחַבְרֵיהּ! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: שָׁאנֵי הָתָם, דְּקָא קָרֵי לְהוּ ״עֲבָדַיי״. אֲמַר לֵיהּ רַפְרָם לְרַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא ״עֲבָדַיי״ – שֶׁהָיוּ כְּבָר! מִי לָא תְּנַן: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת; שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – לֹא יָצָא לְחֵירוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא בֶּן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״כׇּל נְכָסַי נְתוּנִין לִפְלוֹנִי עַבְדִּי, חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן״. טַעְמָא דְּאָמַר [״חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן״], הָא לָא אָמַר הָכִי – קָנֵי; אַמַּאי? וְהָא ״עֶבֶד״ קָא קָרֵי לֵיהּ! אֶלָּא ״עַבְדִּי״ שֶׁהָיָה כְּבָר, הָכָא נָמֵי ״עֲבָדַיי״ שֶׁהָיוּ כְּבָר. נְגָחוֹ שׁוֹר; יוֹם שֶׁל רַבּוֹ – לְרַבּוֹ, יוֹם שֶׁל עַצְמוֹ – לְעַצְמוֹ. אֶלָּא מֵעַתָּה – יוֹם שֶׁל רַבּוֹ יִשָּׂא שִׁפְחָה, יוֹם שֶׁל עַצְמוֹ יִשָּׂא בַּת חוֹרִין! אִיסּוּרָא לָא קָאָמְרִינַן. תָּא שְׁמַע: הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 42bגיטין מ״ב ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וַחֲצִי כוֹפֶר לְיוֹרְשָׁיו. אַמַּאי? הָכִי נָמֵי לֵימָא: יוֹם שֶׁל רַבּוֹ – לְרַבּוֹ, יוֹם שֶׁל עַצְמוֹ – לְעַצְמוֹ! שָׁאנֵי הָכָא דְּקָא כָלְיָא קַרְנָא. וְאֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי דְּלָא קָא כָלְיָא קַרְנָא? כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ עַל יָדוֹ, וְצָמְתָה יָדוֹ וְסוֹפָהּ לַחֲזוֹר. הָנִיחָא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: נוֹתֵן לוֹ שֶׁבֶת גְּדוֹלָה, וְשֶׁבֶת קְטַנָּה – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר: אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא שִׁבְתּוֹ שֶׁבְּכׇל יוֹם וָיוֹם; הַאי – שׁוֹר הוּא, וְשׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק! אִיבָּעֵית אֵימָא: כְּשֶׁהִכָּהוּ אָדָם. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מֵימְרָא הִיא, וּמֵימְרָא לְרָבָא לָא סְבִירָא לֵיהּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מְעוּכָּב גֵּט שִׁחְרוּר, יֵשׁ לוֹ קְנָס אוֹ אֵין לוֹ קְנָס? ״כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדוֹנָיו״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְהַאי לָאו אָדוֹן הוּא, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דִּמְחוּסָּר גֵּט שִׁחְרוּר, אָדוֹן קָרֵינָא בֵּיהּ? תָּא שְׁמַע: הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ וַחֲצִי כוֹפֶר לְיוֹרְשָׁיו. מַאי, לָאו כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה? לֹא, כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. תָּא שְׁמַע: הִפִּיל אֶת שִׁינּוֹ וְסִימָא אֶת עֵינוֹ – יוֹצֵא בְּשִׁינּוֹ, וְנוֹתֵן דְּמֵי עֵינוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ יֵשׁ לוֹ קְנָס, וּקְנָס לְרַבּוֹ – הַשְׁתָּא חָבְלִי בֵּיהּ אַחֲרִינֵי יָהֲבִי לֵיהּ לְרַבֵּיהּ, חָבֵל בֵּיהּ רַבֵּיהּ גּוּפֵיהּ, יָהֵיב לֵיהּ לְדִידֵיהּ?! דִּלְמָא כְּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ צָרִיךְ – דְּתַנְיָא: בְּכוּלָּן, עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: צָרִיךְ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: צָרִיךְ. הַמַּכְרִיעִין לִפְנֵי חֲכָמִים, אוֹמְרִים: נִרְאִים דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן – בְּשֵׁן וָעַיִן, הוֹאִיל וְתוֹרָה זִכְּתָה לוֹ, וְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא – בִּשְׁאָר אֵבָרִים, הוֹאִיל וּקְנַס חֲכָמִים הוּא. קְנָס?! הָא קְרָאֵי קָא דָרְשִׁינַן! אֶלָּא אֵימָא: הוֹאִיל וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מְעוּכָּב גֵּט שִׁחְרוּר, אוֹכֵל בִּתְרוּמָה אוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל? ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְהַאי לָאו קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא, אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּמְחוּסָּר גֵּט שִׁחְרוּר, ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ״ קָרֵינָא בֵּיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: כֹּהֶנֶת שֶׁנִּתְעָרֵב וְלָדָהּ בִּוְלַד שִׁפְחָתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה, וְחוֹלְקִין חֵלֶק אֶחָד עַל הַגּוֹרֶן. הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת – מְשַׁחְרְרִין זֶה אֶת זֶה! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר בְּחַד מִינַּיְיהוּ דְּעֶבֶד הוּא, ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ״ קָרֵינָא בֵּיהּ; הָכָא, לָאו קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא כְּלָל. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ לִקְנָס, מָכוּר אוֹ אֵינוֹ מָכוּר? תִּיבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר, תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן; תִּיבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, אֶלָּא כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל – דַּעֲבִידִי דְּאָתוּ; אֲבָל הָכָא – מִי יֵימַר דְּמִינְּגַח? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר דְּמִינְּגַח – מִמַּאי דִּמְשַׁלֵּם?

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.