← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 38גיטין דף 38 24 November 2030כ״ח חשון תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 38 — Freedom, Captivity, and the Command “You Shall Work Them Forever”חירות, שבי, והציווי ״לעולם בהם תעבודו״

Gittin 38 — from a gentile’s acquisition of a captive, through the case of slaves redeemed or escaped, to the prohibition of freeing a slave and the consecrated or renounced slaveגיטין ל״ח — מקניין גוי בשבוי, דרך עבדים שנפדו או ברחו, אל איסור שחרור עבד ואל עבד שהוקדש או הופקר

7 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Yaakov Gategno Talmid Chacham
Rabbi portraitדיוקן רבYaakov Gategno Talmid Chacham
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada reads Rabbah’s word naḥtei, “householders descend from their property,” as an acronym: the three causes involve confusion (nevukhim) about Shabbat, freedom (ḥerut), and Torah, whose initials form naḥat. Another hint: the three sins concern property, meals, and slaves, nekhasim, se’uda, avadim, forming nasa, “he journeys” away from his possessions. Each loss is measure for measure: one who frees his slave disdains the bounty God gave him; one who inspects property on Shabbat cuts off the blessing that comes to property from Shabbat’s holiness, “throw away the salt and the meat goes to the dog.”

בן יהוידע קורא את מילת רבה ״נחתי בעלי בתים מנכסיהון״ כראשי תיבות: שלושת הדברים נוגעים לנבוכים בשבת, לחירות ולתורה, וראשי תיבותיהם ״נחת״. רמז נוסף: שלושת החטאים נוגעים לנכסים, לסעודה ולעבדים, וראשי התיבות ״נסע״, שבעל הבית נוסע מנכסיו. כל הפסד הוא מידה כנגד מידה: המשחרר עבדו מזלזל בשפע שהשפיע לו הקב״ה; המסייר נכסיו בשבת מנתק את הברכה הבאה לממון מכוח קדושת השבת, ״פוץ מלחא ושדי בשרא לכלבא״.

The third, eating at the time of the public Torah lecture on Shabbat, he explains through the claim of Esau: the world exists through Torah, and the fixed Shabbat lecture, instituted by Moses, is the merit by which Israel holds its wealth against Esau’s claim that it is stolen. One who skips that fixed time loses his claim to property. Why did Rabbah not count the family that ate on Friday as a fourth? That family was unique, while eating during the lecture recurs in many generations; or Rabbah was unsure what that family actually did, and preferred not to state something unclear. Ben Yehoyada on Gittin 38b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

את השלישי, הקובע סעודתו בשבת בשעת הדרשה, הוא מסביר דרך טענת עשו: העולם קיים בזכות התורה, והדרשה הקבועה בשבת, שתיקן משה רבנו, היא הזכות שבה ישראל מחזיקים בממונם מול טענת עשו שגזלוהו. מי שנשמט מאותה עת קבועה מאבד את זכותו בנכסים. מדוע לא מנה רבה את המשפחה שקבעה סעודתה בערב שבת כרביעית? אותה משפחה הייתה יחידה, ואילו הקובעים סעודה בשעת הדרשה מצויים בדורות רבים; או שרבה הסתפק מה בדיוק עשתה, ולא רצה לומר דבר סתום. Ben Yehoyada on Gittin 38b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

How a captor acquiresכיצד השבאי קונה

The daf completes Reish Lakish’s derivation: “from them you may acquire” means you may acquire from gentiles, but they may not acquire from you, nor from one another. Could gentiles then not acquire one another at all? It means they do not acquire one another’s bodies; for labor they do, by a kal va-ḥomer: if an Israelite can acquire a gentile, surely a gentile can.

הדף משלים את דרשת ריש לקיש: ״מהם תקנו״, אתם קונים מהם, ולא הם קונים מכם, ולא הם קונים זה מזה. יכול לא יקנו זה את זה כלל? הכי קאמר: ולא הם קונים זה מזה לגופו; אבל למעשה ידיו, קל וחומר: ישראל קונה גוי, גוי לא כל שכן?

Perhaps they acquire only by money, not by seizure? Rav Pappa answers: Ammon and Moab became permitted to Israel through Sisḥon, who seized their land; conquest is acquisition. That covers a gentile seizing from a gentile; how do we know a gentile acquires an Israelite’s slave? From “and he took some of them captive.”

ואימא הני מילי בכספא, אבל בחזקה לא? אמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון. אשכחן גוי מגוי; גוי מישראל מנלן? דכתיב ״וישב ממנו שבי״.

Rav Shaman bar Abba in Rabbi Yoḥanan’s name said: a slave who escaped from captivity goes free; moreover, his master is compelled to write him a bill of freedom. A slave who risked his life to escape is not returned to servitude.

אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: עבד שברח מבית האסורים, יצא לחירות; ולא עוד, אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור.

Rabbi Yoḥanan’s consistency and Shmuel’s maidservantעקביות רבי יוחנן ושפחת שמואל

But Rabbah bar bar Ḥana said in Rabbi Yoḥanan’s name that the halakha follows Rabban Shimon ben Gamliel in the Mishnah, except in three places, and here he says the slave remains enslaved either way. For Abaye there is no contradiction: one ruling is before despair, the other after. For Rava, who sets the mishnah after despair, Rava answers: the reason is Ḥizkiya’s, lest slaves hand themselves to raiders; one who escapes risked death and does not intend to evade his master.

תנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד; ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו, הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. בשלמא לאביי, הא לפני ייאוש, הא לאחר ייאוש. אלא לרבא קשיא! אמר לך רבא: טעמא מאי? משום דחזקיה; בורח שאני, השתא לקטלא מסר נפשיה, אפולי אפיל נפשיה לגייסות?

Shmuel’s maidservant was taken captive; she was redeemed as a maidservant and sent to him, with a message: we hold like Rabban Shimon ben Gamliel; even if you hold like the Rabbis, we redeemed her as a maidservant. They assumed it was before despair, but it was after. Not only did Shmuel not keep her as a slave; he did not even require a bill of freedom.

אמתיה דמר שמואל אשתבאי; פרקוה לשום אמהתא, ושדרוה ליה. שלחו ליה: אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן; את, אי נמי כרבנן סבירא לך, אנן לשום אמהתא פרקינן לה. ואינהו סבור לפני ייאוש הוה, ולא היא, לאחר ייאוש הוה. ושמואל, לא מיבעיא דאשתעבודי לא משתעבד בה, אלא גיטא דחירותא נמי לא אצרכה.

Shmuel is consistent: he holds that one who renounces his slave frees him without a bill of freedom, from “every man’s slave bought for money”: a slave over whom his master has authority is called a slave; one over whom he has no authority is not. Despair is a form of renunciation.

שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: המפקיר עבדו, יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור, שנאמר ״וכל עבד איש מקנת כסף״: עבד שיש לו רשות לרבו עליו, קרוי עבד; שאין לו רשות לרבו עליו, אין קרוי עבד. הייאוש הוא סוג של הפקר.

A maidservant redeemed as a wifeשפחה שנפדתה לשום אישה

Rabbi Abba bar Zutra’s maidservant was taken captive, and a Tarmodite redeemed her as a wife. They sent to Rabbi Abba: if you wish to do right, send her a bill of freedom.

אמתיה דרבי אבא בר זוטרא אישתבאי; פרקה ההוא תרמודאה לשום איתתא. שלחו ליה: אי יאות עבדת, שדר לה גיטא דחירותא.

What would it accomplish? If they can redeem her, why the bill; if not, what does it help? Either way the Gemara finds a benefit: with a bill of freedom, Jews will join together to redeem a free woman; or she will be degraded in her captor’s eyes as a freed maidservant, and he will let her go.

היכי דמי? אי דמצו פרקי לה, למה לי גיטא? אי דלא מצו, מאי הוי? לעולם דמצו, וכיוון דמשדר לה גיטא, חבורי מחברי ופרקי לה. ואיבעית אימא: לעולם דלא מצו, וכיוון דמשדר לה גיטא, מיתזלא באפיה ומפריק לה.

But the Master said that Israel’s animals are dearer to them than their wives, so why would the captor’s esteem fall? That is in private; in public, the matter is degrading to them. A bill of freedom can thus serve as a tool of rescue, changing how others see a woman and act toward her.

והאמר מר: חביבה להן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן! הני מילי בצינעא, אבל בפרהסיא זילא בהו מילתא. גט שחרור יכול לשמש אפוא כלי הצלה, המשנה את האופן שבו אחרים רואים את האישה ופועלים כלפיה.

A maidservant in Pumbeditaשפחה בפומבדיתא

A maidservant in Pumbedita was the object of sinful conduct. Abaye said: if not for Rav Yehuda’s statement in Shmuel’s name that one who frees his slave violates a positive commandment, I would compel her master to free her, so that she could marry and the sin would stop.

ההיא אמתא דהוות בפומבדיתא, דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא. אמר אביי: אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה, הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא.

Ravina said: in such a case Rav Yehuda would agree, because of the prohibition being violated. Does Abaye not accept freeing because of a prohibition? A case was reported of a woman half-slave and half-free, whose master was compelled to free her because people treated her as ownerless.

רבינא אמר: כי הא, מודה רב יהודה, משום מילתא דאיסורא. ואביי, משום איסורא לא? והאמר רב חנינא בר רב קטינא אמר רבי יצחק: מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה ועשאה בת חורין; ואמר רב נחמן בר יצחק: מנהג הפקר נהגו בה.

Abaye distinguishes: there she could marry neither a slave nor a free man, so there was no remedy but freedom; here the master could assign her to one of his slaves and guard her. Compulsion to free is the last resort, used only when no lawful framework for her life exists.

הכי השתא? התם, לא לעבד חזיא ולא לבן חורין חזיא; הכא, אפשר דמייחד לה לעבדיה ומנטר לה. כפייה לשחרר היא המוצא האחרון, רק כשאין מסגרת כשרה לחייה.

“You shall work them forever”״לעולם בהם תעבודו״

Rav Yehuda’s statement itself: one who frees his slave violates a positive commandment, as it says “you shall work them forever.” The verse is read as a command not to release Canaanite slaves without cause.

גופא: אמר רב יהודה אמר שמואל, כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר ״לעולם בהם תעבודו״.

An objection: Rabbi Eliezer entered a synagogue, did not find ten, and freed his slave to complete the quorum. A commandment is different. A baraita: Rabbi Yishmael says the verse is permission, Rabbi Akiva says it is an obligation. Perhaps Rabbi Eliezer held it is permission? No; a baraita says explicitly that Rabbi Eliezer holds it is an obligation. The communal commandment of prayer outweighed it.

מיתיבי: מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה! מצווה שאני. תנו רבנן: ״לעולם בהם תעבודו״, רשות, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: חובה. ודלמא רבי אליעזר כמאן דאמר רשות? לא סלקא דעתך, דתניא בהדיא: רבי אליעזר אומר חובה.

Rabbah said: through three things householders lose their property: freeing their slaves, inspecting their property on Shabbat, and fixing their Shabbat meal at the time of the study-hall lecture. Rabbi Ḥiyya bar Abba in Rabbi Yoḥanan’s name said: there were two families in Jerusalem, one that fixed its meal on Shabbat and one on Friday, and both were uprooted.

אמר רבה: בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון: דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא. דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בשבת ואחת קבעה סעודתה בערב שבת, ושתיהן נעקרו.

The consecrated and the renounced slaveעבד שהוקדש ועבד שהופקר

Rabbah in Rav’s name said: one who consecrates his slave frees him, since the slave’s body cannot be consecrated and he did not say “for his value”; he meant that he become part of the holy people. Rav Yosef in Rav’s name said: one who renounces his slave frees him. Whoever says consecrating frees, surely renouncing does; whoever says renouncing, perhaps consecrating means for his value.

אמר רבה אמר רב: המקדיש עבדו, יצא לחירות. מאי טעמא? גופיה לא קדיש, לדמי לא קאמר; דליהוי עם קדוש קאמר. ורב יוסף אמר רב: המפקיר עבדו, יצא לחירות. מאן דאמר מקדיש, כל שכן מפקיר; מאן דאמר מפקיר, אבל מקדיש לא, דלמא לדמי קאמר.

Does he need a bill of freedom? Rav Ḥiyya bar Avin in Rav’s name: in both cases he goes free and needs a bill of freedom. Rabbah objects from a baraita: if one consecrated his property including slaves, the treasurers may not free them but sell them to others, who may free them; Rebbi says he pays his own value and goes free. The answer: Rav is a tanna and may disagree.

איבעיא להו: צריך גט שחרור, או לא? תא שמע, דאמר רב חייא בר אבין אמר רב: אחד זה ואחד זה יצא לחירות, וצריך גט שחרור. אמר רבה: ומותבינן אשמעתין: המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים, אין הגזברים רשאין להוציאן לחירות, אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות. רבי אומר: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. מתניתא קא רמית עליה דרב? רב תנא הוא, ופליג.

Another objection from “anything devoted... of a person,” meaning Canaanite slaves; the Gemara answers that this speaks of one who said “for his value.” But then the baraita’s language of treasurers, others, and Rebbi’s “as if he sells him to himself” makes little sense. A mishnah is cited: one who consecrates his slave, the slave works and eats, since only his value was consecrated. The discussion continues on daf 39.

תא שמע: ״אך כל חרם... מאדם״, אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים. הכא במאי עסקינן, דאמר לדמי. אי הכי, אידך נמי דאמר לדמי! ואם כן, גזברים מאי עבידתייהו? אחרים מאי עבידתייהו? ומאי ״מפני שהוא כמוכרו לו״? תא שמע: המקדיש עבדו, עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו. הדיון נמשך בדף ל״ט.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. How does the Gemara derive that a captor can acquire a slave’s labor but not his body?כיצד הגמרא לומדת ששבאי קונה את מעשי ידיו של עבד אך לא את גופו?
  2. How can a bill of freedom serve as a means of rescue for a captive maidservant?כיצד גט שחרור יכול לשמש אמצעי הצלה לשפחה שבויה?
  3. When does a communal commandment or the prevention of sin override “you shall work them forever”?מתי מצווה ציבורית או מניעת חטא גוברות על ״לעולם בהם תעבודו״?
  4. Why might consecrating a slave free him, according to Rabbah in Rav’s name?מדוע הקדשת עבד עשויה לשחררו, לפי רבה בשם רב?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 38aגיטין ל״ח א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וְלֹא הֵם קוֹנִים מִכֶּם, וְלֹא הֵם קוֹנִים זֶה מִזֶּה. יָכוֹל לֹא יִקְנוּ זֶה אֶת זֶה? יָכוֹל לֹא יִקְנוּ זֶה אֶת זֶה?! הָאָמְרַתְּ: לֹא הֵם קוֹנִים זֶה מִזֶּה! הָכִי קָאָמַר: וְלֹא הֵם קוֹנִים זֶה מִזֶּה לְגוּפוֹ. יָכוֹל לֹא יִקְנוּ זֶה אֶת זֶה לְמַעֲשֵׂה יָדָיו? אָמַרְתָּ קַל וָחוֹמֶר: גּוֹי – יִשְׂרָאֵל, קוֹנֶה; גּוֹי – גּוֹי, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי בְּכַסְפָּא, אֲבָל בַּחֲזָקָה – לָא! אָמַר רַב פָּפָּא: עַמּוֹן וּמוֹאָב טָהֲרוּ בְּסִיחוֹן. אַשְׁכְּחַן גּוֹי – גּוֹי; גּוֹי – יִשְׂרָאֵל, מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי״. אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֶבֶד שֶׁבָּרַח מִבֵּית הָאֲסוּרִים – יָצָא לְחֵירוּת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְכוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁיחְרוּר. תְּנַן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד; וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵנוּ – הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, חוּץ מֵעָרֵב וְצַיְדָן וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי, מוֹקֵי לַהּ לְהַאי – לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וְהַאי – לְאַחַר יֵאוּשׁ. אֶלָּא לְרָבָא – דְּאָמַר לְאַחַר יֵאוּשׁ, קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן! אָמַר לָךְ רָבָא: טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּחִזְקִיָּה; בּוֹרֵחַ שָׁאנֵי – הַשְׁתָּא לִקְטָלָא מְסַר נַפְשֵׁיהּ, אַפּוֹלֵי אַפֵּיל נַפְשֵׁיהּ לִגְיָיסוֹת?! אַמְתֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל אִשְׁתְּבַאי. פַּרְקוּהָ לְשׁוּם אַמְהֻתָא, וְשַׁדְּרוּהָ לֵיהּ. שְׁלַחוּ לֵיהּ: אֲנַן – כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לַן, אַתְּ – אִי נָמֵי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לָךְ, אֲנַן לְשׁוּם אַמְהֻתָא פָּרְקִינַן לַהּ (נִיהֲלַהּ). וְאִינְהוּ סְבוּר – לִפְנֵי יֵאוּשׁ הֲוָה, וְלָא הִיא – לְאַחַר יֵאוּשׁ הֲוָה, וּשְׁמוּאֵל – לָא מִיבַּעְיָא דְּאִשְׁתַּעְבּוֹדֵי לָא מִשְׁתַּעְבַּד בַּהּ, אֶלָּא גִּיטָּא דְחֵירוּתָא נָמֵי לָא אַצְרְכָה. שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף״ – ״עֶבֶד אִישׁ״ וְלֹא ״עֶבֶד אִשָּׁה״?! אֶלָּא עֶבֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְרַבּוֹ עָלָיו – קָרוּי עֶבֶד; שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לְרַבּוֹ עָלָיו – אֵין קָרוּי עֶבֶד. אַמְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא בַּר זוּטְרָא אִישְׁתְּבַאי, פַּרְקַהּ הָהוּא תַּרְמוֹדָאָה לְשׁוּם אִיתְּתָא. שְׁלַחוּ לֵיהּ לְדִידֵיהּ: אִי יָאוּת עָבְדַתְּ, שַׁדַּר לַהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּמָצוּ פָּרְקִי לַהּ, לְמָה לִי גִּיטָּא דְחֵירוּתָא? אִי דְּלָא מָצוּ פָּרְקִי לַהּ, כִּי שַׁדַּר לַהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא מַאי הָוֵי? לְעוֹלָם דְּמָצוּ פָּרְקִי לַהּ; וְכֵיוָן דִּמְשַׁדַּר לָהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא, חַבּוֹרֵי מִחַבְּרִי אַהֲדָדֵי, וּפָרְקִי לַהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּלָא מָצוּ פָּרְקִי לַהּ, וְכֵיוָן דִּמְשַׁדַּר לַהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא, מִיתַּזְלָא בְּאַפֵּיהּ, וּמְפָרֵיק לַהּ. וְהָאָמַר מָר: חֲבִיבָה לָהֶן בְּהֶמְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִנְּשׁוֹתֵיהֶן! הָנֵי מִילֵּי בְּצִינְעָא, אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא זִילָא בְּהוּ מִילְּתָא. הָהִיא אַמְתָּא דַּהֲוָת בְּפוּמְבְּדִיתָא, דַּהֲווֹ קָא מְעַבְּדִי בַּהּ אִינָשֵׁי אִיסּוּרָא. אָמַר אַבָּיֵי, אִי לָאו דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה; הֲוָה כָּיֵיפְנָא לֵיהּ לְמָרַהּ, וְכָתֵיב לַהּ גִּיטָּא דְחֵירוּתָא. רָבִינָא אָמַר: כִּי הָא מוֹדֶה רַב יְהוּדָה, מִשּׁוּם מִילְּתָא דְאִיסּוּרָא. וְאַבָּיֵי – מִשּׁוּם אִיסּוּרָא לָא?! הָאָמַר רַב חֲנִינָא בַּר רַב קַטִּינָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 38bגיטין ל״ח ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וְכָפוּ אֶת רַבָּהּ וַעֲשָׂאָהּ בַּת חוֹרִין, וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם לָא לְעֶבֶד חַזְיָא וְלָא לְבֶן חוֹרִין חַזְיָא, הָכָא אֶפְשָׁר דִּמְיַחֵד לַהּ לְעַבְדֵּיהּ, וּמְנַטַּר לַהּ. גּוּפָא – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ״. מֵיתִיבִי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנַס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה, וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה! מִצְוָה שָׁאנֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ״ – רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה. וְדִילְמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר רְשׁוּת! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חוֹבָה. אָמַר רַבָּה: בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי, נָחֲתִי בַּעֲלֵי בָתִּים מִנִּכְסֵיהוֹן: דְּמַפְּקִי עַבְדַיְיהוּ לְחֵירוּתָא, וּדְסָיְירִי נִכְסַיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא, וּדְקָבְעִי סְעוּדְתַּיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא בְּעִידָּן בֵּי מִדְרְשָׁא. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַחַת קָבְעָה סְעוּדָּתָהּ בְּשַׁבָּת וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדָּתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁתֵּיהֶן נֶעְקְרוּ. אָמַר רַבָּה אָמַר רַב: הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵירוּת. מַאי טַעְמָא? גּוּפֵיהּ – לָא קַדִּישׁ; לִדְמֵי – לָא קָאָמַר; דְּלֶיהְוֵי ״עַם קָדוֹשׁ״ קָאָמַר. וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַב: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵירוּת. מַאן דְּאָמַר מַקְדִּישׁ – כׇּל שֶׁכֵּן מַפְקִיר; מַאן דְּאָמַר מַפְקִיר – אֲבָל מַקְדִּישׁ לָא, דִּלְמָא לִדְמֵי קָאָמַר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: צָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר, אוֹ לֹא צָרִיךְ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. אָמַר רַבָּה: וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין – הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים, אֵין הַגִּזְבָּרִין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת; אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, אַף הוּא – נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ! מַתְנִיתָא קָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַב?! רַב תַּנָּא הוּא, וּפָלֵיג. תָּא שְׁמַע: ״אַךְ כׇּל חֵרֶם וְגוֹ׳ מֵאָדָם״ – אֵלּוּ עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאָמַר לִדְמֵי. אִי הָכִי, אִידַּךְ נָמֵי דְּאָמַר לִדְמֵי! אִי הָכִי, ״אֵין הַגִּזְבָּרִים רַשָּׁאִין לְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת״ – גִּזְבָּרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? וְתוּ – ״אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת״ – אֲחֵרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? וְתוּ – ״רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, אַף הוּא – נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ״ – וְאִי לִדְמֵי, מַאי ״מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ״? תָּא שְׁמַע: הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ – עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, שֶׁלֹּא הִקְדִּישׁ אֶלָּא דָּמָיו!

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.