← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 39גיטין דף 39 25 November 2030כ״ט חשון תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 39 — Freedom by Renunciation or by Document: The Slave Between Property and Personחירות בהפקר או בשטר: העבד בין ממון לאדם

Gittin 39 — from the consecrated slave and the hair “ready to be shorn,” through the renounced slave and the convert’s slaves, to whether money alone can free a slaveגיטין ל״ט — מן העבד המוקדש ומן השיער ״העומד ליגזז״, דרך העבד המופקר ועבדי הגר, אל השאלה אם כסף לבדו יכול לשחרר עבד

6 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Yechezkel Khalastchi Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבYechezkel Khalastchi Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 39a or 39b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 38b and the next one is on Gittin 45a. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 39a–39b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין ל״ט ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין ל״ח ע״ב, והבאה היא על גיטין מ״ה ע״א. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 39a–39b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

The consecrated slave and Rabbi Meirהעבד המוקדש ורבי מאיר

The mishnah said that one who consecrates his slave, the slave works and eats, since only his value was consecrated. That follows Rabbi Meir, who holds that a person does not utter words in vain: since the body cannot be consecrated, he must have meant its value.

״המקדיש עבדו עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו״: הא מני? רבי מאיר היא, דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. מאחר שהגוף אינו יכול להתקדש, ודאי התכוון לדמיו.

This is supported by the mishnah’s end: likewise one who consecrated himself works and eats, since he consecrated only his value. For Rabbi Meir that fits; for the Rabbis, one might say a slave stands for his value, but a free person does not. The parallel shows the mishnah follows Rabbi Meir.

הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא: וכן הוא שהקדיש עצמו, עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו. אי אמרת בשלמא רבי מאיר, שפיר; אלא אי אמרת רבנן, בשלמא עבדו לדמי קאי, אלא איהו לדמי קאי?

The principle “a person does not speak in vain” fills a gap between what was said and what is legally possible. Where words cannot take effect literally, the law looks for the nearest meaning that can.

העיקרון ״אין אדם מוציא דבריו לבטלה״ ממלא את הפער בין מה שנאמר לבין מה שאפשרי משפטית. במקום שהמילים אינן יכולות לפעול כפשוטן, ההלכה מחפשת את המשמעות הקרובה ביותר שיכולה לפעול.

A slave’s hair and Rabbi Meir’s vinesשערו של עבד וגפני רבי מאיר

A baraita: one who consecrates his slave, the law of misuse, me’ila, does not apply to him; Rabban Shimon ben Gamliel says it applies to his hair. Is the dispute whether he is consecrated? Then they would say “consecrated” or “not.” Rather, all agree he is consecrated, and they dispute whether a slave is like land, to which me’ila does not apply, or like movables.

לימא כתנאי: המקדיש עבדו, אין מועלין בו; רבן שמעון בן גמליאל אומר: מועלין בשערו. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר קדוש ומר סבר לא קדוש? ותסברא? ״קדוש ואינו קדוש״ מיבעי ליה! אלא דכולי עלמא קדוש, והכא בהא קמיפלגי: מר סבר עבדא כמקרקעי דמי, ומר סבר כמטלטלי דמי.

If so, they should dispute his body, not only his hair. Rather, all agree a slave is like land, and they dispute hair ready to be shorn: one holds it is as if already shorn, a movable; the other does not. Shall we say this parallels the dispute about vines? Rabbi Meir says some things are like land and yet not: “I delivered ten vines laden with grapes,” “only five,” Rabbi Meir obligates an oath; the Sages say what is attached is like land.

אי הכי, אדמיפלגי בשערו, ליפלגו בגופו! אלא דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי, והכא בשערו העומד ליגזז קמיפלגי: מר סבר כגזוז דמי, ומר סבר לאו כגזוז דמי. לימא הני תנאי כהני תנאי? דתנן: רבי מאיר אומר, יש דברים שהם כקרקע ואינן כקרקע... עשר גפנים טעונות מסרתי לך, והלה אומר אינן אלא חמש; רבי מאיר מחייב, וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.

Rabbi Yose son of Rabbi Ḥanina said the difference is grapes ready to be harvested: Rabbi Meir holds they are as if harvested. But even Rabbi Meir may distinguish: grapes left on the vine deteriorate, so they are as if picked; hair left on the slave only improves, so it is not as if shorn. Two cases that look alike differ in what time does to them.

ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו; רבי מאיר סבר כבצורות דמיין. אפילו תימא רבי מאיר: עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא בענבים, דכמה דקיימין מיכחש כחישי; אבל הכא, כמה דקאי אשבוחי משבח.

Rav before Rabbi Yoḥanan, and the convert’s slavesרב לפני רבי יוחנן, ועבדי הגר

When Rabbi Ḥiyya bar Yosef went up to the Land, he reported Rav’s teaching that one who renounces his slave frees him. Rabbi Yoḥanan said: Rav said so? Is it not true that Ulla said in Rabbi Yoḥanan’s name that one who renounces his slave frees him, and he needs a bill of freedom? Either Rabbi Yoḥanan meant “Rav agrees with me,” or they had not finished reporting Rav’s words, which also required a bill.

כי סליק רבי חייא בר יוסף, אמר להאי שמעתא דרב קמיה דרבי יוחנן. אמר ליה: אמר רב הכי? והאמר עולא אמר רבי יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור! הכי קאמר ליה: אמר רב כוותי. ואיכא דאמרי: לא סיימוה קמיה; אמר ליה: ולא אמר רב צריך גט שחרור?

Rabbi Abba objected to Ulla from a baraita: a convert died, Jews seized his property, and among it were slaves; both adults and minors acquired themselves as free. Abba Shaul says the adults acquired themselves, and the minors belong to whoever seizes them. Who wrote a bill of freedom for these slaves?

איתיביה רבי אבא לעולא: גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, והיו בהן עבדים, בין גדולים בין קטנים, קנו עצמן בני חורין. אבא שאול אומר: גדולים קנו עצמן בני חורין; קטנים, כל המחזיק בהן זכה בהן. וכי מי כתב גט שחרור לאלו?

Ulla said: this rabbi seems like one who has not learned the teaching. Rav Naḥman explains Ulla’s reason: the convert’s slave is like his wife; just as his wife is released at his death without a get, so are his slaves. The convert, with no heirs, leaves no one through whom they remain bound.

אמר: דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא. וטעמא מאי? אמר רב נחמן: קסבר עולא, עבדו דגר כאשתו; מה אשתו משתלחת בלא גט, אף עבדיו משתלחין בלא גט. הגר, שאין לו יורשים, אינו משאיר מי שבאמצעותו הם נשארים כבולים.

Ulla’s reason testedטעמו של עולא במבחן

If so, an Israelite’s slaves should also go free at his death, like his wife. But the verse says “you shall bequeath them to your children after you, as an inheritance”: an Israelite’s slaves pass to his heirs. The convert has no heirs to receive them.

אי הכי, אפילו ישראל נמי! אמר קרא: ״והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה״. עבדי ישראל עוברים ליורשיו; לגר אין יורשים שיקבלום.

If so, one who renounced his slave and then died should be like the convert: the slave would go free without a bill. Why then did Amemar say that one who renounced his slave and died leaves the slave with no remedy? The objection against Amemar stands as a difficulty.

אי הכי, המפקיר עבדו ומת נמי! אלמה אמר אמימר: המפקיר עבדו ומת, אותו העבד אין לו תקנה? דאמימר קשיא.

The renounced slave is caught between categories: no longer owned, yet not formally freed. The analogy to a wife, freed by death, illuminates the convert’s case but cannot be extended to every renunciation without contradicting Amemar’s practical ruling.

העבד המופקר נתון בין קטגוריות: אינו עוד בבעלות, ועדיין לא שוחרר באופן פורמלי. ההשוואה לאישה, המשתחררת במיתה, מאירה את מקרה הגר, אך אי אפשר להרחיבה לכל הפקר בלי לסתור את פסקו המעשי של אמימר.

Explicitly or by inference?בפירוש או מכללא?

Rabbi Yaakov bar Idi in Rabbi Yehoshua ben Levi’s name said the halakha follows Abba Shaul. Rabbi Zeira asked: did you hear it explicitly or by inference? The inference: they said before Rebbi, “I have despaired of my slave so-and-so”; he said the slave has no remedy except by a document. Rabbi Yoḥanan explained that Rebbi derives “to her” from a woman: just as a woman leaves by a document, so a slave.

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כאבא שאול. אמר ליה רבי זירא: בפירוש שמיע לך, או מכללא? מאי כללא? דאמר רבי יהושע בן לוי: אמרו לפני רבי, נתייאשתי מפלוני עבדי, מהו? אמר להם: אומר אני, אין לו תקנה אלא בשטר. ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי? גמר ״לה״ ״לה״ מאשה.

You inferred: like a woman, a matter of prohibition, not of money, so minors, being money, follow Abba Shaul. But one could infer the opposite: like a woman, both adult and minor, so minors too need a document. He replied: I heard it explicitly. Rabbi Ḥiyya bar Abba in Rabbi Yoḥanan’s name said the halakha does not follow Abba Shaul; the same exchange occurred with the inferences reversed, and he too said he heard it explicitly.

וקא דייקת מינה כאשה: מה אשה איסורא ולא ממונא, אף עבד נמי איסורא ולא ממונא. ואי מכללא, אדרבה, דוק מינה לאידך גיסא: מה אשה בין גדולה בין קטנה, אף עבד בין גדול בין קטן. אמר ליה: בפירוש שמיע לי. ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין הלכה כאבא שאול; ושוב אותו חילוף בהיפוך, ואמר: בפירוש שמיע לי.

The exchange exposes how inference from a principle can point in opposite directions. Rabbi Zeira insists on knowing whether a ruling was heard or reasoned, since only an explicit tradition can settle such a dispute.

החילוף חושף כיצד הסקה מעיקרון יכולה להצביע לכיוונים מנוגדים. רבי זירא מתעקש לדעת אם פסק נשמע או הוסק, שהרי רק מסורת מפורשת יכולה להכריע מחלוקת כזו.

Money or document?כסף או שטר?

Rebbi said “no remedy except by a document,” but elsewhere he said a consecrated slave may pay his own value and go free. He means: either by money or by document; here the money option is gone, since the master despaired. This excludes Rabbi Shimon in Rabbi Akiva’s name, who derives from “and she was not redeemed... nor was freedom given her” that only a document completes her freedom, not money.

אמר מר: אין לו תקנה אלא בשטר; והתניא: רבי אומר, אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא! הכי קאמר: או בכסף או בשטר, והאי פקע ליה כספיה. ולאפוקי מהאי תנא; דתניא, רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא: יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר בה? תלמוד לומר ״והפדה לא נפדתה... או חופשה לא נתן לה״; שטר גומר בה, ואין הכסף גומר בה.

Rami bar Ḥama in Rav Naḥman’s name said the halakha follows Rabbi Shimon; Rav Yosef bar Ḥama in Rabbi Yoḥanan’s name said it does not. Rav Naḥman bar Yitzḥak found Rava bar Shila at the door of the house of prayer and asked; he said: I say it does not, but scholars from Meḥoza say Rabbi Zeira reported in Rav Naḥman’s name that it does.

אמר רמי בר חמא אמר רב נחמן: הלכה כרבי שמעון. ורב יוסף בר חמא אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבי שמעון. אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרבא בר שילא דהוה קאי אפיתחא דבי תפילה; אמר ליה: הלכה או אין הלכה? אמר ליה: אני אומר אין הלכה, ורבנן דאתו ממחוזא אמרי: אמר רבי זירא משמיה דרב נחמן, הלכה.

In Sura he asked Rabbi Ḥiyya bar Avin about the actual case. A dying master’s maidservant came weeping: how long must I serve? He threw his hat to her and said: acquire this, and acquire yourself. Rav Naḥman ruled that he did nothing. Observers thought it was because the halakha follows Rabbi Shimon; in fact it was because what a slave holds belongs to the master, so she acquired nothing. A long chain reports that the halakha follows Rabbi Shimon, and the Gemara corrects it: it does not. A further statement on a slave who married a free woman follows on daf 40.

וכי אתאי לסורא, אשכחתיה לרבי חייא בר אבין; אמרי ליה: גופא דעובדא היכי הוה? אמר לי: ההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע; אתיא בכיא קמיה, אמרה ליה: עד אימת תשתעביד? שקל כומתיה, שדא בה, אמר לה: זיל קני הא, וקני נפשיך. אתו לקמיה דרב נחמן, אמר להו: לא עשה ולא כלום. מאן דחזא סבר משום דהלכה כרבי שמעון; ולא היא, אלא משום דהוה ליה כליו של מקנה. ושרשרת ארוכה אומרת הלכה כרבי שמעון; ולא היא, אין הלכה כרבי שמעון. ומאמר על עבד שנשא בת חורין בא בדף מ׳.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. How does “a person does not speak in vain” explain the consecrated slave?כיצד ״אין אדם מוציא דבריו לבטלה״ מסביר את העבד המוקדש?
  2. Why can grapes ready to be harvested and hair ready to be shorn be treated differently even by Rabbi Meir?מדוע ענבים העומדות ליבצר ושיער העומד ליגזז יכולים להיות שונים אפילו לרבי מאיר?
  3. What does the comparison of the convert’s slave to his wife explain, and where does it reach its limit?מה מסבירה השוואת עבד הגר לאשתו, והיכן היא מגיעה לגבולה?
  4. Why does Rabbi Zeira insist on distinguishing an explicit ruling from one inferred?מדוע רבי זירא מתעקש להבחין בין פסק מפורש לפסק מוסק?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 39aגיטין ל״ט א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְכֵן הוּא, שֶׁהִקְדִּישׁ עַצְמוֹ – עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, שֶׁלֹּא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבִּי מֵאִיר הִיא – שַׁפִּיר; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבָּנַן הִיא, בִּשְׁלָמָא עַבְדּוֹ – לִדְמֵי קָאֵי, אֶלָּא אִיהוּ – לִדְמֵי קָאֵי?! לֵימָא כְּתַנָּאֵי – הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ, אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בִּשְׂעָרוֹ. מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: קָדוֹשׁ; וּמָר סָבַר: לָא קָדוֹשׁ? וְתִסְבְּרָא?! הַאי ״מוֹעֲלִין בּוֹ״ וְ״אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ״?! הַאי ״קָדוֹשׁ״ וְ״אֵינוֹ קָדוֹשׁ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא קָדוֹשׁ, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: עַבְדָּא כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי; וּמָר סָבַר: כְּמִטַּלְטְלִי דָּמֵי. אִי הָכִי, אַדְּמִיפַּלְגִי בִּשְׂעָרוֹ, לִיפַּלְגוּ בְּגוּפוֹ! אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא עַבְדָּא כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי, וְהָכָא בִּשְׂעָרוֹ הָעוֹמֵד לִיגָּזֵז קָמִיפַּלְגִי – מָר סָבַר: כְּגָזוּז דָּמֵי; וּמָר סָבַר: לָאו כְּגָזוּז דָּמֵי. לֵימָא הָנֵי תַּנָּאֵי – כְּהָנֵי תַּנָּאֵי? דִּתְנַן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם כַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד? ״עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לָךְ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ״ – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: עֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לִיבָּצֵר אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ; דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: כִּבְצוּרוֹת דָּמְיָין; וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָאו כִּבְצוּרוֹת דָּמְיָין. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם, אֶלָּא בַּעֲנָבִים – דְּכַמָּה דְּקָיְימָן מִיכְחָשׁ כְּחִישִׁי; אֲבָל הָכָא – כַּמָּה דְּקָאֵי אַשְׁבּוֹחֵי מַשְׁבַּח. כִּי סְלֵיק רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, אֲמַר לְהַאי שְׁמַעְתָּא דְרַב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ: אָמַר רַב הָכִי? וְהוּא – לָא אָמַר הָכִי?! וְהָאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר! הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: אָמַר רַב כְּווֹתִי? וְאִיכָּא דְאָמְרִי: לָא סַיְּימוּהָ קַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: וְלָא אָמַר רַב צָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר?! וְרַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ – דְּאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. גּוּפָא – אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: גֵּר שֶׁמֵּת וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל נְכָסָיו, וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים – בֵּין גְּדוֹלִים וּבֵין קְטַנִּים, קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: גְּדוֹלִים – קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין; קְטַנִּים – כׇּל הַמַּחְזִיק בָּהֶן, זָכָה בָּהֶן. וְכִי מִי כָּתַב גֵּט שִׁחְרוּר לְאֵלּוּ? אָמַר: דָּמֵי הַאי מִדְּרַבָּנַן כִּדְלָא גָּמְרִי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא. וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַב נַחְמָן, קָסָבַר עוּלָּא: עַבְדּוֹ דְּגֵר כִּי אִשְׁתּוֹ – מָה אִשְׁתּוֹ מִשְׁתַּלַּחַת בְּלֹא גֵּט, אַף עֲבָדָיו מִשְׁתַּלְּחִים בְּלֹא גֵּט. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי! אָמַר קְרָא: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחוּזָּה״. אִי הָכִי, הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ וָמֵת – נָמֵי; אַלְּמָה אָמַר אַמֵּימָר: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ וָמֵת – אוֹתוֹ הָעֶבֶד אֵין לוֹ תַּקָּנָה? דְּאַמֵּימָר קַשְׁיָא. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל. אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי:

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 39bגיטין ל״ט ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ, אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ? מַאי כְּלָלָא? דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי: אָמַר ״נִתְיָיאַשְׁתִּי מִפְּלוֹנִי עַבְדִּי״, מַהוּ? אָמַר לָהֶם: אוֹמֵר אֲנִי, אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא בִּשְׁטָר. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? גָּמַר ״לָהּ״–״לָהּ״ מֵאִשָּׁה – מָה אִשָּׁה בִּשְׁטָר, אַף עֶבֶד נָמֵי בִּשְׁטָר. וְקָא דָיְיקַתְּ מִינַּהּ, כְּאִשָּׁה – מָה אִשָּׁה אִיסּוּרָא וְלָא מָמוֹנָא, אַף עֶבֶד נָמֵי אִיסּוּרָא וְלָא מָמוֹנָא. וְאִי מִכְּלָלָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה! דּוֹק מִינַּהּ לְאִידַּךְ גִּיסָא: מָה אִשָּׁה – בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, אַף עֶבֶד נָמֵי – בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן! אֲמַר לֵיהּ: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לִי. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ, אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ? מַאי כְּלָלָא? דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי: ״נִתְיָיאַשְׁתִּי מִפְּלוֹנִי עַבְדִּי״, מַהוּ? אָמַר לָהֶם: אוֹמֵר אֲנִי, אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא בִּשְׁטָר. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? גָּמַר ״לָהּ״–״לָהּ״ מֵאִשָּׁה – מָה אִשָּׁה בִּשְׁטָר, אַף עֶבֶד נָמֵי בִּשְׁטָר. וְקָא דָיְיקַתְּ מִינַּהּ, כְּאִשָּׁה – מָה אִשָּׁה בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, אַף עֶבֶד נָמֵי בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן. וְאִי מִכְּלָלָא מַאי? אַדְּרַבָּה! דּוֹק מִינַּהּ לְהָךְ גִּיסָא: מָה אִשָּׁה – אִיסּוּרָא וְלָא מָמוֹנָא, אַף עֶבֶד נָמֵי – אִיסּוּרָא וְלָא מָמוֹנָא! אֲמַר לֵיהּ: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לִי. אָמַר מָר, אָמַר לָהֶם: אוֹמֵר אֲנִי, אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא בִּשְׁטָר. וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, אַף הוּא – נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ! הָכִי קָאָמַר: אוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר; וְהַאי – פְּקַע לֵיהּ כַּסְפֵּיהּ. וּלְאַפּוֹקֵי מֵהַאי תַּנָּא – דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: יָכוֹל יְהֵא כֶּסֶף גּוֹמֵר בָּהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁשְּׁטָר גּוֹמֵר בָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה״ – אוֹרְעָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּולָּהּ לְ״לֹא חוּפָּשָׁה״, לוֹמַר לָךְ: שְׁטָר גּוֹמֵר בָּהּ, וְאֵין הַכֶּסֶף גּוֹמֵר בָּהּ. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אַשְׁכְּחֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא בַּר שְׁאֵילְתָא, דַּהֲוָה קָאֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי תְפִלָּה. אֲמַר לֵיהּ: הֲלָכָה אוֹ אֵין הֲלָכָה? אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר – אֵין הֲלָכָה; וְרַבָּנַן דַּאֲתוֹ מִמָּחוֹזָא אָמְרִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: הֲלָכָה; וְכִי אֲתַאי לְסוּרָא, אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין, אָמְרִי לֵיהּ: אֵימָא לִי אִיזִי, גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה? אֲמַר לִי: דְּהַהִיא אַמְתָּא דַּהֲוָה מָרַהּ שְׁכִיב מְרַע, אָתְיָא בָּכְיָא קַמֵּיהּ, אָמְרָה לֵיהּ: עַד אֵימַת תִּשְׁתַּעְבֵּיד וְתֵיזִיל הָהִיא אִיתְּתָא? שְׁקַל כּוּמְתֵּיהּ שְׁדָא בַּהּ, אֲמַר לַהּ: זִיל קְנִי הָא וּקְנִי נַפְשִׁיךְ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לְהוּ: לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. מַאן דַּחֲזָא, סָבַר מִשּׁוּם דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; וְלָא הִיא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ כֵּלָיו שֶׁל מַקְנֶה. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחִיתַאי, אָמַר רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן, אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב הַמְנוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְלָא הִיא, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַב אָשֵׁי, אָמַר רַבִּי: עֶבֶד שֶׁנָּשָׂא אֶת בַּת חוֹרִין בִּפְנֵי רַבּוֹ –

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.