← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
Gittin 14גיטין דף 14 31 October 2030ד׳ חשון תשצ״א
Daily studyלימוד יומי

Gittin 14 — Rules Without Reasons and Agents Under Pressureהלכה בלא טעמא ושליחים תחת לחץ

Gittin 14 — from Mar Zutra’s three enactments “without a reason,” through agents who carry money and goods, to the question whether “take this to him” already means “he acquires”גיטין י״ד — משלוש התקנות של מר זוטרא ״כהלכתא בלא טעמא״, דרך שליחים הנושאים כסף וחפצים, אל השאלה אם ״הולך״ כבר פירושו ״זכי״

7 min read6 דקות קריאה · 2 sources2 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Nissim Alhadeff Chacham Dayan
Rabbi portraitדיוקן רבNissim Alhadeff Chacham Dayan
The guiding questionהשאלה המנחה

How does the argument develop across both sides of this daf?

כיצד מתפתח הדיון בשני עמודי הדף?

Ben Yehoyadaבן יהוידע

Ben Yehoyada asks how Rav Ashi can be challenged with the violent house of Bar Elyashiv, when he himself challenged Amemar from later-born recipients and so must hold that the rule applies in all cases. He answers that Rav Ashi grounds the enactment in what benefits most borrowers, who gain a new loan; violent creditors are rare, so the Sages did not distinguish. Against Amemar, however, later-born recipients are common, so the objection there is decisive.

בן יהוידע שואל כיצד אפשר להקשות על רב אשי מבני בר אלישיב האלימים, כשהוא עצמו הקשה על אמימר מן הנולדים, ומשמע שהוא סובר שהדין חל בכל גוונא. תשובתו: רב אשי מבסס את התקנה על מה שמועיל לרוב הלווים, הזוכים במלוה חדשה; בעלי זרוע אינם מצויים כל כך, ובטלי במיעוטייהו, ולא פלוג רבנן. אבל לסברת אמימר הנולדים מצויים הרבה, ולכן הקושיה שם מכרעת.

On the story of the silver goblet he reads Rabbi Aḥai’s question “why would you do so?” in the present tense: not a rebuke for saying “beat him,” which was obviously out of fear, but for agreeing at once to return the goblet, as if he held that an agent may retract. Rabbi Dostai’s description of the men shows they were proud and violent enough to kill at the first refusal, and Rabbi Aḥai’s questions about their closeness to the government and their horses confirmed it. Ben Yehoyada also infers that Rabbi Aḥai had never seen these men; the goblet may have been deposited by his father. Ben Yehoyada on Gittin 14a, Gittin 14b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

על מעשה האיספקא הוא קורא את שאלת רבי אחאי ״אמאי תיעבד הכי״ בלשון הווה: לא תוכחה על ״טב רמו ליה״, שנאמר ודאי מתוך פחד, אלא על כך שנתרצה מיד להחזיר, כאילו סבר ששליח רשאי לחזור. תיאורו של רבי דוסתאי מראה שהאנשים היו בעלי גאווה ואלימות עד כדי להרוג על סירוב ראשון, ושאלות רבי אחאי על קרבתם למלכות ועל סוסיהם אישרו זאת. בן יהוידע מסיק גם שרבי אחאי לא ראה את האנשים מעולם; ייתכן שאביו הפקיד אצלם את הכלי. Ben Yehoyada on Gittin 14a, Gittin 14b · Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897

A rule without a reasonהלכה בלא טעמא

Rav Ashi offers his reason for ma’amad sheloshtan: the borrower benefits because his old loan turns into a new loan, with a new creditor and new terms, and in return he binds himself to the new creditor. The transfer rests on the borrower’s own interest.

רב אשי מציע את טעמו: בההיא הנאה דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה, גמר ומשעביד נפשיה. ההקנאה נשענת על האינטרס של הלווה עצמו.

Huna Mar son of Rav Neḥemya objects: what of creditors like the house of Bar Elyashiv, who bind debtors and collect at once? A borrower gains nothing from such a new creditor; would the transfer then fail? And if you say yes, you have made the rule depend on measurements, each case judged by its circumstances, which a rule of acquisition cannot tolerate.

אמר ליה הונא מר בריה דרב נחמיה: אלא מעתה, כגון הני דבי בר אלישיב, דכפתי ושקלי לאלתר, הכי נמי דלא קנו? וכי תימא הכי נמי, אם כן נתת דבריך לשיעורין. כלל של קניין אינו יכול להיות תלוי בנסיבות של כל מקרה.

Mar Zutra concludes that three things the Sages established as halakha without a reason: this one; Shmuel’s ruling that one who writes all his property to his wife has only made her a steward, apotropos; and Rav Ḥananya’s ruling that one who marries off his adult son in his house gives the son that house. A rule can be binding even when its rationale cannot be fully articulated.

אלא אמר מר זוטרא: הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא. חדא הא; ואידך, דאמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא; ואידך, דאמר רב חנניא: המשיא אשה לבנו גדול בבית, קנאו. כלל יכול להיות מחייב גם כשאי אפשר לנסח את טעמו במלואו.

Saffron and the gardeners’ accountקב מוריקא וחשבון הגננים

Rav told Rav Aḥa Bardala: I have a kav of saffron with you; give it to so-and-so; I tell you in his presence that I will not retract. Does that imply he could have retracted otherwise? The Gemara answers that he meant these words are not subject to retraction. The phrase “in his presence” teaches that even a small gift transfers through ma’amad sheloshtan, not only a large one.

אמר ליה רב לרב אחא ברדלא: קבא דמוריקא אית לי גבך, יהביה לפלוני; באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי. מכלל דאי בעי הדר ביה? הכי קאמר: דברים הללו לא ניתנו לחזרה. אי מההיא, הוה אמינא הני מילי מתנה מרובה, אבל מתנה מועטת ליבעי בפניו; קא משמע לן.

Some gardeners did accounts together, and one was found to owe five istera. They told him to give it to the landowner, in the landowner’s presence, and they made a formal acquisition, kinyan, from him. Later he did his own accounting and found he owed nothing. He came to Rav Naḥman, who said: what can I do for you? There is Rav’s rule, and they also took a kinyan from you.

הנהו גינאי דעבדי חושבנא בהדי הדדי, פש חמש איסתרי גבי חד מנייהו. אמרי ליה: יהבינהו למרי ארעא, באפי מרי ארעא, וקנו מיניה. לסוף עבד חושבנא לנפשיה, לא פש גביה ולא מידי. אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: מאי איעביד לך? חדא דרב, ועוד הא קנו מינך.

Rava told Rav Naḥman: does he say “I will not give”? He says “I do not owe.” Then it is a kinyan made in error, and every kinyan made in error is void. Ma’amad sheloshtan transfers an existing debt; it cannot create a debt that never existed.

אמר ליה רבא: אטו האי מי קאמר לא יהיבנא? דליכא גבאי קאמר! אמר ליה: אם כן, קניין בטעות הוא, וכל קניין בטעות חוזר. מעמד שלושתן מעביר חוב קיים; הוא אינו יכול ליצור חוב שלא היה.

An agent sent to a creditorשליח שנשלח לבעל חוב

If one says “take a maneh to so-and-so to whom I owe it,” Rav says the sender bears responsibility for it until it arrives, and he may not retract; Shmuel says that since he bears responsibility, he may retract. Is the dispute whether “take” is like “acquire,” holekh ke-zakhei? The Gemara says no: all agree it is, and the dispute is whether we say migo, that since the risk is still his, so is the right to retract.

איתמר: הולך מנה לפלוני שאני חייב לו; רב אמר: חייב באחריותו, ואם בא לחזור אינו חוזר. ושמואל אמר: מתוך שחייב באחריותו, אם בא לחזור חוזר. לימא בהולך כזכי קמיפלגי? לא; דכולי עלמא הולך כזכי, והכא, מר סבר לא אמרינן מיגו, ומר סבר אמרינן מיגו.

A baraita supports Rav: whether he said “take” or “give,” and whether the maneh is a debt or a deposit the recipient has with him, he bears responsibility and may not retract. The Gemara asks about the deposit: the sender could say the owner does not want his deposit in someone else’s hands.

תניא כוותיה דרב: הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, תן מנה לפלוני שאני חייב לו, הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי, תן מנה... חייב באחריותו, ואם בא לחזור אינו חוזר. פקדון? לימא ליה: אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר!

Rabbi Zeira answers: the case is where the holder of the deposit had been established as a denier, kafran. The owner surely prefers his money in any hands other than those of someone who once denied it. The responsibility for transfer depends on what the owner would want.

אמר רבי זירא: כשהוחזק כפרן. הבעלים ודאי מעדיף שכספו יהיה בכל יד אחרת מאשר ביד מי שכפר בו פעם. האחריות להעברה תלויה במה שהבעלים היה רוצה.

Rav Sheshet’s coats and Rabbi Aḥai’s gobletסרבלי רב ששת ואיספקא דרבי אחאי

Rav Sheshet had ten coats in Meḥoza and asked Rav Yosef bar Ḥama to bring them when he came. The holders gave them to him and asked him to make a kinyan, taking responsibility. He said yes, but later evaded doing so. When he arrived, Rav Sheshet said: you did well not to make yourself “a borrower who is servant to the lender.” An agent need not take on liability he was not asked to bear.

רב ששת הוה ליה אשרתא דסרבלי במחוזא. אמר ליה לרב יוסף בר חמא: בהדי דאתית, אייתינהו ניהלי. אזל, יהבינהו ליה; אמרי ליה: ניקני מינך. אמר להו: אין. לסוף אישתמיט להו. כי אתא לגביה, אמר ליה: שפיר עבדת דלא שוית נפשך ״עבד לוה לאיש מלוה״. שליח אינו חייב לקבל על עצמו אחריות שלא התבקש לשאת.

Rabbi Aḥai son of Rabbi Yoshiya had a silver goblet in Nehardea and asked Rabbi Dostai son of Rabbi Yannai and Rabbi Yose bar Kippar to bring it. The holders gave it and asked them to make a kinyan; they refused. The holders said: then give it back. Rabbi Dostai said yes; Rabbi Yose bar Kippar said no. The holders began to beat Rabbi Yose, who called on his colleague to see what was happening; Rabbi Dostai told them: beat him well.

רבי אחאי ברבי יאשיה הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא. אמר להו לרבי דוסתאי ברבי ינאי ולרבי יוסי בר כיפר: בהדי דאתיתו, אתיוה ניהלי. אזול, יהביה ניהלייהו; אמרי להו: נקני מינייכו. אמרי: לא. אמרי להו: אהדריה ניהלן. רבי דוסתאי אמר: אין; רבי יוסי בר כיפר אמר: לא. הוו קא מצערו ליה. אמר: חזי מר היכי קא עבדי! אמר להו: טב רמו ליה.

When they came to Rabbi Aḥai, Rabbi Yose complained: not only did he not help me, he told them to beat me. Rabbi Aḥai asked Rabbi Dostai: why would you do so? The story is held at this tense point, between legal duty and personal danger, as the amud turns.

כי אתו לגביה, אמר ליה רבי יוסי: חזי מר, לא מיסתייה דלא סייען, אלא אמר להו נמי טב רמו ליה. אמר ליה רבי אחאי לרבי דוסתאי: אמאי תיעבד הכי? הסיפור נעצר בנקודה מתוחה זו, בין חובה הלכתית לסכנה אישית, כשהעמוד מתחלף.

Danger and dutyסכנה וחובה

Rabbi Dostai answered: those men are a cubit tall with hats a cubit high, speak from half their bodies, and have frightening names, Arda, Arta, and Pilei bar Rish. When they say “bind,” people are bound; when they say “kill,” people are killed. If they had killed Dostai, who would have given Yannai my father a son like me?

אמר ליה: אותן בני אדם הן אמה וכובען אמה, ומדברין מחצייהן, ושמותיהן מבוהלין: ארדא וארטא ופילי בר ריש. אומרין כפותו, כופתין; אומרין הרוגו, הורגין. אילו הרגו את דוסתאי, מי נתן לינאי אבא בר כמותי?

Rabbi Aḥai asked: are these men close to the government? Yes. Do they have horses and mules running after them? Yes. If so, you did well. The questions are a legal test: danger alone is not enough; it must be shown that the men had power to carry out their threats.

אמר ליה: בני אדם הללו קרובים למלכות הן? אמר ליה: הן. יש להן סוסים ופרדים שרצים אחריהן? אמר ליה: הן. אמר ליה: אי הכי, שפיר עבדת. השאלות הן מבחן הלכתי: פחד לבדו אינו מספיק; יש להראות שבידי האנשים היה כוח לממש את איומיהם.

The story completes the theme of the agent’s position. An agent’s obligation to complete his mission or protect the goods yields before a real threat to life. Rabbi Dostai’s apparent betrayal of his colleague is vindicated once the danger is established.

הסיפור משלים את נושא מעמדו של השליח. חובתו להשלים את שליחותו או לשמור על החפץ נסוגה מפני סכנת נפשות ממשית. מה שנראה כבגידה של רבי דוסתאי בחברו מוצדק משעה שהסכנה מתבררת.

“Take this to him” when the recipient cannot be found״הולך״ כשהמקבל אינו נמצא

If one said “take a maneh to so-and-so,” and the agent searched and did not find him, one baraita says it returns to the sender, another to the heirs of the recipient. Is this the dispute whether “take” is like “acquire”? Rabbi Abba bar Memel says all agree it is not; one baraita speaks of a healthy sender, the other of a dying one.

הולך מנה לפלוני, והלך ובקשו ולא מצאו: תני חדא, יחזרו למשלח; ותניא אידך, ליורשי מי שנשתלחו לו. לימא בהולך כזכי קמיפלגי? אמר רבי אבא בר ממל: דכולי עלמא הולך לאו כזכי, ולא קשיא, הא בבריא, הא בשכיב מרע.

Rav Zevid says both speak of a dying sender: in one the recipient was alive when the money was given, in the other he was not. Rav Pappa says both speak of a healthy sender: in one the recipient died during the sender’s lifetime, in the other the sender died during the recipient’s lifetime. Three Amoraim find three different variables.

רב זביד אמר: הא והא בשכיב מרע; הא דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות, הא דליתיה. רב פפא אמר: הא והא בבריא; הא דמית מקבל בחיי נותן, הא דמית נותן בחיי מקבל. שלושה אמוראים מוצאים שלושה משתנים שונים.

A tannaitic baraita offers several views: return to the sender’s heirs; to the recipient’s heirs; it is a mitzvah to carry out the words of the dead; divide; let the agent do as he wishes. Rabban Shimon ha-Nasi reports an actual case in which they ruled to return it to the sender’s heirs. The Gemara suggests the tannaim dispute holekh ke-zakhei, but concludes that for a healthy sender all agree, and for a dying sender the dispute follows Rabbi Elazar and the Sages on whether property is acquired by speech alone. The amud ends as their mishnah is cited, continued on daf 15.

ברייתא תנאית מביאה כמה שיטות: יחזרו ליורשי משלח; ליורשי מי שנשתלחו לו; מצוה לקיים דברי המת; יחלוקו; כל מה שירצה שליח יעשה. רבן שמעון הנשיא מספר שהיה מעשה על ידו ואמרו יחזרו ליורשי משלח. הגמרא מציעה שהתנאים חלוקים בהולך כזכי, אך מסיקה שבבריא כולי עלמא לא פליגי, ובשכיב מרע נחלקו כרבי אלעזר ורבנן אם נכסים נקנים באמירה. העמוד נחתם בהבאת משנתם, הנמשכת בדף ט״ו.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. What does it mean to call a rule “halakha without a reason,” and why might the Sages establish one?מה פירוש ״כהלכתא בלא טעמא״, ומדוע חכמים יקבעו הלכה כזו?
  2. Why does a kinyan made in error not bind the gardener?מדוע קניין בטעות אינו מחייב את הגנן?
  3. How do Rabbi Aḥai’s questions turn a story of fear into a legal judgment about danger?כיצד שאלות רבי אחאי הופכות סיפור של פחד להכרעה הלכתית על סכנה?
  4. What variables do the three Amoraim identify to explain the conflicting baraitot about an absent recipient?אילו משתנים מזהים שלושת האמוראים כדי להסביר את הברייתות הסותרות על מקבל שאינו נמצא?
Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Gittin 14aגיטין י״ד א

Open source ↗פתיחת המקור ↗
בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא מִשְׁתַּנְּיָא לֵיהּ בֵּין מִלְוָה יְשָׁנָה לְמִלְוָה חֲדָשָׁה, גָּמַר וּמְשַׁעְבֵּיד נַפְשֵׁיהּ. אֲמַר לֵיהּ הוּנָא מָר בְּרֵיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, כְּגוֹן הָנֵי דְּבֵי בַּר אֶלְיָשִׁיב, דְּכָפְתִי וְשָׁקְלִי לְאַלְתַּר, הָכִי נָמֵי דְּלָא קָנוּ?! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, אִם כֵּן נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִין! אֶלָּא אָמַר מָר זוּטְרָא: הָנֵי תְּלָת מִילֵּי שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן כְּהִלְכְתָא בְּלָא טַעְמָא: חֲדָא – הָא; וְאִידַּךְ – דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ – לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אַפִּיטְרוֹפְּיָא; וְאִידַּךְ – דְּאָמַר רַב חֲנַנְיָא: הַמַּשִּׂיא אִשָּׁה לִבְנוֹ גָּדוֹל בַּבַּיִת – קְנָאוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב אַחָא בַּרְדְּלָא: קַבָּא דְּמוֹרִיקָא אִית לִי גַּבָּךְ; יַהֲבֵיהּ לִפְלוֹנִי. בְּאַפֵּיהּ קָאָמֵינָא לָךְ דְּלָא הָדַרְנָא בִּי. מִכְּלָל דְּאִי בָּעֵי הָדַר בֵּיהּ, מָצֵי הָדַר בֵּיהּ?! הָכִי קָאָמַר: דְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא נִיתְּנוּ לַחֲזָרָה. הָא אָמַר רַב חֲדָא זִימְנָא; דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לוֹ לִפְלוֹנִי״, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – קָנָה! אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי מַתָּנָה מְרוּבָּה, אֲבָל מַתָּנָה מוּעֶטֶת לָא לִיבְעֵי בְּפָנָיו, קָא מַשְׁמַע לַן. הָנְהוּ גִּינָּאֵי דַּעֲבֻיד חוּשְׁבָּנָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. פָּשׁ חֲמֵשׁ אִיסְתְּרֵי זוּזֵי גַּבֵּי חַד מִנַּיְיהוּ, אָמְרִי לֵיהּ: ״יַהֲבִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ לְמָרֵי אַרְעָא״ – בְּאַפֵּי מָרֵי אַרְעָא, וּקְנֹה מִינֵּיהּ. לְסוֹף אֲזַל עֲבַד חוּשְׁבָּנָא בֵּין דִּילֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, לָא פָּשׁ גַּבֵּיהּ וְלָא מִידֵּי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֶיעְבֵּיד לָךְ? חֲדָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב. וְעוֹד, הָא קְנוֹ מִינָּךְ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אַטּוּ הַאי, מִי קָאָמַר ״לָא יָהֲבִינָא״?! ״דְּלֵיכָּא גַּבַּאי״ קָאָמַר! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, קִנְיָן בְּטָעוּת הוּא, וְכׇל קִנְיָן בְּטָעוּת חוֹזֵר. אִיתְּמַר: ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ״, אָמַר רַב: חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ; וְאִם בָּא לַחְזוֹר – אֵינוֹ חוֹזֵר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִתּוֹךְ שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, אִם בָּא לַחְזוֹר – חוֹזֵר. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״ דָּמֵי, וּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״ דָּמֵי? לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״ דָּמֵי, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – מָר סָבַר: לָא אָמְרִינַן מִיגּוֹ. וּמָר סָבַר: אָמְרִינַן מִיגּוֹ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ״; ״תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ״; ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי – פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי״; ״תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי – פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי״ – חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, וְאִם בָּא לַחְזוֹר – אֵינוֹ חוֹזֵר. פִּקָּדוֹן, לֵימָא לֵיהּ: אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר! אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּשֶׁהוּחְזַק כַּפְרָן. רַב שֵׁשֶׁת הֲוָה לֵיהּ אֲשַׁרְתָּא דְּסַרְבָּלֵי בְּמָחוֹזָא. אֲמַר לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: בַּהֲדֵי דְּאָתֵית, אַיְיתִינְהוּ נִיהֲלִי. אֲזַל, יַהֲבִינְהוּ לֵיהּ. אָמְרִי לֵיהּ: נִיקְנֵי מִינָּךְ; אֲמַר לְהוּ: אִין. לְסוֹף אִישְׁתְּמִיט לְהוּ. כִּי אֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ, דְּלָא שַׁוִּית נַפְשָׁךְ ״עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה״. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ; ״עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה״. רַבִּי אַחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה הֲוָה לֵיהּ אִיסְפְּקָא דְכַסְפָּא בִּנְהַרְדְּעָא,

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Gittin 14bגיטין י״ד ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
אֲמַר לְהוּ לְרַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר רַבִּי יַנַּאי וּלְרַבִּי יוֹסֵי בַּר כֵּיפַר: בַּהֲדֵי דְּאָתֵיתוּ, אַתְיוּהּ נִיהֲלִי. אֲזוּל, יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ. אָמְרִי לְהוּ: נִקְנֵי מִינַּיְיכוּ; אָמְרִי לְהוּ: לָא. אָמְרִי לְהוּ: אַהְדְּרֵיהּ נִיהֲלַן. רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי אֲמַר לְהוּ: אִין; רַבִּי יוֹסֵי בַּר כֵּיפַר אֲמַר לְהוּ: לָא. הֲווֹ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר הֵיכִי קָא עָבֵיד! אֲמַר לְהוּ: טָב רְמוֹ לֵיהּ. כִּי אֲתוֹ לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר, לָא מִיסָּתְיֵיהּ דְּלָא סַיְּיעַן, אֶלָּא אֲמַר לְהוּ נָמֵי ״טָב רְמוֹ לֵיהּ״! אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי תֶּיעְבֵּד הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אוֹתָן בְּנֵי אָדָם – הֵן אַמָּה, וְכוֹבָעָן אַמָּהּ, וּמְדַבְּרִין מֵחֶצְיֵיהֶן, וּשְׁמוֹתֵיהֶן מְבוֹהָלִין: ׳אַרְדָּא׳ וְ׳אַרְטָא׳ וּ׳פִילֵי בְּרֵישׁ׳; אוֹמְרִין ״כְּפוֹתוּ״ – כּוֹפְתִין; אוֹמְרִין ״הֲרוֹגוּ״ – הוֹרְגִין; אִילּוּ הָרְגוּ אֶת דּוֹסְתַּאי, מִי נָתַן לְיַנַּאי אַבָּא בַּר כְּמוֹתִי. אֲמַר לֵיהּ: בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת הֵן? אָמַר לֵיהּ: הֵן. יֵשׁ לָהֶן סוּסִים וּפְרָדִים שֶׁרָצִים אַחֲרֵיהֶן? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ. ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וְהָלַךְ וּבִקְּשׁוֹ וְלֹא מְצָאוֹ – תָּנֵי חֲדָא: יַחְזְרוּ לַמְשַׁלֵּחַ; וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְיוֹרְשֵׁי מִי שֶׁנִּשְׁתַּלְחוּ לוֹ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״, וּמָר סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״; וְלָא קַשְׁיָא – הָא בְּבָרִיא, הָא בִּשְׁכִיב מְרַע. רַב זְבִיד אָמַר: הָא וְהָא בִּשְׁכִיב מְרַע; הָא – דְּאִיתֵיהּ לִמְקַבֵּל בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת, הָא – דְּלֵיתֵיהּ לִמְקַבֵּל בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת. רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּבָרִיא; הָא – דְּמִית מְקַבֵּל בְּחַיֵּי נוֹתֵן, הָא – דְּמִית נוֹתֵן בְּחַיֵּי מְקַבֵּל. לֵימָא ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״ תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: ״הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וְהָלַךְ וּבִקְּשׁוֹ וְלֹא מְצָאוֹ, יַחְזְרוּ לַמְשַׁלֵּחַ. מֵת מְשַׁלֵּחַ – רַבִּי נָתָן וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמְרוּ: יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְיוֹרְשֵׁי מִי שֶׁנִּשְׁתַּלְחוּ לוֹ. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ. וְכָאן אָמְרוּ: כֹּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה שָׁלִיחַ – יַעֲשֶׂה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַנָּשִׂיא: עַל יָדִי הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ. מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״; וְרַבִּי נָתָן וְרַבִּי יַעֲקֹב נָמֵי – ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״, וְאַף עַל גַּב דְּמִית, לָא אָמְרִינַן ״מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת״; וְיֵשׁ אוֹמְרִים – ״הוֹלֵךְ״ כִּ״זְכִי״; רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר – ״הוֹלֵךְ״ לָאו כִּ״זְכִי״, מִיהוּ, הֵיכָא דְּמִית, אָמְרִינַן מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַחְלוֹקוּ – מְסַפְּקָא לְהוּ; וְכָאן אָמְרוּ – שׁוּדָא עָדִיף; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַנָּשִׂיא – מַעֲשֶׂה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן. לָא, בְּבָרִיא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי; וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּשְׁכִיב מְרַע, וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי. דִּתְנַן: הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסוּכָּן; נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִקְנִין בַּאֲמִירָה. אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: ״תִּינָּתֵן

William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.