How does the daf define the boundaries of night and morning, and why does the moment of redemption become the model for the time of prayer?
כיצד מגדיר הדף את גבולות הלילה והבוקר, ומדוע נעשה רגע הגאולה דגם לזמן התפילה?
Day or night after dawnיום או לילה אחרי עלות השחר
In the second version the time before sunrise is day, called night because some people still sleep then. Rabbi Aḥa son of Rabbi Ḥanina rules like Rabbi Shimon, and Rabbi Zeira adds: provided one does not say Hashkiveinu. Rav Yitzḥak bar Yosef reports that the ruling was only inferred: two Sages who got drunk at the wedding of Rabbi Yehoshua ben Levi’s son came before him, and he said Rabbi Shimon is worthy of being relied upon in a time of need. Later authorities discuss the halakha that Hashkiveinu is omitted after dawn.
בגרסה השנייה הזמן שלפני הנץ החמה יום הוא, ונקרא לילה משום שיש אנשים שעדיין ישנים בשעה זו. רבי אחא ברבי חנינא פוסק כרבי שמעון, ורבי זירא מוסיף: ובלבד שלא יאמר השכיבנו. רב יצחק בר יוסף מוסר שהפסיקה נאמרה רק מכללא: זוג חכמים שהשתכרו בחתונת בנו של רבי יהושע בן לוי באו לפניו, והוא אמר: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. פוסקים מאוחרים דנים בהלכה ש"השכיבנו" נשמט לאחר עלות השחר.
Rabban Gamliel and his sonsרבן גמליאל ובניו
Had his sons not heard Rabban Gamliel’s view? They asked whether the Sages disagree with him, so that the majority rules, or whether they agree and said midnight only to keep people from transgression. He answered that the Sages agree with him, and they are still obligated. When the Mishna says “not only this,” Rabban Gamliel means that even according to the Sages, the mitzva extends until dawn.
וכי לא שמעו בניו את שיטת רבן גמליאל? הם שאלו אם רבנן פליגי עליה, ויחיד ורבים הלכה כרבים, או שרבנן כוותיה סבירא להו, ואמרו עד חצות רק כדי להרחיק את האדם מן העבירה. הוא השיב שרבנן כוותי סבירא להו, וחייבין אתם. כשהמשנה אומרת "ולא זו בלבד אמרו", מתכוון רבן גמליאל שאפילו לרבנן מצוותה עד שיעלה עמוד השחר.
The Paschal lamb until midnight or dawnהפסח עד חצות או עד עלות השחר
Why does the Mishna not list eating the Paschal lamb? Rav Yosef says it is a dispute: Rabbi Elazar ben Azarya compares “this night” of eating with “this night” of the plague, so it is until midnight; Rabbi Akiva reads “in haste” as until the time of haste, at dawn. For Rabbi Akiva “this” excludes a second night, lest one compare the Passover offering to peace offerings eaten two days and a night.
מדוע אין המשנה מונה את אכילת הפסח? רב יוסף אומר שזו מחלוקת: רבי אלעזר בן עזריה לומד "בלילה הזה" של אכילה מ"בלילה הזה" של המכה, ולכן עד חצות; רבי עקיבא קורא "בחפזון" עד שעת חפזון, עלות השחר. לרבי עקיבא "הזה" ממעט לילה אחר, שמא תקיש פסח לשלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד.
The same dispute appears between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua on “at the time you went out of Egypt.” Rabbi Abba says all agree that redemption began at night and the departure was by day; they disagree about the haste, whether it was the haste of the Egyptians at midnight or of Israel in the morning. A baraita confirms that redemption began in the evening.
אותה מחלוקת מופיעה בין רבי אליעזר לרבי יהושע על "מועד צאתך ממצרים". רבי אבא אומר שהכול מודים שהגאולה התחילה בלילה והיציאה הייתה ביום; הם חולקים על שעת החפזון, אם חפזון דמצרים בחצות או חפזון דישראל בבוקר. ברייתא מאשרת שהגאולה התחילה להם מבערב.
The Exodus and its promisesיציאת מצרים והבטחותיה
“Speak, please, in the ears of the people”: God asked Moses to ask Israel to borrow silver and gold, so that Abraham would not say that “they will be enslaved” was fulfilled but “they will go out with great wealth” was not. Israel answered that they wished only to leave, like a prisoner who asks to be freed today and wants nothing. Rabbi Ami and Reish Lakish read “they emptied Egypt” as a trap without grain or a sea without fish.
"דבר נא באזני העם": הקב"ה ביקש ממשה לבקש מישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב, כדי שלא יאמר אותו צדיק "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, ו"אחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. ישראל השיבו שהם רוצים רק לצאת, כאדם חבוש שמבקש שיוציאוהו היום ואינו מבקש כלום. רבי אמי וריש לקיש קוראים "וינצלו את מצרים" כמצודה שאין בה דגן או כמצולה שאין בה דגים.
“I will be what I will be”: God told Moses that He was with them in this bondage and would be with them in the bondage of the kingdoms; Moses replied that the trouble of the hour is enough, and God said, “tell them ‘I will be’ sent me.” Rabbi Abahu explains Elijah’s double “answer me”: that fire descend, and that they not call it sorcery.
"אהיה אשר אהיה": הקב"ה אמר למשה שהוא היה עמהם בשעבוד זה ויהיה עמהם בשעבוד מלכויות; משה השיב "דיה לצרה בשעתה", והקב"ה אמר: "לך אמור להם אהיה שלחני אליכם". רבי אבהו מסביר את "ענני" הכפול של אליהו: שתרד אש מן השמים, ושלא יאמרו מעשה כשפים הם.
The morning Shemaקריאת שמע של שחרית
The Mishna says the morning Shema begins when one can distinguish between blue and white; Rabbi Eliezer says between blue and leek-green, until sunrise; Rabbi Yehoshua says until three hours, when kings rise, and one who reads later loses nothing, like one reading from the Torah. The Gemara explains: the blue and white threads of one tuft of wool. A baraita offers wolf and dog, donkey and wild donkey, or recognizing a fellow at four cubits; Rav Huna rules like the last.
המשנה אומרת שקריאת שמע של שחרית מתחילה משיכיר בין תכלת ללבן; רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי, ועד הנץ החמה; רבי יהושע אומר עד שלוש שעות, שכן דרך מלכים לעמוד בשלוש שעות, והקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה. הגמרא מסבירה: בין תכלת ללבן שבאותה גבבא של צמר. ברייתא מביאה זאב וכלב, חמור וערוד, או משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו; רב הונא פוסק כאחרונים.
The vatikin and joining redemption to prayerהוותיקין וסמיכת גאולה לתפילה
Abaye says: for tefillin like the “others,” and for Shema like the vatikin, who finished it with sunrise in order to join redemption to prayer and pray by day, as “they will fear You with the sun.” Rabbi Yose ben Elyakim testified in the name of the holy community of Jerusalem that whoever joins redemption to prayer is not harmed all day. Rabbi Zeira objected that he was harmed, being forced to bring myrtle to the king’s palace; he was told that one should pay even to see a king.
אביי אומר: לתפילין כאחרים, ולקריאת שמע כוותיקין, שהיו גומרים אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום, "ייראוך עם שמש". רבי יוסי בן אליקים העיד משום קהלא קדישא דבירושלים שכל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום כולו. רבי זירא הקשה שהוא ניזוק, כשנאלץ להביא הדס לבית המלך; אמרו לו שמבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא.
Rabbi Ela tells Ulla to greet his brother Rav Beruna, a great man who rejoiced in mitzvot: once he joined redemption to prayer and laughter did not leave his mouth all day.
רבי אלעא אומר לעולא לשאול בשלום אחיו רב ברונא, אדם גדול ושמח במצוות: פעם אחת סמך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומיה כל היום.
“Lord, open my lips” and “may the words of my mouth”"ה׳ שפתי תפתח" ו"יהיו לרצון"
How can one join them when “Lord, open my lips” comes first? Rabbi Elazar limits it to the evening or Minḥa prayer, but Rav Ashi says that since the Rabbis fixed it in the Amidah, it counts as an extended prayer, like Hashkiveinu as an extended redemption. “May the words of my mouth” was placed after eighteen blessings because David said it after eighteen psalms, counting “happy is the man” and “why do the nations rage” as one; similarly, David said Hallelujah only after one hundred and three psalms, upon seeing the downfall of the wicked.
כיצד אפשר לסמוך כשאומרים תחילה "ה׳ שפתי תפתח"? רבי אלעזר מגביל זאת לתפילת ערבית או מנחה, אבל רב אשי אומר שכיוון שקבעוה רבנן בתפילה, כתפילה אריכתא דמיא, כמו "השכיבנו" כגאולה אריכתא. "יהיו לרצון אמרי פי" נקבע לאחר שמונה עשרה ברכות משום שדוד אמרו לאחר שמונה עשרה פרשיות, כאשר "אשרי האיש" ו"למה רגשו גוים" פרשה אחת; וכן לא אמר דוד הללויה אלא לאחר מאה ושלוש פרשיות, כשראה במפלתם של רשעים.
Keep the conversation goingממשיכים לשאול
- What does Rabbi Yehoshua ben Levi’s ruling “in a time of need” teach about relying on a minority view?מה מלמדת פסיקתו של רבי יהושע בן לוי "בשעת הדחק" על הסתמכות על דעת יחיד?
- How does the dispute about the “time of haste” reflect two views of the moment of redemption?כיצד משקפת המחלוקת על "שעת חפזון" שתי השקפות על רגע הגאולה?
- Why did Israel prefer to go out without wealth, and why did God insist?מדוע העדיפו ישראל לצאת בלא רכוש, ומדוע התעקש הקב"ה?
- What spiritual meaning lies in joining redemption to prayer at sunrise?איזו משמעות רוחנית יש בסמיכת גאולה לתפילה עם הנץ החמה?
The source sheetדף המקורות
לָא, לְעוֹלָם יְמָמָא הוּא, וְהַאי דְּקָרוּ לֵיהּ ״לֵילְיָא״ — דְּאִיכָּא אִינָשֵׁי דְּגָנוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא.
אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״.
כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אֲמַר: הָא דְּרַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר.
דְּהָהוּא זוּגָא דְּרַבָּנַן דְּאִשְׁתַּכּוּר בְּהִלּוּלָא דִּבְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֲמַר: כְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק.
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָּנָיו וְכוּ׳:
וְעַד הַשְׁתָּא לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל?!
הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: רַבָּנַן פְּלִיגִי עִילָּווֹךְ, וְיָחִיד וְרַבִּים, הֲלָכָה כְּרַבִּים, אוֹ דִּלְמָא רַבָּנַן כְּווֹתָךְ סְבִירָא לְהוּ, וְהַאי דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״ — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה. אָמַר לְהוּ: רַבָּנָן כְּווֹתִי סְבִירָא לְהוּ, וְחַיָּיבִין אַתֶּם. וְהַאי דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״ — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה.
וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא וְכוּ׳:
וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מִי קָאָמַר ״עַד חֲצוֹת״ דְּקָתָנֵי ״וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ״?
הָכִי קָאָמַר לְהוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִבְנֵיהּ: אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״, מִצְוָתָהּ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְהַאי דְּקָא אָמְרִי עַד חֲצוֹת — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה.
הֶקְטֵר חֲלָבִים וְכוּ׳.
וְאִילּוּ אֲכִילַת פְּסָחִים לָא קָתָנֵי.
וּרְמִינְהִי: קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית, וְהַלֵּל בְּלֵילֵי פְּסָחִים, וַאֲכִילַת פֶּסַח, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר!
אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הָא רַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא: ״וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, מַה לְּהַלָּן עַד חֲצוֹת, אַף כָּאן עַד חֲצוֹת.
אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״בְּחִפָּזוֹן״, עַד שְׁעַת חִפָּזוֹן. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּלַּיְלָה״?
יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל כְּקָדָשִׁים בַּיּוֹם תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּלַּיְלָה״, בַּלַּיְלָה הוּא נֶאֱכָל, וְלֹא בַּיּוֹם.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּאִית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה, אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לֵיהּ ״הַזֶּה״. אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא הַאי ״הַזֶּה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?
לְמַעוֹטֵי לַיְלָה אַחֵר הוּא דַּאֲתָא, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּפֶסַח קָדָשִׁים קַלִּים, וּשְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים, מָה שְׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד — אַף פֶּסַח נֶאֱכָל שְׁתֵּי לֵילוֹת בִּמְקוֹם שְׁנֵי יָמִים, וִיהֵא נֶאֱכָל לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד. קָמַשְׁמַע לָן ״בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, בַּלַּיְלָה הַזֶּה הוּא נֶאֱכָל וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּלַיְלָה אַחֵר.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה
מִ״לֹּא תוֹתִירוּ עַד בֹּקֶר״ נָפְקָא.
וְרַבִּי עֲקִיבָא — אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא מַאי ״בֹּקֶר״ — בֹּקֶר שֵׁנִי.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָךְ: כָּל ״בֹּקֶר״ — בֹּקֶר רִאשׁוֹן הוּא.
וְהָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי. דְּתַנְיָא, ״שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם״.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״בָּעֶרֶב״ אַתָּה זוֹבֵחַ, וּ״כְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ״ אַתָּה אוֹכֵל, וּ״מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם״ אַתָּה שׂוֹרֵף. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר ״בָּעֶרֶב״ אַתָּה זוֹבֵחַ ״כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ״ אַתָּה אוֹכֵל וְעַד מָתַי אַתָּה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ — עַד ״מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם״.
אָמַר רַבִּי אַבָּא: הַכֹּל מוֹדִים כְּשֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לֹא נִגְאֲלוּ אֶלָּא בָּעֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹצִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה״, וּכְשֶׁיָּצְאוּ — לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה״.
עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל שְׁעַת חִפָּזוֹן, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה סָבַר: מַאי ״חִפָּזוֹן״ — חִפָּזוֹן דְּמִצְרַיִם.
וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: מַאי ״חִפָּזוֹן״ — חִפָּזוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״הוֹצִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה״: וְכִי בַּלַּיְלָה יָצְאוּ? וַהֲלֹא לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה״! אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁהִתְחִילָה לָהֶם גְּאוּלָּה מִבָּעֶרֶב.
״דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם״ וְגוֹ׳. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵין ״נָא״ אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, לֵךְ וֶאֱמוֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, שֶׁלֹּא יֹאמַרWilliam Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.
אוֹתוֹ צַדִּיק, ״וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם״ — קִייֵּם בָּהֶם, ״וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל״ — לֹא קִייֵּם בָּהֶם.
אָמְרוּ לוֹ: וּלְוַאי שֶׁנֵּצֵא בְּעַצְמֵנוּ! מָשָׁל: לְאָדָם שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בְּנֵי אָדָם: מוֹצִיאִין אוֹתְךָ לְמָחָר מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְנוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה, וְאוֹמֵר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹצִיאוּנִי הַיּוֹם, וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ כְּלוּם.
״וַיַּשְׁאִלוּם״, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁאִילוּם בְּעַל כָּרְחָם. אִיכָּא דְאָמְרִי בְּעַל כָּרְחָם דְּמִצְרַיִם, וְאִיכָּא דְאָמְרִי בְּעַל כָּרְחָם דְּיִשְׂרָאֵל.
מַאן דְּאָמַר בְּעַל כָּרְחָם דְּמִצְרַיִם — דִּכְתִיב: ״וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל״. מַאן דְּאָמַר בְּעַל כָּרְחָם דְּיִשְׂרָאֵל — מִשּׁוּם מַשּׂוֹי.
״וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם״. אָמַר רַבִּי אַמֵּי מְלַמֵּד שֶׁעֲשָׂאוּהָ כִּמְצוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, עֲשָׂאוּהָ כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים.
״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: אֲנִי הָיִיתִי עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה, וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּיָּה לַצָּרָה בִּשְׁעָתָהּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם ״אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם״.
״עֲנֵנִי ה׳ עֲנֵנִי״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה אָמַר אֵלִיָּהוּ עֲנֵנִי שְׁתֵּי פְּעָמִים? מְלַמֵּד שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״עֲנֵנִי״ — שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל כָּל אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ, וַ״עֲנֵנִי״ — שֶׁתַּסִּיחַ דַּעְתָּם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחוֹרַנִּית״:
מַתְנִי׳ מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּין תְּכֵלֶת לְכָרָתֵי. וְגוֹמְרָהּ, עַד הָנֵץ הַחַמָּה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.
הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ — לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה.
גְּמָ׳ מַאי בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן? אִילֵּימָא בֵּין גְּבָבָא דְעַמְרָא חִיוָּרָא לִגְבָבָא דְעַמְרָא דִתְכֵלְתָּא — הָא בְּלֵילְיָא נָמֵי מִידָּע יָדְעִי. אֶלָּא, בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לְלָבָן שֶׁבָּהּ.
תַּנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בֵּין חֲמוֹר לְעָרוֹד. וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ רָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְיַכִּירֶנּוּ.
אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים. אָמַר אַבָּיֵי: לִתְפִילִּין כַּאֲחֵרִים. לִקְרִיאַת שְׁמַע כְּוָתִיקִין. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, כְּדֵי שֶׁיִּסְמוֹךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה — ״יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים״.
הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן אֶלְיָקִים מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְבִירוּשָׁלַיִם: כָּל הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה אֵינוֹ נִזּוֹק כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: אִינִי?! וְהָא אֲנָא סְמַכִי וְאִיתְּזַקִי! אֲמַר לֵיהּ: בְּמַאי אִיתְּזַקְתְּ — דְּאַמְטֵיִית אָסָא לְבֵי מַלְכָּא. הָתָם נָמֵי מִבְּעֵי לָךְ לְמֵיהַב אַגְרָא לְמִחְזֵי אַפֵּי מַלְכָּא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לָרוּץ לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִילּוּ לִקְרַאת מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאִם יִזְכֶּה — יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם!
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אִלָּעָא לְעוּלָּא: כִּי עָיְילַתְּ לְהָתָם שְׁאֵיל בִּשְׁלָמָא דְּרַב בְּרוֹנָא אֲחִי בְּמַעֲמַד כָּל הַחֲבוּרָה, דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא וְשָׂמֵחַ בְּמִצְוֹת. זִימְנָא חֲדָא סְמַךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה וְלָא פְּסֵיק חוּכָא מִפּוּמֵּיהּ כּוּלֵּיהּ יוֹמָא.
הֵיכִי מָצֵי סָמֵיךְ? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה הוּא אוֹמֵר: ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״, וּלְבַסּוֹף הוּא אוֹמֵר: ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְגוֹ׳״!
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּהֵא בִּתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית.
וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא — זֶהוּ הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה שֶׁל עַרְבִית לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית!
אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּהֵא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה.
רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא אַכּוּלְּהוּ, וְכֵיוָן דְּקַבְעוּהָ רַבָּנַן בִּתְפִלָּה — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא.
דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, עַרְבִית הֵיכִי מָצֵי סָמֵיךְ, וְהָא בָּעֵי לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״! אֶלָּא כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן הַשְׁכִּיבֵנוּ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. הָכִי נָמֵי כֵּיוָן דְּקַבְעוּהָ רַבָּנַן בִּתְפִלָּה — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא.
מִכְּדֵי, הַאי ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״ מַשְׁמַע לִבְסוֹף, וּמַשְׁמַע מֵעִיקָּרָא דְּבָעֵינָא לְמֵימַר. מַאי טַעְמָא תַּקְּנוּהוּ רַבָּנַן לְאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת? לֵימְרוּ מֵעִיקָּרָא!
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: הוֹאִיל וְלֹא אֲמָרוֹ דָּוִד אֶלָּא לְאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה פָּרָשִׁיּוֹת, לְפִיכָךְ תַּקִּינוּ רַבָּנַן לְאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת.
הָנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה?! תְּשַׁע עֶשְׂרֵה הָוְיָן!
״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״ וְ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם״ חֲדָא פָּרָשָׁה הִיא.
דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מֵאָה וְשָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אָמַר דָּוִד, וְלֹא אָמַר ״הַלְלוּיָהּ״ עַד שֶׁרָאָה בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ הַלְלוּיָהּ״.
הָנֵי מֵאָה וְשָׁלֹשׁ? מֵאָה וְאַרְבַּע הָוְיָין! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״ וְ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם״ חֲדָא פָּרָשָׁה הִיא.
דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.