← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 23גיטין דף 23 09 November 2030י״ג חשון תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 23 — Who May Write, Who May Carry: Understanding, Covenant, and Trustמי כותב ומי מביא: דעת, ברית ונאמנות

Gittin 23 — from scribes without understanding, through the blind agent and the slave as agent, to women who are not trusted to report a death but are trusted to bring a getגיטין כ״ג — מסופרים שאינם בני דעה, דרך שליח סומא ועבד כשליח, אל נשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה אך נאמנות להביא גיטה

6 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Refael Toledano Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבRefael Toledano Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 23a or 23b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 17a and the next one is on Gittin 31b. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 23a–23b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין כ״ג ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין י״ז ע״א, והבאה היא על גיטין ל״א ע״ב. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 23a–23b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

Scribes without understandingסופרים שאינם בני דעה

The mishnah allows a deaf-mute, an imbecile, or a minor to write a get. How can they write lishmah? Rav Huna says: when a competent adult stands over him and directs him. The intent comes from the supervisor; the hand belongs to the scribe.

המשנה מכשירה חרש שוטה וקטן לכתוב גט. כיצד יכתבו לשמה? אמר רב הונא: והוא שהיה גדול עומד על גביו. הכוונה באה מן המשגיח; היד היא של הסופר.

Rav Naḥman objects: then a gentile with a Jew standing over him should also be valid. A baraita says a gentile is invalid, because a gentile acts for his own purposes. Rav Naḥman then retracts: it is not so; since the mishnah disqualifies a gentile for bringing a get, it implies that for writing he is valid.

אמר ליה רב נחמן: אלא מעתה, גוי וישראל עומד על גביו, הכי נמי דכשר? והתניא: גוי פסול, גוי לדעתיה דנפשיה עביד. הדר אמר רב נחמן: לאו מילתא היא דאמרי; מדקא פסיל ליה לגוי לעניין הבאה, מכלל דלעניין כתיבה כשר.

What of the baraita invalidating a gentile scribe? It follows Rabbi Elazar, who holds that witnesses of delivery effect the divorce and therefore requires that the writing be lishmah, and a gentile surely acts for himself. On Rabbi Meir’s view, where the signatures carry the get, the scribe’s identity matters far less.

והתניא גוי פסול? ההיא רבי אלעזר היא, דאמר עדי מסירה כרתי, ובעינן כתיבה לשמה; והא ודאי גוי אדעתיה דנפשיה קעביד. לשיטת רבי מאיר, שבה החתימות נושאות את הגט, זהות הסופר חשובה הרבה פחות.

Rabbi Meir and the get found in a garbage heapרבי מאיר והגט שנמצא באשפה

Rav Naḥman repeats: Rabbi Meir would say that even if he found the get in a garbage heap, had it signed, and gave it to her, it is valid. For Rabbi Meir only the signing must be lishmah. Rava objects from the verse “and he shall write for her”: does it not refer to writing the get? Rav Naḥman answers: it refers to the witnesses’ signing.

אמר רב נחמן: אומר היה רבי מאיר, אפילו מצאו באשפה, חתמו ונתנו לה, כשר. איתיביה רבא לרב נחמן: ״וכתב לה״, לשמה; מאי לאו כתיבת הגט? לא, חתימת עדים.

Rava objects again: “any get written not for a particular woman is invalid.” Rav Naḥman answers: read “signed not for a particular woman.” Rava objects a third time: “when he writes it, it is as if he writes it lishmah”; does that not mean writing the toref lishmah counts as if the template were also lishmah?

איתיביה: כל גט שנכתב שלא לשום אשה, פסול! אימא שנחתם. איתיביה: כשהוא כותבו, כאילו כותבו לשמה; מאי לאו, כשהוא כותבו לתורף לשמה, כאילו כותבו לטופס לשמה?

Rav Naḥman answers: no, when he signs it lishmah, it is as if he wrote it lishmah. Alternatively, all these baraitot follow Rabbi Elazar. The exchange shows how a scholar defends a position by systematically rereading the verbs of the sources.

לא; כשהוא חותמו לשמה, כאילו כותבו לשמה. ואיבעית אימא: הני מתניתין מני? רבי אלעזר היא, דאמר עדי מסירה כרתי. החילוף מראה כיצד חכם מגן על עמדה בקריאה מחדש שיטתית של הפעלים שבמקורות.

The toref and two reports of Rabbi Yoḥananהתורף ושתי מסירות מרבי יוחנן

Rav Yehuda in Shmuel’s name, and Rabbi Ḥagga in Ulla’s name, explain the mishnah’s permission for a deaf-mute or minor to write: when he left out the toref, which an adult then writes. This follows Rabbi Elazar. The incompetent scribe writes only the template.

ורב יהודה אמר שמואל: והוא ששייר מקום התורף; וכן אמר רבי חגא משמיה דעולא: והוא ששייר מקום התורף; ורבי אלעזר היא. הסופר שאינו בר דעה כותב רק את הטופס.

Rabbi Zerika in Rabbi Yoḥanan’s name said: “it is not Torah.” Rabbi Abba explains: here the mishnah informs you that lishmah in writing has no force at all, and it follows Rabbi Meir, for whom the signing witnesses effect the divorce.

ורבי זריקא אמר רבי יוחנן: אינה תורה. מאי ״אינה תורה״? אמר רבי אבא: כאן הודיעך שאין כוח לשמה, ורבי מאיר היא, דאמר עדי חתימה כרתי.

But Rabba bar bar Ḥana said in Rabbi Yoḥanan’s name that the mishnah follows Rabbi Elazar. The Gemara answers: these are Amoraim who disagree about Rabbi Yoḥanan’s view. Two disciples transmit two different readings of the same teacher, and the Gemara preserves both.

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבי אלעזר היא! אמוראי נינהו, ואליבא דרבי יוחנן. שני תלמידים מוסרים שתי קריאות שונות של אותו מורה, והגמרא משמרת את שתיהן.

Who may bring a get, and the blind agentמי כשר להביא גט, והשליח הסומא

The mishnah: all are fit to bring a get except a deaf-mute, an imbecile, a minor, a blind person, and a gentile. If a minor received it and then grew up, a deaf-mute regained hearing, a blind man regained sight, an imbecile became sane, or a gentile converted, it is invalid. But if he lost the faculty and regained it, it is valid. The rule: whoever has understanding at the beginning and at the end is fit.

מתני׳: הכל כשרין להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא וגוי. קיבל הקטן והגדיל, חרש ונתפקח, סומא ונתפתח, שוטה ונשתפה, גוי ונתגייר, פסול. אבל פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה, כשר. זה הכלל: כל שתחילתו וסופו בדעת, כשר.

Why is a blind person disqualified? Rav Sheshet: he does not know from whom he takes it or to whom he gives it. Rav Yosef objects: how then is a blind man permitted to his wife, or anyone to his wife at night? By recognizing the voice. Rav Yosef instead explains: the case is abroad, where he must say “before me it was written and signed,” and he cannot.

בשלמא חרש שוטה וקטן, דלאו בני דיעה נינהו; גוי נמי, דלאו בר היתירא הוא; אלא סומא אמאי לא? אמר רב ששת: לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו. מתקיף לה רב יוסף: היאך סומא מותר באשתו? היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה? אלא בטביעות עינא דקלא! אלא אמר רב יוסף: הכא בחוצה לארץ עסקינן, דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם, ולא מצי למימר.

Abaye objects: then one who saw and then became blind, who can make the declaration, should be fit, yet the mishnah validates only if he regained sight. The Gemara answers that the same is true without regaining sight; the mishnah chose that wording to parallel the imbecile’s case. Rav Ashi supports this: the rule says “understanding,” not “fitness,” at the beginning and end.

אמר ליה אביי: אלא מעתה, פתוח ונסתמא, דמצי אמר, הכי נמי דכשר? והא קתני: וחזר ונתפתח, אין; לא חזר, לא! הוא הדין אף על גב דלא חזר ונתפתח, ואיידי דקתני שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה, תנא נמי פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח. אמר רב אשי: דיקא נמי, דקתני ״כל שתחילתו וסופו בדעת״, ולא קתני ״בכשרות״.

Can a slave serve as agent?האם עבד יכול להיות שליח?

Rabbi Ami was asked whether a slave may be an agent to receive a get for a woman from her husband. He said: since the mishnah disqualifies a gentile, it implies a slave is fit. Rav Asi in Rabbi Yoḥanan’s name disagrees: a slave cannot be such an agent, because he is not subject to the law of gittin and betrothal.

בעו מיניה מרבי אמי: עבד, מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה? אמר להו: מדקא פסיל ליה לגוי, מכלל דעבד כשר. אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין.

Rabbi Elazar objects: does that mean anyone who is subject to a law can be an agent for it? But a gentile and a Samaritan can separate teruma from their own produce, and yet a gentile who separated teruma from a Jew’s produce, even with permission, has not made teruma. Why? Because of “you, also you”: just as you are Israelites, so your agent must be an Israelite. The school of Rabbi Yannai said: just as you are members of the covenant, so must your agent be.

מתקיף לה רבי אלעזר: טעמא במילתא דליתיה, הא במילתא דאיתיה כשר? והא גוי והא כותי, דאיתנהו בתורת תרומה דנפשייהו, ותנן: גוי שתרם של ישראל, אפילו ברשות, אין תרומתו תרומה! מאי טעמא? משום דכתיב ״גם אתם״: מה אתם ישראל, אף שלוחכם ישראל. אמרי דבי רבי ינאי: לא, מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית.

Rabbi Ḥiyya bar Abba reports the same ruling of Rabbi Yoḥanan, adding: even though we learned that one who says to his pregnant maidservant “you are a maidservant and your child is free,” she acquires freedom for the fetus. Rabbi Yoḥanan holds that a slave may receive a bill of freedom for a fellow slave from the fellow’s master, but not from his own master. The maidservant case was explained by Rabbi Zeira and Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak: it follows Rebbi, who holds that freeing half a slave is effective, and a fetus is like its mother’s limb, as if he transferred one of her limbs to her.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה, ואף על פי ששנינו ״הרי את שפחה וולדך בן חורין, אם הייתה עוברה זכתה לו״. כי אתא רב שמואל בר יהודה, אמר: נראים דברים שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו, אבל לא מיד רבו שלו. ושני גדולי הדור פירשו: רבי זירא ורבי שמואל בר רב יצחק; חד אמר, רבי היא, דאמר המשחרר חצי עבדו קנה; וחד אמר, עובר ירך אמו הוא, ונעשה כמי שהקנה לה אחד מאבריה.

Women who bring a getנשים המביאות גט

A new mishnah: even the women who are not trusted to report that a woman’s husband died are trusted to bring her get: her mother-in-law, her mother-in-law’s daughter, her co-wife, her yevama, and her husband’s daughter. What is the difference between a get and a death? The document proves the matter. A woman may bring her own get, provided she says “before me it was written and signed.”

מתני׳: אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה, נאמנות להביא את גיטה: חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה. מה בין גט למיתה? שהכתב מוכיח. האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

A baraita contradicts: just as they are not trusted to report his death, so they are not trusted to bring her get. Rav Yosef answers: in the Land they are trusted, since we do not rely on their words; abroad, where we rely on their declaration, they are not. Abaye reverses it: in the Land, where the husband’s later protest is heeded, they may intend harm and are not trusted; abroad, where his protest is ignored, they are trusted.

והתניא: כשם שאין נאמנות לומר מת בעלה, כך אין נאמנות להביא גיטה! אמר רב יוסף: לא קשיא; כאן בארץ, כאן בחוצה לארץ. בארץ, דלאו אדיבורה קא סמכינן, מהימנא; בחוצה לארץ, דאדיבורה קא סמכינן, לא מהימנא. אמר ליה אביי: אדרבה, איפכא מסתברא; בארץ, דאי אתי בעל מערער משגחינן ביה, דאיכא למימר לקלקולא קא מיכוונה, לא מהימנא; בחוצה לארץ, דאי אתי בעל מערער לא משגחינן ביה, מהימנא.

A baraita supports Abaye: Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Akiva that a woman is trusted to bring her own get by a kal va-ḥomer: if women who are not trusted to report her husband’s death are trusted to bring her get, she, who is trusted to report his death, should certainly be trusted to bring it. The argument continues on daf 24.

תניא כוותיה דאביי: רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי עקיבא, אשה נאמנת להביא גיטה מקל וחומר: ומה נשים שאמרו חכמים אין נאמנות לומר מת בעלה, נאמנות להביא גיטה; היא שנאמנת לומר מת בעלה, אינו דין שנאמנת להביא גיטה? הטיעון נמשך בדף כ״ד.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. What is the difference between the hand that writes a get and the mind that intends it?מה ההבדל בין היד הכותבת גט לבין הדעת המתכוונת אליו?
  2. Why does Rav Naḥman retract his view about a gentile scribe?מדוע רב נחמן חוזר בו משיטתו בסופר גוי?
  3. What does “understanding at the beginning and at the end” require of an agent?מה דורש ״כל שתחילתו וסופו בדעת״ משליח?
  4. Why does Abaye think women are more trustworthy abroad than in the Land of Israel?מדוע אביי סבור שנשים נאמנות יותר בחוצה לארץ מאשר בארץ ישראל?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 23aגיטין כ״ג א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וְהוּא שֶׁהָיָה גָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אֶלָּא מֵעַתָּה, גּוֹי – וְיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, הָכִי נָמֵי דְּכָשֵׁר?! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: גּוֹי פָּסוּל! גּוֹי, לְדַעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ עָבֵד. הֲדַר אָמַר רַב נַחְמָן: לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי; דְּמִדְּקָא פָּסֵיל לֵיהּ לְגוֹי לְעִנְיַן הֲבָאָה, מִכְּלָל דִּלְעִנְיַן כְּתִיבָה – כָּשֵׁר. וְהָתַנְיָא: גּוֹי פָּסוּל! הַהִיא רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי, וּבָעֵינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ; וְהָא וַדַּאי גּוֹי אַדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָעָבֵיד. אָמַר רַב נַחְמָן, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: אֲפִילּוּ מְצָאוֹ בְּאַשְׁפָּה, חֲתָמוֹ, וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: ״וְכָתַב לָהּ״ – לִשְׁמָהּ; מַאי, לָאו כְּתִיבַת הַגֵּט?! לֹא, חֲתִימַת עֵדִים. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא: כׇּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה – פָּסוּל! אֵימָא: שֶׁנֶּחְתַּם שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה – פָּסוּל. אֵיתִיבֵיהּ: כְּשֶׁהוּא כּוֹתְבוֹ – כְּאִילּוּ כּוֹתְבוֹ לִשְׁמָהּ. מַאי, לָאו כְּשֶׁהוּא כּוֹתְבוֹ לַתּוֹרֶף לִשְׁמָהּ – כְּאִילּוּ כּוֹתְבוֹ לַטּוֹפֶס לִשְׁמָהּ?! לֹא; כְּשֶׁהוּא חוֹתְמוֹ לִשְׁמָהּ – כְּאִילּוּ כּוֹתְבוֹ לִשְׁמָהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָנֵי מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי. וְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף. וְכֵן אָמַר רַבִּי חַגָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף, וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא. וְרַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵינָהּ תּוֹרָה. מַאי ״אֵינָהּ תּוֹרָה״? אָמַר רַבִּי אַבָּא: כָּאן הוֹדִיעֲךָ שֶׁאֵין כֹּחַ לִשְׁמָהּ; וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי חֲתִימָה כָּרְתִי. וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא! אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן. מַתְנִי׳ הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, וְסוֹמֵא, וְגוֹי. קִיבֵּל הַקָּטָן וְהִגְדִּיל; חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ; סוֹמֵא וְנִתְפַּתֵּחַ; שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה; גּוֹי וְנִתְגַּיֵּיר – פָּסוּל. אֲבָל פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ; פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ; שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה – כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁתְּחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת – כָּשֵׁר. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן – דְּלָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ; גּוֹי נָמֵי – דְּלָאו בַּר הֶיתֵּירָא הוּא; אֶלָּא סוֹמֵא, אַמַּאי לָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי נוֹטְלוֹ וּלְמִי נוֹתְנוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: הֵיאַךְ סוֹמֵא מוּתָּר בְּאִשְׁתּוֹ? הֵיאַךְ בְּנֵי אָדָם מוּתָּרִים בִּנְשׁוֹתֵיהֶם בַּלַּיְלָה? אֶלָּא בִּטְבִיעוּת עֵינָא דְּקָלָא, הָכָא נָמֵי בִּטְבִיעוּת עֵינָא דְּקָלָא! אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: הָכָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ עָסְקִינַן; דְּבָעֵי לְמֵימַר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, וְלָא מָצֵי לְמֵימַר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא, דְּמָצֵי אָמַר, הָכִי נָמֵי דְּכָשֵׁר?! וְהָא קָתָנֵי: פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ, כָּשֵׁר – חָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ, אִין; לֹא חָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ, לֹא! הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא חָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ; וְאַיְּידֵי דְּקָתָנֵי שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה – טַעְמָא דְּחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה, הָא לֹא חָזַר וְנִשְׁתַּפָּה – לָא; תְּנָא נָמֵי פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי – דְּקָתָנֵי, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁתְּחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת – כָּשֵׁר; וְלָא קָתָנֵי: כׇּל שֶׁתְּחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת – כָּשֵׁר; שְׁמַע מִינַּהּ. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַמֵּי: עֶבֶד, מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט אִשָּׁה מִיַּד בַּעְלָהּ? אֲמַר לְהוּ: מִדְּקָא פָּסֵיל לֵיהּ לְגוֹי,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 23bגיטין כ״ג ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
מִכְּלָל דְּעֶבֶד כָּשֵׁר. אָמַר רַב אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעֶבֶד נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט לְאִשָּׁה מִיַּד בַּעְלָהּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּיטִּין וְקִדּוּשִׁין. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: טַעְמָא בְּמִילְּתָא דְּלֵיתֵיהּ, הָא בְּמִילְּתָא דְּאִיתֵיהּ – כָּשֵׁר?! וְהָא גּוֹי וְהָא כּוּתִי; דְּאִיתַנְהוּ בְּתוֹרַת תְּרוּמָה דְּנַפְשַׁיְיהוּ, דִּתְנַן: הַגּוֹי וְהַכּוּתִי שֶׁתָּרְמוּ מִשֶּׁלָּהֶם – תְּרוּמָתָם תְּרוּמָה; וּתְנַן: גּוֹי שֶׁתָּרַם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה! מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דִּכְתִיב: (אַתֶּם) ״גַּם אַתֶּם״ – מָה אַתֶּם יִשְׂרָאֵל, אַף שְׁלוּחֲכֶם יִשְׂרָאֵל?! אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא; מָה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית, אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעֶבֶד נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט אִשָּׁה מִיַּד בַּעְלָהּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּיטִּין וְקִידּוּשִׁין, וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁנִינוּ: ״הֲרֵי אַתְּ שִׁפְחָה וּוְלָדֵךְ בֶּן חוֹרִין״, אִם הָיְתָה עוּבָּרָה – זָכְתָה לוֹ. מַאי ״אִם הָיְתָה עוּבָּרָה זָכְתָה לוֹ״? כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר, רַבִּי יוֹחָנָן תַּרְתֵּי אָמַר: נִרְאִים דְּבָרִים שֶׁהָעֶבֶד מְקַבֵּל גֵּט לַחֲבֵירוֹ – מִיָּד רַבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, אֲבָל לֹא מִיַּד רַבּוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: זוֹ הֲלָכָה שְׁנוּיָה – אִם הָיְתָה עוּבָּרָה, זָכְתָה לוֹ! אֱמוֹר לוֹ: שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר פֵּירְשׁוּ אֶת הַדָּבָר – רַבִּי זֵירָא, וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. חַד אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי הִיא, דְּאָמַר: הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ – קָנָה; וְחַד אָמַר: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי בְּהָא? קָסָבַר: עוּבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא, וְנַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהִקְנָה לָהּ אֶחָד מֵאֵבָרֶיהָ. מַתְנִי׳ אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״, נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּיטָּהּ – חֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ, וּבַת בַּעְלָהּ. מָה בֵּין גֵּט לְמִיתָה? שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה אֶת גִּיטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״. גְּמָ׳ וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁאֵין נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״, כָּךְ אֵין נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גִּיטָּהּ! אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא – כָּאן בָּאָרֶץ, כָּאן בְּחוּצָה לָאָרֶץ. בָּאָרֶץ – דְּלָאו אַדִּיבּוּרַהּ דִּידַהּ קָא סָמְכִינַן, מְהֵימְנָא; בְּחוּצָה לָאָרֶץ – דְּאַדִּיבּוּרַהּ דִּידַהּ קָא סָמְכִינַן, לָא מְהֵימְנָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! בָּאָרֶץ, דְּאִי אָתֵי בַּעַל מְעַרְעַר – מַשְׁגְּחִינַן בֵּיהּ, דְּאִיכָּא לְמֵימַר לְקִלְקוּלָא קָא מִיכַּוְּונָה, לָא מְהֵימְנָא; בְּחוּצָה לָאָרֶץ, דְּאִי אָתֵי בַּעַל מְעַרְעַר – לָא מַשְׁגְּחִינַן בֵּיהּ, מְהֵימְנָא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: אִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לְהָבִיא גִּיטָּהּ – מִקַּל וָחוֹמֶר, וּמָה נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״ – נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גִּיטָּהּ; הִיא, שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״ – אֵינוֹ דִּין שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לְהָבִיא גִּיטָּהּ?!

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.