← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 28גיטין דף 28 14 November 2030י״ח חשון תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 28 — Presumed Alive: Old Age, Illness, and Those in Dangerבחזקת שהוא קיים: זקנה, חולי ומי שנמצא בסכנה

Gittin 28 — from the last word on a lost get, through the mishnah’s presumption that the absent husband lives, to Rabbi Elazar ben Parta’s three cases and the reliability of gentile courtsגיטין כ״ח — מן המילה האחרונה על גט שאבד, דרך חזקת החיים של הבעל הנעדר שבמשנה, אל שלושת המקרים של רבי אלעזר בן פרטא ואל אמינותם של בתי דין של גויים

6 min read4 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Shalom Nahari Talmid Chacham
Rabbi portraitדיוקן רבShalom Nahari Talmid Chacham
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 28a or 28b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 17a and the next one is on Gittin 31b. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 28a–28b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין כ״ח ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין י״ז ע״א, והבאה היא על גיטין ל״א ע״ב. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 28a–28b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

Closing the lost-get discussionסיום דיון הגט שאבד

The baraita ends: if he found the get tied in a purse, a wallet, or a ring, or among his own vessels, it is valid even after a long time. Physical attachment to the agent’s belongings proves it is the same get.

מצאו קשור בכיס, בארנקי ובטבעת, או שמצאו בין כליו, אפילו לזמן מרובה, כשר. החיבור הפיזי לחפצי השליח מוכיח שזהו אותו גט.

Rav Yehuda in Shmuel’s name rules: no one stayed there. Rabba bar bar Ḥana in Rav Yitzḥak bar Shmuel’s name rules: no one passed there. Why did they not simply say “the halakha follows so-and-so”? Because the names of the tannaim had been transmitted in reverse, so they stated the content rather than the name.

איתמר: רב יהודה אמר שמואל, הלכה שלא שהה אדם שם. רבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל, הלכה שלא עבר אדם שם. לימא מר הלכה כמר? משום דאפכי להו. הם אמרו את התוכן ולא את השם, מפני שהשמות נמסרו הפוכים.

The mishnah’s “pouch” is a small leather bag, and the “case,” deluskema, is the satchel elders carried. Rabba bar bar Ḥana translates the Greek-derived words into familiar objects, so the rule can be applied.

מצאו בחפיסה או בדלוסקמא: מאי חפיסה? אמר רבה בר בר חנה: חמת קטנה. מאי דלוסקמא? טליקא דסבי. רבה בר בר חנה מתרגם את המילים הזרות לחפצים מוכרים, כדי שאפשר יהיה ליישם את הדין.

The presumption that he is aliveחזקת חיים

A new mishnah: one who brings a get and left the husband old or sick gives it to her on the presumption that he is alive. An Israelite woman married to a kohen whose husband went abroad eats teruma on the presumption that he is alive. One who sends his sin offering from abroad, it is offered on the presumption that he is alive.

מתני׳: המביא גט והניחו זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים. בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים, אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים.

The three cases share one structure: a legal act depends on a person who is far away and cannot be checked. A get from a dead man is void; teruma for a kohen’s widow is forbidden; a sin offering for a dead person is not offered. In each, the law relies on the presumption that life continues.

שלושת המקרים חולקים מבנה אחד: מעשה הלכתי תלוי באדם רחוק שאי אפשר לבדוק. גט ממת בטל; תרומה לאלמנת כהן אסורה; חטאת של מת אינה קרבה. בכל אחד ההלכה נשענת על החזקה שהחיים נמשכים.

The presumption is a legal default, not a medical prediction. The rest of the daf asks where this default yields: at extreme age, at the point of death, or in situations of known danger.

החזקה היא ברירת מחדל משפטית, לא תחזית רפואית. שאר הדף שואל היכן ברירת מחדל זו נסוגה: בזקנה מופלגת, בגסיסה, או במצבי סכנה ידועים.

Old age and dyingזקנה וגסיסה

Rava limits the mishnah: it speaks of an old man who has not reached “strength,” eighty years, and a sick man, since most sick people live. But an old man past eighty, or one in his death throes, goses, since most such people die, is not presumed alive.

אמר רבא: לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות, וחולה, שרוב חולים לחיים; אבל זקן שהגיע לגבורות, וגוסס, שרוב גוססין למיתה, לא.

Abaye objects from a baraita: one who left the husband old, even a hundred years old, gives the get on the presumption that he is alive. This is a refutation of Rava.

איתיביה אביי: המביא גט והניחו זקן, אפילו בן מאה שנה, נותן לה בחזקת שהוא קיים. תיובתא.

Alternatively, the Gemara offers a defense: once a man has gone so far beyond the usual span, he has shown himself to be exceptional and is likely to continue. A hundred is not simply more than eighty; it marks a different category of person.

ואי בעית אימא: כיוון דאיפליג, איפליג. מי שעבר כל כך את הגבול הרגיל הראה שהוא יוצא דופן, וסביר שימשיך. מאה אינה רק יותר משמונים; היא מסמנת קטגוריה אחרת של אדם.

Teruma and the hour before deathתרומה והשעה שלפני המיתה

Abaye posed a contradiction to Rabbah: the mishnah presumes the husband alive, yet a baraita says that if he gave a get “one hour before my death,” she may not eat teruma at once, since he might die at any moment. Rabbah answered: you compare teruma to gittin? With teruma it is possible to avoid it; with a get there is no alternative.

רמי ליה אביי לרבה: תנן ״המביא גט והניחו זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים״; ורמינהו: ״הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו, אסורה לאכול בתרומה מיד״. אמר ליה: תרומה אגיטין קא רמית? תרומה אפשר, גט לא אפשר.

Abaye then contrasted teruma with teruma: the mishnah lets the kohen’s wife eat while he is abroad. Rav Adda son of Rav Yitzḥak answers: there he forbade her an hour before his death, so she is already in doubt. Rav Pappa objects: who says he will die first? Perhaps she will.

ורמי תרומה אתרומה: תנן ״בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים, אוכלת בתרומה״. אמר רב אדא בריה דרב יצחק: שאני התם, שהרי אסרה עליו שעה אחת קודם מיתתו. מתקיף לה רב פפא: ממאי דאיהו מיית ברישא? דלמא איהי מייתא ברישא!

Abaye himself answers: it is a tannaitic dispute. Rabbi Meir does not take death into account, and Rabbi Yehuda does. In the case of Samaritan wine, Rabbi Meir lets the buyer designate future tithes and drink at once; Rabbi Yehuda, Rabbi Yose, and Rabbi Shimon forbid it, fearing the flask may burst before separation.

אלא אמר אביי: לא קשיא; הא רבי מאיר, דלא חייש למיתה; הא רבי יהודה, דחייש למיתה. דתנן: הלוקח יין מבין הכותים, אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש... ומיחל ושותה מיד, דברי רבי מאיר; רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין.

“Perhaps he died” versus “perhaps he will die”״שמא מת״ מול ״שמא ימות״

Rava resolves differently: we do not suspect that he has already died, but we do suspect that he may die. The mishnah concerns a past death that might have occurred unseen; the baraita concerns a future death that will certainly come at some point.

רבא אמר: שמא מת, לא חיישינן; שמא ימות, חיישינן. המשנה עוסקת במיתה שעברה ושאולי אירעה בלי שנראתה; הברייתא עוסקת במיתה עתידה שבוא תבוא בזמן כלשהו.

Rav Adda bar Mattana objects: the flask is like “perhaps it will die,” and the tannaim dispute it. Rav Yehuda of Disqarta answers: the flask is different, since he could give it to a guardian. Rav Mesharshiya objects: your guarantor needs a guarantor. Rava concedes that “perhaps he will die” is itself a tannaitic dispute.

אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא: והא נוד, דכשמא ימות הוא, ופליגי! אמר רב יהודה מדסקרתא: שאני נוד, דאפשר דמסר ליה לשומר. מתקיף לה רב משרשיא: ערבך ערבא צריך! אלא אמר רבא: שמא ימות, תנאי היא.

As for the sin offering sent from abroad, it requires the owner’s laying on of hands. Rav Yosef says: the case is a woman’s offering, where there is no laying on of hands; Rav Pappa says: a bird sin offering. All three cases of the mishnah are needed: a get, since there is no alternative; teruma, since sometimes there is none; and a bird offering, since one might fear bringing unconsecrated animals into the Temple courtyard.

השולח חטאתו ממדינת הים וכו׳; והא בעינן סמיכה! אמר רב יוסף: בקרבן נשים. רב פפא אמר: בחטאת העוף. וצריכא: דאי אשמעינן גט, משום דלא אפשר; אבל תרומה, דאפשר, אימא לא. ואי אשמעינן תרומה, דזמנין דלא אפשר; אבל חטאת העוף, מספיקא לא ליעול חולין לעזרה; צריכא.

Siege, shipwreck, and sentenceמצור, ספינה וגזר דין

A new mishnah: Rabbi Elazar ben Parta said three things before the Sages, and they upheld them: a city surrounded by a siege, a ship tossed at sea, and one going out to be judged are presumed alive. But a city conquered by siege, a ship lost at sea, and one going out to be executed are given the stringencies of both the living and the dead: an Israelite woman married to a kohen, or a kohen’s daughter married to an Israelite, may not eat teruma.

מתני׳: שלושה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו: על עיר שהקיפה כרקום, ועל הספינה המיטרפת בים, ועל היוצא לידון, שהן בחזקת קיימין. אבל עיר שכבשה כרקום, וספינה שאבדה בים, והיוצא ליהרג, נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים: בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל, לא תאכל בתרומה.

Rav Yosef says this applies only to a Jewish court, which seeks grounds to acquit even after sentence. A gentile court that has sentenced a man to death will execute him. Abaye objects that gentile courts accept bribes. Rav Yosef answers: before the sentence is signed, they take bribes; after it is signed, they do not.

אמר רב יוסף: לא שנו אלא בבית דין של ישראל; אבל בבית דין של אומות העולם, כיוון דגמיר ליה דינא לקטלא, מיקטל קטלי ליה. אמר ליה אביי: בית דין של אומות העולם נמי, דמקבלי שוחדא! אמר ליה: כי שקלי, מקמי דלחתום; לבתר דמיחתם, לא שקלי.

A baraita: if a Jewish court is heard saying “so-and-so died” or “was killed,” his wife may remarry; from the records of the gentiles, she may not. If “died” means actual death, why not trust gentiles speaking innocently? Because in matters that concern them, they will lie to uphold their own records. Another version of Rav Yosef’s statement begins, continued on daf 29.

תא שמע: שמע מבית דין של ישראל שהיו אומרים ״איש פלוני מת, איש פלוני נהרג״, ישיאו את אשתו; מקומנטריסין של גויים, אל ישיאו. אם מת ממש, אמאי לא, הא מסיח לפי תומו מהימן? הני מילי במילתא דלא שייכי בה; אבל במילתא דשייכי בה, עבדי לאחזוקי שיקרייהו. איכא דאמרי: אמר רב יוסף... הנמשך בדף כ״ט.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. Why does the Gemara distinguish between “perhaps he died” and “perhaps he will die”?מדוע הגמרא מבחינה בין ״שמא מת״ ל״שמא ימות״?
  2. How does “once he has gone beyond, he has gone beyond” defend the presumption for a hundred-year-old?כיצד ״כיוון דאיפליג, איפליג״ מגן על החזקה בבן מאה?
  3. Why is each of the mishnah’s three cases needed?מדוע כל אחד משלושת המקרים שבמשנה נצרך?
  4. How does the Gemara assess the reliability of gentile courts and records in matters of life and death?כיצד הגמרא מעריכה את אמינותם של בתי דין ורשומות של גויים בענייני חיים ומוות?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 28aגיטין כ״ח א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בֵּין כֵּלָיו; אֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה – כָּשֵׁר. אִיתְּמַר: רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה: שֶׁלֹּא שָׁהָה אָדָם שָׁם. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה: שֶׁלֹּא עָבַר אָדָם שָׁם. לֵימָא מָר הֲלָכָה כְּמָר, וּמָר הֲלָכָה כְּמָר! מִשּׁוּם דְּאָפְכִי לְהוּ. מְצָאוֹ בַּחֲפִיסָה אוֹ בִּדְלוֹסְקָמָא: מַאי ״חֲפִיסָה״? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: חֵמֶת קְטַנָּה. מַאי ״דְּלוֹסְקָמָא״? טְלִיקָא דְסָבֵי. מַתְנִי׳ הַמֵּבִיא גֵּט, וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים. בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן, וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים. הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם – מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא זָקֵן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת; וְחוֹלֶה – שֶׁרוֹב חוֹלִים לְחַיִּים; אֲבָל זָקֵן שֶׁהִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת, וְגוֹסֵס – שֶׁרוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה; לָא. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן – אֲפִילּוּ בֶּן מֵאָה שָׁנָה, נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים! תְּיוּבְתָּא. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, כֵּיוָן דְּאִיפְּלִיג – אִיפְּלִיג. רָמֵי לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה, תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט, וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים. וּרְמִינְהוּ: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ״ – שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם לְמִיתָתוֹ, אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד! אֲמַר לֵיהּ: תְּרוּמָה אַגִּיטִּין קָא רָמֵית?! תְּרוּמָה אֶפְשָׁר, גֵּט לָא אֶפְשָׁר. וְרָמֵי תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה; תְּנַן: בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן, וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים. וּרְמִינְהוּ: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ״ – שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם מִיתָתוֹ, אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד! אָמַר רַב אַדָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק: שָׁאנֵי הָתָם, שֶׁהֲרֵי אֲסָרָהּ עָלָיו שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם מִיתָתוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: מִמַּאי דְּאִיהוּ מָיֵית בְּרֵישָׁא? דִּלְמָא אִיהִי מָיְיתָא בְּרֵישָׁא! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי מֵאִיר – דְּלָא חָיֵישׁ לְמִיתָה, הָא רַבִּי יְהוּדָה – דְּחָיֵישׁ לְמִיתָה. דִּתְנַן: הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים, אוֹמֵר: שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ – הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה; עֲשָׂרָה – מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן; תִּשְׁעָה – מַעֲשֵׂר שֵׁנִי; וּמֵיחֵל וְשׁוֹתֶה מִיָּד – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין. רָבָא אָמַר:

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 28bגיטין כ״ח ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
שֶׁמָּא מֵת לָא חָיְישִׁינַן, שֶׁמָּא יָמוּת חָיְישִׁינַן. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְרָבָא: וְהָא נוֹד דִּכְשֶׁמָּא יָמוּת הוּא, וּפְלִיגִי! אָמַר רַב יְהוּדָה מִדִּסְקַרְתָּא: שָׁאנֵי נוֹד דְּאֶפְשָׁר דְּמָסַר לֵיהּ לְשׁוֹמֵר. מַתְקֵיף לַהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא: עָרְבָיךְ עָרְבָא צְרִיךְ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: שֶׁמָּא מֵת – לָא חָיְישִׁינַן, שֶׁמָּא יָמוּת – תַּנָּאֵי הִיא. הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם וְכוּ׳: וְהָא בָּעֵינָא סְמִיכָה! אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּקׇרְבַּן נָשִׁים. רַב פָּפָּא אָמַר: בְּחַטַּאת הָעוֹף. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גֵּט – מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר, אֲבָל תְּרוּמָה דְּאֶפְשָׁר – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן תְּרוּמָה – דְּזִמְנִין דְּלָא אֶפְשָׁר; אֲבָל חַטַּאת הָעוֹף – מִסְּפֵיקָא לָא לֵיעוּל חוּלִּין לָעֲזָרָה, צְרִיכָא. מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לִפְנֵי חֲכָמִים, וְקִיְּימוּ אֶת דְּבָרָיו: עַל עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ כַּרְקוֹם, וְעַל הַסְּפִינָה הַמּוּטְרֶפֶת בַּיָּם, וְעַל הַיּוֹצֵא לִידּוֹן – שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת קַיָּימִין. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְקוֹם, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג – נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חוּמְרֵי חַיִּים וְחוּמְרֵי מֵתִים – בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. גְּמָ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל; אֲבָל בְּבֵית דִּין שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, כֵּיוָן דִּגְמִיר לֵיהּ דִּינָא לִקְטָלָא – מִיקְטָל קָטְלִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בֵּית דִּין שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם נָמֵי, דִּמְקַבְּלִי שׁוּחְדָּא! אֲמַר לֵיהּ: כִּי שָׁקְלִי – מִקַּמֵּי דְּלַחְתּוֹם פּוּרְסִי שְׁנָמַג; לְבָתַר דְּמִיחְתַּם פּוּרְסִי שְׁנָמַג – לָא שָׁקְלִי. מֵיתִיבִי, כׇּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ: ״מְעִידִין אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו״ – הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג! דִּלְמָא בּוֹרֵחַ שָׁאנֵי. תָּא שְׁמַע: שְׁמַע מִבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת״; ״אִישׁ פְּלוֹנִי נֶהֱרָג״ – יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵקוֹמֶנְטָרִיסִין שֶׁל גּוֹיִם ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת״; ״אִישׁ פְּלוֹנִי נֶהֱרַג״ – אַל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. מַאי ״מֵת״, וּמַאי ״נֶהֱרַג״? אִילֵימָא ״מֵת״ – מֵת מַמָּשׁ, וְ״נֶהֱרַג״ – נֶהֱרַג מַמָּשׁ; דִּכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי גּוֹיִם, אַמַּאי אַל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ? הָא קַיְימָא לַן דְּכֹל מֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ הֵימוֹנֵי מְהֵימְנִי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו ״מֵת״ – יוֹצֵא לָמוּת, ״נֶהֱרַג״ – יוֹצֵא לֵיהָרֵג? וְקָתָנֵי: בְּבֵית דִּין יִשְׂרָאֵל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ! לְעוֹלָם מֵת מַמָּשׁ וְנֶהֱרַג מַמָּשׁ, וּדְקָאָמְרַתְּ: דִּכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי גּוֹיִם אַמַּאי לָא, וְהָא קַיְימָא לַן דְּכֹל מֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ הֵימוֹנֵי מְהֵימְנִי; הָנֵי מִילֵּי בְּמִילְּתָא דְּלָא שָׁיְיכִי בָּהּ, אֲבָל בְּמִילְּתָא דְּשָׁיְיכִי בַּהּ, עָבְדִי לְאַחְזוֹקֵי שִׁיקְרַיְיהוּ. אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.