← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 40גיטין דף 40 26 November 2030ל׳ חשון תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 40 — Acts That Free a Slave: Marriage, Tefillin, Last Words, and a Mortgaged Slaveמעשים המשחררים עבד: נישואין, תפילין, דברי שכיב מרע ועבד אפותיקי

Gittin 40 — from a slave who married a free woman before his master, through deathbed instructions and renounced slaves, to formulas of freedom and the mishnah of a slave mortgaged to othersגיטין מ׳ — מעבד שנשא בת חורין בפני רבו, דרך הוראות שכיב מרע ועבדים מופקרים, אל לשונות שחרור ואל משנת עבד שנעשה אפותיקי

6 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Yechiel Kashani Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבYechiel Kashani Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 40a or 40b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 38b and the next one is on Gittin 45a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 40a–40b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין מ׳ ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין ל״ח ע״ב, והבאה היא על גיטין מ״ה ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 40a–40b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

A slave who married a free womanעבד שנשא בת חורין

Rebbi said that a slave who married a free woman in his master’s presence goes free, since the master, by allowing it, showed he considered him free. Rabbi Yoḥanan replied: is that all you have? I teach more: one who writes a betrothal document to his own maidservant, Rabbi Meir says she is betrothed, and the Sages say she is not.

אמר רבי: עבד שנשא בת חורין בפני רבו, יצא לחירות. אמר לו רבי יוחנן: כל כך יש בידך? ואני שונה: הכותב שטר אירוסין לשפחתו, רבי מאיר אומר מקודשת, וחכמים אומרים אינה מקודשת.

One suggestion, following Rabbah bar Rav Shila, is that Rebbi’s case is where the master himself married the slave off. But the Gemara objects: would a master who would not let his slave sin commit the sin himself? A master who betroths his own maidservant without freeing her would be doing exactly that.

כדאמר רבה בר רב שילא: כשרבו הניח לו תפילין; הכא נמי, כשרבו השיאו אשה. ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעביד ליה איסורא, ואיהו עביד איסורא?

Rav Naḥman bar Yitzḥak answers: the case is where he told her, “go out with this, and be betrothed with this.” Rabbi Meir holds the words contain an expression of release; the Sages hold they do not. The dispute is about whether a single formula can carry two legal acts at once.

אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן, דאמר לה ״צאי בו והתקדשי בו״; רבי מאיר סבר יש בלשון הזה לשון שחרור, ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור. המחלוקת היא אם נוסח אחד יכול לשאת שני מעשים משפטיים בבת אחת.

Tefillin and other signs of freedomתפילין וסימני חירות אחרים

Rabbi Yehoshua ben Levi said: a slave who put on tefillin in his master’s presence goes free, since tefillin are a commandment for free men. A baraita objects: if his master borrowed from him, made him a guardian, or he put on tefillin or read three verses in the synagogue in his master’s presence, he does not go free.

אמר רבי יהושע בן לוי: עבד שהניח תפילין בפני רבו, יצא לחירות. מיתיבי: לווה הימנו רבו, או שעשאו רבו אפוטרופוס, או שהניח תפילין בפני רבו, או שקרא שלושה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו, הרי זה לא יצא לחירות.

Rabbah bar Rav Shila resolves: Rabbi Yehoshua ben Levi speaks of a master who himself placed the tefillin on him. The slave’s own initiative proves nothing; the master’s active participation implies he regards the slave as free.

אמר רבה בר רב שילא: כשרבו הניח לו תפילין. יוזמת העבד עצמו אינה מוכיחה דבר; השתתפותו הפעילה של האדון מלמדת שהוא רואה בעבד בן חורין.

The baraita’s list shows that many forms of trust, such as borrowing from a slave or appointing him steward, do not amount to freedom. Only an act that a master would not do with a slave, like crowning him with a commandment, implies release.

רשימת הברייתא מראה שצורות רבות של אמון, כמו הלוואה מעבד או מינויו לאפוטרופוס, אינן מגיעות כדי חירות. רק מעשה שאדון לא היה עושה לעבד, כמו לעטרו במצווה, מלמד על שחרור.

A master’s dying wordsדברי האדון לפני מותו

When Rav Dimi came, he reported in Rabbi Yoḥanan’s name: one who said at his death, “my maidservant so-and-so shall not be enslaved after my death,” the heirs are compelled to write her a bill of freedom. Rabbi Ami and Rabbi Asi objected: do you not agree that her children would be slaves? The words do not clearly free her.

כי אתא רב דימי, אמר רבי יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו ״פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי״, כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור. אמרו לפניו רבי אמי ורבי אסי: רבי, אי אתה מודה שבניה עבדים?

When Rav Shmuel bar Yehuda came, he reported a different version: “my maidservant so-and-so gave me satisfaction; let her be given satisfaction”; the heirs are compelled to give her satisfaction, because it is a mitzvah to fulfill the words of the dead. If she wishes freedom, that is what satisfies her.

כי אתא רב שמואל בר יהודה, אמר רבי יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו ״פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי, יעשה לה קורת רוח״, כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח. מאי טעמא? מצווה לקיים דברי המת.

The two versions place the compulsion on different grounds: in one, the words themselves are read as freedom; in the other, freedom comes through the general duty to honor a dying person’s wishes. The second avoids Rabbi Ami’s and Rabbi Asi’s objection.

שתי הלשונות מבססות את הכפייה על יסודות שונים: באחת המילים עצמן נקראות כשחרור; בשנייה החירות באה מכוח החובה הכללית לכבד את רצון המת. הלשון השנייה נמנעת מקושיית רבי אמי ורבי אסי.

The renounced slave and the slave of Disqartaהעבד המופקר ועבדא דסקרתא

Amemar said: a slave whose master renounced him has no remedy. His body was never his own; only the prohibition remains on him, and the master cannot transfer a prohibition. Rav Ashi objected from rulings that he goes free and needs a bill of freedom. Amemar answered: he needs one, and he has no remedy, since no one can write it. Another version: if he renounced him and died, the prohibition does not pass to his son.

אמר אמימר: המפקיר עבדו, אותו העבד אין לו תקנה. מאי טעמא? גופיה לא קני ליה, איסורא הוא דאיכא גביה, ואיסורא לא מצי מקני ליה. אמר ליה רב אשי: והאמר עולא אמר רבי יוחנן, יצא לחירות וצריך גט שחרור! אמר ליה: צריך, ואין לו תקנה. איכא דאמרי: המפקיר עבדו ומת, אין לו תקנה, דאיסורא לבריה לא מוריש.

Rav Ashi cited Rav Dimi’s report that heirs are compelled to write a bill. Amemar answered that Rav Dimi’s report was an error: the dying man did not use the language of release; had he done so, the heirs could write it. Amemar holds like Rav Shmuel bar Yehuda’s version.

אמר ליה רב אשי: והא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן! דרב דימי טעותא היא. מאי טעותא? דלא אמרה בלשון שחרור; הא אמרה בלשון שחרור, הכי נמי. אמר ליה: אנא כדרב שמואל בר יהודה סבירא לי.

Slaves in Disqarta had been sold to a gentile, and their last owners died. They came before Ravina, who said: go to the heirs of the former owners, and they will write you bills of freedom. The rabbis objected from Amemar. Ravina said he follows Rav Dimi; told it was an error, he explained the error only concerns language that is not of release. The halakha follows Ravina.

ההוא דסקרתא דעבדי דאיזדבן לגוי, כלו מרוותא בתראי; אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: זילו אהדרו אבני מרוותא קמאי, ויכתבו לכו גיטא דחירותא. אמרו ליה רבנן: והאמר אמימר המפקיר עבדו ומת אין לו תקנה! אמר להו: אנא כרב דימי סבירא לי. אמרו ליה: דרב דימי טעותא היא! אמר להו: מאי טעותא? דלא אמרה בלשון שחרור; הא אמרה בלשון שחרור, הכי נמי. והלכתא כרבינא.

A half-freed slave and formulas of freedomעבד שחציו שוחרר ולשונות שחרור

A slave belonged to two partners, and one freed his half. The other said: now the rabbis will hear and make me lose, by compelling me to free my half; so he transferred his half to his minor son. Rav Yosef son of Rava sent the case to Rav Pappa, who replied with the verse “as he did, so shall it be done to him”: we appoint a guardian for the child, one who loves money, jingle coins before him, and write a bill of freedom in the child’s name.

ההוא עבדא דבי תרי, קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה. אמר אידך: השתא שמעי בי רבנן ומפסדו ליה מינאי; אזל אקנייה לבנו קטן. שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא. שלח ליה: ״כאשר עשה כן ייעשה לו״; אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי, מוקמינן ליה אפוטרופוס, ומקרקשינן ליה זוזי, וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה.

A baraita on 40b: one who says “I made my slave free,” “he is made free,” or “he is free,” the slave is free. “I will make him free”: Rebbi says he acquires his freedom; the Sages say he does not. Rabbi Yoḥanan adds: all these are when written in a document. The past and present describe a completed act; the future is a promise.

תנו רבנן: האומר ״עשיתי פלוני עבדי בן חורין״, ״עשוי בן חורין״, ״הרי הוא בן חורין״, הרי הוא בן חורין. ״אעשנו בן חורין״: רבי אומר קנה, וחכמים אומרים לא קנה. אמר רבי יוחנן: וכולן בשטר.

The same applies to land: “I gave such-and-such a field to so-and-so,” “it is given,” “it is his,” it is his; “I will give it”: Rabbi Meir says he acquires; the Sages say he does not; again Rabbi Yoḥanan says all are in a document. Freedom and property share the grammar of transfer.

תנו רבנן: האומר ״נתתי שדה פלונית לפלוני״, ״נתונה לפלוני״, ״הרי היא שלו״, הרי היא שלו. ״אתננה לפלוני״: רבי מאיר אומר קנה, וחכמים אומרים לא קנה. אמר רבי יוחנן: וכולן בשטר. לחירות ולקניין יש אותו דקדוק של העברה.

Admission, fruits, and a mortgaged slaveהודאה, פירות ועבד אפותיקי

A baraita: if one said “I freed my slave so-and-so,” and the slave says “he did not free me,” we suspect he transferred freedom to him through another. “I wrote it and gave it to him,” and he says he did not, the admission of a litigant is like a hundred witnesses. The same for a field. Who eats the fruits meanwhile? Rav Ḥisda says the giver; Rabbah says the fruits are set aside; they do not disagree, one speaking of the father, the other of his son.

תנו רבנן: האומר ״עשיתי פלוני עבדי בן חורין״, והוא אומר ״לא עשאני״, חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר. ״כתבתי ונתתי לו״, והוא אומר ״לא כתב לי ולא נתן לי״, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכן בשדה. מי אוכל פירות? רב חסדא אמר: נותן אוכל פירות; ורבה אמר: משלשין את הפירות. ולא פליגי: הא באבא, הא בברא.

A new mishnah: a slave whose master made him a mortgage, apotiki, for others and then freed him: by strict law the slave owes nothing, but for the proper ordering of society his master is compelled to free him, and the slave writes a note for his value. Rabban Shimon ben Gamliel says: he does not write a note; only the master who freed him is responsible.

מתני׳: עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו, שורת הדין אין העבד חייב כלום; אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על דמיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כותב, אלא משחרר.

Who freed him? Rav says the first master; by strict law the slave owes nothing to the second master, the creditor, as Rava said: consecration, leaven, and freedom release a property from a lien. But for the proper ordering of society the second master must also free him, lest he find him in the market and claim him as his slave. The discussion continues on daf 41.

גמ׳: מי שחררו? אמר רב: רבו ראשון. שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני, כדרבא, דאמר רבא: הקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. אלא מפני תיקון העולם, שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו ״עבדי אתה״; הדיון נמשך בדף מ״א.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. What kind of act by a master implies that he regards his slave as free?איזה סוג מעשה של אדון מלמד שהוא רואה בעבדו בן חורין?
  2. How do the two versions of Rabbi Yoḥanan’s ruling on a master’s dying words ground compulsion differently?כיצד שתי הלשונות בפסק רבי יוחנן על דברי האדון לפני מותו מבססות את הכפייה באופן שונה?
  3. Why does Amemar hold that a renounced slave has no remedy, and why does the halakha follow Ravina?מדוע אמימר סובר שלעבד מופקר אין תקנה, ומדוע ההלכה כרבינא?
  4. Why does freedom release a slave from a lien by strict law, and why do the Sages still require more?מדוע החירות משחררת עבד משעבוד משורת הדין, ומדוע חכמים דורשים עוד?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 40aגיטין מ׳ א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
יָצָא לְחֵירוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל כָּךְ יֵשׁ בְּיָדְךָ?! וַאֲנִי שׁוֹנֶה: הַכּוֹתֵב שְׁטַר אֵירוּסִין לְשִׁפְחָתוֹ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת! כִּדְאָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא – כְּשֶׁרַבּוֹ הִנִּיחַ לוֹ תְּפִילִּין; הָכָא נָמֵי – כְּשֶׁרַבּוֹ הִשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דִּלְעַבְדֵּיהּ – לָא מִעֲבַד לֵיהּ אִיסּוּרָא, וְאִיהוּ – עָבֵד אִיסּוּרָא?! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאָמַר לָהּ: ״צְאִי בּוֹ וְהִתְקַדְּשִׁי בּוֹ״; רַבִּי מֵאִיר סָבַר: יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן שִׁחְרוּר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן שִׁחְרוּר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֶבֶד שֶׁהִנִּיחַ תְּפִילִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת. מֵיתִיבִי: לָוָה הֵימֶנּוּ רַבּוֹ, אוֹ שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תְּפִילִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ, אוֹ שֶׁקָּרָא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּפְנֵי רַבּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יָצָא לְחֵירוּת! אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: כְּשֶׁרַבּוֹ הִנִּיחַ לוֹ תְּפִילִּין. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ ״פְּלוֹנִית שִׁפְחָתִי אַל יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהּ לְאַחַר מוֹתִי״ – כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁים וְכוֹתְבִין לָהּ גֵּט שִׁחְרוּר. אָמְרוּ לְפָנָיו רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי: רַבִּי, אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁבָּנֶיהָ עֲבָדִים? כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ ״פְּלוֹנִית שִׁפְחָתִי קוֹרַת רוּחַ עָשְׂתָה לִי; יֵעָשֶׂה לָהּ קוֹרַת רוּחַ״ – כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין וְעוֹשִׂין לָהּ קוֹרַת רוּחַ. מַאי טַעְמָא? מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת. אָמַר אַמֵּימָר: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ – אוֹתוֹ עֶבֶד אֵין לוֹ תַּקָּנָה. מַאי טַעְמָא? גּוּפֵיהּ לָא קָנֵי לֵיהּ – אִיסּוּרָא הוּא דְּאִיכָּא גַּבֵּיהּ, וְאִיסּוּרָא לָא מָצֵי מַקְנֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: וְהָאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר! אֲמַר לֵיהּ: ״צָרִיךְ״ – וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר אַמֵּימָר: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ וָמֵת – אוֹתוֹ הָעֶבֶד אֵין לוֹ תַּקָּנָה. מַאי טַעְמָא? גּוּפֵיהּ לָא קָנֵי לֵיהּ – אִיסּוּרָא הוּא דְּאִיכָּא גַּבֵּיהּ, וְאִיסּוּרָא לִבְרֵיהּ לָא מוֹרֵית. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: וְהָא כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן! דְּרַב דִּימִי טָעוּתָא הִיא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טָעוּתָא – דְּלָא אַמְרַהּ בִּלְשׁוֹן שִׁחְרוּר; הָא אַמְרַהּ בִּלְשׁוֹן שִׁחְרוּר – הָכִי נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה סְבִירָא לִי. הָהוּא דִּסְקַרְתָּא דְּעַבְדֵי דְּאִזְדַּבַּן לְגוֹי. כְּלוֹ מָרְווֹתָא בָּתְרָאֵי, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא, אֲמַר לְהוּ: זִילוּ אַהְדַּרוּ אַבְּנֵי מָרְווֹתָא קַמָּאֵי, וְיִכְתְּבוּ לְכוּ גִּיטָּא דְחֵרוּתָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבִינָא, וְהָאָמַר אַמֵּימָר: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ וָמֵת – אוֹתוֹ הָעֶבֶד אֵין לוֹ תַּקָּנָה! אֲמַר לְהוּ: אֲנָא כְּרַב דִּימִי סְבִירָא לִי. אֲמַרוּ לֵיהּ: דְּרַב דִּימִי טָעוּתָא הִיא! אֲמַר לְהוּ: מַאי טָעוּתָא – דְּלָא אַמְרַהּ בִּלְשׁוֹן שִׁחְרוּר; הָא אַמְרַהּ בִּלְשׁוֹן שִׁחְרוּר – הָכִי נָמֵי! וְהִלְכְתָא כְּרָבִינָא. הָהוּא עַבְדָּא דְּבֵי תְרֵי, קָם חַד מִינַּיְיהוּ וְשַׁחְרְרֵיהּ לְפַלְגֵיהּ, אֲמַר אִידַּךְ: הַשְׁתָּא שָׁמְעִי בִּי רַבָּנַן וּמַפְסְדוּ לֵיהּ מִינַּאי; אֲזַל אַקְנְיֵיהּ לִבְנוֹ קָטָן. שַׁלְחַהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, שְׁלַח לֵיהּ: ״כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ, גְּמוּלוֹ יָשִׁיב לוֹ בְּרֹאשׁוֹ״ – אֲנַן קִים לַן בְּיָנוֹקָא דִּמְקָרְבָא דַּעְתֵּיהּ לְגַבֵּי זוּזֵי; מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 40bגיטין מ׳ ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וּמְקַרְקֵישׁ לֵיהּ זוּזֵי, וְכָתֵב לֵיהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא עַל שְׁמֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן, הָאוֹמֵר: ״עָשִׂיתִי פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין״; ״עָשׂוּי בֶּן חוֹרִין״; ״הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין״ – הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין. ״אֶעֱשֶׂנּוּ בֶּן חוֹרִין״ – רַבִּי אוֹמֵר: קָנָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן – בִּשְׁטָר. תָּנוּ רַבָּנַן, הָאוֹמֵר: ״נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי״; ״נְתוּנָה לִפְלוֹנִי״; ״הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ״ – הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. ״אֶתְּנֶנָּה לִפְלוֹנִי״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קָנָה; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן – בִּשְׁטָר. תָּנוּ רַבָּנַן, הָאוֹמֵר: ״עָשִׂיתִי פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא עֲשָׂאַנִי״ – חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא זִיכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. ״כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא כָּתַב לִי וְלֹא נָתַן לִי״ – הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי. הָאוֹמֵר: ״נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא נָתַן לִי״ – חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא זִיכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. ״כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא כָּתַב וְלֹא נָתַן לִי״ – הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי. מִי אוֹכֵל פֵּירוֹת? רַב חִסְדָּא אָמַר: נוֹתֵן אוֹכֵל פֵּירוֹת; וְרַבָּה אָמַר: מְשַׁלְּשִׁין אֶת הַפֵּירוֹת. וְלָא פְּלִיגִי: הָא בְּאַבָּא, הָא בִּבְרָא. מַתְנִי׳ עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי לַאֲחֵרִים, וְשִׁיחְרְרוֹ – שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּיב כְּלוּם; אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ כּוֹתֵב, אֶלָּא מְשַׁחְרֵר. גְּמָ׳ עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי וְשִׁיחְרְרוֹ: מִי שִׁחְרְרוֹ? אָמַר רַב: רַבּוֹ רִאשׁוֹן. שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּיב כְּלוּם לְרַבּוֹ שֵׁנִי – כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ וְשִׁחְרוּר – מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁיעְבּוּד; אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם, שֶׁמָּא יִמְצָאֶנּוּ בַּשּׁוּק

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.