← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 19גיטין דף 19 05 November 2030ט׳ חשון תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 19 — What a Get Is Written With: Ink, Tracing, and Invisible Writingבמה כותבים גט: דיו, העברה על כתב, וכתב שאינו נראה

Gittin 19 — from relying on Rabbi Shimon in a time of need, through the inks and surfaces of the mishnah, to illiterate witnesses, Persian documents, and a blank sheet called a getגיטין י״ט — מן הסמיכה על רבי שמעון בשעת הדחק, דרך הדיו והמשטחים שבמשנה, אל עדים שאינם יודעים לחתום, שטרות פרסיים ונייר חלק שנקרא גט

6 min read5 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Ovadia Ades Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבOvadia Ades Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada, the commentary of Rabbi Yosef Ḥayyim of Baghdad (the Ben Ish Ḥai) on the Talmud, records no comment on Gittin 19a or 19b. His remarks on this tractate are selective and gather around aggadic passages and textual cruxes; the nearest earlier comment is on Gittin 17a and the next one is on Gittin 31b. The essence of this daf therefore rests on the Gemara itself. Ben Yehoyada on Gittin 19a–19b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

בן יהוידע, פירושו של רבי יוסף חיים מבגדאד (בעל הבן איש חי) על התלמוד, אינו מביא דברים על גיטין י״ט ע״א או ע״ב. דבריו על המסכת סלקטיביים ומתרכזים סביב קטעי אגדה וקושיות בנוסח; ההערה הקרובה הקודמת היא על גיטין י״ז ע״א, והבאה היא על גיטין ל״א ע״ב. לכן תמצית הדף הזה נשענת על הגמרא עצמה. Ben Yehoyada on Gittin 19a–19b: no comment in the edition · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

Relying on Rabbi Shimon in a time of needכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק

Rabbi Yehoshua ben Levi ruled on the case of the ten signers: Rabbi Shimon is worthy of being relied upon in a time of need. Two had signed on the first day and the rest within ten days, so the get was effectively predated; he validated it following Rabbi Shimon.

רבי יהושע בן לוי פסק במקרה עשרת החותמים: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. שניים חתמו ביום הראשון והשאר בתוך עשרה ימים, כך שהגט היה מוקדם בפועל; הוא הכשירו כרבי שמעון.

But Reish Lakish said Rabbi Shimon validated only an immediate signing, not one within ten days. In this, Rabbi Yehoshua ben Levi holds like Rabbi Yoḥanan. And Rabbi Yoḥanan said that two sign as witnesses and all as a condition, which would make predating irrelevant. In this, he holds like Reish Lakish, that all sign as witnesses.

והאמר ריש לקיש: לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר! בההיא כרבי יוחנן סבירא ליה. והאמר רבי יוחנן: שניים משום עדים וכולן משום תנאי! בההיא כריש לקיש סבירא ליה.

Rabbi Yehoshua ben Levi thus combines positions from both Amoraim. The Gemara does not object to this: a ruler “in a time of need” may adopt the elements that together support the lenient outcome, provided each element has a recognized source.

רבי יהושע בן לוי משלב אפוא עמדות משני האמוראים. הגמרא אינה מקשה על כך: פוסק ״בשעת הדחק״ רשאי לאמץ את הרכיבים שיחד תומכים בתוצאה המקילה, ובלבד שלכל רכיב יש מקור מוכר.

Inks and surfacesדיו ומשטחים

The mishnah: one may write a get with anything: ink, sam, sikra, komos, kankantom, or anything permanent; but not with liquids, fruit juice, or anything that does not last. One may write on anything: on an olive leaf, on a cow’s horn and then give her the cow, on a slave’s hand and then give her the slave. Rabbi Yose ha-Gelili says one may not write on a living thing or on food.

מתני׳: בכל כותבין: בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס ובקנקנתום, ובכל דבר שהוא של קיימא. אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו מתקיים. על הכל כותבין: על העלה של זית, ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה, על יד של עבד ונותן לה את העבד. רבי יוסי הגלילי אומר: אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים.

The Gemara glosses the inks: deyo is ink; sam is a pigment; sikra, said Rabba bar bar Ḥana, is red paint; komos is gum; kankantom, said Shmuel, is shoemakers’ black. The vocabulary of the mishnah is translated into the materials of Babylonian life.

גמ׳: דיו, דיותא; סם, סמא; סיקרא, אמר רבה בר בר חנה, סקרתא שמה; קומוס, קומא; קנקנתום, אמר שמואל, חרתא דאושכפי. אוצר המילים של המשנה מתורגם לחומרים של החיים בבבל.

“Anything permanent” includes Rabbi Ḥanina’s teaching that writing with the water of tarya and afatza, gallnut extracts, is valid, and Rabbi Ḥiyya’s that writing with lead, with black, or with soot is valid. The criterion is permanence, not a closed list.

״ובכל דבר שהוא של קיימא״, לאתויי מאי? לאתויי הא דתני רבי חנינא: כתבו במי טריא ואפצא, כשר. תני רבי חייא: כתבו באבר, בשחור ובשיחור, כשר. הקריטריון הוא קיום, ולא רשימה סגורה.

Writing over writingכתב על גבי כתב

On Shabbat, one who passes ink over red paint is liable twice, say Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish: once for writing and once for erasing. Ink over ink or red over red is exempt, since nothing new is written. Red over ink: some say liable, as erasing; some say exempt, as damaging.

איתמר: המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: חייב שתיים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק. דיו על גבי דיו, סיקרא על גבי סיקרא, פטור. סיקרא על גבי דיו, אמרי לה חייב, מוחק הוא; ואמרי לה פטור, מקלקל הוא.

Reish Lakish asked Rabbi Yoḥanan: witnesses who cannot sign, may one write their names in red paint for them to trace in ink? Is the upper writing considered writing? Rabbi Yoḥanan said it is not. Reish Lakish protested: you taught us that upper writing is writing for Shabbat!

בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: עדים שאין יודעים לחתום, מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו? כתב עליון כתב או אינו כתב? אמר ליה: אינו כתב. אמר ליה: והלא לימדתנו רבנו, כתב עליון כתב לעניין שבת!

Rabbi Yoḥanan answered: because we compare, shall we act? A theoretical analogy between Shabbat and gittin does not justify practical reliance in a matter of marriage. The answer marks a clear line between analytical comparison and halakhic practice.

אמר ליה: וכי מפני שאנו מדמין, נעשה מעשה? השוואה עיונית בין שבת לגיטין אינה מצדיקה הסתמכות מעשית בענייני אישות. התשובה מסמנת קו ברור בין השוואה עיונית לבין מעשה הלכתי.

How illiterate witnesses signכיצד חותמים עדים שאינם יודעים לחתום

Rav says one tears letters into blank paper and they fill the tears with ink. Shmuel says they trace over lead. Lead? But lead is valid ink! One distinguishes lead itself from a faint lead-water. Rabbi Abbahu says gallnut water; but gallnut water is valid ink! One distinguishes treated from untreated paper, since gallnut over gallnut does not take.

איתמר: עדים שאין יודעים לחתום; רב אמר: מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו. ושמואל אמר: באבר. באבר סלקא דעתך? והתני רבי חייא כתבו באבר כשר! לא קשיא: הא באברא, הא במיא דאברא. רבי אבהו אמר: במי מילין. והתני רבי חנינא כתבו במי טריא ואפצא כשר! לא קשיא: הא דאפיץ, הא דלא אפיץ, שאין מי מילין על גבי מי מילין.

Rav Pappa says with saliva, and so he instructed Pappa the cowherd. But this applies only to gittin, not other documents: someone did it with other documents, and Rav Kahana had him flogged. The leniency for gittin is deliberate and limited.

רב פפא אמר: ברוק; וכן אורי ליה רב פפא לפפא תוראה: ברוק. והני מילי בגיטין, אבל בשטרות לא; דההוא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא. הקולא לגיטין מכוונת ומוגבלת.

A baraita supports Rav, and Rabban Shimon ben Gamliel adds that this applies only to gittin of women. Rabbi Elazar explains: so that the daughters of Israel will not be agunot. Rava rules like Rabban Shimon ben Gamliel; Rav Gamda in Rava’s name says the halakha is not so, but like the Rabbis. The case of Rav Kahana’s flogging is then explained as concerning reading, not signing.

תניא כוותיה דרב. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים, בגיטי נשים. אמר רבי אלעזר: מאי טעמא? שלא יהו בנות ישראל עגונות. אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל; ורב גמדא משמיה דרבא אמר: אין הלכה, אלא כרבנן. והא ההוא דנגדיה רב כהנא? תרגמא אקריאה.

Reading before signing and documents from abroadקריאה לפני חתימה ושטרות נכריים

Rav Yehuda took pains to read every document himself before signing. Ulla told him this was unnecessary: Rabbi Elazar, master of the Land of Israel, had documents read before him and signed, and Rav Naḥman had the judges’ scribes read before him and signed. But only Rav Naḥman and the judges’ scribes, who are held in awe; not other scribes, nor other people.

רב יהודה מיצטער, קרי וחתים. אמר ליה עולא: לא צריכת; דהא רבי אלעזר מרא דארץ ישראל קרו קמיה וחתים, ורב נחמן קרו קמיה ספרי דייני וחתים. ודווקא רב נחמן וספרי דייני, דאית להו אימתא; אבל רב נחמן וספרי אחריני, ספרי דייני ואיניש אחרינא, לא.

When a Persian document from gentile courts came before Rav Pappa, he had two gentiles read it, each separately, speaking innocently, mesiaḥ le-fi tummo, and collected with it even from encumbered property. Their unprompted reading served as a check on forgery.

רב פפא, כי הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של גויים, מקרי להו לשני גויים זה שלא בפני זה, במסיח לפי תומו, ומגבי ביה ממשעבדי. קריאתם הספונטנית שימשה בדיקה נגד זיוף.

Amemar ruled that a Persian document signed by Jewish witnesses can collect even from encumbered property, with the same answers to the familiar objections as on daf 11. What is new? That any language is valid. The mishnah already says a get in Hebrew with witnesses in Greek is valid, but from there one might think only gittin; now we learn other documents too.

אמר רב אשי: אמר לי רב הונא בר נתן, הכי אמר אמימר: האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל, מגבינן ביה ממשעבדי. ואלא מאי קא משמע לן? דכל לשון כשר; תנינא: גט שכתבו עברית ועדיו יוונית כשר! אי מההיא, הוה אמינא הני מילי בגיטין, אבל בשאר שטרות לא; קא משמע לן.

Blank paper, a mezuza, and a Torah scrollנייר חלק, מזוזה וספר תורה

Shmuel said: if he gave her a blank sheet and said “this is your get,” she is divorced, out of concern, since perhaps he wrote it with gallnut water, which is invisible. The Gemara objects from a baraita where she threw the get into the sea and he later called it a plaster document or a trust document: she is divorced, and he cannot forbid her. That implies there was writing. Shmuel answers that we test with nitre water: if writing appears, it appears; otherwise it is nothing. And if it appears only now? Shmuel too said only “we suspect.”

אמר שמואל: נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך, מגורשת; חיישינן שמא במי מילין כתבו. מיתיבי: הרי זה גיטך, ונטלתו וזרקתו לים, וחזר ואמר שטר פסים הוא, שטר אמנה הוא, מגורשת! טעמא דאיכא כתב. כי קאמר שמואל, דבדקינן ליה במיא דנרא; אי פליט, פליט. וכי פליט מאי הוי? השתא הוא דפליט! שמואל נמי ״חיישינן״ קאמר.

Ravina reported in the name of Rav Dimi that the two before whom a get is given must read it. The Gemara objects: then how could the husband later claim it was a plaster document? The case is where after they read it he put it into his bosom and took it out; one might think he switched it, and we learn otherwise.

אמר רבינא: אמר לי אמימר, הכי אמר מרימר משמיה דרב דימי: הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו, צריכי למיקרייה. מיתיבי: ״שטר פסים הוא״; בתר דקריוה מי מצי אמר הכי? לא צריכא, דבתר דקריוה עייליה לבי ידיה ואפקיה; מהו דתימא חלופי חלפיה, קא משמע לן.

A man threw a get to his wife among barrels, and a mezuza was found there. Rav Naḥman reasoned from what is common: mezuzot are not usually found among barrels. That holds when one was found; if two or three were found, they were evidently kept there, and the get may have been taken by mice. Another man took a Torah scroll in the synagogue, gave it to his wife, and said “this is your get.” Rav Yosef asked what there is to suspect: gallnut writing does not take over gallnut writing. The discussion continues on daf 20.

ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו ביני דני, ואשתכח מזוזתא. אמר רב נחמן: מזוזתא ביני דני לא שכיחא. והני מילי דאשתכח חדא, אבל שתיים שלוש, מדהא הואי הא נמי הואי, וגיטא אימור עכברים שקלוה. ההוא גברא דעל לבי כנישתא, שקל ספר תורה, יהיב לה לדביתהו ואמר לה הא גיטך. אמר רב יוסף: למאי ליחוש לה? אי משום מי מילין, אין מי מילין על גבי מי מילין. הדיון נמשך בדף כ׳.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. What justifies combining positions of different Amoraim “in a time of need”?מה מצדיק שילוב עמדות של אמוראים שונים ״בשעת הדחק״?
  2. Why does Rabbi Yoḥanan refuse to apply his Shabbat ruling on tracing to gittin?מדוע רבי יוחנן מסרב להחיל את פסקו בשבת על כתב עליון על גיטין?
  3. How do the methods for illiterate witnesses balance authenticity against the danger of iggun?כיצד השיטות לעדים שאינם יודעים לחתום מאזנות בין אמינות לבין סכנת העיגון?
  4. How far does Shmuel’s concern about invisible writing reach, and what limits it?עד היכן מגיע חששו של שמואל לכתב שאינו נראה, ומה מגביל אותו?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 19aגיטין י״ט א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
כְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק. וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא לְאַלְתַּר, אֲבָל מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים – לָא! בְּהַהִיא, כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנַיִם מִשּׁוּם עֵדִים, וְכוּלָּן מִשּׁוּם תְּנַאי! בְּהָהִיא, כְּרֵישׁ לָקִישׁ סְבִירָא לֵיהּ. מַתְנִי׳ בַּכֹּל כּוֹתְבִים – בִּדְיוֹ, בְּסַם, בְּסִיקְרָא, וּבְקוֹמוֹס, וּבְקַנְקַנְתּוֹם, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל קַיָּימָא. אֵין כּוֹתְבִין לֹא בְּמַשְׁקִין, וְלֹא בְּמֵי פֵירוֹת, וְלֹא בְּכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים. עַל הַכֹּל כּוֹתְבִין – עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת; וְעַל הַקֶּרֶן שֶׁל פָּרָה – וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הַפָּרָה; עַל יָד שֶׁל עֶבֶד – וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעֶבֶד. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וְלֹא עַל הָאוֹכָלִים. גְּמָ׳ דְּיוֹ – דְּיוֹתָא. סַם – סַמָּא. סִיקְרָא – אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: סְקַרְתָּא שְׁמַהּ. קוֹמוֹס – קוֹמָא. קַנְקַנְתּוֹם – אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חַרְתָּא דְאוּשְׁכָּפֵי. וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא מִתְקַיֵּים וְכוּ׳: לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דְתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא: כְּתָבוֹ בְּמֵי טַרְיָא וְאַפְצָא – כָּשֵׁר. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: כְּתָבוֹ בַּאֲבָר, בִּשְׁחוֹר וּבְשִׁיחוֹר – כָּשֵׁר. אִיתְּמַר: הַמַּעֲבִיר דְּיוֹ עַל גַּבֵּי סִיקְרָא, בַּשַּׁבָּת; רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ – חַיָּיב שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם כּוֹתֵב, וְאַחַת מִשּׁוּם מוֹחֵק. דְּיוֹ עַל גַּבֵּי דְּיוֹ, סִיקְרָא עַל גַּבֵּי סִיקְרָא – פָּטוּר. סִיקְרָא עַל גַּבֵּי דְּיוֹ – אָמְרִי לַהּ: חַיָּיב, וְאָמְרִי לַהּ: פָּטוּר. אָמְרִי לַהּ חַיָּיב – מוֹחֵק הוּא. אָמְרִי לַהּ פָּטוּר – מְקַלְקֵל הוּא. בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִים לַחְתּוֹם; מַהוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ לָהֶם בְּסִיקְרָא, וְיַחְתְּמוּ כְּתָב עֶלְיוֹן? כְּתָב, אוֹ אֵינוֹ כְּתָב? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ כְּתָב. אֲמַר לֵיהּ: וַהֲלֹא לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ, כְּתָב עֶלְיוֹן – כְּתָב לְעִנְיַן שַׁבָּת! אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְדַמִּין נַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה?! אִיתְּמַר: עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִים לַחְתּוֹם; רַב אָמַר: מְקָרְעִין לָהֶם נְיָיר חָלָק, וּמְמַלְּאִים אֶת הַקְּרָעִים דְּיוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בַּאֲבָר. בַּאֲבָר סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: כְּתָבוֹ בַּאֲבָר, בִּשְׁחוֹר וּבְשִׁיחוֹר – כָּשֵׁר! לָא קַשְׁיָא: הָא – בַּאֲבָרָא, הָא – בְּמַיָּא דַאֲבָרָא. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: בְּמֵי מֵילִין. וְהָתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא: כְּתָבוֹ בְּמֵי טַרְיָא וְאַפְצָא – כָּשֵׁר! לָא קַשְׁיָא: הָא דַּאֲפִיץ, הָא דְּלָא אֲפִיץ; שֶׁאֵין מֵי מֵילִין עַל גַּבֵּי מֵי מֵילִין. רַב פָּפָּא אָמַר: בְּרוֹק. וְכֵן אוֹרִי לֵיהּ רַב פָּפָּא לְפָפָּא תּוֹרָאָה: בְּרוֹק. וְהָנֵי מִילֵּי בְּגִיטִּין, אֲבָל בִּשְׁטָרוֹת – לָא, דְּהָהוּא דַּעֲבַד עוֹבָדָא בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת, וְנַגְּדֵיהּ רַב כָּהֲנָא.

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 19bגיטין י״ט ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִין לַחְתּוֹם, מְקָרְעִין לָהֶן נְיָיר חָלָק וּמְמַלְּאִים אֶת הַקְּרָעִים דְּיוֹ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּגִיטֵּי נָשִׁים; אֲבָל בְּשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים וּשְׁאָר כׇּל הַשְּׁטָרוֹת, אִם יוֹדְעִין לִקְרוֹת וְלַחְתּוֹם – חוֹתְמִין, וְאִם לָאו – אֵין חוֹתְמִין. קְרִיָּיה מַאן דְּכַר שְׁמַהּ? חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִין לִקְרוֹת – קוֹרִין לִפְנֵיהֶם וְחוֹתְמִים, וְשֶׁאֵין יוֹדְעִין לַחְתּוֹם כּוּ׳. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּגִיטֵּי נָשִׁים; אֲבָל שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים וּשְׁאָר כׇּל הַשְּׁטָרוֹת, אִם יוֹדְעִין לִקְרוֹת וְלַחְתּוֹם – חוֹתְמִין, וְאִם לָאו – אֵין חוֹתְמִין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגוּנוֹת. אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וְרַב גַּמָּדָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אֵין הֲלָכָה. וְאֶלָּא כְּמַאן, כְּרַבָּנַן?! וְהָא הָהוּא דַּעֲבַד עוֹבָדָא בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת, וְנַגְּדֵיהּ רַב כָּהֲנָא! תַּרְגְּמַהּ אַקְּרִיאָה. רַב יְהוּדָה מִיצְטַעַר קָרֵי וְחָתֵים. אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא: לָא צְרִיכַתְּ, דְּהָא רַבִּי אֶלְעָזָר מָרָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – קָרוּ קַמֵּיהּ וְחָתֵים, וְרַב נַחְמָן – קָרוּ קַמֵּיהּ סָפְרֵי דַּיָּינֵי וְחָתֵים. וְדַוְוקָא רַב נַחְמָן וְסָפְרֵי דַּיָּינֵי, דְּאִית לְהוּ אֵימְתָא, אֲבָל רַב נַחְמָן וְסָפְרֵי אַחֲרִינֵי, סָפְרֵי דַּיָּינֵי וְאִינִישׁ אַחֲרִינָא – לָא. רַב פָּפָּא, כִּי הֲוָה אָתֵי לְקַמֵּיהּ שְׁטָרָא פָּרְסָאָה דַּעֲבִיד בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, מַקְרֵי לְהוּ לִשְׁנֵי גוֹיִם זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה בְּמֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ, וּמַגְבֵּי בֵּיהּ מִמְּשַׁעְבְּדִי. אָמַר רַב אָשֵׁי: אָמַר לִי רַב הוּנָא בַּר נָתָן, הָכִי אָמַר אַמֵּימָר: הַאי שְׁטָרָא פָּרְסָאָה דַּחֲתִימִי עֲלֵיהּ סָהֲדִי יִשְׂרָאֵל, מַגְבֵּינַן בֵּיהּ מִמְּשַׁעְבְּדִי. וְהָא לָא יָדְעִי לְמִיקְרֵי! בִּדְיָדְעִי. וְהָא בָּעֵינַן כְּתָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף, וְלֵיכָּא! בְּדַאֲפִיצָן. וְהָא בָּעֵינַן ״צָרִיךְ לַחֲזוֹר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה״, וְלֵיכָּא! בִּדְמַהְדַּר. וְאֶלָּא מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – דְּכׇל לָשׁוֹן כָּשֵׁר?! תְּנֵינָא: גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעֵדָיו יְוָנִית, יְוָנִית וְעֵדָיו עִבְרִית – כָּשֵׁר! אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּגִיטִּין, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת – לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר שְׁמוּאֵל: נָתַן לָהּ נְיָיר חָלָק, וְאָמַר לַהּ: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ״ – מְגוֹרֶשֶׁת; חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בְּמֵי מֵילִין כְּתָבוֹ. מֵיתִיבִי: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ״; וּנְטָלַתּוּ וּזְרָקַתּוּ לַיָּם, אוֹ לָאוּר, אוֹ לְכׇל דָּבָר הָאָבֵד; וְחָזַר וְאָמַר: ״שְׁטַר פַּסִּים הוּא״, ״שְׁטַר אֲמָנָה הוּא״ – מְגוֹרֶשֶׁת, וְלֹא כׇּל הֵימֶנּוּ לְאוֹסְרָהּ. טַעְמָא דְּאִיכָּא כְּתָב, הָא לֵיכָּא כְּתָב – לָא! כִּי קָאָמַר שְׁמוּאֵל, דְּבָדְקִינַן לֵיהּ בְּמַיָּא דְנָרָא; אִי פָּלֵיט – פָּלֵיט, וְאִי לָא פָּלֵיט – לָאו כְּלוּם הוּא. וְכִי פָּלֵיט מַאי הָוֵי? הַשְׁתָּא הוּא דְּפָלֵיט! שְׁמוּאֵל נָמֵי, ״חָיְישִׁינַן״ קָאָמַר. אָמַר רָבִינָא: אֲמַר לִי אַמֵּימָר, הָכִי אָמַר מָרִימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב דִּימִי: הָנֵי בֵּי תְרֵי דְּיָהֵיב גִּיטָּא קַמַּיְיהוּ, צְרִיכִי לְמִיקְרְיֵיהּ. מֵיתִיבִי: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ״; וּנְטָלַתּוּ וּזְרָקַתּוּ לַיָּם, אוֹ לָאוּר, אוֹ לְכׇל דָּבָר הָאָבֵד; וְחָזַר וְאָמַר ״שְׁטַר פַּסִּים הוּא״, ״שְׁטַר אֲמָנָה הוּא״ – מְגוֹרֶשֶׁת, וְלֹא כׇל הֵימֶנּוּ לְאוֹסְרָהּ. וְאִי אָמְרַתְּ צְרִיכִי לְמִיקְרְיֵיהּ, בָּתַר דְּקַרְיוּהּ מִי מָצֵי אָמַר לַהּ הָכִי?! לָא צְרִיכָא, דְּבָתַר דְּקַרְיוּהּ עַיְּילֵיהּ לְבֵי יְדֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ, מַהוּ דְּתֵימָא: חַלּוֹפֵי חַלְּפֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. הָהוּא גַּבְרָא דִּזְרַק לָהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ לְבֵינֵי דַנֵּי, אִשְׁתְּכַח מְזוּזְתָּא. אָמַר רַב נַחְמָן: מְזוּזְתָּא בֵּינֵי דַנֵּי לָא שְׁכִיחָא. וְהָנֵי מִילֵּי דְּאִשְׁתְּכַח חֲדָא, אֲבָל שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה – מִדְּהָא הֲוַאי, הָא נָמֵי הֲוַאי; וְגִיטָּא – אֵימוֹר עַכְבָּרִים שַׁקְלוּהּ. הָהוּא גַּבְרָא דְּעָל לְבֵי כְנִישְׁתָּא, שְׁקַל סֵפֶר תּוֹרָה יְהַב לָהּ לִדְבֵיתְהוּ, וַאֲמַר לַהּ: הֵא גִּיטִּיךְ. אֲמַר רַב יוֹסֵף: לְמַאי לֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם מֵי מֵילִין – אֵין מֵי מֵילִין עַל גַּבֵּי מֵי מֵילִין;

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.