How does the argument develop across both sides of this daf?
כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?
Ben Yehoyadaבן יהוידע
On Ulla’s saying “shameless is the bride who strayed under her own wedding canopy,” Ben Yehoyada draws on the Arizal: at the golden calf, by saying “these, elleh, are your gods,” Israel damaged the letters elleh of the divine name Elohim, and by kissing the calf they damaged the letters mi as well, so the whole name was damaged. Its numerical value, eighty-six, is pe-vav, and these letters stand “within the canopy,” inside the word ḥuppa. The bride’s sin within her ḥuppa is thus the damage to the name hidden in the word itself.
על מאמר עולא ״עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה״ בן יהוידע נשען על דברי האר״י: בעגל, באמרם ״אלה אלהיך״, פגמו ישראל באותיות ״אלה״ של שם אלקים, ובנשיקת העגל פגמו גם באותיות ״מי״, ונמצא שפגמו בשם כולו. מניינו פ״ו, והאותיות פ״ו נמצאות ״תוך חופה״, בתוך התיבה ״חופה״. חטא הכלה בתוך חופתה הוא אפוא הפגם בשם הטמון בתיבה עצמה.
On “those who are insulted but do not insult,” he explains that they hear their disgrace both by hint, as David’s enemies mocked him with questions about the death penalty for adultery, and openly. Their silence is not a calculation to gain merit from those who insult them; it is out of love of God who commanded it, and they even rejoice in their suffering. Therefore “those who love Him are like the sun going forth in its might”: like the sun, they shield and benefit the whole world. Ben Yehoyada on Gittin 36b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
על ״הנעלבין ואינן עולבין״ הוא מסביר שהם שומעים את חרפתם ברמז, כמו שאויבי דוד לעגו לו בשאלות על מיתת הבא על אשת איש, וגם בפירוש. שתיקתם אינה חשבון להרוויח זכויות מן המחרפים; היא מאהבת הקב״ה שציווה כן, והם אף שמחים ביסורים. לכן ״ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״: כשמש, הם מגינים על כל העולם ומטיבים לו. Ben Yehoyada on Gittin 36b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
Vows “on the mind of the public”נדר על דעת רבים
The daf completes Rav Naḥman’s position: the widow vows in public. That works for one who says a public vow cannot be annulled; but for one who says it can? We make her vow “on the mind of the public,” al da’at rabbim. Amemar rules that even those who allow annulment of a public vow agree that a vow on the mind of the public cannot be annulled.
הדף משלים את שיטת רב נחמן: דמדרינן לה ברבים. הניחא למאן דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה; אלא למאן דאמר יש לו הפרה? דמדרינן לה על דעת רבים. דאמר אמימר: הלכתא, אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, על דעת רבים אין לו הפרה.
This applies to vows about optional matters; a vow that conflicts with a commandment may be annulled. A teacher of children was made by Rav Aḥa to vow on the mind of the public that he would stop teaching, because he was negligent with the children; Ravina reinstated him, since no one as precise as he could be found.
והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצווה יש לו הפרה. כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא על דעת רבים, דהוה פשע בינוקי, ואהדריה רבינא, דלא אישתכח דדייק כוותיה.
The case shows the limits of a public vow: when the public interest that motivated it is better served by releasing it, the vow yields. Precision in teaching outweighed the teacher’s negligence.
המקרה מראה את גבולות נדר על דעת רבים: כאשר טובת הציבור שהניעה אותו מושגת טוב יותר בהתרתו, הנדר נסוג. הדיוק בהוראה גבר על רשלנות המלמד.
Witnesses sign “for the proper ordering of society”העדים חותמין מפני תיקון העולם
The mishnah says witnesses sign the get for the proper ordering of society. But signing is biblical: “write it in a book and sign it”? Rabbah answers: according to Rabbi Elazar, for whom witnesses of delivery effect the divorce, the Sages enacted signing witnesses as well, since the delivery witnesses may die or travel abroad.
והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם. מפני תיקון העולם? דאורייתא הוא, דכתיב ״וכתוב בספר וחתום״! אמר רבה: לא צריכא, לרבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי; תקינו רבנן עדי חתימה מפני תיקון העולם, דזמנין דמייתי סהדי, אי נמי זמנין דאזלי למדינת הים.
Rav Yosef says it can follow even Rabbi Meir: the enactment was that witnesses write their names explicitly. A baraita: at first a witness wrote “I, so-and-so, signed as a witness”; if his handwriting was found elsewhere, it was valid, otherwise invalid. Rabban Gamliel said: they made a great enactment, that witnesses write their names in full in gittin.
רב יוסף אמר: אפילו תימא לרבי מאיר; התקינו שיהו עדים מפרשין שמותיהן בגיטין מפני תיקון העולם. כדתניא: בראשונה היה כותב ״אני פלוני חתמתי עד״; אם כתב ידו יוצא ממקום אחר, כשר; ואם לאו, פסול. אמר רבן גמליאל: תקנה גדולה התקינו, שיהו מפרשין שמותיהן בגיטין.
May one sign with a mark instead? But Rav drew a fish, Rabbi Ḥanina a palm branch, Rav Ḥisda a samekh, Rav Hoshaya an ayin, and Rabbah bar Rav Huna a mast. The answer: the Sages are different, since their marks are well known. And before the enactment, how were such gittin invalidated? The Gemara answers briefly that they were checked in another way.
ובסימנא לא? והא רב צייר כוורא, ורבי חנינא צייר חרותא, רב חסדא סמך, רב הושעיא עין, רבה בר רב הונא צייר מכותא! שאני רבנן, דבקיאין סימנייהו. מעיקרא במאי אפקעינהו? בדיסקי.
Hillel’s prozbulפרוזבול של הלל
The mishnah in Shevi’it: a prozbul prevents the Sabbatical year from cancelling a debt. This is one of the things Hillel the Elder enacted, when he saw that people refrained from lending to one another and transgressed the verse “beware lest there be in your heart a base thought” as the Sabbatical year approached.
תנן התם: פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועברו על מה שכתוב בתורה ״השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל״; עמד והתקין פרוזבול.
The form of the prozbul: “I hand over to you, so-and-so, the judges of such-and-such place, that any debt I have with so-and-so, I may collect whenever I wish,” and the judges or witnesses sign below. The debt is entrusted to the court, and debts held by a court are not cancelled.
וזה הוא גופו של פרוזבול: ״מוסרני לכם, פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני, שאגבנו כל זמן שארצה״; והדיינין חותמין למטה, או העדים. החוב נמסר לבית הדין, וחובות שבידי בית דין אינם נשמטים.
Hillel’s motive was the welfare of the poor: a law meant to protect debtors was causing lenders to stop lending. The prozbul preserves the purpose of lending by modifying the effect of the Sabbatical year.
מניעו של הלל היה טובת העניים: דין שנועד להגן על לווים גרם למלווים לחדול מלהלוות. הפרוזבול שומר על מטרת ההלוואה בכך שהוא משנה את השפעת השביעית.
How can the Sages override the Torah?כיצד חכמים יכולים לשנות דין תורה?
Can it be that the Torah cancels debts in the Sabbatical year and Hillel enacted that they not be cancelled? Abaye answers: it concerns the Sabbatical year in our time, and follows Rebbi, who reads “this is the manner of the release: release” as two releases, of land and of money; when land is released, money is released; when not, not. Today the release of money is only rabbinic, a memorial of the Sabbatical year.
ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא? אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא. דתניא, רבי אומר: ״וזה דבר השמיטה שמוט״, בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים; בזמן שאתה משמט קרקע, אתה משמט כספים; בזמן שאי אתה משמט קרקע, אי אתה משמט כספים. ותקינו רבנן דתשמט, זכר לשביעית.
But even so, can the Sages make a debt not owed, when by Torah law it is not cancelled? Abaye answers: it is passive, shev ve-al ta’aseh: the Sages only tell the creditor not to collect. Rava answers: what the court declares ownerless is ownerless, hefker beit din hefker. Rabbi Yitzḥak derives this from Ezra: whoever did not come within three days, “all his property shall be forfeited.”
ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית, ותקינו רבנן דתשמט? אמר אביי: שב ואל תעשה הוא. רבא אמר: הפקר בית דין היה הפקר; דאמר רבי יצחק: מנין שהפקר בית דין היה הפקר? שנאמר ״וכל אשר לא יבוא לשלושת הימים כעצת השרים והזקנים, יחרם כל רכושו״.
Rabbi Elazar derives it from “these are the inheritances that Elazar the priest and Joshua son of Nun and the heads of the fathers distributed”: just as fathers bequeath to their children as they wish, so the leaders may distribute property to the people as they wish. The court’s power over property rests on a biblical model of leadership.
רבי אלעזר אמר מהכא: ״אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות״; וכי מה עניין ראשים אצל אבות? לומר לך: מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו.
For his generation or for all?לדורו או לדורות?
Did Hillel enact the prozbul for his generation only, or for all generations? The difference is whether it may be abolished: if only for his generation, we may abolish it; if for all, a court cannot annul another court’s ruling unless it is greater in wisdom and number.
איבעיא להו: כי התקין הלל פרוזבול, לדריה הוא דתקין, או לדרי עלמא נמי? למאי נפקא מינה? לבטוליה. אי לדריה, מבטלינן ליה; אי לדרי עלמא, הא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמניין.
Shmuel said: a prozbul is written only in the court of Sura or of Nehardea. If it was for all generations, any court could write it. The Gemara deflects: perhaps Hillel enacted it for all generations, but only for courts like his own, or like Rav Ami and Rav Asi, strong enough to expropriate property.
תא שמע, דאמר שמואל: לא כתבינן פרוזבול אלא אי בבי דינא דסורא, אי בבי דינא דנהרדעא. ואי לדרי עלמא, בשאר בי דינא נמי לכתבו! דלמא כי תקין הלל לדרי עלמא, כגון בי דינא דידיה, וכרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא; אבל לכולי עלמא, לא.
Shmuel also called the prozbul “the affront of the judges,” ulbana, and said that if he had the strength he would abolish it. But a court cannot annul another court’s ruling unless it is greater! He meant: if I had more strength than Hillel. The remark expresses unease with an enactment that lets courts override a biblical release.
תא שמע, דאמר שמואל: הא פרוזבלא עולבנא דדייני הוא; אי איישר חיל, אבטליניה. והא אין בית דין יכול לבטל! הכי קאמר: אם איישר חיל יותר מהלל, אבטליניה. ההערה מבטאת אי־נוחות מתקנה המאפשרת לבתי דין לעקוף שמיטה מן הכתוב.
Ulbana: insolence or ease?עולבנא: לשון חוצפא או לשון ניחותא?
Rav Naḥman said: I would establish it firmly. Is it not already established? He meant: I would add that even an unwritten prozbul counts as written. Where Shmuel wished to weaken the enactment, Rav Naḥman wished to extend it.
ורב נחמן אמר: אקיימנה. הא מיקיים וקאי! הכי קאמר: אימא ביה מילתא, דאף על גב דלא כתוב, ככתוב דמי. במקום ששמואל ביקש להחליש את התקנה, רב נחמן ביקש להרחיבה.
Is ulbana a term of insolence or of ease? Ulla said: “shameless, aluva, is the bride who strayed under her own canopy,” so it means insolence. Rav Mari, son of Shmuel’s daughter, cited “while the king was at his table, my nard gave forth its fragrance.” Rava said: there is still affection toward us, for it says “gave” and not “stank.”
איבעיא להו: האי עולבנא, לישנא דחוצפא הוא, או לישנא דניחותא? תא שמע, דאמר עולא: עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: מאי קרא? ״עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו״. אמר רבא: עדיין חביבותא הוא גבן, דכתיב ״נתן״ ולא כתיב ״הסריח״.
A baraita praises those who are insulted but do not insult, hear their disgrace and do not answer, act out of love and rejoice in suffering; of them the verse says “those who love Him are like the sun going forth in its might.” And what is prozbul? Rav Ḥisda begins to explain: pros buli u-vuti, a Greek term continued on daf 37.
תנו רבנן: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הכתוב אומר ״ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״. מאי פרוזבול? אמר רב חסדא: פרוס בולי ובוטי; ההמשך בדף ל״ז.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- Why can a vow “on the mind of the public” not be annulled, and when does that rule yield?מדוע נדר ״על דעת רבים״ אין לו הפרה, ומתי כלל זה נסוג?
- How do Rabbah and Rav Yosef explain why the witnesses’ signature is called an enactment?כיצד רבה ורב יוסף מסבירים מדוע חתימת העדים נקראת תקנה?
- Compare Abaye’s and Rava’s explanations of how the Sages could alter a debt’s status.השוו בין הסברי אביי ורבא לאופן שבו חכמים יכלו לשנות את מעמדו של חוב.
- Why did Shmuel call the prozbul “the affront of the judges,” and what did he mean by wishing to abolish it?מדוע קרא שמואל לפרוזבול ״עולבנא דדייני״, ומה התכוון כשרצה לבטלו?
The source sheetדף המקורות
דְּמַדְּרִינַן לֵיהּ בְּרַבִּים. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בְּרַבִּים – אֵין לוֹ הֲפָרָה; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
דְּמַדְּרִינַן לֵיהּ עַל דַּעַת רַבִּים – דְּאָמַר אַמֵּימָר, הִלְכְתָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בְּרַבִּים יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, עַל דַּעַת רַבִּים – אֵין לוֹ הֲפָרָה.
וְהָנֵי מִילֵּי לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה – יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה. כִּי הָהוּא מַקְרֵי דַּרְדְּקֵי דְּאַדְּרֵיהּ רַב אַחָא עַל דַּעַת רַבִּים, דַּהֲוָה פָּשַׁע בְּיָנוֹקֵי; וְאַהְדְּרֵיהּ רָבִינָא, דְּלָא אִישְׁתְּכַח דְּדָיֵיק כְּווֹתֵיהּ.
וְהָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם: מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם?! דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם״!
אָמַר רַבָּה: לָא צְרִיכָא – לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי; תַּקִּינוּ רַבָּנַן עֵדֵי חֲתִימָה, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם – דְּזִמְנִין דְּמָיְיתִי סָהֲדִי, אִי נָמֵי זִימְנִין דְּאָזְלִי לִמְדִינַת הַיָּם.
רַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא לְרַבִּי מֵאִיר, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא עֵדִים מְפָרְשִׁין שְׁמוֹתֵיהֶן בְּגִיטִּין – מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.
כִּדְתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה כּוֹתֵב ״אֲנִי פְּלוֹנִי חָתַמְתִּי עֵד״; אִם כְּתַב יָדוֹ יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל.
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: תַּקָּנָה גְּדוֹלָה הִתְקִינוּ, שֶׁיִּהְיוּ מְפָרְשִׁין שְׁמוֹתֵיהֶן בְּגִיטִּין – מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.
וּבְסִימָנָא לָא?! וְהָא רַב צָיֵיר כְּוָרָא; וְרַבִּי חֲנִינָא צָיֵיר חֲרוּתָא; רַב חִסְדָּא סָמֶךְ; וְרַב הוֹשַׁעְיָא עַיִן; רַבָּה בַּר רַב הוּנָא צָיֵיר מָכוּתָא! שָׁאנֵי רַבָּנַן, דִּבְקִיאִין סִימָנַיְיהוּ.
מֵעִיקָּרָא בְּמַאי אַפְקְעִינְהוּ? בְּדִיסְקֵי.
הִלֵּל הִתְקִין פְּרוֹסְבּוּל וְכוּ׳: תְּנַן הָתָם, פְּרוֹסְבּוּל אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן; שֶׁרָאָה אֶת הָעָם שֶׁנִּמְנְעוּ מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה, וְעָבְרוּ עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל וְגוֹ׳״, עָמַד וְהִתְקִין פְּרוֹסְבּוּל.
וְזֶה הוּא גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹסְבּוּל: ״מוֹסְרַנִי לָכֶם פְּלוֹנִי [וּפְלוֹנִי] דַּיָּינִין שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכׇּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כׇּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה״. וְהַדַּיָּינִים חוֹתְמִים לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים.
וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא מְשַׁמְּטָא שְׁבִיעִית, וְהִתְקִין הִלֵּל דְּלָא מְשַׁמְּטָא?! אָמַר אַבָּיֵי: בַּשְּׁבִיעִית בִּזְמַן הַזֶּה, וְרַבִּי הִיא –
דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִיטָּה שָׁמוֹט״ – בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר: אַחַת שְׁמִיטַּת קַרְקַע וְאַחַת שְׁמִיטַּת כְּסָפִים. בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, בִּזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע, אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
וְתַקִּינוּ רַבָּנַן דִּתְשַׁמֵּט, זֵכֶר לַשְּׁבִיעִית; רָאָה הִלֵּל שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה, עָמַד וְהִתְקִין פְּרוֹסְבּוּל.
וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא לָא מְשַׁמְּטָא שְׁבִיעִית, וְתַקִּינוּ רַבָּנַן דִּתְשַׁמֵּט?!
אָמַר אַבָּיֵי: שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה הוּא. רָבָא אָמַר: הֶפְקֵר בֵּית דִּין – הֶפְקֵר. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין – הֶפְקֵר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים, יׇחֳרַם כׇּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה״.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר, מֵהָכָא: ״אֵלֶּה הַנְּחָלוֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת וְגוֹ׳״. וְכִי מָה עִנְיַן רָאשִׁים אֵצֶל אָבוֹת? לוֹמַר לָךְ: מָה אָבוֹת מַנְחִילִין אֶת בְּנֵיהֶם כֹּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, אַף רָאשִׁים מַנְחִילִין הָעָם כֹּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: כִּי הִתְקִין הִלֵּל פְּרוֹסְבּוּל – לְדָרֵיהּ הוּא דְּתַקֵּין, אוֹ דִלְמָא לְדָרֵי עָלְמָא נָמֵי תַּקֵּין?
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְבַטּוֹלֵיהּ. אִי אָמְרַתְּ לְדָרֵיהּ הוּא דְּתַקֵּין – מְבַטְּלִינַן לֵיהּ; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְדָרֵי עָלְמָא נָמֵי תַּקֵּין, הָא אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחׇכְמָה וּבְמִנְיָן. מַאי?
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לָא כָּתְבִינַן פְּרוֹסְבּוּל אֶלָּא אִי בְּבֵי דִינָא דְּסוּרָא אִי בְּבֵי דִינָא דִּנְהַרְדְּעָא. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְדָרֵי עָלְמָא נָמֵי תַּקֵּין, בִּשְׁאָר בֵּי דִינָא נָמֵי לִכְתְּבוּ!
דִּלְמָא כִּי תַּקֵּין הִלֵּל לְדָרֵי עָלְמָא – כְּגוֹן בֵּי דִינָא דִּידֵיהּ, וּכְרַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי, דְּאַלִּימֵי לְאַפְקוֹעֵי מָמוֹנָא; אֲבָל לְכוּלֵּי עָלְמָא – לָא.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הָא פְּרוֹסְבֻּלָא – עוּלְבָּנָא דְּדַיָּינֵי הוּא; אִי אֲיַישַּׁר חַיִל אֲבַטְּלִינֵּיהּ. אֲבַטְּלִינֵּיהּ?! וְהָא אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן! הָכִי קָאָמַר: אִם אֲיַישֵּׁר חַיִל יוֹתֵר מֵהִלֵּל, אֲבַטְּלִינֵּיהּ.
וְרַב נַחְמָן אָמַר: אֲקַיְּימִנֵּהּ. אֲקַיְּימִנֵּהּ?! הָא מִיקַּיַּים וְקָאֵי! הָכִי קָאָמַר: אֵימָא בֵּיהּ מִילְּתָא, דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא כָּתוּב כְּכָתוּב דָּמֵי.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי עוּלְבָּנָא – לִישָּׁנָא דְחוּצְפָּא הוּא, אוֹ לִישָּׁנָא דְנִיחוּתָא הוּא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר עוּלָּא: עֲלוּבָה כַּלָּה שֶׁזִּינְּתָה בְּקֶרֶב חוּפָּתָהּ.
אָמַר רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל: מַאי קְרָא? ״עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ״. אָמַר רָבָא: עֲדַיִין חַבִּיבוּתָא הוּא גַּבַּן, דִּכְתִיב ״נָתַן״, וְלָא כְּתִיב ״הִסְרִיחַ״.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״.
מַאי ״פְּרוֹסְבּוּל״? אָמַר רַב חִסְדָּא: פְּרוֹס בּוּלֵי וּבוּטֵי.William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
