← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 4גיטין דף 4 21 October 2030כ״ד תשרי תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 4 — Each Amora Answers in His Own Terms: Tanna, Border Towns, and Two Hostile Governorsכל אמורא מתרץ לטעמיה: תנא, עיירות הספר ושני שלטונות עוינים

Gittin 4 — from Rav Ashi’s identification of the tanna to a series of mishnayot that both Rabbah and Rava read according to their own reasonsגיטין ד׳ — מזיהוי התנא בידי רב אשי אל סדרת משניות שרבה ורבא מתרצים כל אחד לטעמו

6 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Kes Refael Desta Talmid Chacham
Rabbi portraitדיוקן רבKes Refael Desta Talmid Chacham
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 4a or 4b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the next one is on Gittin 6a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 4a–4b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין ד׳ ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; והבאה היא על גיטין ו׳ ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 4a–4b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

Finding the tanna: Rabbi Meir, Rabbi Elazar, Rabbi Yehudaמציאת התנא: רבי מאיר, רבי אלעזר, רבי יהודה

The daf completes Rav Naḥman’s report: Rabbi Meir would say that even if he found the get in a garbage heap, had it signed, and gave it to her, it is valid. That leaves no room for writing lishmah. One might say Rabbi Meir speaks only of Torah law, but then the report should have said “Rabbi Meir would say: by Torah law.” The attempt to make Rabbi Meir require writing rabbinically fails.

הדף משלים את דברי רב נחמן: אומר היה רבי מאיר, אפילו מצאו באשפה, וחתמו ונתנו לה, כשר. אין כאן מקום לכתיבה לשמה. אפשר לומר שרבי מאיר מדבר רק מדאורייתא, אבל אם כן היה צריך לומר ״אומר היה רבי מאיר: דבר תורה״. הניסיון לומר שרבי מאיר דורש כתיבה מדרבנן נכשל.

The Gemara returns to Rabbi Elazar with a sharper distinction. Rabbi Elazar does not require signatures where there are no witnesses at all; but where witnesses did sign, he requires their signing to be proper. Rabbi Abba said: Rabbi Elazar agrees that a document forged from within is invalid. A signed get is judged by its signatures.

הגמרא חוזרת לרבי אלעזר בהבחנה חדה יותר. רבי אלעזר אינו דורש חתימה היכא דליכא עדים כלל; אבל היכא דאיכא עדים, בעי. שאמר רבי אבא: מודה רבי אלעזר במזויף מתוכו שהוא פסול. גט חתום נשפט לפי חתימותיו.

Rav Ashi offers a cleaner identification: the tanna is Rabbi Yehuda, who invalidates unless both its writing and its signing are on something detached. Why was this not proposed first? Because the Gemara prefers to set an anonymous mishnah according to Rabbi Meir, and it prefers Rabbi Elazar, since the halakha follows him in gittin. The order of attempts reflects rules of interpretive priority.

רב אשי מציע זיהוי נקי יותר: רבי יהודה היא, שפוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. ומעיקרא מאי טעמא לא מוקמינן לה כרבי יהודה? מהדרינן ארבי מאיר, דסתם מתניתין רבי מאיר; מהדרינן ארבי אלעזר, דקיימא לן הלכתא כוותיה בגיטין. סדר הניסיונות משקף כללים של עדיפות פרשנית.

Rekem, Ḥeger, and the towns at the edgeרקם, חגר, והעיירות שבשוליים

The Gemara now tests the dispute of Rabbah and Rava against the mishnah’s expansions. Abaye explains that Rabban Gamliel and Rabbi Eliezer speak of towns adjacent to Eretz Yisrael and towns enclosed within its boundary. Rabba bar bar Ḥana adds a personal report: he saw that place, and the distance was like that from Bei Kuvei to Pumbedita.

הגמרא בוחנת עתה את מחלוקת רבה ורבא מול ההרחבות שבמשנה. אביי מסביר שרבן גמליאל ורבי אליעזר עוסקים בעיירות הסמוכות לארץ ישראל ומובלעות בתחומה. רבה בר בר חנה מוסיף עדות אישית: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והוי כמבי כובי לפומבדיתא.

From this it follows that the first tanna does not require the declaration in these places. Does the dispute track the two reasons, one side holding that people there know lishmah and the other that witnesses there are not available? The Gemara refuses. Each Amora can explain the whole mishnah according to his own reason.

מכלל דתנא קמא סבר הני לא צריך. האם המחלוקת הולכת אחר שני הטעמים, מר סבר שהני גמירי ומר סבר שהני לא שכיחי? הגמרא דוחה. כל אמורא יכול להסביר את המשנה כולה לטעמו.

For Rabbah everyone holds the concern is lishmah: the first tanna thinks adjacent towns have learned; Rabban Gamliel thinks enclaves have learned but adjacent towns have not; Rabbi Eliezer says not even enclaves, so as not to make distinctions within the lands abroad. For Rava the same structure holds with “available witnesses.” The mishnah’s dispute becomes a dispute about facts, not about reasons.

לרבה כולי עלמא לפי שאין בקיאין לשמה: תנא קמא סבר שהסמוכות מיגמר גמירי; רבן גמליאל, מובלעות גמירי, סמוכות לא; רבי אליעזר, מובלעות נמי לא, שלא תחלוק במדינת הים. לרבא אותו מבנה עם ״מישכח שכיחי״. מחלוקת המשנה נעשית מחלוקת על עובדות ולא על טעמים.

The one who takes a get abroadהמוליך גט למדינת הים

The next test comes from the Sages’ words: “except one who brings from abroad and one who takes.” This implies the first tanna did not require the one who takes the get abroad to declare. Again the Gemara asks whether this reflects the two reasons: people here know lishmah, or witnesses here are also unavailable.

המבחן הבא בא מדברי החכמים: ״אלא המביא ממדינת הים והמוליך״. מכלל דתנא קמא סבר מוליך לא צריך. שוב שואלת הגמרא אם הדבר משקף את שני הטעמים: הני גמירי, או הני נמי לא שכיחי.

Rabbah explains in his own terms: everyone agrees the concern is lishmah, and a get written in the Land poses no such doubt. The dispute is about a decree: the first tanna does not decree regarding the one who takes because of the one who brings; the later Sages do decree. A rule can extend beyond its reason for the sake of uniformity.

רבה מתרץ לטעמיה: כולי עלמא לפי שאין בקיאין לשמה, וגט שנכתב בארץ אין בו ספק כזה. והכא בגזירת מוליך אטו מביא קמיפלגי: תנא קמא סבר לא גזרינן, ורבנן בתראי סברי גזרינן. דין יכול להתרחב מעבר לטעמו לשם אחידות.

Rava explains differently: everyone agrees the concern is that witnesses are unavailable, which applies equally to one who takes the get abroad. The later Sages did not disagree; they came only to explain the first tanna’s view. The same words can be read as a dispute or as a clarification.

רבא מתרץ לטעמיה: כולי עלמא לפי שאין עדים מצויין לקיימו, והדבר שייך גם במוליך. ורבנן בתראי לפרושי טעמיה דתנא קמא הוא דאתו. אותן מילים יכולות להיקרא כמחלוקת או כהבהרה.

From province to province: two versions of a challengeממדינה למדינה: שתי לשונות של קושיה

The mishnah requires the declaration from province to province abroad, implying none within the same province abroad. That suits Rava, since witnesses there are available, but challenges Rabbah, since knowledge of lishmah is still lacking. The Gemara answers by redirecting the inference: read it as excluding province to province within Eretz Yisrael.

המשנה מחייבת אמירה ממדינה למדינה במדינת הים, ומשמע שבאותה מדינה במדינת הים לא צריך. לרבא ניחא, שהעדים מצויים; לרבה קשיא, שהבקיאות בלשמה עדיין חסרה. הגמרא משיבה בהסטת הדיוק: לא תימא הכי, אלא אימא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך.

But that is already explicit: one who brings a get within the Land need not declare. The answer is that from that clause alone one might think it valid only after the fact; the inference teaches that no declaration is needed even initially. The Gemara justifies a seemingly redundant clause by assigning it a different level of halakhic force.

הא בהדיא קתני לה: המביא גט בארץ ישראל אינו צריך! אי מההיא הוה אמינא הני מילי דיעבד, אבל לכתחילה לא; קא משמע לן. הגמרא מצדיקה סעיף שנראה מיותר בכך שהיא מייחסת לו רמה אחרת של תוקף הלכתי.

A second version reverses the challenge: the inference excludes province to province in Eretz Yisrael, which suits Rabbah and challenges Rava. The answer redirects it to the same province abroad. The Gemara presses: then province to province in the Land would need it, and the mishnah should have said “province to province” without qualification.

יש מי שמקשה בלשון הפוכה: הא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך; לרבה ניחא, לרבא קשיא. התשובה מסיטה את הדיוק לאותה מדינה במדינת הים. הגמרא לוחצת: אם כן ממדינה למדינה בארץ ישראל צריך, וליתני ״המביא ממדינה למדינה״ סתם!

Pilgrims and courts as sources of witnessesעולי רגלים ובתי דינים כמקור לעדים

The answer for Rava is that within the Land witnesses are available because of the pilgrims, olei regalim, who travel to Jerusalem and meet one another. The festival pilgrimage creates a network in which people from different provinces become known to each other and can confirm signatures.

התשובה לרבא היא שבארץ ישראל העדים מצויים, כיוון דאיכא עולי רגלים, מישכח שכיחי. העלייה לרגל יוצרת רשת שבה אנשים ממדינות שונות מכירים זה את זה ויכולים לקיים חתימות.

The Gemara asks: that works while the Temple stands; what of the time after its destruction? The answer is that there are established courts, batei dinin de-kevi’i, and through them witnesses are found. The answer replaces a religious institution with a judicial one, and the legal conclusion survives the change.

הגמרא שואלת: תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים מאי איכא למימר? כיוון דאיכא בתי דינין דקביעי, מישכח שכיחי. התשובה מחליפה מוסד דתי במוסד שיפוטי, והמסקנה ההלכתית שורדת את השינוי.

These answers show what Rava’s reason really measures. “Witnesses are not available” is not a statement about geography but about social and institutional connection. Where communities are connected through pilgrimage or courts, confirmation is possible, and the declaration is unnecessary.

התשובות האלה מראות מה טעמו של רבא מודד באמת. ״אין עדים מצויין״ אינו קביעה גאוגרפית אלא קביעה על קשר חברתי ומוסדי. במקום שבו הקהילות מחוברות בעלייה לרגל או בבתי דין, הקיום אפשרי, והאמירה מיותרת.

Hegemonia and the narrowing of the disputeהגמוניא וצמצום המחלוקת

Rabban Shimon ben Gamliel requires the declaration even from one hegemonia to another. Rabbi Yitzḥak explains: there was a city in Eretz Yisrael called Asasiyot with two governors who were hostile to each other, so the declaration was needed between their jurisdictions. That fits Rava, since hostility cuts off witnesses, but not Rabbah, since people there knew lishmah.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו מהגמוניא להגמוניא. רבי יצחק מסביר: עיר אחת הייתה בארץ ישראל ועססיות שמה, והיו בה שתי הגמוניות שהיו מקפידין זה על זה. לרבא ניחא, שהאיבה מנתקת את העדים; לרבה קשיא, שהרי שם בקיאים בלשמה.

The answer is decisive: Rabbah also accepts Rava’s reason. The dispute is therefore narrower than it first seemed. What remains between them? A case where two brought the get, or a case within the same province abroad. The province-to-province difference within the Land has disappeared, because Rabbah too now requires the declaration there when witnesses are not available.

התשובה מכרעת: רבה אית ליה דרבא. המחלוקת צרה אפוא ממה שנראתה בתחילה. אלא מאי בינייהו? איכא בינייהו דאתיוה בי תרי, אי נמי באותה מדינה במדינת הים. ההבדל של מדינה למדינה בארץ ישראל נעלם, שהרי גם רבה מחייב שם אמירה כשאין עדים מצויים.

The amud closes with a new mishnah: one who brings a get from abroad and cannot say “before me it was written and signed,” if there are witnesses on it, it is confirmed through its signatories. The Gemara asks what “cannot say” means. The question is left for daf 5.

העמוד נחתם במשנה חדשה: המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אם יש עליו עדים, יתקיים בחותמיו. והוינן בה: מאי ״ואינו יכול לומר״? השאלה נשארת לדף ה׳.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why does the Gemara prefer to set a mishnah according to Rabbi Meir or Rabbi Elazar before Rabbi Yehuda?מדוע הגמרא מעדיפה להעמיד משנה כרבי מאיר או כרבי אלעזר לפני רבי יהודה?
  2. How does “each explains according to his own reason” change disputes about reasons into disputes about facts?כיצד ״כל אחד מתרץ לטעמיה״ הופך מחלוקת על טעמים למחלוקת על עובדות?
  3. What do pilgrims and established courts reveal about what “available witnesses” means?מה מלמדים עולי הרגלים ובתי הדינים הקבועים על משמעות ״עדים מצויין״?
  4. What practical differences remain once Rabbah accepts Rava’s reason?אילו הבדלים מעשיים נשארים לאחר שרבה מקבל את טעמו של רבא?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 4aגיטין ד׳ א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר! וְכִי תֵּימָא אֲנַן מִדְּאוֹרָיְיתָא קָא מַתְנִינַן לַהּ, אִי הָכִי, ״אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר דְּבַר תּוֹרָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא לְעוֹלָם רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, וְכִי לָא בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר חֲתִימָה – הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים כְּלָל; הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים – בָּעֵי. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא: מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר בִּמְזוּיָּיף מִתּוֹכוֹ, שֶׁהוּא פָּסוּל. רַב אָשֵׁי אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָתוֹ וַחֲתִימָתוֹ בְּתָלוּשׁ. וּמֵעִיקָּרָא מַאי טַעְמָא לָא מוֹקְמִינַן לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? מְהַדְּרִינַן אַרַבִּי מֵאִיר, דִּסְתַם מַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר; מְהַדְּרִינַן אַרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּקַיְימָא לַן הִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ בְּגִיטִּין. תְּנַן, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַמֵּבִיא מִן הָרְקָם וּמִן הַחֶגֶר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מִכְּפַר לוּדִּים לְלוֹד. וְאָמַר אַבָּיֵי: בַּעֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמוּבְלָעוֹת בִּתְחוּם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עָסְקִינַן, וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזֵי לִי הָהוּא אַתְרָא, וְהָוֵי כְּמִבֵּי כוּבֵּי לְפוּמְבְּדִיתָא. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר הָנֵי לָא צְרִיךְ; מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָנֵי גְּמִירִי; וּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, וְהָנֵי נָמֵי לָא שְׁכִיחִי? לָא; רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – תַּנָּא קַמָּא סָבַר, הָנֵי כֵּיוָן דִּסְמוּכוֹת מִיגְמָר גְּמִירִי; וַאֲתָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר, מוּבְלָעוֹת גְּמִירִי, סְמוּכוֹת לָא גְּמִירִי; וַאֲתָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵימַר, מוּבְלָעוֹת נָמֵי לָא, שֶׁלֹּא תַּחְלוֹק בִּמְדִינַת הַיָּם. רָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ – וְתַנָּא קַמָּא סָבַר, הָנֵי כֵּיוָן דִּסְמוּכוֹת מִישְׁכָּח שְׁכִיחִי; וַאֲתָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר, מוּבְלָעוֹת שְׁכִיחִי, סְמוּכוֹת לָא שְׁכִיחִי; וַאֲתָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵימַר, מוּבְלָעוֹת נָמֵי לָא, שֶׁלֹּא תַּחְלוֹק בִּמְדִינַת הַיָּם. תְּנַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַמּוֹלִיךְ. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר מוֹלִיךְ לָא צְרִיךְ; מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 4bגיטין ד׳ ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וְהָנֵי גְּמִירִי; וּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, וְהָנֵי נָמֵי לָא שְׁכִיחִי? רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָכָא בִּגְזֵירַת מוֹלִיךְ אַטּוּ מֵבִיא קָמִיפַּלְגִי – דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: לָא גָּזְרִינַן מוֹלִיךְ אַטּוּ מֵבִיא. וְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי סָבְרִי: גָּזְרִינַן מוֹלִיךְ אַטּוּ מֵבִיא. וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, וְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי – לְפָרוֹשֵׁי טַעְמֵיהּ דְּתַנָּא קַמָּא הוּא דְּאָתוּ. תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם – צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״. הָא בְּאוֹתָהּ מְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם – לֹא צָרִיךְ. לְרָבָא נִיחָא, לְרַבָּה קַשְׁיָא! לָא תֵּימָא: הָא בְּאוֹתָהּ מְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם – לֹא צָרִיךְ, אֶלָּא אֵימָא: מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לֹא צָרִיךְ. הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ: הַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״! אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי דִּיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִילָּה לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאִיכָּא דְּמוֹתֵיב לַהּ הָכִי: הָא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לֹא צָרִיךְ. לְרַבָּה נִיחָא, לְרָבָא קַשְׁיָא! לָא תֵּימָא: מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לֹא צָרִיךְ, אֶלָּא אֵימָא: הָא בְּאוֹתָהּ מְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם – לֹא צָרִיךְ. אֲבָל מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַאי, צָרִיךְ?! לִיתְנֵי: ״הַמֵּבִיא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה״ – סְתָם! לְעוֹלָם מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נָמֵי לֹא צָרִיךְ, דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא עוֹלֵי רְגָלִים, מִישְׁכָּח שְׁכִיחִי. תִּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים; בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כֵּיוָן דְּאִיכָּא בָּתֵּי דִינִין דִּקְבִיעִי – מִישְׁכָּח שְׁכִיחִי. תְּנַן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֶגְמוֹנְיָא. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: עִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַעֲסָסְיוֹת שְׁמָהּ, וְהָיוּ בָּהּ שְׁנֵי הֶגְמוֹנְיוֹת שֶׁהָיוּ מַקְפִּידִין זֶה עַל זֶה, לְפִיכָךְ הוּצְרְכוּ לוֹמַר מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֶגְמוֹנְיָא. לְרָבָא נִיחָא, לְרַבָּה קַשְׁיָא! רַבָּה אִית לֵיהּ דְּרָבָא. אֶלָּא מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַתְיוּהּ בֵּי תְרֵי. אִי נָמֵי, בְּאוֹתָהּ מְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם. תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אִם יֵשׁ עָלָיו עֵדִים – יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו. וַהֲוֵינַן בַּהּ: מַאי ״וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר״?

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.