← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 29גיטין דף 29 15 November 2030י״ט חשון תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 29 — An Agent Who Appoints an Agent: Illness, Instructions, and the Chain of Authorityשליח עושה שליח: חולי, הוראות ושרשרת הסמכות

Gittin 29 — from Jewish and gentile courts, through the mishnah on an agent who fell ill, to the question how far an agent’s mandate can be passed onגיטין כ״ט — מבתי דין של ישראל ושל גויים, דרך המשנה על שליח שחלה, אל השאלה עד היכן אפשר להעביר מינוי של שליח

6 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Shalom Wazana Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבShalom Wazana Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 29a or 29b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 17a and the next one is on Gittin 31b. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 29a–29b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין כ״ט ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין י״ז ע״א, והבאה היא על גיטין ל״א ע״ב. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 29a–29b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

Jewish courts and finalityבתי דין של ישראל וסופיות

The daf gives a second version of Rav Yosef’s statement: Rabbi Elazar ben Parta’s ruling applies only to gentile courts, but in a Jewish court, once a man has been sentenced, he is executed. Abaye objects that a Jewish court might still find grounds for acquittal. Rav Yosef answers that it does so before the sentence; after the sentence, it no longer seeks merit.

הדף מביא לשון שנייה של דברי רב יוסף: לא שנו אלא בבית דין של אומות העולם, אבל בבית דין של ישראל, כיוון דנפק ליה דינא לקטלא, קטלי ליה. אמר ליה אביי: בית דין של ישראל נמי, אפשר דחזו ליה זכותא! כי חזו ליה זכותא, מקמי דליגמר דינא; בתר גמר דינא, תו לא חזו ליה זכותא.

Support is suggested from a baraita: wherever two testify that so-and-so was sentenced in a certain court, he is executed. The Gemara deflects: perhaps that concerns a fugitive, whose case is special. The baraita about Jewish court reports and gentile records is cited again.

לימא מסייעא ליה: כל מקום שיעמדו שניים ויאמרו מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, הרי זה ייהרג. דלמא בורח שאני. ושוב מובאת הברייתא על שמועה מבית דין של ישראל ומקומנטריסין של גויים.

Again the Gemara concludes that “died” and “killed” mean actual death, and gentile records are not trusted because people lie to uphold their own institutions. The two versions of Rav Yosef differ on which court is final, but agree that the presumption of life yields where a sentence is irreversible.

שוב מסיקה הגמרא ש״מת״ ו״נהרג״ פירושם מיתה ממש, ובקומנטריסין של גויים אין מאמינים, שעבדי לאחזוקי שקרייהו. שתי הלשונות של רב יוסף חלוקות באיזה בית דין סופי, אך מסכימות שחזקת החיים נסוגה במקום שגזר הדין אינו הפיך.

An agent who fell ill in the Landשליח שחלה בארץ ישראל

A new mishnah: one who brings a get in Eretz Yisrael and fell ill may send it with another. But if the husband told him, “take such-and-such an object from her,” he may not send it with another, since the husband does not want his deposit in another’s hands.

מתני׳: המביא גט בארץ ישראל וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר. ואם אמר לו ״טול לי הימנה חפץ פלוני״, לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר.

Rav Kahana says: “fell ill,” we learned. Obvious? One might think the mishnah mentions illness only as the usual case, and the law is the same without it; Rav Kahana teaches that illness is a real condition.

אמר רב כהנא: ״חלה״ תנן. פשיטא, חלה קתני! מהו דתימא הוא הדין אף על גב דלא חלה, והאי דקתני חלה, אורחא דמילתא קתני; קא משמע לן.

What is the case? A baraita: “take this get to my wife,” holekh, he may send it with another; “you take it,” at holekh, he may not; Rabban Shimon ben Gamliel says in neither case may an agent appoint an agent. The mishnah can fit each: holekh with illness; at holekh where illness is different; or Rabban Shimon ben Gamliel where illness is different. Illness can override a restrictive instruction.

היכי דמי? תניא: ״הולך גט זה לאשתי״, הרי זה משלחו ביד אחר; ״את הולך גט זה לאשתי״, לא ישלחנו; רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך, אין השליח עושה שליח. איבעית אימא ״הולך״ והוא דחלה; ואיבעית אימא ״את הולך״, וחלה שאני; ואיבעית אימא רבן שמעון בן גמליאל, וחלה שאני. החולי יכול לגבור על הוראה מגבילה.

Words cannot be delegatedמילי לא מימסרן לשליח

The mishnah contradicts another: if a husband said to two, “give a get to my wife,” or to three, “write a get and give it to my wife,” they write and give it themselves, but they may not appoint an agent. Abaye answers: there the reason is the husband’s dignity, since he chose them specifically; here he does not mind.

תנן ״המביא גט וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר״; ורמינהו: אמר לשניים ״תנו גט לאשתי״, או לשלושה ״כתבו גט ותנו לאשתי״, הרי אלו יכתבו ויתנו; אינהו אין, שליח לא. אמר אביי: התם טעמא מאי? משום בזיון דבעל; הכא בעל לא קפיד.

Rava answers differently: there the instruction is only words, and words cannot be handed over to an agent, milei lo mimsran le-sheliaḥ. Here the get itself is in the agent’s hand. An agent who holds an object can transfer it; an agent who holds only a verbal mandate cannot.

רבא אמר: משום דמילי נינהו, ומילי לא מימסרן לשליח. כאן הגט עצמו ביד השליח. שליח המחזיק חפץ יכול להעבירו; שליח שבידו רק מינוי בעל פה אינו יכול.

What is the difference? An agent for a gift, and that depends on the dispute of Rav and Shmuel: Rav says a gift is not like a get, and Shmuel says a gift is like a get. The two explanations lead to different rules in neighboring areas of law.

מאי בינייהו? איכא בינייהו שליח מתנה, ובפלוגתא דרב ושמואל: רב אמר מתנה אינה כגט, ושמואל אמר מתנה הרי היא כגט. שני ההסברים מובילים לדינים שונים בתחומים סמוכים.

“Take such-and-such an object from her”״טול לי הימנה חפץ פלוני״

Reish Lakish says: here Rebbi taught that a borrower may not lend and a renter may not rent out, since the owner does not want his property in another’s hands. Rabbi Yoḥanan answers: even schoolchildren know that. Rather, the mishnah teaches that sometimes the get itself is invalid, as if the husband had said “divorce her only in the house” and the agent divorced her in the attic.

אמר ריש לקיש: כאן שנה רבי, אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר. אמר לו רבי יוחנן: זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה! אלא זימנין דגיטא נמי לא הוי, דנעשה כמי שאמר לו ״אל תגרשה אלא בבית״ וגירשה בעלייה.

All agree that if she came out, gave him the object, and then he gave her the get, the get is fully valid. The dispute is where the husband said “take the object, then give her the get,” and the agent gave the get first and took the object afterwards.

דכולי עלמא, היכא דנפקה לאפיה ויהבה ליה חפץ והדר שקלה מיניה גיטא, גיטא מעליא הוא. כי פליגי, היכא דאמר ליה ״שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא״, ואזל איהו ויהיב לה גיטא והדר שקל מינה חפץ.

Rabbi Yoḥanan invalidates it when the husband himself reverses the order, all the more so his agent; Reish Lakish validates it for the agent, all the more so for the husband. The question is whether a sequence in the husband’s words is a condition of the divorce or only a practical instruction.

רבי יוחנן פוסל בו, וכל שכן בשלוחו; וריש לקיש מכשיר בשלוחו, וכל שכן בו. השאלה היא אם סדר הדברים בפי הבעל הוא תנאי בגירושין או רק הוראה מעשית.

An agent from abroad who fell illשליח ממדינת הים שחלה

A new mishnah: one who brings a get from abroad and fell ill appoints an agent before a court and sends him; he says before them “before me it was written and signed,” and the last agent need not make that declaration, but says “I am the agent of the court.” The court absorbs the declaration so the chain can continue.

מתני׳: המביא גט ממדינת הים וחלה, עושה שליח בבית דין ומשלחו, ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם; ואין שליח אחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא אומר ״שליח בית דין אני״. בית הדין קולט את האמירה, והשרשרת יכולה להימשך.

The Sages asked Avimi son of Rabbi Abbahu to ask his father: can an agent’s agent appoint another agent? He said: you need not ask, since “the last agent” implies there may be many. Ask rather whether he may appoint only before a court or even outside it. They said: that too is clear, since he says “I am the agent of the court.” Rav Naḥman bar Yitzḥak transmits the exchange in a different order.

אמרו ליה רבנן לאבימי בריה דרבי אבהו: בעי מיניה מרבי אבהו, שליח דשליח משוי שליח או לא? אמר להו: הא לא תיבעי לכו, מדקתני ״אין השליח האחרון״, מכלל דמשוי שליח. אלא כי תיבעי לכו, בבית דין או אפילו שלא בבית דין? אמרו ליה: הא נמי לא מיבעיא, מדקתני ״אלא אומר שליח בית דין אני״. רב נחמן בר יצחק מתני הכי בסדר אחר.

Rabbah says: an agent in the Land may appoint several agents in succession. Rav Ashi adds: if the first dies, all are void. Mar son of Rav Ashi calls this his father’s youthful teaching: if the husband died, would any of them have force? All draw their power from the husband; while he lives they all exist, and when he dies, none do.

אמר רבה: שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחין. אמר רב אשי: אם מת ראשון, בטלו כולן. אמר מר בר רב אשי: הא דאבא דקטנותא היא. אילו מת בעל, מידי מששא אית בהו? כולהו מכח מאן קאתו? מכח דבעל קאתו; איתיה לבעל, איתנהו לכולהו; ליתיה לבעל, ליתנהו לכולהו.

Two cases from practiceשני מעשים

A man sent a get; the agent said he did not know the wife. The husband told him: give it to Abba bar Minyumi, who knows her, and let him give it. The agent could not find Abba but found Rabbi Abbahu, Rabbi Ḥanina bar Pappa, and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, with Rav Safra sitting by. They told him: transfer your words before us, and when Abba comes we will give it to him. Rav Safra said: but this agent was not given authority to divorce. They were embarrassed.

ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו. אמר שליח: לא ידענא לה. אמר ליה: זיל יהביה לאבא בר מניומי, דאיהו ידע לה, ולזיל וליתביה ניהלה. אתא ולא אשכחיה; אשכח לרבי אבהו ורבי חנינא בר פפא ורבי יצחק נפחא, ויתיב רב ספרא גבייהו. אמרו ליה: מסור מילך קמן. אמר להו רב ספרא: והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא! איכסופו.

Rava said: Rav Safra defeated three ordained rabbis. Rav Ashi asked: with what? Did the husband say “Abba bar Minyumi and not you”? Another version: Rava said Rav Safra defeated them in error, and Rav Ashi explained the error: the husband never excluded the agent himself. The story is preserved with its contested evaluation.

אמר רבא: קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן סמוכי. אמר רב אשי: במאי קפחינהו? מי קאמר ליה ״אבא בר מניומי ולא את״? איכא דאמרי: קפחינהו בטעותא; מאי טעותא? מי קאמר ליה ״אבא בר מניומי ולא את״? המעשה נשמר עם הערכתו השנויה במחלוקת.

Another man told the agent: do not give it to her until thirty days. The agent was detained by duress within the thirty days. Rava said: illness works because of duress, and this is duress too; transfer your words before us, and after thirty days we will appoint an agent. The rabbis objected: he was not given authority to divorce yet. Rava answered: since after thirty days he can divorce, he counts as an agent given to divorce. And should we not fear the husband reconciled? Rava was embarrassed when this was pressed; in the end it was revealed she was only betrothed. Rava said: if they rule for a married woman, they will rule for a betrothed one. The question continues on daf 30.

ההוא גברא דאמר לשליח: לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין; איתניס בגו תלתין יומין. אמר רבא: חלה, טעמא מאי? משום דאנוס; האי נמי אנוס הוא. מסור מילך קמן, דלבתר תלתין יומין משוינן שליח. אמרו ליה רבנן: והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא! אמר להו: כיוון דלבתר תלתין יומין מצי מגרש, כשליח שניתן לגירושין הוא. וליחוש שמא פייס? איכסיף. לסוף איגלאי מילתא דארוסה הואי. אמר רבא: אם אמרו בנשואה, יאמרו בארוסה. והשאלה נמשכת בדף ל׳.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why might illness permit an agent to transfer a get even when the husband said “you take it”?מדוע חולי עשוי להתיר לשליח להעביר גט גם כשהבעל אמר ״את הולך״?
  2. What is the difference between Abaye’s and Rava’s explanations of why two or three who were told to give a get may not appoint an agent?מה ההבדל בין הסברי אביי ורבא מדוע שניים או שלושה שנאמר להם לתת גט אינם עושים שליח?
  3. According to Mar son of Rav Ashi, from whom does each agent in a chain derive his authority?לפי מר בר רב אשי, ממי שואב כל שליח בשרשרת את סמכותו?
  4. How do the two stories show the tension between helping a woman receive her get and respecting the limits of the husband’s mandate?כיצד שני המעשים מראים את המתח בין הסיוע לאישה לקבל את גיטה לבין כיבוד גבולות מינויו של הבעל?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 29aגיטין כ״ט א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
אֲבָל בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דִּנְפַק לֵיהּ דִּינָא לִקְטָלָא – קָטְלִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל נָמֵי, אֶפְשָׁר דְּחָזוּ לֵיהּ זְכוּתָא! כִּי חָזוּ לֵיהּ זְכוּתָא – מִקַּמֵּי דְּלִיגְמַר דִּינָא, בָּתַר גְּמַר דִּינָא – תּוּ לָא חָזוּ לֵיהּ זְכוּתָא. לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: כׇּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ ״מְעִידִים אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו״ – הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג! דִּלְמָא בּוֹרֵחַ שָׁאנֵי. תָּא שְׁמַע: שְׁמַע מִבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת״; ״אִישׁ פְּלוֹנִי נֶהֱרָג״ – יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. מִקּוֹמֶנְטָרִיסִים שֶׁל גּוֹיִם ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת״; ״אִישׁ פְּלוֹנִי נֶהֱרַג״ – אַל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. מַאי ״מֵת״ וּמַאי ״נֶהֱרַג״? אִילֵימָא ״מֵת״ – מַמָּשׁ, וְ״נֶהֱרַג״ – מַמָּשׁ; דִּכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי גּוֹיִם, אַמַּאי אַל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ? הָא קַיְימָא לַן, כֹּל מֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ הֵימוֹנֵי מְהֵימְנִי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו ״מֵת״ – יוֹצֵא לָמוּת, וְ״נֶהֱרַג״ – יוֹצֵא לֵיהָרֵג? וְקָתָנֵי: בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ! לְעוֹלָם מֵת מַמָּשׁ וְנֶהֱרַג מַמָּשׁ; דִּכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי גּוֹיִם אַמַּאי לָא, וְהָא קַיְימָא לַן דְּכֹל מֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ הֵימוֹנֵי מְהֵימְנִי – הָנֵי מִילֵּי בְּמִילְּתָא דְּלָא שָׁיְיכִי בַּהּ, אֲבָל בְּמִילְּתָא דְּשָׁיְיכִי בַּהּ, עָבְדִי לְאַחְזוֹקֵי שִׁקְרַיְיהוּ. מַתְנִי׳ הַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְחָלָה – הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם אָמַר לוֹ: ״טוֹל לִי הֵימֶנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי״ – לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר, שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר. גְּמָ׳ אָמַר רַב כָּהֲנָא: ״חָלָה״ תְּנַן. פְּשִׁיטָא, ״חָלָה״ קָתָנֵי! מַהוּ דְּתֵימָא הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלָא חָלָה, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״חָלָה״ אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא קָתָנֵי; קָא מַשְׁמַע לַן. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּאֲמַר לֵיהּ ״הוֹלֵךְ״ – אַף עַל גַּב דְּלָא חָלָה נָמֵי! וְאִי דַּאֲמַר לֵיהּ ״אַתְּ הוֹלֵךְ״ – אֲפִילּוּ חָלָה נָמֵי לָא! וְאִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אֲפִילּוּ חָלָה נָמֵי לָא! דְּתַנְיָא: ״הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. ״אַתְּ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. אִיבָּעֵית אֵימָא ״הוֹלֵךְ״, וְהוּא דְּחָלָה; וְאִי בָּעֵית אֵימָא ״אַתְּ הוֹלֵךְ״, וְחָלָה שָׁאנֵי; וְאִי בָּעֵית אֵימָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, וְחָלָה שָׁאנֵי. תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְחָלָה – הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וּרְמִינְהוּ, אָמַר לִשְׁנַיִם: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״; אוֹ לִשְׁלֹשָׁה: ״כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. אִינְהוּ אִין, אֲבָל שָׁלִיחַ לָא! אָמַר אַבָּיֵי: הָתָם טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן דְּבַעַל, הָכָא בַּעַל לָא קָפֵיד. רָבָא אָמַר: מִשּׁוּם דְּמִילֵּי נִינְהוּ, וּמִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁלִיחַ מַתָּנָה; וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל – רַב אָמַר: מַתָּנָה אֵינָהּ כְּגֵט. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מַתָּנָה הֲרֵי הִיא כְּגֵט. וְאִם אָמַר לוֹ ״טוֹל לִי הֵימֶנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּאן שָׁנָה רַבִּי: אֵין הַשּׁוֹאֵל רַשַּׁאי לְהַשְׁאִיל, וְאֵין הַשּׂוֹכֵר רַשַּׁאי לְהַשְׂכִּיר. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ, אֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִים אוֹתָהּ! אֶלָּא זִימְנִין דְּגִיטָּא נָמֵי לָא הָוֵי – דְּנַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תְּגָרְשָׁהּ אֶלָּא בַּבַּיִת״, וְגֵירְשָׁהּ בָּעֲלִיָּיה; ״אַל תְּגָרְשָׁהּ אֶלָּא בְּיָמִין״, וְגֵירְשָׁהּ בִּשְׂמֹאל. דְּכוּלֵּי עָלְמָא, הֵיכָא דְּנָפְקָה לְאַפֵּיהּ וְיָהֲבָה לֵיהּ חֵפֶץ, וַהֲדַר שָׁקְלָה מִינֵּיהּ גִּיטָּא; כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּגִיטָּא – גִּיטָּא מְעַלְּיָא הָוֵי. כִּי פְּלִיגִי הֵיכָא דַּאֲמַר לֵיהּ:

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 29bגיטין כ״ט ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
שְׁקוֹל מִינַּהּ חֵפֶץ וַהֲדַר הַב לַהּ גִּיטָּא; וַאֲזַל אִיהוּ וִיהַב לַהּ גִּיטָּא, וַהֲדַר שְׁקַל מִינַּהּ חֵפֶץ. רַבִּי יוֹחָנָן פּוֹסֵל בּוֹ, וְכׇל שֶׁכֵּן בִּשְׁלוּחוֹ, וְרֵישׁ לָקִישׁ מַכְשִׁיר בִּשְׁלוּחוֹ, וְכׇל שֶׁכֵּן בּוֹ. מַתְנִי׳ הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְחָלָה – עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ בְּבֵית דִּין וּמְשַׁלְּחוֹ, וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״; וְאֵין שָׁלִיחַ אַחֲרוֹן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, אֶלָּא אוֹמֵר: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי. גְּמָ׳ אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לַאֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: בָּעֵי מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אֲבָהו,ּ שָׁלִיחַ דְּשָׁלִיחַ מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ, אוֹ לָא? אֲמַר לְהוּ: הָא לָא תִּיבְּעֵי לְכוּ, מִדְּקָתָנֵי ״אֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן״, מִכְלָל דִּמְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ; אֶלָּא כִּי תִּיבְּעֵי לְכוּ: כִּי מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ – בְּבֵית דִּין, אוֹ אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין? אֲמַרוּ לֵיהּ: הָא לָא מִבַּעְיָא לַן, מִדְּקָתָנֵי: אֶלָּא אוֹמֵר ״שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לַאֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, בְּעִי מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אֲבָהוּ: שָׁלִיחַ דְּשָׁלִיחַ, כִּי מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ – בְּבֵית דִּין, אוֹ שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין? אֲמַר לְהוּ: וְתִיבְּעֵי לְכוּ אִי מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ בְּעָלְמָא! אֲמַרוּ לֵיהּ: הָא לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן, דִּתְנַן: ״אֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן״, מִכְּלָל דְּשָׁלִיחַ מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ; אֶלָּא כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן – בְּבֵית דִּין, אוֹ שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין? אֲמַר לְהוּ: הָא נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לְכוּ, דְּקָתָנֵי: אֶלָּא אוֹמֵר ״שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי״. אָמַר רַבָּה: שָׁלִיחַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עוֹשֶׂה כַּמָּה שְׁלוּחִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: אִם מֵת רִאשׁוֹן – בָּטְלוּ כּוּלָּן. אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: הָא דְּאַבָּא, דְּקַטְנוּתָא הִיא! אִילּוּ מֵת בַּעַל, מִידֵּי מְשָׁשָׁא אִית בְּהוּ?! כּוּלְּהוּ מִכֹּחַ מַאן קָאָתוּ – מִכֹּחַ דְּבַעַל קָאָתוּ; אִיתֵיהּ לְבַעַל – אִיתַנְהוּ לְכוּלְּהוּ, לֵיתֵיהּ לְבַעַל – לֵיתַנְהוּ לְכוּלְּהוּ. הָהוּא גַּבְרָא דְּשַׁדַּר לַהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ, אֲמַר שָׁלִיחַ: לָא יָדַעְנָא לַהּ, אֲמַר לֵיהּ: זִיל יַהֲבֵיהּ לְאַבָּא בַּר מִנְיוֹמֵי, דְּאִיהוּ יָדַע לַהּ, וְלֵיזִיל וְלִיתְּבֵיהּ נִיהֲלַהּ. אֲתָא וְלָא אַשְׁכַּח לְאַבָּא בַּר מִנְיוֹמֵי. אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אֲבָהוּ וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, וְיָתֵיב רַב סָפְרָא גַּבַּיְיהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מְסוֹר מִילָּךְ קַמֵּי דִּידַן, דְּכִי יֵיתֵי אַבָּא בַּר מִנְיוֹמֵי נִיתְּבִינֵיהּ לֵיהּ, וְלֵיזִיל וְלִיתְּבִינֵיהּ לַהּ. אֲמַר לְהוּ רַב סָפְרָא: וְהָא שְׁלִיחַ שֶׁלֹּא נִיתַּן לְגֵירוּשִׁין הוּא! אִיכְּסוּפוּ. אָמַר רָבָא: קַפְּחִינְהוּ רַב סָפְרָא לִתְלָתָא רַבָּנַן סְמִוכֵי. אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּמַאי קַפְּחִינְהוּ? מִי קָאָמַר לֵיהּ ״אַבָּא בַּר מִנְיוֹמֵי וְלָא אַתְּ״?! אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: קַפְּחִינְהוּ רַב סָפְרָא לִתְלָתָא רַבָּנַן סְמִוכֵי, בְּטָעוּתָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאי טָעוּתָא? מַאי קָא אָמַר לֵיהּ: ״אַבָּא בַּר מִנְיוֹמֵי״ – וְלָא אַתְּ! הָהוּא גַּבְרָא דְּשַׁדַּר לָהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ, אֲמַר לֵיהּ לְשָׁלִיחַ: לָא תִּיתְּבֵיהּ נִיהֲלַהּ עַד תְּלָתִין יוֹמִין. אִתְּנִיס בְּגוֹ תְּלָתִין יוֹמִין. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אָמַר רָבָא: חָלָה טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דַּאֲנִוס, הַאי נָמֵי [הָא אֲנִיס] (אָנוּס הוּא). אֲמַר לֵיהּ: מְסוֹר מִילָּךְ קַמֵּי דִּידַן, דִּלְבָתַר תְּלָתִין יוֹמִין מְשַׁוֵּינַן שָׁלִיחַ, וְיָהֵיב לֵיהּ נִיהֲלַהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: וְהָא שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא נִיתַּן לְגֵירוּשִׁין הוּא! אֲמַר לְהוּ: כֵּיוָן דִּלְבָתַר תְּלָתִין יוֹמִין מָצֵי מְגָרֵשׁ, כְּשָׁלִיחַ שֶׁנִּיתַּן לְגֵירוּשִׁין הוּא. וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא פִּיֵּיס! מִי לָא תְּנַן: ״מֵעַכְשָׁיו – אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – הֲרֵי זֶה גֵּט. וְהָוֵינַן בַּהּ: וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא פִּיֵּיס! וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, הָכִי אָמַר אַבָּא מָרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בְּאוֹמֵר ״נֶאֱמֶנֶת עָלַי לוֹמַר שֶׁלֹּא בָּאתִי״! אִיכְּסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דַּאֲרוּסָה הֲוַאי. אָמַר רָבָא: אִם אָמְרוּ בִּנְשׂוּאָה – יֹאמְרוּ בַּאֲרוּסָה?! אָמַר רָבָא: הָא וַדַּאי קָא מִיבַּעְיָא לַן –

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.