How does the argument develop across both sides of this daf?
כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 37a or 37b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 36b and the next one is on Gittin 38b. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 37a–37b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין ל״ז ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין ל״ו ע״ב, והבאה היא על גיטין ל״ח ע״ב. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 37a–37b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
What “prozbul” means, and orphansפירוש ״פרוזבול״, ויתומים
Rav Ḥisda explains: pros buli u-vuti, an arrangement between the buli, the rich, and the buti, the poor. Buli are the rich, as in “I will break the pride of your strength,” which Rav Yosef taught refers to the councillors, bula’ot, of Judea; buti are the poor, as in “you shall surely lend him.” Rava asked a foreign speaker, who said it means “the arrangement of the matter.”
בולי, אלו עשירים, דכתיב ״ושברתי את גאון עוזכם״, ותני רב יוסף: אלו בולאות שביהודה. בוטי, אלו העניים, דכתיב ״העבט תעביטנו״. אמר ליה רבא ללעוזא: מאי פרוזבול? אמר ליה: פורסא דמילתא.
Rav Yehuda in Shmuel’s name said: orphans do not need a prozbul. Rami bar Ḥama taught the same: orphans need no prozbul, since Rabban Gamliel and his court are the fathers of orphans. The court already stands as guardian of their debts.
אמר רב יהודה אמר שמואל: יתומין אין צריכין פרוזבול. וכן תני רמי בר חמא: יתומין אין צריכין פרוזבול, דרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומין.
Both glosses reveal the institution’s logic: a prozbul links rich lenders and poor borrowers through a court, and where the court already acts as protector, no document is needed.
שני הביאורים חושפים את היגיון המוסד: פרוזבול מקשר בין מלווים עשירים ללווים עניים דרך בית דין, ובמקום שבית הדין כבר פועל כמגן, אין צורך בשטר.
Land for a prozbulקרקע לפרוזבול
A mishnah in Shevi’it: a prozbul is written only if the borrower has land; if not, the lender gives him any amount of his own field. How little? Rav Ḥiyya bar Ashi in Rav’s name: even a cabbage stalk. Rav Yehuda: even if he lent him space for an oven or stove, a prozbul may be written.
תנן התם: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע; אם אין לו, מזכהו בתוך שדהו כל שהוא. וכמה כל שהוא? אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אפילו קלח של כרוב. אמר רב יהודה: אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים, כותבין עליו פרוזבול.
But Hillel taught that a prozbul is written only on a perforated pot, implying not an unperforated one. Why not, since the pot occupies a place? The case is where it rests on pegs. Rav Ashi would transfer a palm stump to his borrowers and write a prozbul; the scholars of his academy transferred their words to one another; Rabbi Yonatan handed over his words to Rabbi Ḥiyya bar Abba, who asked if anything more was needed and was told no.
איני? והתני הלל: אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב בלבד; נקוב אין, שאינו נקוב לא. אמאי? והא איכא מקומו! לא צריכא, דמנח אסיכי. רב אשי מקני ליה גידמא דדיקלא וכתב עליה פרוזבול. רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי. רבי יונתן מסר מילי לרבי חייא בר אבא; אמר ליה: צריכנא מידי אחרינא? אמר ליה: לא צריכת.
A baraita: if the borrower has no land but the guarantor does, a prozbul may be written; if neither has land, but the borrower’s own debtor does, it may be written, following Rabbi Natan, who derives from “and give it to the one he wronged” that one may collect from a debtor’s debtor. The requirement of land becomes almost symbolic.
תנו רבנן: אין לו קרקע ולערב יש לו, כותבין עליו פרוזבול. לו ולערב אין להן קרקע, ולחייב לו יש לו, כותבין עליו פרוזבול, מדרבי נתן; דתניא, רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר ״ונתן לאשר אשם לו״.
Which debts does the Sabbatical year cancel?אילו חובות השביעית משמטת?
The mishnah: the Sabbatical year cancels a loan with or without a document. Rav and Shmuel say: “with a document” means a document with a lien on property; “without a document” means one without a lien; all the more an oral loan. Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish say: “with a document” means without a lien, and “without a document” means an oral loan; but a document with a lien is not cancelled.
תנן התם: השביעית משמטת את המלווה, בין בשטר בין שלא בשטר. רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בשטר, שטר שיש בו אחריות נכסים; שלא בשטר, שאין בו אחריות נכסים; כל שכן מלווה על פה. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: בשטר, שטר שאין בו אחריות נכסים; שלא בשטר, מלווה על פה; אבל שטר שיש בו אחריות נכסים, אינו משמט.
A baraita supports Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish: a loan document is cancelled, but if it has a lien on property, it is not. Another: if he designated one field for the loan, it is not cancelled; and even if he wrote “all my property is liable and guarantees for you,” it is not cancelled. A lien makes the debt like one already held by the land.
תניא כוותיה דרבי יוחנן וריש לקיש: שטר חוב משמט; ואם יש בו אחריות נכסים, אינו משמט. תניא אידך: סיים לו שדה אחת בהלוואתו, אינו משמט; ולא עוד, אלא אפילו כתב ״כל נכסיי אחראין וערבאין לך״, אינו משמט.
Rabbi Asi’s relative had a document with a lien and asked him; Rabbi Asi said it is not cancelled. He went to Rabbi Yoḥanan, who said it is. Rabbi Asi asked Rabbi Yoḥanan, who said it is cancelled; but you said it is not! He answered: because we compare, shall we act? But a baraita supports you! Perhaps that follows Beit Shammai, for whom a document standing to be collected is as if collected. Rabbi Yoḥanan’s theory and his practice diverge.
קריביה דרבי אסי הוה ליה ההוא שטרא דהוה כתיב ביה אחריות נכסים; אתא לקמיה דרבי אסי, אמר ליה: אינו משמט. שבקיה ואתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: משמט. אתא רבי אסי לקמיה דרבי יוחנן; אמר ליה: משמט. והא מר הוא דאמר אינו משמט! אמר ליה: וכי מפני שאנו מדמין, נעשה מעשה? והתניא כוותיה דמר! דלמא ההיא בית שמאי היא, דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי.
Pledges, the court, and returning a cancelled debtמשכון, בית דין והחזרת חוב שנשמט
The mishnah: one who lends on a pledge, or hands his documents to a court, is not subject to cancellation. Documents with the court are understandable, since the court holds them. Why a pledge? Rava says: because he holds it. Abaye objects: then if he lent and lives in the borrower’s courtyard, holding it, it would not be cancelled. Rava answers: a pledge is different, since the creditor acquires it, as Rabbi Yitzḥak derives from “and it shall be righteousness for you.”
תנן התם: המלווה את חבירו על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין, אין משמטין. בשלמא מוסר שטרותיו לבית דין, דתפסי להו בי דינא; אלא מלווה על המשכון, מאי טעמא? אמר רבא: משום דתפס ליה. אמר ליה אביי: אלא מעתה, הלוהו ודר בחצרו, דתפיס ליה, הכי נמי דלא משמט? אמר ליה: שאני משכון דקני ליה, מדרבי יצחק; דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון? שנאמר ״ולך תהיה צדקה״.
A mishnah: one who repays a debt in the Sabbatical year, the lender must say “I release it”; if the borrower says “nevertheless,” he may accept it, as it says “this is the matter, devar, of the release,” a matter of speech. Rabbah says: and the lender may hint to him until he says so. Abaye objects: the borrower should not say “I give it for my debt,” but “it is mine, and I give it as a gift.” Rabbah: hint to him until he says that too.
תנן התם: המחזיר חוב לחבירו בשביעית, צריך שיאמר לו ״משמט אני״; ואם אמר לו ״אף על פי כן״, יקבל הימנו, שנאמר ״וזה דבר השמיטה״. אמר רבה: ותלי ליה עד דאמר הכי. איתיביה אביי: כשהוא נותן לו, אל יאמר לו ״בחובי אני נותן לך״, אלא יאמר לו ״שלי הן ובמתנה אני נותן לך״. אמר ליה: תלי ליה נמי עד דאמר הכי.
The Sabbatical release is thus a matter of declared intent: the lender formally releases, the borrower formally insists, and the payment becomes a gift. The law preserves both the release and the debtor’s honest wish to pay.
שמיטת הכספים היא אפוא עניין של כוונה מוצהרת: המלווה משמט באופן פורמלי, הלווה מתעקש באופן פורמלי, והתשלום נעשה מתנה. ההלכה שומרת גם על השמיטה וגם על רצונו הכן של הלווה לשלם.
Rabbah’s sadness and the lost prozbulעצבונו של רבה והפרוזבול האבוד
Abba bar Marta, who is Abba bar Minyumi, owed Rabbah money and brought it in the Sabbatical year. Rabbah said “I release it.” Abba took the money and left. Abaye found Rabbah sad, heard what happened, and went to Abba: did you say “nevertheless”? No. Had you said it, he would have taken it; go now and say it. He did, and Rabbah took it, remarking that this young scholar had not had the sense to do it from the start.
אבא בר מרתא, דהוא אבא בר מניומי, הוה מסיק ביה רבה זוזי. אייתינהו ניהליה בשביעית. אמר ליה: משמט אני. שקלינהו ואזל. אתא אביי, אשכחיה דהוה עציב; אמר ליה: אמאי עציב מר? אמר ליה: הכי הוה מעשה. אזל לגביה, אמר ליה: ואמרת ליה ״אף על פי כן״? אמר ליה: לא. אמר ליה: ואי אמרת ליה, הוה שקלינהו; השתא מיהת אמטינהו ואימא ליה ״אף על פי כן״. אזל, אמטינהו, ואמר ליה. שקלינהו. אמר: לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא.
Rav Yehuda in Rav Naḥman’s name said: a person is believed to say “I had a prozbul, and it was lost,” since once the Sages enacted the prozbul, no one would abandon the permitted way and take what is forbidden. When such cases came before Rav, he would prompt: did you perhaps have a prozbul that was lost? This is “open your mouth for the mute.”
אמר רב יהודה אמר רב נחמן: נאמן אדם לומר ״פרוזבול היה בידי ואבד ממני״. מאי טעמא? כיוון דתקינו רבנן פרוזבול, לא שביק היתירא ואכיל איסורא. כי אתו לקמיה דרב, אמר ליה: מידי פרוזבול היה לך ואבד? כגון זה ״פתח פיך לאלם״ הוא.
A mishnah says a creditor who produces a loan document without a prozbul is not paid. That is a tannaitic dispute: one view requires the prozbul to be with the document, and the Sages say it need not be. The law leans toward believing the creditor, in line with Hillel’s purpose of keeping credit available.
תנן: וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול, הרי אלו לא ייפרעו. תנאי היא; דתניא: המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול; וחכמים אומרים: אינו צריך. ההלכה נוטה להאמין למלווה, בהתאם למטרת הלל לשמור על אפשרות האשראי.
A captive slave redeemedעבד שנשבה ופדאוהו
A new mishnah: a slave who was taken captive and redeemed, if redeemed as a slave, remains enslaved; if as a free man, he is not enslaved. Rabban Shimon ben Gamliel says: either way he remains enslaved. The Gemara asks: if before the master despaired of him, why is he free when redeemed as a free man? If after despair, why is he enslaved when redeemed as a slave?
מתני׳: עבד שנשבה ופדאוהו, אם לשום עבד, ישתעבד; אם לשום בן חורין, לא ישתעבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך ישתעבד. גמ׳: במאי עסקינן? אילימא לפני ייאוש, לשום בן חורין אמאי לא ישתעבד? אלא לאחר ייאוש, לשום עבד אמאי ישתעבד?
Abaye says: before despair. As a slave, he returns to his first master; as a free man, to no one: not to the redeemer, who redeemed him as free, and not to the first master, lest people refrain from redeeming slaves. Rabban Shimon ben Gamliel holds that just as it is a mitzvah to redeem free people, so to redeem slaves. Rava says: after despair. As a slave, he belongs to the redeemer; as a free man, to no one, and not to the first master, since he had despaired. Rabban Shimon ben Gamliel follows Ḥizkiya: so that slaves will not hand themselves over to raiding troops to escape their masters.
אמר אביי: לעולם לפני ייאוש; לשום עבד, ישתעבד לרבו ראשון; לשום בן חורין, לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני; לרבו שני לא, דהא לשום בן חורין פרקיה; לרבו ראשון נמי לא, דלמא ממנעי ולא פרקי. רבן שמעון בן גמליאל: כשם שמצווה לפדות בני חורין, כך מצווה לפדות עבדים. רבא אמר: לעולם לאחר ייאוש; לשום עבד, לרבו שני; לשום בן חורין, לא לזה ולא לזה. רבן שמעון בן גמליאל, כדחזקיה: שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו.
An objection: Rabban Shimon ben Gamliel said “just as it is a mitzvah to redeem free people,” which fits Abaye. Rava answers: Rabban Shimon ben Gamliel did not know which case the Sages meant, and said: if before despair, “just as”; if after, Ḥizkiya’s reason. And for Rava, from whom does the second master acquire the slave? From the captor. Does the captor acquire him? Yes, for his labor, as Reish Lakish derives from “you may acquire from them.” The derivation continues on daf 38.
מיתיבי: אמר להן רבן שמעון בן גמליאל, כשם שמצווה לפדות בני חורין כך מצווה לפדות עבדים; בשלמא לאביי, היינו כשם; אלא לרבא? אמר לך רבא: רבן שמעון בן גמליאל לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, והכי קאמר להו: אי לפני ייאוש קאמריתו, היינו כשם; אי לאחר ייאוש, כדחזקיה. ולרבא, רבו שני ממאן קני ליה? משבאי. שבאי גופיה מי קני ליה? אין, קני ליה למעשה ידיו; דאמר ריש לקיש: מנין לגוי שקנה את הגוי למעשה ידיו? שנאמר ״וגם מבני התושבים... מהם תקנו״; ההמשך בדף ל״ח.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- How do the explanations of “prozbul” reveal the purpose of the institution?כיצד ההסברים למילה ״פרוזבול״ חושפים את מטרת המוסד?
- Why does a lien on property protect a debt from the Sabbatical year according to Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish?מדוע שעבוד נכסים מגן על חוב מפני השביעית לפי רבי יוחנן וריש לקיש?
- What does the story of Rabbah and Abba bar Marta teach about the formalities of repaying a released debt?מה מלמד המעשה ברבה ובאבא בר מרתא על הפורמליות של החזרת חוב שנשמט?
- How do Abaye and Rava explain the captive slave mishnah differently, and what does each fear?כיצד אביי ורבא מסבירים את משנת העבד השבוי באופן שונה, וממה חושש כל אחד?
The source sheetדף המקורות
בּוּלֵי – אֵלּוּ עֲשִׁירִים, דִּכְתִיב: ״וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עוּזְּכֶם״, וְתָנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ בּוּלָאוֹת שֶׁבִּיהוּדָה. בּוּטֵי – אֵלּוּ הָעֲנִיִּים, דִּכְתִיב: ״הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְלָעוֹזָא: מַאי פְּרוֹסְבּוּל? אֲמַר לֵיהּ: פּוּרְסָא דְמִילְּתָא.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: יְתוֹמִין, אֵין צְרִיכִין פְּרוֹסְבּוּל. וְכֵן תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: יְתוֹמִין אֵין צְרִיכִין פְּרוֹסְבּוּל, דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ אֲבִיהֶן שֶׁל יְתוֹמִין.
תְּנַן הָתָם: אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹסְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ – מְזַכֵּהוּ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כׇּל שֶׁהוּ. וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּ? אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אֲפִילּוּ קֶלַח שֶׁל כְּרוּב. אָמַר רַב יְהוּדָה: אֲפִילּוּ הִשְׁאִילוֹ מָקוֹם לְתַנּוּר וּלְכִירַיִם – כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹסְבּוּל.
אִינִי?! וְהָתָנֵי הִלֵּל: אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹסְבּוּל אֶלָּא עַל עָצִיץ נָקוּב בִּלְבָד. נָקוּב – אִין, שֶׁאֵינוֹ נָקוּב – לָא;
אַמַּאי? וְהָא אִיכָּא מְקוֹמוֹ! לָא צְרִיכָא, דְּמַנַּח אַסִּיכֵּי.
רַב אָשֵׁי מַקְנֵי לֵיהּ גִּידְמָא דְּדִיקְלָא, וּכְתַב עֲלֵיהּ פְּרוֹסְבּוּל. רַבָּנַן דְּבֵי רַב אָשֵׁי מָסְרִי מִילַּיְיהוּ לַהֲדָדֵי. רַבִּי יוֹנָתָן מְסַר מִילֵּי לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא; אֲמַר לֵיהּ: צְרִיכְנָא מִידֵּי אַחֲרִינָא? אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹ קַרְקַע, וְלֶעָרֵב יֵשׁ לוֹ קַרְקַע – כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹסְבּוּל. לוֹ וְלֶעָרֵב אֵין לָהֶן קַרְקַע, וְלַחַיָּיב לוֹ יֵשׁ לוֹ קַרְקַע – כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹסְבּוּל, מִדְּרַבִּי נָתָן –
דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה, וַחֲבֵרוֹ בַּחֲבֵרוֹ, מִנַּיִן שֶׁמּוֹצִיאִין מִזֶּה וְנוֹתְנִין לָזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ״.
תְּנַן הָתָם: הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה, בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין שֶׁלֹּא בִּשְׁטָר. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בִּשְׁטָר – שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים, שֶׁלֹּא בִּשְׁטָר – שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים; כׇּל שֶׁכֵּן מִלְוֶה עַל פֶּה.
רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בִּשְׁטָר – שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים, שֶׁלֹּא בִּשְׁטָר – מִלְוֶה עַל פֶּה. אֲבָל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.
תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁטַר חוֹב – מְשַׁמֵּט, וְאִם יֵשׁ בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. תַּנְיָא אִידַּךְ: סִיֵּים לוֹ שָׂדֶה אַחַת בְּהַלְווֹאָתוֹ, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּתַב: ״כׇּל נְכָסַיי אַחְרָאִין וְעַרְבָאִין לָךְ״ – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.
קָרִיבֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי הֲוָה לֵיהּ הָהוּא שְׁטָרָא דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ אַחְרָיוּת נְכָסִים, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַסִּי, אֲמַר לֵיהּ: מְשַׁמֵּט אוֹ אֵינוֹ מְשַׁמֵּט? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. שַׁבְקֵיהּ, וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מְשַׁמֵּט.
אֲתָא רַבִּי אַסִּי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מְשַׁמֵּט אוֹ אֵינוֹ מְשַׁמֵּט? אֲמַר לֵיהּ: מְשַׁמֵּט. וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר אֵינוֹ מְשַׁמֵּט! אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְדַמִּין, נַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה?! אֲמַר לֵיהּ: וְהָתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּמָר! אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא הָהִיא בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת – כְּגָבוּי דָּמֵי.
תְּנַן הָתָם: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ מָעוֹת עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִין – אֵין מְשַׁמְּטִין. בִּשְׁלָמָא מוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין – דְּתָפְסִי לְהוּ בֵּי דִינָא. אֶלָּא מַלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, מַאי טַעְמָא?
אָמַר רָבָא: מִשּׁוּם דְּתָפֵס לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הִלְוָהוּ וְדָר בַּחֲצֵרוֹ – דְּתָפֵיס לֵיהּ, הָכִי נָמֵי דְּלָא מְשַׁמֵּט?!
אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי מַשְׁכּוֹן, דְּקָנֵי לֵיהּ מִדְּרַבִּי יִצְחָק – דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״ – אִם אֵינוֹ קוֹנֶה, צְדָקָה מִנַּיִן? מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן.
תְּנַן הָתָם:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
הַמַּחֲזִיר חוֹב לַחֲבֵירוֹ בַּשְּׁבִיעִית – צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ: ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״; וְאִם אָמַר לוֹ: ״אַף עַל פִּי כֵן״, יְקַבֵּל הֵימֶנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה״.
אָמַר רַבָּה: וְתָלֵי לֵיהּ עַד דְּאָמַר הָכִי. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, אַל יֹאמַר לוֹ: ״בְּחוֹבִי אֲנִי נוֹתֵן לָךְ״, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: ״שֶׁלִּי הֵן, וּבְמַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לָךְ״! אֲמַר לֵיהּ: תָּלֵי לֵיהּ נָמֵי עַד דְּאָמַר הָכִי.
אַבָּא בַּר מָרְתָּא, דְּהוּא אַבָּא בַּר מִנְיוֹמֵי, הֲוָה מַסֵּיק בֵּיהּ רַבָּה זוּזֵי. אַיְיתִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בִּשְׁבִיעִית, אֲמַר לֵיהּ: מְשַׁמֵּט אֲנִי. שַׁקְלִינְהוּ וַאֲזַל. אֲתָא אַבָּיֵי, אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיב מָר? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה.
אֲזַל לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַמְטֵית לֵיהּ זוּזֵי לְמָר? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי אֲמַר לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״. אֲמַר לֵיהּ: וַאֲמַרְתְּ לֵיהּ ״אַף עַל פִּי כֵן״? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: וְאִי אֲמַרְתְּ לֵיהּ ״אַף עַל פִּי כֵן״, הֲוָה שַׁקְלִינְהוּ מִינָּךְ; הַשְׁתָּא מִיהַת אַמְטִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ, וְאֵימָא לֵיהּ ״אַף עַל פִּי כֵן״. אֲזַל אַמְטִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ, וַאֲמַר לֵיהּ ״אַף עַל פִּי כֵן״. שַׁקְלִינְהוּ מִינֵּיהּ, אָמַר: לָא הֲוָה בֵּיהּ דַּעְתָּא בְּהַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן מֵעִיקָּרָא.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב נַחְמָן: נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: ״פְּרוֹסְבּוּל הָיָה בְּיָדִי, וְאָבַד מִמֶּנִּי״. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן פְּרוֹסְבּוּל, לָא שָׁבֵיק הֶיתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.
כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי פְּרוֹסְבּוּל הָיָה לְךָ וְאָבַד? כְּגוֹן זֶה, ״פְּתַח פִּיךָ לָאִלֵּם״ הוּא.
תְּנַן: וְכֵן בַּעַל חוֹב שֶׁמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב, וְאֵין עִמּוֹ פְּרוֹסְבּוּל – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִפָּרְעוּ.
תַּנָּאֵי הִיא – דְּתַנְיָא: הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב – צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ פְּרוֹסְבּוּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ.
מַתְנִי׳ עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וּפְדָאוּהוּ, אִם לְשׁוּם עֶבֶד – יִשְׁתַּעְבֵּד; אִם לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין – לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד.
גְּמָ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין – אַמַּאי לָא יִשְׁתַּעְבֵּד? אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ, לְשׁוּם עֶבֶד – אַמַּאי יִשְׁתַּעְבֵּד?
אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וּלְשׁוּם עֶבֶד – יִשְׁתַּעְבֵּד לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן, לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין – לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד לֹא לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן וְלֹא לְרַבּוֹ שֵׁנִי; לְרַבּוֹ שֵׁנִי לָא, דְּהָא לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין פַּרְקֵיהּ, לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן נָמֵי לָא, דִּילְמָא מִמַּנְעִי וְלָא פָּרְקִי.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד – קָסָבַר: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לִפְדּוֹת אֶת בְּנֵי חוֹרִין, כָּךְ מִצְוָה לִפְדּוֹת אֶת הָעֲבָדִים.
רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לְאַחַר יֵאוּשׁ, וּלְשׁוּם עֶבֶד – יִשְׁתַּעְבֵּד לְרַבּוֹ שֵׁנִי, לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין – לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד לֹא לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן וְלֹא לְרַבּוֹ שֵׁנִי; לְרַבּוֹ שֵׁנִי לָא, דְּהָא לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין פַּרְקֵיהּ, לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן נָמֵי לָא, דְּהָא לְאַחַר יֵאוּשׁ הֲוָה.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד – כִּדְחִזְקִיָּה, דְּאָמַר חִזְקִיָּה: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד? שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וּמַפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָיסוֹת, וּמַפְקִיעַ עַצְמוֹ מִיָּד רַבּוֹ.
מֵיתִיבִי, אָמַר לָהֶן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לִפְדּוֹת אֶת בְּנֵי חוֹרִין, כָּךְ מִצְוָה לִפְדּוֹת אֶת הָעֲבָדִים. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי – דְּאָמַר לִפְנֵי יֵאוּשׁ, הַיְינוּ דְּקָאָמַר ״כְּשֵׁם״;
אֶלָּא לְרָבָא – דְּאָמַר לְאַחַר יֵאוּשׁ, הַאי ״כְּשֵׁם״?! מִשּׁוּם דְּחִזְקִיָּה הוּא!
אָמַר לָךְ רָבָא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא הָוֵי יָדַע מַאי קָאָמְרִי רַבָּנַן, וְהָכִי קָאָמַר לְהוּ: אִי לִפְנֵי יֵאוּשׁ קָאָמְרִיתוּ – הַיְינוּ ״כְּשֵׁם״; אִי לְאַחַר יֵאוּשׁ קָאָמְרִיתוּ – כִּדְחִזְקִיָּה.
וּלְרָבָא – דְּאָמַר לְאַחַר יֵאוּשׁ, וּלְרַבּוֹ שֵׁנִי; רַבּוֹ שֵׁנִי מִמַּאן קָנֵי לֵיהּ – מִשַּׁבַּאי, שַׁבַּאי גּוּפֵיהּ מִי קָנֵי לֵיהּ?!
אִין; קָנֵי לֵיהּ לְמַעֲשֶׂה יָדָיו – דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן לְגוֹי, שֶׁקָּנָה אֶת הַגּוֹי לְמַעֲשֵׂה יָדָיו? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ״ – אַתֶּם קוֹנִים מֵהֶם,William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
